מבוא, רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

1. לפני תובענה בסדר דין מהיר ע"ס 69,051.5 ₪, שהגיש התובע , בעלים של רכב מסוג לנדרובר מ.ר. 79-094-08 (להלן: "הרכב") כנגד בעל רכב מסוג מיצובישי מגנום מ.ר. 82-024-51 (להלן: "המיצובישי") ומבטחתו – הנתבעת מס' 3 – בגין תאונה בה נפגע הרכב ע"י המיצובישי, באופן שהביא להורדתו מן הכביש.

2. לטענת התובע, ביום 23.9.08 בשעות הערב , נהג ברכב אחיו מר אחמד נאטור, ובמיצובישי נהג מר עדנן גאנם. בעת שהרכב אותת לפנות בכניסה לישוב שער אפריים, התנגש בו המיצובישי מאחור וגרם לו נזק חמור אשר חייב הורדתו מן הכביש (ר' חוו"ד השמאי נספח ג' לכה"ת).

3. הנתבע מס' 1 (בעל המיצובישי), הכחיש בכתב הגנתו את אופן קרות התאונה, לדבריו, בין היתר, הרכב נסע בכביש לפני המיצובישי, אולם פנה בפתאומיות שמאלה מבלי להאט, ומבלי לאותת, באופן שמנע מנהג המיצובישי להבין את כוונותיו ולהערך בהתאם. לטענת הנתבע נהג הרכב נהג ברכב באופן רשלני, חסר זהירות והוא חב ברשלנות תורמת.

4. הנתבעת מס' 2 (להלן: "המבטחת"), טענה בכתב הגנתה בקצירת האומר, בין היתר, כי לאור חשדות ביחס לגרסת הנתבע 1, הוזמן משרד חקירות לבדוק את נסיבות התאונה. לטענת המבטחת חב' הביטוח "נתקלה בסירות בחקירת המעורבים בתאונה אודות פירוט התאונה ונסיבותיה" וכן נעשה נסיון להכשיל את בירור החבות, ולפיכך מכוח הוראת סע' 22-24 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"), אין הנתבע 1 (המבוטח) זכאי לכיסוי ביטוחי.

5. כן טוענת המבטחת כי מתווסף חשד כבד בדבר אמיתות אירוע התאונה במובן סע' 25 לחוק.

6. יצויין, כי במכתב המבטחת מיום 13.1.09 (נספח 3 לכה"ת), נאמר בין היתר כי : " אנו דוחים דרישתך לפיצוי מאחר ולא שוכנענו בנסיבות הארוע כפי שנמסרו ע"י הצדדים...".

7. מאחר ועסקינן בתובענה בסדר דין מהיר, ינומק פסה"ד בקצרה ובאורח תמציתי במידת האפשר, כמצוות תקנה 214 טז(ב) לתקסד"א.

תוכן ומהות טענות המבטחת

8. עמדת המבטחת בדחותה את הכיסוי הביטוחי למבוטחה – הנתבע מס' 1 – מתבססת על הליך החקירה שבוצע ביחס לתאונה נשוא התובענה (ר' הודעת ב"כ המבטחת מיום 17/4/12 , אליה צורף דו"ח החקירה של משרד "בן צור חקירות", מיום 31.12.08 על נספחיו והעתק תמלול העדויות).

9. החוקר מר עמי בן צור (להלן: "החוקר"), העיד בביהמ"ש בדיון מיום 19.4.12.

במהלך עדותו ציין החוקר את תהיותיו , אשר הן העומדות למעשה בבסיס מסקנותיו שקיבלו ביטוי בחווה"ד והן שתומכות את עמדת המבטחת, כדלקמן:

א. ספק באשר לגרירת הרכב הנפגע ע"י גרר זמירו (עמ' 28 ש' 21-23).

ב. סתירות באשר לאופן הפגיעה ברכב הנפגע מאחור: "... הטענה שלי שהיא הגיונית לחלוטין שיש שני נתיבים , אדם עומד בנתיב השמאלי ומאותת שמאלה, מאחוריו נוסע אדם בנתיב הימני שאין לו סיבה להמצא שם ומאיזה שהיא סיבה מגיע לנתיב השמאלי ופוגע בו בחלק האחרוי.

ש. אבל מה שאמרת פה זה ידיעה אישית או הנחה.

ת. הגיון, התנהגות האדם הפשוט..." (עמ' 28 ש' 24-32).

