העובדות הרלוונטיות:

1. במסגרת מסמך שנחזה להיות הסכם מכר דירה מיום 9/6/92, נמכרו זכויות התובעת ובעלה (אריה) בדירת מגורים ברחוב יוספטל 66/10 בקרית אתא, הידועה כחלקה 21/9 בגוש 10506 (להלן: הדירה) לבתם (גלית) ובעלה דאז (יואל).
2. בהסתמך על מסמך זה, נתן התובע הלוואת משכנתא לגלית וליואל לצורך רכישת הדירה, על סך של 150,000 ₪. מכספי ההלוואה שולם סך של 70,000 ₪ ישירות לבנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, לצורך סילוק הלוואת משכנתא קודמת שהיתה רשומה על הדירה, והסרת המשכון שהיה רשום בגינה.
3. ממסמכים שהוגשו לתיק עולה, כי ככל הנראה יתר כספי ההלוואה שנתן התובע לגלית וליואל הועברו בפועל לאריה, שבשלב כלשהו עקבותיו נעלמו. עוד עולה שלא מן הנמנע ששנים רבות ההלוואה נפרעה כסדרה, כנראה על ידי אריה, אך בשלב כלשהו הדבר הופסק.
4. לאחר שגלית ויואל לא שילמו את ההלוואה שנטלו מן התובע, פעל נגדם התובע למימוש המשכון על הדירה בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 02-22091-01-3).
5. בעקבות הנ"ל הגישה הנתבעת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה נגד התובע ונגד גלית (תמ"ש 29120/01), במסגרתה בקשה מבית המשפט להורות כי הסכם המכר והערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע על פיו חסרי תוקף. הנתבעת טענה שם, כי חתימתה על הסכם המכר זוייפה ע"י אריה, עמו היא לא חיה זה מכבר, היא לא ידעה על ההסכם ולא נתנה לו את הסכמתה. עוד נטען כי הנתבעת מעולם לא ויתרה על זכות כלשהי בדירה ועל כן זכאית להיות במצב בו הייתה לפני הפעולות שננקטו על ידו.

בפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה (מיום 22/10/07) נקבע שהנתבעת לא ידעה ולא הסכימה להסכם המכר וחתימתה על הסכם המכר זויפה, ונפסק כי הסכם המכר חסר תוקף וכך גם הערת האזהרה שנרשמה מכוחו לטובת התובע.

טענות הצדדים:

1. התובע עותר לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסך של 70,000 ₪ ששילם לבנק ירושלים לצורך סילוק המשכנתא הקודמת שרבצה על הדירה, וזאת מכוח עשיית עושר ולא במשפט ומכוח זכות התובע לפי חוק המשכון, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק המשכון).

הנתבעת נהנית מכך שההלוואה שנטלה סולקה באמצעות הסכומים ששולמו על ידו, בעודה נהנית מזכויות על הדירה נקיות משיעבוד. אלמלא היה פורע את חוב לבנק ירושלים, היה השיעבוד ממשיך לרבוץ על הדירה, ועל הנתבעת היה להשיב בעצמה לבנק ירושלים את ההלוואה שנטלה ממנו. דהיינו, הנתבעת התעשרה שלא כדין, על חשבונו.

כמו כן, מאחר שהתובע פדה את המשכנתא הקודמת לטובת בנק ירושלים שרבצה על הדירה והביא למחיקתה, הוא זכאי לפעול מול הנתבעת למימוש זכויות המשכנתא שפדה, מכוח הזכות הנתונה לו בסעיף 14 לחוק המשכון "להיכנס בנעליו" של בנק ירושלים.

1. טענת ההגנה העיקרית היא שהתובע מנוע לטעון להשבת הסכום ששילם לסילוק המשכנתא, נוכח מעשה בית דין שנוצר כלפיו מכוח פסק הדין בתמ"ש 29120/01. לשיטת הנתבעת, התובע טען שם את הטענות שהוא טוען כאן, ומאחר שפסק הדין ביטל את הסכם המכר ולא התנה את ביטולו בהשבת הסכום ששילם התובע, משמעות הדבר היא, שנדחתה טענת התובע בקשר להשבה. לתובע הייתה הזדמנות למצות את טענתו בהליך הקודם, וכך אכן עשה.

