תביעה כספית בסך של 407,715 ₪ כנגד ערבה שחתמה על ערבות אישית לחובות חברה.

כללי

1. התובעת היא חברה למתן שירותי כוח אדם.
2. החברה המרכזית למתקני משחקים בע"מ (חברת תמוז או החברה) היא חברה שבבעלות אחיה של הנתבעת, מר חיים טייב (חיים), אשתו ומר יובל לנדשפט (בדרך של החזקה בחברות אחרות שהן בעלות המניות בתמוז. ראו תדפיסי רשם החברות נספח ב' לתצהיר הנתבעת).
3. לפי תצהירה, הייתה הנתבעת מזכירת מנכ"ל החברה, ובמסגרת תפקידה שימשה כמזכירתם של בעלי החברה וכן של אח נוסף, דוד טייב (דוד) ושל מר לוריא, שהיה יד ימינו של חיים.
   
4. בין התובעת לבין החברה (באמצעות הנתבעת), נחתם הסכם להספקת עובדים מאפריל 2008 (ההסכם).
5. הנתבעת חתמה על ערבות אישית לתשלום חובותיה של החברה לתובעת (הערבות).
6. לפי התביעה, התובעת סיפקה לחברה עובדים על פי דרישתה. בחודשים מאי ויוני 2008 שילמה החברה ואולם החל מחודש יולי ועד לחודש אוקטובר 2008, חדלה משלם.
7. חובה של החברה לתובעת בגין אספקת כוח אדם בחודשים יולי - אוקטובר 2008, הינו כמפורט להלן:
   עבור חודש יולי 2008 - 88,917 ₪.
   עבור חודש אוגוסט 2008 - 96,453 ₪.
   עבור חודש ספטמבר 2008 - 128,514 ₪.
   עבור חודש אוקטובר 2008 - 77,836 ₪.
   לפי ההסכם, היה על החברה לפרוע את החשבוניות תוך 15 ימים. החברה לא עשתה כן, חרף פניות חוזרות ונשנות של נציגי התובעת לחברה ולנתבעת. בחודשים אוגוסט 2008, פברואר 2009 ואפריל 2009 נשלחו לנתבעת מכתבי התראה, אך היא בחרה להתעלם מהם.
8. בחודש אוגוסט 2008 נכנסה החברה להקפאת הליכים. התובעת הגישה תביעת חוב בסך 391,720 ₪, אשר אושרה במלואה. ביום 22/7/09 אישר בית המשפט המחוזי בבאר שבע הסדר נושים, לפיו זכאית התובעת ל-15% מהסכום, שהם 52,882 ₪ (נספח א' לכתב התביעה).
   בפועל, קיבלה התובעת ביום 24/11/09 או בסמוך לכך, סך של 10,576 ₪ בלבד.
   נכון ליום הגשת התביעה, 2/12/09, עמד חובה של החברה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, על סך של 418,291 ₪. בניכוי הסך של 10,576 ₪ ששולם לתובעת עומד חוב החברה, כמו גם חובה של הנתבעת מכוח הערבות, על סך של 407,715 ₪, הוא סכום התביעה.

טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, הערבות האישית נחתמה שלא כדין וחולצה ממנה תוך הטעיה, במסווה של הזמנת עבודה. היא שימשה כמזכירת מנכ"ל החברה, והחלה בתפקידה רק בחודש אפריל 2008, כשבוע קודם לחתימת ההסכם עם התובעת ולחתימתה על כתב הערבות. היא איננה בעלת מניות בחברה, לא הייתה מורשית חתימה, לא הייתה מוסמכת לחתום על הסכם כזה בשם החברה או על כתב הערבות, והתובעת ידעה זאת. נציגת שיווק של התובעת, גב' כרמית סבאג (כרמית), יצאה משיחה עם אחיה, דוד, והמנכ"ל דאז כשהטופס בידה, אמרה שהפנו אותה אליה לצורך חתימה, כי חותמת החברה אצלה וביקשה ממנה לחתום על הזמנת עבודה, תוך שהבהירה כי בהמשך ייחתם חוזה מחייב וכי יש לבצע בדיקות נוספות בטרם התקשרות עם החברה. הנתבעת לא חששה לחתום כיוון שנאמר לה כי מדובר בהזמנת עבודה לא מחייבת. זוהי הזמנת עבודה בלבד (התובעת לא חתומה על המסמך) ולא ההסכם הסופי, שנחתם מאוחר יותר ועליו כנראה חתום המנכ"ל. כשהנתבעת חתמה, הטופס היה ריק. כרמית לא נתנה לה לקרוא אותו. היא לא ידעה שהיא חותמת על כתב ערבות. הערבות האישית לה טוענת התובעת מופיעה בתחתית ההזמנה בגופן קטן (שונה מהמסמך). הנתבעת לא שמה לב שהיא חותמת על ערבות ללא הגבלה בסכום ואיש לא הסביר לה את משמעות חתימתה.
2. לחלופין, אם ימצא בית המשפט שהערבות נחתמה כדין, יש לפטור את הנתבעת מערבותה לפי הוראות חוק הערבות בהיותה "ערב יחיד".
3. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא שלחה אליה דרישות לתשלום החוב הנערב והיא שינתה מצבה לרעה. אילו ידעה על טענות התובעת הייתה מגישה בעצמה תביעת חוב לנאמן. יתר על כן, התובעת התרשלה רשלנות חמורה בחוסר תום לב כשהגישה את תביעת החוב לנאמן מבלי להזכיר שמדובר בחוב בגין עובדי החברה, שהינו חוב בדין קדימה והסתפקה, ללא ערעור, בקביעה שהיא זכאית ל- 15% מהחוב בלבד, כנושה רגיל של החברה. התובעת תרמה לחוב בכך שאישרה לחברה להגיע לחוב כה גבוה למרות שהחקירה הכלכלית שערכה התובעת לחברה העלתה, כי יש מקום להתקשר עם החברה בעסקאות בגבול של 30,000 ש"ח בלבד ועד למחזור של 10 עובדים. לפיכך, לכל היותר, ניתן לחייב את הנתבעת עד לגבול של 30,000 ₪.
4. הנתבעת מכחישה גם את סכום החוב.