ג. אי התרחשות תאונה בין הרכב לבין המיצובישי (המבוטח)- "לשאלת בית המשפט, הטענה שלי שלא היתה בכלל תאונה עם הרכב שלנו עם המיצובישי... אני בדעה שלא היתה תאונה ביניהם, הטענה שלי שהרובר מאיזה שהיא סיבה ואם תסתכל בחומר שלי ניסיתי לדלות מהמוסךאיזה צרות היו ברכב הזה לפני, הרובר הם רכב שלא נסחרים טוב ולדעתי הם רצו להשבית אותו והם מצאו את הצדיק הזה שישבית אותו. אני אומר שהרובר נפגע לא מהרכב שלנו. יש פה רצף של דברים שמביאים אותי למסקנה הזאת..." (עמ' 29 ש' 7 ו- ש' 11-15).

ד. היזקקות תמוהה של הנהג ברכב הפוגע (עדנן) לרכב המיצובישי (של המעביד) – "... תסתכל בעדות של עדנן, אז אני שואל אותו כמה זמן, אז הוא אומר כשנתיים אם אני לא טוענה ומה קרה עכשיו שאתה משתמש במיצובישי אז הוא אמר הררכב שלי היה במוסך ומכיוון שהיה מושבת 25 יום ולקחתי את האוטו של הבוס, העמסתי כלים ויצאתי לעבודה, טענה לגיטימית, כשהלכנו למוסך אומר אני לא יודע, זה הוא עושה, זה הוא מטפל, כאילו העביר את האחריות אליו וכאילו הכשיר את הענין שהאוטו שלו לא תקין, העובדה שהיא שהאוטו שלו פתאום לא נמצא בחזקתו והוא משתמש באוטו של הבעלים ופתאום קורית התאונה ולכן אמרתי שמשהו פה לא נראה טוב ..." (עמ' 30 ש' 23-33).

ובהמשך:

"ש. רק על סמך זה שהוא השתמש ברכב של הבוס שלו .

ת. דווקא באותו זמן שהיתה התאונה.

ש. על סמך זה הגעת למסקנה הזאת.

ת. ואין חשבונית גרר והם מכירים אחד את השני ובפוזיציה של התאונה לא היתה לו סיבה להמצא בנתיב השמאלי ..." (עמ' 31 ש' 1-5).

המסגרת הנורמטיבית

10. סעיף 25 לחוק קובע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".

11. סעיף 25 פוטר את המבטחת מחבותה, בין היתר, אם המבוטח או המוטב מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות בניגוע למקרה הביטוח, כאשר הדבר נעשה בכוונת מרמה. בפסיקה נקבע כי נדרשים שלושה יסודות מצטברים לתחולת הסעיף:

א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.

ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

(ר' : רע"א 230/98 פהניקס הישראלי חברה לביטוח נ' נסרה (ניתן ביום 19.5.1998); ע"א (מחוזי י-ם) 9625/06 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (ניתן ביום 5.9.2007); ע"א (מחוזי חי') 3000/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי(ניתן ביום 26.10.2003); שחר ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, כרך ראשון, תשס"ה-2005 בעמ' 550-551 (להלן: "ולר")).

תכליתו של סעיף 25 היא להרתיע את המבוטח מלמסור עובדות כוזבות למבטח, הסעיף יפורש על דרך הצמצום אך באופן שהפרשנות לא תכשיל את תכליתו – ר' פרשת נסרה לעיל.

הנטל להוכיח את יסודות הסעיף מוטל על המשיבה-חברת הביטוח, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. יתירה מזו, מאחר שמדובר בטענה לכוונת מרמה, הנטל המוטל על המשיבה גבוה ממאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר ( ר' ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(4) 177 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (ניתן ביום 5.10.2006); ולר בעמ' 556; ע"א (חי') 5109/07 פלדמן נ' הפניקס (31.3.09)).

12. בע"א 10199/99 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו-1.4.12) שב ביהמ"ש על ההלכה שנקבעה:

"על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשובה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח... מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים ממוחשבים, [פורסם בנבו], 12.4.11]).

ובענין שלום גרשון לעיל נקבע:

"עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט – לקביעה כזו עשויה להתלוות סטימה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו"

ובהמשך, בענין שלום גרשון נפסק כי :

"עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין שממעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביאר על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטחי בתביעתו" (ר' גם: עא"ח (ת"א) 39636-10-10 פרץ נ' כלל חב' לביטוח (10.12.12)1 ע"א (ת"א) 26451-10-10 עטייה נ' מנורה (20.9.11); ת.א. (מרכז) 42980-10-10 פשן אופנה נ' הראל חב' לביטוח (17.2.13)).