עוד טענה הנתבעת, כי היא לא קיבלה הלוואה מבנק ירושלים, אשר אף היא נלקחה באמצעות מסמכים שזויפו ע"י בעלה. על כן לא היתה מוטלת עליה חובה להשיב את ההלוואה לבנק ירושלים, והתובע לא רכש זכות כלשהי כנגדה כאשר החזיר את ההלוואה.

בנוסף טוענת הנתבעת, כי התביעה התיישנה בשנת 1999, מכיוון שהתשלום לבנק ירושלים בוצע על ידי התובע בשנת 1992. או לכל המאוחר, בהתחשב בכך שטענות התובע בקשר להשבת התשלום נטענו על ידו במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתמ"ש 29120/01 (בשנת 2001), התביעה התיישנה בשנת 2008.

לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 100% מאחר שהתרשל כאשר נתן את ההלוואה שכיסתה את המשכנתא ושילם חוב שאינו של הנתבעת. אלמלא רשלנות זו, לא היה נוצר החוב.

משהגיש התובע כנגדה תביעה כספית בלבד ולא נקט בהליך למימוש המשכון, הוא לא רכש זכויות מכוח חוק המשכון.

לחלופין, טענה הנתבעת כי התובע יכול לתבוע רק מחצית מהסכום ששילם לבנק ירושלים, מאחר שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה בלבד.

דיון והכרעה:

1. הנתבעת טענה כי בסיכומיו זנח התובע את טענותיו בעניין מעשה בית דין והתיישנות. אינני מקבל טענה זאת. התובע הפנה בסיכומיו לטענות אשר עלו בתגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף מטעמי מעשה בית דין והתיישנות, ולהחלטת השופטת גלפז מוקדי מיום 11/3/11 אשר דחתה בקשה זו.
2. לגופן של טענות אלה טען התובע, כי אין בפנינו מעשה בית דין, שכן ביהמ"ש לענייני משפחה לא הכריע, במפורש או מכללא, בעילות התביעה כאן, ושאלה זו לא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שם, והיא ביטול הסכם המכר. כך גם נטען שהתביעה לא התיישנה, מרוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2005 כאשר נודעה לתובע העובדה שהסכם המכר זויף, וזאת במועד הגשת חוות דעת גרפולוגית בתמ"ש 29120/01. עמדת התובע מקובלת עליי.
3. על פי דוקטרינת מעשה בית דין, פסק דין סופי מקים מחסום דיוני המונע התדיינות נוספת בשל עילה או פלוגתה בנושא או בשאלה אשר נדונה והוכרעה במסגרתו (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561, 583- 584 (1968) (להלן: עניין קלוז'נר); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקאות 29-23 לפסק דינה של השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה (5.1.2011)).

טענות התובע בקשר לזכותו כלפי הנתבעת, עקב העובדה שפדה את המשכנתא שנטלה, לא נדונו בתמ"ש 29120/01, במפורש או מכללא, ע"י בית המשפט לענייני משפחה, ולא נקבע ממצא פוזיטיבי כלשהו לגביהן. מכאן, שאין כל בסיס לטענת הנתבעת לפיה ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את כל טענות התובע בקשר לזכות ההשבה של הכספים ששילם לבנק ירושלים. העובדה שביהמ"ש קבע שהסכם המכר מבוטל מבלי להתנות את ביטולו בהשבה של הסכום ששולם ע"י התובע לבנק ירושלים, אינה כשלעצמה בגדר הכרעה בטענת ההשבה של התובע, כפי שנטען, ואין בה כדי לשנות מהמסקנה שאין בפנינו מעשה בית דין.

נוסף על כך, בהתחשב שבכתב התביעה בתמ"ש 29120/01 הנתבעת ביקשה רק סעד הצהרתי לביטול הסכם המכר ולביטול הערת האזהרה שנרשמה מכוחו, ולא טענה בקשר לחבותה להשיב לתובע את המשכנתא שפדה, לביהמ"ש לענייני משפחה לא היה צורך להידרש לסוגייה זו. ומכאן, שההכרעה לעניין זכות ההשבה של התובע, שנטענה כטענת הגנה, לא הייתה חיונית לצורך הקביעה האם יש ליתן לנתבעת את הסעד המבוקש על ידה. על כן, בהתחשב שדרישה זו מהווה תנאי נוסף לצורך תחולת "השתק פלוגתה" (עניין קלוז'נר, עמ' 584), המסקנה כי אין בפנינו מעשה בית דין מקבלת משנה תוקף.

