הצדדים ופתח דבר

מונחת בפני תביעה לתשלום פיצוי בהתאם להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן – החוק).

הנתבעים 1 ו-2 שימשו, לטענת התובע, בעלים ומנהלים של מועדון סנוקר בשם
Fair ball ברח' התע"ש 6 בכפר סבא (להלן – המועדון). הנתבע 3 עבד כמאבטח במועדון.

טענות התובע

ביום 9.3.04, בסמוך לשעה 00:30, הגיע התובע מלווה בשלושה חברים, וביקש להיכנס למועדון. בכניסה נתבקש התובע, ע"י הנתבע 3, להציג תעודת זהות. לאחר שבחן את תעודת הזהות הודיע הנתבע 3 לתובע, כי התובע מנוע מלהיכנס למועדון מחמת ש"הוא לא מכניס ערבים". הנתבע 3 המשיך ואמר כי "קיבל הוראה מפורשת מהמשטרה ומבעלי המקום שלא להכניס ערבים". בהמשך נכנס הנתבע 3 לתוך המועדון, נעל את דלת הכניסה ועלה למעלה. כעבור מספר רגעים חזר הנתבע 3 לתובע עם אותה התשובה בפיו.

מעשי הנתבעים הפלו את התובע לרעה ולא איפשרו את כניסתו למועדון מחמת מוצאו הערבי, ובניגוד מוחלט להוראות סעיף 3 לחוק.

התובע עותר לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הפיצוי הקבוע בסעיף 5 לחוק בסך 50,000 ₪ וכן פיצויים נוספים בגין עגמת נפש בסך 5,000 ₪. סכום התביעה הועמד על 55,000 ₪.

טענות הנתבעים 1-2

הנתבע 1 היה במועדים הרלוונטיים חלק מבעלי חברת "פייר בול הרטוב" (להלן – החברה), אשר עסקה - בין היתר - בהפעלת מועדוני סנוקר ברחבי הארץ, לרבות המועדון דנן. התובע בחר, בחוסר תום לב, שלא לתבוע את בעל המניות הנוסף בחברה – מר היתם עבד אלקדר – שהינו ערבי ישראלי.

ככל שהתביעה נוגעת לנתבע 2, יש לסלקה מחמת העדר יריבות. הנתבע 2 אינו מנהל של המועדון ואיננו בעל מניות בחברה.

קהל הלקוחות העיקרי של המועדון הוא קהל לקוחות ממוצא ערבי, המתגורר ביישובים הסמוכים לאזור התעשייה בכפר סבא. הנתבעים 1 ו-2 או מי מטעמם, מעולם לא נתנו הוראה למנוע כניסה של לקוחות מהמגזר הערבי למועדון. ככל שטענות התובע נכונות, הרי שהנתבע 3 פעל על דעת עצמו, בניגוד להוראות המנהל וללא הרשאה.

המועדון היה מאובטח באופן קבוע ע"י מאבטח מקצועי שנשכר מחברת אבטחה. תפקידו של המאבטח היה למנוע כניסת גורמים עלולים לפגוע בביטחון קהל המבלים במועדון, לרבות גורמים חבלניים, שיכורים, מסוממים, אלימים וכאלו שנחזים להיות אלימים. הכל ללא שום קשר למוצאם או מינם או אמונתם הדתית של המבקשים להיכנס למועדון.

טענות הנתבע 3

יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. התובע המתין תקופה חסרת תקדים, כ-6 שנים, בטרם הגיש את תביעתו. בשל חלוף הזמן הנתבע 3 לא זוכר אם האירוע נשוא כתב התביעה אכן התקיים ואין באפשרותו להגיב על טענות התובע בצורה עניינית.