דיון והכרעה

13. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, בחנתי סיכומיהם שבכתב, ואת חומר הראיות שבא בפני, באתי לכלל מסקנה כי המבטחת לא עמדתה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח כי התאונה בין הרכב (לנדרובר ) לבין הרכב המבוטח אצלה (מיצובישי ), לא התרחשה וכי המדובר ב"ביום תאונה".

14. לאחר בחינת דו"ח החקירה מיום 31.12.08 ועדות החוקר – עורך הדו"ח, נחה דעתי כי הטעמים אותם מעלה החוקר בעדותו ובדו"ח, ככאלה המעלים "חשד לביום תאונה" ו- "לאי התרחשותה" , אינם ברמה ובאיכות הנדרשת, כדי לבסס את הספק הנדרש בתובענה דנן והם אינם במדרג הנדרש מצד המבטחת, להוכחת תרמית או מעשה "מעין פלילי" מצד המבוטח או אחר, כמתחייב.

גרר זמירו

15. בעל הרכב (התובע) בעדותו ציין, כי הרכב הגיע לחצר הבית "אני חושב שהגיע עם גרר..." (עמ' 4 ש' 29).

16. נהג הרכב (הנפגע) ציין בחקירתו כי "... ירדתי מהרכב וגם הוא בדקתי שהכל בסדר... והזמנו את הגרר, אני התקשרתי גם הפוגע ניסה להתקשר, לגרר בקלנסוואה, "גרר זמירו", הגיעו שני גררים, אחד לקח אותי אחד לקח אותו. גם הגרר השני זה זמירו..." (עמ' 6 ש' 8-4).

17. נהג הרכב הפוגע (המיצובישי) נשאל בחקירתו מה קרה לאחר התאונה והוא השיב "הזמנו את הגרר ובא גבר לקחת אותם. אני הזמנתי את הגרר ובא הגרר לקחת אותי, הזמנתי את גרר זמירו מקנלסוואה, זה יש לו כמה גררים לא אחד" (עמ' 13 ש' 27-29).

הוא נשאל כמה זמן נשארו במקום והשיב:

"עד שבא הגרר פינינו את הרכבים, אני פיניתי את הרכב שלי והוא את שלו. את הרכב שלי פינה גרר זמירו.

ש. ומי פינה את הרכב של התובע.

ת. גם זמירו" (עמ' 14 ש' 1-4).

(ר' גם: דו"ח החוקר בן צור, עמ' 4 למעלה, עמ' 6 למעלה, עמ' 7 למעלה (תשאול גרר זמירו – גרירת 2 רכבים על ידם)).

18. עיון בתמליל שיחה בין החוקר לבין "גרר זמירו" (מר ראשד), מלמד כי החוקר שואל את בן שיחו האם גרר לנדרובר/ריינגרובר וזה משיב בחיוב כי גרר מהצומת אליו הביתה (עמ' 2 באמצע). הוא נשאל האם יש לו חשבונית והשיב "אם אתה צריך ויכול יש לי..." (ש' 18). בהמשך מציין הגורר בהמשך לחשבונית כי "... אני יכול... בגלל זה לא הוצאתי חשבונית במקום אתה מבין?" (עמ' 3 ש' 2) (בטעות נרשם כאילו עמי/החוקר אומר הדברים – ד.ח.).

לסיכום

19. המבטחת לא מצאה לזמן את מר זמירו למתן עדות מטעמה, בכדי לבסס את טענתה כי הרכב לא נגרר על ידו בערב התאונה לקלנסוואה , כגרסת התביעה . הנני דוחה גרסת עדנן בדבריו לחוקר (עמ' 4 לדו"ח), כאילו הרכב חזר בנסיעה לקלנסוואה. הנני מעדיף את הגרסה שקיבלה ביטוי בעדויות כפי שפורטו לעיל (ר' גם : עדות השמאי בעמ' 22 ש' 21-24) לפיה גם הרכב (הלנדרובר) נגרר לאחר התאונה באותו ערב לקלנסוואה (ר' גם : עדות החוקר בעמ' 26 ש' 1-3).

לענין החשבונית, יצויין בשולי הדברים, כי התמונה המצטיירת מתמליל שיחת החוקר עם זמירו היא שהחוקר "לא ממש התעקש לקבל חשבונית" וכאשר זמירו הציע זאת, הוא לא גילה רצון לקבלה וביקש שאכן תומצא לו (ר' גם: עדותו בעמ' 28 ש' 17-19).

אופן הפגיעה ברכב מאחור

20. נהג הרכב הנפגע תיאר את האופן בו נפגע הרכב מאחור, כאמור בתמליל שערך החוקר – בעמ' 10 ש' 3-27. כן ר' עדותו בביהמ"ש בענין זה בעמ' 5 ש' 29-33 ועמ' 5 ש' 1-3, ובחקירה הנגדית בעמ' 6 ש' 21-27 ובעמ' 8-10.