1. אשר לסוגיית ההתיישנות, עילת התביעה של התובע צמחה לכל המוקדם במועד בו נודע לו על זיוף חתימתה של הנתבעת על הסכם המכר: הוא המועד שבו הוגשה חוות הדעת גרפולוגית ביום 13/12/05 שקבעה כי חתימתה של הנתבעת זויפה.

למרות שטענות התובע הועלו כבר בכתב ההגנה בשנת 2001, במועד זה הוא לא ידע שחתימת הנתבעת על הסכם המכר זויפה והניח שעסקת מכר הדירה תקפה, וכך גם המשכון על הדירה שנרשם לטובתו. באותה העת, ההנחה של התובע הייתה שזכותו היא כלפי גלית ויואל, מי שלכאורה הדירה בבעלותם. יוזכר שהתובע פתח נגד גלית ויואל הליכי הוצאה לפועל וביקש לממש את הזכויות שהיו לו לכאורה בדירה. רק לאחר שהנתבעת התנגדה לכך במסגרת תמ"ש 29120/01, במועד בו נתברר לתובע כי אין תוקף למשכון שנרשם לטובתו והנתבעת היא בעלת הזכויות בדירה, נודעו לתובע העובדות המקימות את עילת התביעה: זכותו להיפרע מול הנתבעת בשל המשכנתא לבנק ירושלים שסילק.

למעלה מן הצורך, אפשר ומרוץ ההתיישנות החל רק במועד מתן פסק הדין ביום 22/10/07, שכן רק לאחר ההכרעה בסוגיית תקפותו של הסכם המכר, ושיעבוד הדירה לתובע, לתובע הייתה אפשרות מעשית להגיש את התביעה דנן.

לאור האמור, מתייתר הצורך להכריע בטענת התובע כי יש ליישם בענייננו את סעיף 20 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 על פיו גם אם חלה התיישנות אין בה כדי לפגוע בזכותו.

1. אשר לטענת הנתבעת כי היא לא קיבלה את כספי ההלוואה מבנק ירושלים, אין מחלוקת שהייתה רשומה משכנתא על הדירה לטובת בנק ירושלים, אולם, נטען כי זו נלקחה ללא ידיעת הנתבעת ומבלי שחתמה על מסמך בקשר לכך. הנתבעת טענה, כי הדירה נרכשה בכספי אביה וכי ההלוואה, שכנגדה נרשמה משכנתא לטובת בנק ירושלים, בוצעה ע"י בעלה תוך זיוף חתימתה, ללא קשר לרכישת הדירה.
2. גם בעניין זה, דינה של טענת הנתבעת להידחות. הנתבעת לא ביקשה לבטל את המשכנתא על הדירה שנרשמה לטובת בנק ירושלים, שאין מחלוקת לגבי עצם קיומה, ולא הגישה תביעה נגד בנק ירושלים או נגד התובע בטענה לזיוף של המסמכים בקשר לנטילת המשכנתא. אין מחלוקת שכבר במסגרת ההליך בתמ"ש 29120/01, התובע טען שהוא זכאי להיפרע מהנתבעת על המשכנתא ששילם, ועל כן, גם אם לכאורה הנתבעת לא ידעה, כפי שטענה, על קיומה של המשכנתא, לכל המאוחר ניתן לקבוע שידעה על כך במועד זה, היינו בשנת 2001. בנסיבות אלה, גם אם לכאורה מסמכי המשכנתא לבנק ירושלים זויפו, כפי שנטען, הנתבעת לא הוכיחה שלא הייתה לה חובה להשיב את כספי המשכנתא לבנק ירושלים.