באופן כללי טוען הנתבע 3, כי טענות התובע עומדות בניגוד מוחלט לדפוסי הפעולה במועדון ובסתירה מוחלטת לאופן התנהלות המועדון בכל הנוגע להכנסת מבקרים בני המגזר הערבי. הנתבע 3 טוען, כי למיטב זכרונו, מעולם לא קיבל הנחיה מפורשת, שלא להכניס אנשים בשל מוצאם, וכי במועדון התארחו מידי יום מבקרים מבני המגזר הערבי.

עבודת האבטחה בה עבד הנתבע 3 בתקופה הרלוונטית היא עבודה דינאמית, המשתנה לעיתים קרובות, במסגרתה נדרש הנתבע 3 לעבוד במספר אתרים לסירוגין. ייתכן כי באותו היום היה מוצב הנתבע 3 בכלל באתר אחר ולא במועדון. טענת התובע לפיה הנתבע 3 היה זה שעבד באותו ערב איננה מגובה ומעוגנת בראייות כלשהן, והינה בבחינת "שלח לחמך על פני המים". בשל חלוף הזמן נפגעה במידה ניכרת יכולתו של הנתבע 3 להתגונן ולבדוק היכן עבד במועד הרלוונטי.

יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות. הנתבע 3 איננו אחראי על קביעת מדיניות הכנסת המבקרים למועדון, ככל שאכן היתה מדיניות כזו. הנתבע 3 הוציא אל הפועל את ההנחיות שקיבל מהנתבעים 1 ו-2, בעלי המועדון, ופעל על פיהן. בנוסף, עבד
הנתבע 3 עפ"י הנחיות פרטניות בנושא נהלי אבטחה, אותן קיבל ממעסיקיו בחברת האבטחה.

יש לדחות את התביעה היות שכתב התביעה לא מגלה עילת תביעה. הפליה מתקיימת רק כאשר קיים מצב בו ניתן לאחד זכות אשר נשללת מאחר. התובע לא הראה שכניסתו נמנעה אך במקביל אושרה כניסתו של מי שאינו ממוצא ערבי.

דיון והכרעה

התובע טוען, כי בסמוך לאחר שכניסתו למועדון נמנעה, פנה התובע והתלונן על כך במשטרת כפר סבא. אישור בדבר הגשת התלונה וכן ההודעות, שנגבו במשטרה, ואשר היו מצויות בתיק המשטרה, צורפו כנספח א לתצהיר עדותו של התובע.

התובע אומר, כי במועד הרלוונטי סורבה כניסתם של שלושה גברים נוספים בני המגזר הערבי, שהגיעו עימו וביקשו להיכנס יחדיו למועדון. התובע מספר על כך הן בסעיף 5 לתצהיר עדותו והן בהודעתו במשטרה, שנגבתה ביום 9.3.04 בשעה 03:00, שעות בודדות לאחר התרחשות האירוע הנטען. חרף זאת נמנע התובע מלזמן לעדות מי מאותם שלושה אנשים, שעדותם היתה יכולה לתמוך בטענות התובע. זאת למרות שהתובע מאשר, כי אחד מבין אותם אנשים הוא קרוב משפחה שלו. רק לגבי השלישי התובע טוען, כי אינו יודע את שמו, וכך אמר התובע בעניין זה בעדותו בפני (ראה עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 13-16):

"הייתי עם בעל מסעדה ברחוב ויצמן בכפ"ס. גם הוא בן מעוטים והוא קרוב משפחה שלי. שלושתנו נפגענו ופנינו למשטרה והגשנו תלונה וכשפניתי אליו להגיש תביעה הוא אמר שהוא לא רוצה להסתכסך עם אנשים בכפר סבא. שמו מג'די נסאר. שלושתנו לא נכנסנו למועדון. השלישי אני לא זוכר את שמו".