הראיות

1. התובעת הגישה מטעמה את תצהירו של מר אהרון קורן, סמנכ"ל הכספים בתובעת, ואת תצהירה של הגב' מרינה אהרונוב, יועצת השמה בתובעת. כן זומנה להעיד מטעמה כרמית, באמצעות בית המשפט, ללא תצהיר.
   הנתבעת הגישה את תצהירה וכן את תצהיר אחיה, דוד.
   כל המצהירים נחקרו בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו בכתב.

דיון והכרעה

טענת הטעיה

1. לטענת הנתבעת היא חתמה על הערבות מתוך הטעיה. כרמית ניצלה את העובדה שהיא בתפקיד רק כשבוע, הציגה לה את העמוד השני של ההסכם בלבד (ללא העמוד הראשון), וביקשה ממנה לחתום על עמוד זה, אמרה כי היפנו אותה אליה כיוון שחותמת החברה אצלה, וציינה כי מדובר בהזמנת עבודה וכי חוזה מחייב ייחתם מאוחר יותר. בפועל, במקום הזמנת עבודה, הנתבעת חתמה על הסכם ההשמה ועל ערבות אישית לחברה, מבלי ששמה לב שהיא חותמת על ערבות אישית ובלתי מוגבלת בסכום ובזמן, וללא שאיש הסביר לה את מהות החתימה.
2. טענת ההטעיה לא הוכחה, והיא נדחית.
3. דין הוא, כי מי שחתם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הסכים לאמור בו, ומודע לתוכנו. כדי לסתור את החזקה על הטוען להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה ומי שחתם מבלי לקרוא על מה הוא חותם, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חותם ולמה התחייב (ראו למשל ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה שיווק 1981 בע"מ (2007), ס' 11 והאסמכתאות הנזכרות שם. ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559).
4. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת ההטעייה במידה הדרושה במשפט האזרחי. לבד מעדותה שלה, שהינה עדות בעל דין, אין ראיות אחרות לתמוך בה, והטענה שהנתבעת לא ידעה על מה היא חותמת או שהוטעתה לחשוב שהיא חותמת על הזמנת עבודה בלבד, לא הוכחה ואיננה משכנעת כלל בנסיבות העניין.
5. בחינה צורנית של ההסכם והערבות מעלה כדלקמן: ההסכם בין התובעת לבין החברה נושא כותרת "הסכם (השמה)" באותיות מאירות עיניים. ההסכם הוא בן שני עמודים. בסופו, יש מקום לחתימת הצדדים. הנתבעת חתמה בחותמת החברה, ומילאה בכתב-יד רובריקה נוספת של "שם החותם" ו"תפקיד" (הנתבעת ציינה: "מנהלת לשכת מנכ"ל"). לאחר החתימות כאמור, קיימת כותרת נוספת מובחנת, נפרדת, ברורה - "ערבות אישית". אותיות הכותרת מודגשות וקיים גם קו תחתון, והיא מודפסת בגודל מעט יותר גדול מכתב ההסכם. הערבות עצמה (4 שורות וחצי) כתובה בכתב קטן יותר ובסופה, ארבעה מקומות למילוי, שהושלמו בכתב ידה של הנתבעת: "שם פרטי", "שם משפחה", "ת.ז", "חתימה". כל הפרטים מולאו על ידי הנתבעת בכתב ידה.
6. הנה כי-כן, מדובר בשתי חתימות של הנתבעת. על חלק הערבות נדרשה חתימה נפרדת נוספת, הפעם ללא חותמת החברה (להבדיל מהחתימה על ההסכם שנעשתה יחד עם חותמת החברה) ובציון תעודת הזהות של הנתבעת. עצם העובדה שדרושות שתי חתימות ובפורמט שונה כאמור, חייבת לעורר אצל הקורא, גם אצל הקורא שאינו מדקדק, תשומת לב. קשה להתעלם מכך, בוודאי כאשר הכותרת "ערבות אישית" היא מובחנת וברורה (ראו גם עדות אחיה של הנתבעת, דוד, שזומן להעיד מטעמה, שהבחין בכך בנקל, וכלשונו: "כתוב על זה ערבות אישית" (עמ' 25)). הכותרת של "ערבות אישית" ברורה גם אם הנתבעת לא עיינה או לא קיבלה לעיונה את העמוד הראשון של ההסכם (טענה שלא הוכחה כשלעצמה, כמבואר להלן).