יודגש, בנק ירושלים אינו צד בהליך דנן. הנתבעת לא הגישה הודעת צד שלישי נגדו, ולא הפנתה את הטענה הזו כלפיו, ומשכך אינה יכולה לטעון לאי תקפות ההסכם שערכה מולו. משבחרה לא לעשות כן, אין גם ממש בטענתה כי לא ניתנה לה הזדמנות להוכיח שאין לה חוב כלפי בנק ירושלים.

1. יתר על כן, מקובלת עליי עמדת התובע כי האמור בסעיף 3 לכתב התביעה שהגישה הנתבעת בתמ"ש 29120/01 מהווה הודאת בעל דין של הנתבעת ובסעיף 3 נרשם:

"בזמן הרכישה (של הדירה - ע.ר.) ולצורך מימון חלק מכספי הרכישה, לקחה התובעת (הנתבעת בהליך זה - ע.ר.) הלוואה/משכנתא מבנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות, כפי שעולה מנסח הטאבו."

מדובר בהודאה בכתב, ברורה וחד משמעית, בגדרה הנתבעת מודה שנטלה הלוואה / משכנתא מבנק ירושלים לצורך מימון של חלק מן הדירה. בנסיבות אלה על הנתבעת נטל השכנוע להוכיח שאין ליתן להודאה את המשקל הראייתי המתחייב ממנה, היכולה להוות ראיה יחידה לביסוס פסק דין במישור האזרחי, והנתבעת לא עמדה בו (ראה לעניין זה ע"א 375/84 עדן נ' אל פאגורי פ"ד מב(4) 226, 238 (1988) וההפניות שם). יוזכר שהודאתה של הנתבעת נמסרה במסגרת הליך שיפוטי אחר, שם, כפי שגם עולה מכתב התביעה, יוצגה ע"י אותו בא כוח, המייצגה בהליך דנן.

צודק התובע כי מהאמור עולה גם שהנתבעת מושתקת על פי דוקטרינת ההשתק השיפוטי מלטעון טענה עובדתית סותרת, היינו שלא נטלה את ההלוואה/המשכנתא מבנק ירושלים [(רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקאות ל"ח-ל"ט (17.9.07))].

1. למעלה מן הצורך אציין, כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שלא נטלה את המשכנתא בבנק ירושלים, כי כלל לא ידעה על כך וכי מסמכי המשכנתא לטובת בנק ירושלים זויפו. הטענות נטענו באופן לאקוני, מבלי שצורפה ראיה חיצונית כלשהי לתמוך בהן. על פניו, נחזה שטר המשכנתא כמסמך אותנטי שנערך כדין. הוא נחתם ע"י בנק ירושלים, אומת ע"י עורך דין ואושר ע"י רשם המקרקעין. בכל המסמכים נרשם שמה של הנתבעת כמי שנטלה יחד עם אריה את ההלוואה, ומשכנה את מחצית מזכויותיה בדירה, לרבות בשטר המשכנתא שניתן ע"י בנק ירושלים. מסמך העתק שטר המשכנתא אמנם נחתך במקום שיועד לחתימת הנתבעת, כפי שהפנה ב"כ הנתבעת את תשומת לב ביהמ"ש בדיון מיום 13/6/12. עם זאת לא הוכח, והנטל בעניין זה היה מוטל על הנתבעת, שחתימת הנתבעת לא הופיעה על גביו או זוייפה. קל וחומר, משהנתבעת לא הביאה ראיות כבדות משקל, כנדרש להוכחת האשמות חמורות בדבר זיוף ומרמה.
2. יובהר גם, שאין בסיס לעמדת הנתבעת לפיה הטענה בקשר לזיוף מסמכי המשכנתא הוכחה בתמ"ש 29120/01.
3. התוצאה, לפיה הנתבעת הופטרה מתשלום המשכנתא שהיתה קיימת על דירתה לטובת בנק ירושלים, היא בבחינת עשיית עושר ולא במשפט של הנתבעת, על פי העקרון הכללי שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). תכליתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על פי עקרון זה היא להשיב למזכה את ערך טובת ההנאה שהוענקה לזוכה על חשבונו, שלא כדין (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 633, 641 (1983)).