לא היה בפי התובע הסבר של ממש לאי זימונם של אנשים אלו לעדות. בהודעתו במשטרה פירט התובע את שמות שלושת הגברים, שהיו עדים לאירוע לרבות שמותיהם ומספרי הטלפון שלהם (ראה נספח א לתצהיר עדות התובע, שורות 4-6 להודעתו של התובע במשטרה). למרות זאת, כאמור לעיל, לא טרח התובע לזמן לעדות אף לא אחד מאותם שלושה עדים ללא שניתן על כך הסבר מניח את הדעת (ראה עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 22). התובע נמנע, איפוא, מלהביא ראיה שהיתה יכולה לסייע לו להוכיח את תביעתו. הימנעות זו יש לזקוף לחובת התובע, ולהניח, שלו היו עדים אלו מעידים, לא היתה עדותם תומכת בגרסת התובע. בעניין זה ראה האמור בע"א 548/78, שרון נ' לוי, פד"י ל"ה(1) 736, 760.

זאת ועוד, קיימת סתירה בדברי התובע בנוגע למספר האנשים עימם הגיע למועדון. כפי שראינו לעיל, בעדותו בפני אמר התובע, כי הגיע עם שניים נוספים. כך עולה מדבריו "שלושתנו נפגענו ... שלושתנו לא נכנסנו למועדון. השלישי אני לא זוכר את שמו". לעומת זאת בתצהיר עדותו של התובע (סע' 5) הוא מציין, שהגיע עם עוד שלושה אנשים נוספים. כך גם בהודעתו הנ"ל של התובע במשטרה. עם כמה אנשים הגיע התובע למועדון? לנוכח הגרסאות הסותרות, אין לדעת.

יצויין, כי התובע אישר, שהיו מקרים אחרים בהם נכנס למועדון ללא כל בעיה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 17-18):

"מידי פעם הייתי נכנס למועדון הזה. הייתי פעם אחת-פעמיים במועדון הזה. אז לא היה מאבטח".

ראה גם עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-11:

"ש. אני מבין שהיית במועדון המדובר נשוא האירוע מספר פעמים לפני האירוע?

ת. זה היה שנתיים לפני האירוע, נשוא התביעה. ביקרתי שם פעם אחת או פעמיים".

יתירה מכך, התובע צירף לתצהיר עדותו (נספח ב) כתבה שפורסמה בעיתון. שם מספר התובע עצמו או מי מבני משפחתו (ראה פיסקה שלישית לכתבה):

"בני משפחת נאסר סיפרו השבוע כי בעבר ביקרו לא פעם במקום ואף פעם לא היתה להם בעיה כזו.

...

בביליארד הזה הייתי כבר כמה פעמים ותמיד השארתי טיפ טוב".

התובע מנסה להיבנות מדברים שאמר הנתבע 3 בהודעתו במשטרה, נספח א לתצהיר עדותו של התובע. הנתבע 3 בעדותו במשטרה אישר, כי בעקבות קטטה שהיתה במועדון, קיבל הנתבע 3 הנחייה מבעלי המועדון, שלא להכניס למועדון ערבים מתחת לגיל 27. וכך נרשם בהודעת הנתבע 3, שנמסרה ביום 16.6.04 (שורות 12-14):

"בעקבות קטטה שהיתה במועדון שהיו מעורבים בה ערבים, בעל המקום קובי בנפשי הורה לי לא להכניס ערבים מתחת לגיל 27 למועדון".

יצויין, כי הנתבע 1, מר קובי בנפשי, מכחיש מכל וכל מתן הנחיה שכזו (ראה סעיף 7 לתצהיר עדותו של הנתבע 1).

נראה, כי דברים אלו, לא רק שאינם תומכים בטענות התובע, אלא אף סותרים אותם. התובע טען, כי בטרם נאסרה כניסתו למועדון, הוא נתבקש על ידי הנתבע 3 להציג תעודת זהות (סעיף 6 לתצהיר עדותו של התובע). התובע אישר בעדותו בפני, כי במועד הרלוונטי היה בן 35 שנים (ראה עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-18):

"ש. אתה גם טוען בתצהירך (סעיף 10), שהנתבע 3, בעל המקום קובי בן נפשי הורה לי לא להכניס ערבים למועדון מתחת לגיל 27. בן כמה היית אז?