21. נהג הרכב הפוגע, התייחס לאופן קרות התאונה/הפגיעה בעמ' 2 להודעתו בפני החוקר מיום 5.12.08 (ר' גם דו"ח החוקר בעמ' 3 למטה) כדלקמן:

"נסעתי בכביש בן שני נתיבים בצד ימין בנתיב נסעו משאיות לאט לכן נסעתי בשמאלי אחרי רכב ג'יפ ירוק לנדרובר... הוא אותת שמאלה בכניסה לשער אפריים ואני לא שמתי לב ולא הורדתי מהירות ופשוט נכנסתי בו..." (ר' גם עדותו בחקירה ראשית בעמ' 13-15 לפרו').

22. בחקריתו הנגדית במענה לשאלות ב"כ התובע ציין נהג הרכב הפוגע כי נסע 70, 75 קמ"ש (בעוד שלחוקר אמר 100 קמ"ש) (עמ' 18 ש' 7-8; ר' גם עדותו בעמ' 15 ש' 25-28).

לסיכום

23. לאחר שבחנתי את העדויות מטעם הצדדים וחומר הראיות שבא בפני, נחה דעתי כי עלה בידי התובע (ובידי הנתבע 1 – המבוטח) להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת, את אירוע התאונה - האירוע הביטוחי.

24. מצאתי ליתן אמון בגרסת הנהגים כי אכן ביום23/9/13 בשעת ערב מאוחרת ארעה תאונה בין הרכב (הלנדרובר) לבין המיצובישי וכתוצאה מתאונה זאת נגרמו לרכב נזקים.

25. תמיכה למסקנתי לעיל נמצאה, בין היתר, בקביעתי הראשונה כי גרר זמירו אכן גרר את שני הרכבים המעורבים, באותו הערב מן הצומת, וכן אף מן העובדות הבאות:

א. שני הנהגים התייצבו למחרת ביום 24.9.08 בביה"ח לקבלת טיפול לאחר התאונה

( ר' התיעוד הרפואי שהוצג ).

ב. השמאי מסארווה בדק את הרכב ביום 25.9.08 בחצר בית התובע (לשם הובא הרכב על ידי הגרר – ר' התמונות – מוצג ת/1).

ג. ברכב הפוגע (המבוטח) נצפו פגיעות המתאימות לתאונה המתוארת בתובענה דנן (ר' מוצג נ/2 מיום 25.10.08; עדות החוקר בעמ' 26 ש' 11-16).

ד. העובדה שלא נגרמה פגיעה גופנית קשה למי מהמעורבים ניתנת להסבר, בין היתר , על רקע העובדה שהרכב היה במצב של כמעט עצירה , הרכב הפוגע פגע בו מאחור והמדובר בשני רכבים גדולים יחסית ומאסיביים .

26. החוקר הביע תמיהה מדוע נסע עדנן (הרכב הפוגע) בנתיב השמאלי, תמיהה זאת הוסברה על ידי עדנן בכך שבנתיב הימני נסעו משאיות וכן עניין לנו בתאונה שמקורה בנהיגה רשלנית וחסרת זהירות, כך שיקשה על בית המשפט להסיק מנהיגה בעלת מאפיין כזה, על ביום תאונה ו"המצאת" תאונה שלא ארעה כלל.

27. לא עלה בידי המבטחת להציג בפני בית המשפט ראיות של ממש לכך, שהתאונה בין הרכב לבין המיצובישי לא ארעה כלל,וכי ענין לנו בניסיון של בעל הרכב לקבלת תמורה הולמת עבור רכבו (הלנדרובר) הבלתי סחיר, על דרך של ביום תאונה עם רכב של אחר .

לתזה שהרובר לא נפגע על ידי המיצובישי לא הובאה כל ראיה ממשית מוצקה והולמת.

28. בטענה כי תמוה השימוש שנעשה על ידי עדנן במיצובישי של המעביד בסמוך למועד התאונה, כעובדה שיש בה להעיד ולתמוך בטענת הביום, אין כל ממש.

ראשית – מחקירת בעל המיצובישי (נת' 1) לא מצאתי בסיס כלשהו לתמיהות המבטחת. הרכב נמסר לעדנן ברשות ובסמכות. לא הובאה כל ראייה מדוע חפצה המבוטחת לפגוע ברכבה שלה לצרכי ביום תאונה לטובת בעל הרכב.

שנית – חקירת מוסך סופיאן אכן העלתה כי רכבו הפרטי של עדנן שהה במוסך משך תקופה ארוכה עקב תקלות .