התובע הוא שסילק את חוב המשכנתא של הנתבעת על הדירה במסגרת ההלוואה שהעמיד לטובת גלית ויואל. אלמלא היה התובע פורע את חובה של הנתבעת לבנק ירושלים, המשכנתא הייתה ממשיכה לרבוץ על הדירה והנתבעת היא שהייתה מחוייבת לפרוע את החוב. בעקבות תמ"ש 29120/01, בוטל השיעבוד שרבץ על הדירה, וכתוצאה מכך, הנתבעת ממשיכה ליהנות מזכויות בדירה תוך שהן נקיות ממשכונות או שיעבודים. התובע נותר מופסד כתוצאה מכך שכן בעקבות פסק הדין, לא עומדת לו בטוחה להיפרע על הסכום ששילם לצורך סילוק המשכנתא שנטלה הנתבעת.

התובע העמיד את ההלוואה לגלית וליואל בהסתמך בתום לב על הסכם המכר שהוצג בפניו. כך עולה מתמ"ש 29120/01 שם ביהמ"ש יצא מנקודת הנחה כי התובע פעל בתום לב. כך גם עולה מעמדת התובע באותו הליך, לפיה הנתבעת חתמה על הסכם המכר וידעה על העברת הזכויות בדירה לגלית. מכל מקום, לא נטען, ולא הוכח אחרת.

בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא שהנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבונו של התובע, ועל כן חבה לו את הסכום ששילם לסילוק המשכנתא שהייתה רשומה לטובת בנק ירושלים.

1. אוסיף, אף שהצדדים לא טענו בקשר לכך, כי ניתן להגיע לתוצאה זו גם לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, העוסק בזכות ההשבה במקרה של פירעון חוב:

"…מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב".

הזכות להשבה לפי סעיף 4 מותנית בכך שפורע החוב של אדם אחר לא היה חייב בפירעונו כלפי אותו אדם שחובו נפרע, ושלזוכה לא הייתה "סיבה סבירה" להתנגד לפירעון החוב. בקשר לתנאי האחרון נקבע שקיומה של "סיבה סבירה" תיקבע בהתחשב בנסיבות, לרבות במצבו של המשלם והאינטרס שיש לו בפירעון החוב. משלם החוב יכול להיות גם מי שנאלץ לשלם מתוך לחץ או מחמת הדין. ככל שהאינטרס שלו בפירעון החוב גדול יותר כך קטן המשקל שיש ליתן להתנגדותו של הזוכה [דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 276 (מהדורה שניה, 1998);ע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' מערבי, פסקה 23 (25.04.2013) (להלן: עניין גני הררי)].

בענייננו, התובע פרע את חוב המשכנתא של הנתבעת, מבלי שהאחרונה הייתה זכאית לכך, קרי, בלי שהייתה לו חובה כלפי הנתבעת. הוא פעל משסבר כי עסקת מכירת הדירה לגלית, על בסיסה, נתן את ההלוואה, תקפה וחוקית.

לתובע היה אינטרס עצמי מוצדק לעשות כן. הוא פדה את המשכנתא של הנתבעת על מנת לרשום לטובתו משכנתא ראשונה. זאת מאחר שהיה עלול להיפגע ממימוש המשכנתא ע"י בנק ירושלים, שכן אז מעמדו כלפי הדירה היה נחות. מר משה וולך, פקיד במחלקה לגבייה משפטית של התובע, שהעיד מטעמו, העיד כי התובע פעל לסילוק המשכנתא מאחר שרצה לקבל בטוחה נקייה ולהיות נושה יחיד (עמ' 6 לפרוטוקול).

בהתחשב שבמועד הרלוונטי התובע סבר כי עסקת המכר של הדירה תקפה, עמד בפניו "אילוץ" לפדות את המשכנתא מבנק ירושלים שנטלה הנתבעת. לאור האמור, ומשלא הוכח שלנתבעת הייתה סיבה סבירה לטעון שהיא לא חבה בהשבת ההלוואה שנטלה, המסקנה היא שהאינטרס של התובע בפירעון החוב גובר ומזכה אותו בהשבה גם לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

1. נוסף על כך, כפי שיפורט להלן, לתובע הייתה זכות להיפרע מן הנתבעת מכוח חוק המשכון.