ת. נולדתי בשנת 1969, הייתי בן 35".

מדברים אלו עולה, כי גם אם נכונים הדברים, שאמר הנתבע 3 בהודעתו במשטרה, הרי שלנוכח גילו של התובע במועד התרחשות האירוע הנטען, ולאחר שהציג תעודת הזהות שלו, לא היה מקום למנוע כניסתו למועדון. אין, איפוא, בדבריו אלו של הנתבע 3 כדי לתמוך בטענות התובע.

ראינו, איפוא, שקיימת סתירה בדברי התובע בכל הנוגע למספר האנשים שהתלוו אליו בזמן האירוע. ראינו גם שדברי הנתבע 3 אינם תומכים בטענות התובע, כפי שביקש התובע לטעון, אלא סותרים אותם. ראינו שבהזדמנויות קודמות ביקר התובע במועדון ללא בעיה כלשהי. נמנע מאיתנו מלשמוע את דברי אותם אלו שהתלוו לתובע בזמן האירוע הנטען, כאשר התובע נמנע מלזמנם, חרף היות חלק מהם קרובי משפחתו וחרף היות זהותם ידוע לתובע, כפי שעולה מהודעתו במשטרה. לנוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח התרחשותו של האירוע הנטען.

בסעיף 6 לחוק נקבע:

"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:

(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;

(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;

(3) ...

(4) הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, את מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה".

בעניין העברת נטל השכנוע והוכחת אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 6 לחוק, ראה האמור בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 17537-05-14, ק.צ. יחסי ציבור בע"מ נ' קיס, ניתן ביום 03.08.2015:

"צירופם של שני הסעיפים הללו (סעיף 3 וסעיף 6 לחוק – נ"ש) מוביל למסקנה כי המחוקק לא ביקש לשנות את הכלל הבסיסי, המטיל את נטל הוכחת התביעה על התובע. נטל זה אינו משתנה גם כשהתובע טוען להפלייתו (בג"צ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פ"ד נח(2) 358, 368). כיוון שכך, מוטל על מי שמבסס את תביעתו על החוק, להוכיח כי ההפליה כנגדו נעשתה בשל השתייכותו לאחת מהקבוצות או בשל איפיונו על פי אחד המאפיינים המנויים בסעיף 3 לחוק.

יחד עם זאת, בשל הקושי להוכיח כי ההפליה נעשתה בשל אחת מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק, קבע המחוקק, בסעיף 6 לחוק, מספר חזקות, המקלות על התובע לעמוד בנטל זה, ודי כי התובע יצביע על אחת מהעילות המצויות בסעיף 3 לחוק.

...

משמע, מרגע שביהמ"ש קבע כי המשיב לא הרים את הנטל הראשוני להוכחת הפליה, וגם לא דן בשאלה האם המשיב הרים את הנטל להוכיח את אחת מהעילות המעבירות את נטל ההוכחה על כתפי המערערים - לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה, ולא היה מקום לקבוע שהמשיב הופלה" (ההדגשות במקור – נ"ש).

בענייננו היה על התובע להוכיח, בראש ובראשונה, כי התרחש ארוע בו נמנעה כניסתו למועדון. כאמור לעיל, התובע לא עמד בנטל זה ולא הוכיח הדברים. בודאי שלא הוכח, כי כניסתו של התובע נמנעה, בעוד שכניסתם של אחרים בני מגזרים אחרים הותרה תוך אפליתו של התובע בשל מוצאו. לפיכך יש לקבוע, כי התובע לא הוכיח התרחשות הארוע הנטען, ועל כן דין תביעתו להידחות.

נתבע 3

על אף שדי באי הוכחת התביעה כדי לדחותה, יש מקום לדחות את התביעה – ככל שהיא נוגעת לנתבע 3 – מחמת העדר יריבות.