29. אף בטענת המבטחת להכרות בין הנהגים, כעובדה התומכ;ת בגרסתה לא מצאתי ממש. לא הובאה בפני בית המשפט כל ראייה ממשית להכרות החורגת מהיכרותם הרגילה של "בני אותו יישוב", ולא הוכחה על ידי המבטחת במידה הנדרשת, היכרות בין השניים העולה כדי קרבה מיוחדת שבבסיס רצונם לביים תאונה.

סוף דבר

30. המבטחת לא עמדה בנטל הוכחת יסודות סע' 25 לחוק, ואף לא בנט הוכחת סעיפים אחרים בחוק , הפוטרים אותה מתשלום ובשים לב אף לטעמי דחיית התביעה על ידה כמפורט במכתבה מיום 13/1/09 ( ר' רע"א 10641/05 הפניקס נ' חביב אסולין (פורסם בנבו – 4/5/06) .

31. ברע"א 9215/10 פלדמן לעיל, נפסק באופן המתאים במהות לענייננו , בין היתר, כי:

"מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה".

בנדון דנן , באתי כאמור לכלל מסקנה, כי המבטחת לא הרימה את הנטל ולא הביאה ראיות באיכות מתאימה, התומכות באופן ממשי והולם, בטענתה החמורה, לפיה הנהגים (התובע והמבוטח) "ביימו תאונה" או "יצרו תאונה יש מאין".

גובה הפיצוי

32. בתמיכה לנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה, הגיש התובע כראיה מטעמו את חוות דעתו של שמאי הרכב, מר מסארווה חמו, מיום 7.10.08.

הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית.

33. השמאי נחקר בבית המשפט ביום 19.4.12 (ר' פרו' הדיון בעמ' 20-24).

השמאי בעדותו ציין כי העריך את שווי הרכב בסך 72,000 ₪ על פי "מחירון לוי יצחק", כי לא עמד בפניו "עברו התאונתי" של הרכב: "נכון, כי אני גם לא הבחנתי בסימני תיקון... אני ראיתי שמדובר ברכב פרטי ללא עבר ביטוחי אז אני משאיר לחב' הביטוח לבדוק את העבר..." (עמ' 23 ש' 1-7).

לדבריו בהמשך – "הגורם שצריך לשלם, חב' הביטוח היתה צריכה לעשות את זה. אני לא יודע אם שמאי בדק את זה לפני זה, כמה ירידת ערך שמאי בדק, אז אני משאיר את זה לחב' הביטוח..." (עמ' 23 ש' 8-10).

עוד ציין השמאי, כי בדק איזה יד היה הבעלים ברשיון הרכב: "...בוודאי שבדקתי בזמנו ואם אין הפחתות בשווי... אז אין הפחתות..." (עמ' 23 ש' 14-19).

השמאי אישר כי העריך את שווי השרידים ב-10% מערך הרכב והסביר כיצד חישב זאת (עמ' 23 ש' 25-33).

34. מטעם הנתבעים לא הובאו ראיות של ממש, בדמות חוות דעת שמאי נגדית ואחרות, לסתור את קביעות השמאי מטעם התובע. משכך, מצאתי לאמץ את האמור בחוות הדעת לעניין נזקו של התובע המסתכם בסך של 64,800 ₪ (נכון למועד חוות הדעת).

35. אמנם נטען על ידי נהג התובע (עמ' 6 ש' 16-18), כי השרידים נמכרו בסך של 5,000 ₪ אך לא הובאה כל ראייה ממשית לכך, ולפיכך ההפחתה תהא כקביעת השמאי בעמ' 3 לחוות הדעת באמצע (7,200 ₪).

לסיכום

36. בהינתן האמור הנני מורה כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הסכומים כדלקמן :

א. סך של 69,051.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד

מועד התשלום המלא.

ב. שכרו של השמאי בסך 2,310 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.10.08.

יכול והמדובר בשכר גבוה מזה שנוהגת המבוטחת לשלם לשמאי הסדר מטעמה ,

אך אין בכך לשלול זכותו של התובע לקבל החזר ראלי בגין חיובו ע"י השמאי הפרטי

שאת שרותיו שכר . כמו כן לא הובאה כל ראיה ששכ"ט זה חורג מהותית משכר שגובה

שמאי פרטי מלקוח פרטי .

ג. את אגרות המשפט ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל

תשלום.

ד. סך כולל של 15,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

37. במערכת היחסים שבין הנתבעים לא מצאתי לעשות צו בדבר הוצאות.

38. כל התשלומים שעל הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, ישולמו לו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין למשרדי ב"כ הנתבעים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ג, 02 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.