סעיף 13 לחוק המשכון קובע שאדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו רשאי לפדות את המשכון. מצב שבו בנק פורע משכנתא קודמת בכספי הלוואת משכנתא, כפי שעשה התובע בענייננו, הוכר בפסיקה כסיטואציה ברורה של פעולה לפי סעיף 13 לחוק המשכון, שכן כאמור התובע היה עלול להיפגע ממימוש המשכנתא על הדירה ע"י בנק ירושלים, ומעמדו היה נחות כלפיה [(רע"א 11913/04 שפרניק נגד טפחות בנק למשכנתאות בישראל בע"מ, פסקה ו(2) (16.6.2005); ע"א 1685/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נגד גרינברג, פסקה 13 (22.12.2013)].

סעיף 14 לחוק המשכון קובע כי "נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו." תשלום אפוא בגדר סעיף 13 ע"י מי שאינו החייב מקנה לו זכות חזרה על החייב ודינו כדין ערב. בנוסף הוא זוכה לסובריגציה לגבי המשכון כדי להבטיח את זכותו להיפרע מן החייב (שם).

כפי שעולה מכתבי טענותיו, התובע אינו מבקש סעד הצהרתי של רישום המשכנתא (שנפדתה) על שמו, או סעד ישיר למימוש הדירה, אלא טוען כי סעיפים 13 ו-14 מקימים לו עילת תביעה נוספת. ואכן, סעיף 14 לחוק המשכון, מקנה לתובע עילת השבה עצמאית וקובע כי מאחר שהתובע פדה את המשכנתא של הנתבעת דינו "כדין ערב" הזכאי להיפרע מהסכום ששילם לפי סעיף 9 לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (עניין גני הררי, פסקות 28-27). על כן אין רלוונטיות לטענת הנתבעת לפיה התביעה דנן היא תביעה כספית ולא נתבקש סעד למימוש הדירה.

נוכח האמור ולמרות שהנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה, העובדה שהמשכון על הדירה לטובת התובע בוטל, אין בה כדי לאיין את זכותו לתבוע השבה מן הנתבעת לפי סעיף 14 לחוק המשכון. יתרה, בנסיבות בהן התובע הסתמך בתום לב על הסכם המכר טרם פדה את המשכנתא, ורק בדיעבד התברר כי ההסכם לא תקף מאחר שחתימת הנתבעת זויפה, ניתן לראות בהסכם "חוזה למראית עין" כמשמעו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, וככזה לא ניתן לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי, הוא בענייננו התובע, בהסתמכו בתום לב על קיומו (השווה ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145, 155-156 (2003)).

1. נדחית גם טענת הנתבעת אשר לרשלנות תורמת של התובע. כפי שנדון בהרחבה, לא הוכח שאין תוקף למשכנתא שנרשמה על הדירה, או כי המסמכים בקשר לכך זויפו. ברי שלא ניתן לומר כי התובע התנהל לא כשורה משביקש לפדות את המשכנתא כדי להבטיח את מעמדו כנושה, בסברו בתום לב, כי הסכם המכר, עליו סמך, היה חוקי ותקף.
2. העובדה כי הנתבעת היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה, כפי שגם טוען התובע, אינה יכולה לחייבה רק במחצית מחוב המשכנתא שסולק ע"י התובע.

הפסיקה החילה את חזקת השיתוף בין בני זוג על מכלול היחסים הכלכליים ביניהם, ומתוך כך הכירה באחריות הדדית של שני בני הזוג לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, גם אם נוצרו על ידי אחד מבני הזוג, בתוך תקופת השיתוף ביניהם כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים. השיתוף בחובות בהינתן הסכמת הנושה מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. מכאן, שהחובה של בן זוג להשיב הלוואה שנטל בן הזוג השני אשר שימשו את משק הבית המשותף היא חובה אישית ועצמאית כלפי הנושה. נקבעו מספר חריגים שיכולים לסתור את החזקה כאמור, ובהם מקרים בהם החוב שנטל אחד מבני הזוג הוא בעל אופי אישי מובהק, חוב שנוצר מרכוש נפרד, וחוב שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות. נטל ההוכחה לסתור את חזקת השיתוף בחובות הוא על בן הזוג הטוען כי חוב מסוים יוצא מכלל החובות המשותפים [ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד(4) 625, 629 (2000); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פסקאות 14-16, 35 לפסק דינו של כבוד הנשיא א' ברק (13.12.2006).