בסעיף 3 לחוק, נקבע איסור ההפליה ועל מי הוא יחול:

"(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות.

...

(ג) בחוק זה, 'מי שעיסוקו' – לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו".

נראה, איפוא, כי איסור ההפליה הקבוע בסעיף 3(א) לחוק, המצוטט לעיל, יחול על בעלים, מחזיק או מנהל של עסק וכן על האחראי בפועל להפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. נשאל, האם הנתבע 3 – מי שעבד כמאבטח בכניסה למועדון – הוא אחד מאלו המנויים בסעיף 3(ג) לחוק? סבורני, כי התשובה לכך, במקרה דנן, היא שלילית.

הנתבע 3 טוען, כי עבד במועדון כמאבטח במשך מספר חודשים בלבד. הנתבע 3 לא היה עובד מן המניין של המועדון, אלא עבד אצל שקד אבטחה בע"מ, ובמסגרת עבודתו זו הוצב במועדון. הנתבע 3 מצהיר עוד, כי עבד במועדון תקופה קצרה ולא רצופה (סעיף 3 לתצהיר עדותו של הנתבע 3):

"עבדתי במועדון תקופה של ארבעה חודשים לסירוגין, כאשר תוך כדי התקופה אף עבדתי במוקדי אבטחה נוספים. למותר לציין כי לא הייתי זה אשר קבע כי אוצב לעבוד במועדון, והתייצבתי למשמרות היכן שנקבע כי אעבוד".

טענות אלו של הנתבע 3 לא נסתרו ולא הופרכו.

התובע לא הוכיח כי הנתבע 3 – שעבד כמאבטח בכניסה למועדון - קבע את המדיניות ביחס לזהות הנכנסים למועדון. עוד לא הוכח, כי הנתבע 3 היה "האחראי בפועל על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו" כאמור בסעיף 3(ג) לחוק.

בעניין זה ראה האמור בת"א (שלום-חיפה) 23990/06, עבד אלגאני נ' סיטי הול בע"מ, ניתן ביום 14.1.2009 (פסקה 54):

"אני סבורה כי מדיניות של הפליה בכניסה למועדון אינה נתונה לשיקול דעתו של המאבטח שיושב בכניסה – אלא שמקורה בהנחיות שמקבלים המאבטחים מההנהלה, ובמקרה שלנו – מהנתבע 2, המנהל והבעלים".

בנסיבות העניין, ומשלא הוכח, שהנתבע 3 היה מי שאחראי להתווית המדיניות בנוגע להפעלת המועדון ולזהות הנכנסים אליו, דין הטענות בעניינו – להידחות.

שיהוי - משנדחתה התביעה מחמת אי הוכחת התרחשות הארוע, פטור אני מלדון בטענת השיהוי. יחד עם זאת, יש להדגיש, כי התביעה אכן הוגשה רק ביום 17.11.09, כפי שעולה מהחותמת המוטבעת על גבי כתב התביעה, בעוד שהרוע התרחש – לטענת התובע – כבר ביום 9.3.04, יותר מחמש שנים וחצי קודם לכן. הסבר לעיכוב זה ניתן על ידי התובע עצמו בתצהיר עדותו (סעיף 14), כאשר התובע מציין, כי מיד לאחר האירוע פנה לאחיו, עורך דין במקצועו, וזה העמידו כבר אז על הקושי הראייתי שבהוכחת התביעה. הדברים טעונים הבהרה לנוכח טענת התובע, שהיו עדים לארוע, אותם אנשים שהתלוו אליו, אנשים אותם נמנע התובע מלזמן לעדות.

סיכום

התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים 1 ו-2 ובשכר טרחת באי כוחם בסך כולל של 6,000 ₪. כמו כן, יישא התובע בהוצאות הנתבע 3 ובשכר טרחת בא כוחו בסך נוסף של 6,000 ₪. לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ו, 26 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.