הנתבעת לא סתרה את החזקה כי מדובר בחוב משותף שלה ושל אריה. כאמור לא עלה בידה להוכיח שלא הסכימה או לא ידעה על משכון זכויותיה בדירה לטובת בנק ירושלים. כעולה מחומר הראיות, לרבות כתב התביעה שהגישה הנתבעת בתמ"ש 29120/01, הנתבעת רכשה את הדירה בשנת 1989, כאשר במועד הרכישה ולצורך מימון חלקי שלה, נטלה יחד עם אריה בעלה הלוואה מבנק ירושלים שכנגדה משכנו את זכויותיהם בדירה לטובתו. כיום, למרות שאין קשר בין הנתבעת לבין אריה, עולה מעדותה של הנתבעת כי נישואיהם עדיין בתוקף ולא בוצע הסדר כלשהו לחלוקת הרכוש ביניהם.

נוסף על כך, מדובר בחוב שנוצר מנכס משפחתי מובהק של הנתבעת ושל אריה בזמן שניהלו חיים משותפים כבעל ואישה. מחצית מהזכויות בדירה רשומות על שם הנתבעת, וכעולה מעדותה, הדירה שימשה אותה שנים רבות, ונמצאת בחזקתה הבלעדית לאחר שעקבותיו של אריה נעלמו. למרות שהנתבעת לא נתנה את הסכמתה לכך שהתובע יפדה את המשכנתא על הדירה בשנת 1992, כפי שעולה מתמ"ש 29120/01, אין בכך כדי לשנות מן הקביעה שהנתבעת הייתה שותפה ביודעין ליצירת החוב.

לאור האמור, ובהתחשב שמקום הימצאו של אריה לא ידוע והוא לא צורף לתביעה דנן, אין מנוס מן המסקנה שלתובע זכות ישירה כלפי הנתבעת להיפרע ממלוא הסכום.

זאת ועוד, כעולה מתמ"ש 29120/01 בין אריה לבין הנתבעת נחתם הסכם גירושין על פיו התחייב אריה להעביר לנתבעת את מלוא הזכויות בדירה ואף לחתום על ייפוי כוח ומכוח הסכם זה הנתבעת טענה באותו הליך שלאריה אין זכויות כלשהן בדירה (פסקה 8). עמדה זו, שומטת את הקרקע לטיעונה של הנתבעת כאן מבלי שמצאתי התייחסות כלשהי מצד הנתבעת לכך, ואין אלא לזקוף זאת לחובתה.

סיכומו של דבר

1. דין התביעה להתקבל.
2. התובע טוען כי הנתבעת חבה לו, נכון למועד הגשת כתב התביעה, סכום של 278,000 ₪ הוא הסך של 70,000 ₪ ששילם לבנק ירושלים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום (18.11.92), בהסתמך על תחשיב שצורף לכתב התביעה (נספח ח'). מלבד הכחשה כללית לתחשיב בכתב ההגנה, ב"כ הנתבעת לא השיג על אופן חישוב הסכום. מכל מקום, מהטעמים עליהם עמדתי בפסק הדין, אין בפנינו נסיבות המצדיקות לחרוג מן הכלל שעל הנתבעת להשיב את הסכום בתוספת הצמדה וריבית.
3. לא נעלם מעיני, כפי שגם עולה מתמ"ש 29120/01, כי אריה סיבך את הנתבעת במהלך השנים מבחינה כלכלית, וכי הקשר שלו עם הנתבעת נותק זה מכבר. הנתבעת היא אישה עיוורת, כבת 70, הסובלת מבעיות רפואיות שונות, וכן, כפי שעולה מעדותה סובלת מקשיים כלכליים וחיה בגפה. עם כל ההבנה למצבה של הנתבעת, אין מנוס מהמסקנה שטענות התובע כלפיה בדין נטענו.

עם זאת, התחשבות בנתונים חריגים אלה מצדיקה שלא להטיל על הנתבעת לשאת בהוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורכי דין.

1. לסיכום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום סופי וכולל של 70,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 18.11.92 ועד להיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.