7. אני דוחה את גרסת הנתבעת בח"נ כאילו כרמית עמדה לידה ואמרה לה "לחתום פה עם חותמת ולחתום פה בלי חותמת", והנחתה אותה מה לכתוב (עמ' 26 ש' 23-28). מדובר בגרסה כבושה שלא מופיעה באופן זה בתצהיר (ראו סעיפים 4-6 לתצהיר). ממילא, כאמור, אין הנתבעת יכולה לפטור עצמה מחתימתה האישית בטענה שלא קראה את המסמך עליו חתמה.
8. הנתבעת טוענת, כי כרמית הציגה לה רק את העמוד השני, ואותו הציגה כהזמנת עבודה. אני דוחה טענה זו. הדף השני של הסכם ההשמה אינו כולל כותרת של הזמנת עבודה (או כותרת דומה לכך), לא מפורטים בו מספר העובדים, סוג העבודה הנדרשת, שעות העבודה או כל פרט אחר, שיכול היה להטעות את הנתבעת ולגרום לה לחשוב שמדובר בהזמנת עבודה. יתר על כן, הדף הראשון, שלפי הטענה לא הוצג לנתבעת, כולל פרטים שהושלמו בכתב ידה של הנתבעת, כפי שהעידה כרמית, שעדותה הייתה מהימנה ולא נסתרה (הפרטים שהוסיפה הנתבעת: שם החברה ופרטי ח.פ בראש ההסכם ומקדם ההעסקה בס' 5א, עמ' 11 ש' 4-6). יש לציין בהקשר זה, כי כרמית איננה עובדת עוד בתובעת, וכי זומנה להעיד בצו בית המשפט וניכר היה מעדותה כי היחסים בינה לבין התובעת אינם תקינים.
9. הנתבעת ניסתה להיאחז בעניין תאריך הסכם ההשמה כדי לתמוך בטענה שהוצג לה רק העמוד השני של ההסכם (שכולל גם את הערבות האישית). בכותרת ההסכם צוין "הסכם שנערך ונחתם ב אשקלון ביום שני חודש אפריל שנת 2008" (המילים המסומנות בקו מולאו בכתב יד). לטענת הנתבעת, תאריך ההסכם מהווה ראיה לכך, שלאחר מכן מילאה כרמית את הפרטים בעמוד הראשון כרצונה. שהרי לא ייתכן שההסכם נחתם ביום 2/4/08, כשהנתבעת רק החלה לעבוד בחברה ביום 13/4/2008. אין בטענה ממש. אני קובעת, שבמילים "ביום שני חודש אפריל" הכוונה היתה לכך שמדובר באחד מימי שני בחודש אפריל 2008, כפי שהעידה כרמית (עמ' 11 ש' 5. ראו גם שלבי ההתקשרות כפי שפורטו בתצהירה של הגב' אהרונוב מטעם התובעת, שלא נסתר). המסקנה המסתברת מן הראיות היא, כי ההסכם נערך ביום 28/4/08 (יום שני בשבוע), שהוא גם המועד שבו מתחילה תקופת ההסכם לפי סעיף 15 להסכם.
10. עדות הנתבעת היא עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה כל תמיכה בראיות אחרות והיא אף נסתרת מהן, כאמור לעיל. עדותו של אחי הנתבעת, דוד, היא עדות של בעל עניין ובכל מקרה, הוא לא נכח במעמד החתימה ואין בעדותו כדי לחזק את טענות הנתבעת להטעיה. יתר על כן, גרסתו ביחס לאירועים לא הייתה משכנעת ואיננה סבירה (ראו ס' 4-5 לתצהיר וח"נ בעמ' 25 לפרוטוקול).
11. אני דוחה את הטענה לפטור מהערבות לפי הוראות חוק הערבות שחלות על ערב יחיד, הן הטענה לאי-יידוע הנתבעת על טיבו של המסמך עליו חתמה והן הטענה הנובעת מכך שהערבות היא ערבות בלתי מוגבלת בסכום. פרק ב' לחוק הערבות, הדן בערב יחיד, אינו מתייחס לכל נושה באשר הוא, אלא רק כאשר הנושה הוא בנק או מי שעיסוקו בהלוואות בלבד (ראו הגדרת "נושה" בס' 19 לחוק הערבות: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי"). הוראות פרק ב ' לחוק הערבות אינן חלות בענייננו. אין מדובר בעסקת יסוד של הלוואה, ואף לא נטען שכך. ספק כגון התובעת, איננו בגדר "נושה" כהגדרתו בחוק הערבות והגנות הערב היחיד אינן עומדות לזכות הנתבעת (ראו בר"ע (ת"א) 2403/02 גלנט נ' ספיריטוס סחר 1992 בע"מ (2003); ת.א (ת") 55075/06 א.ג.א חברה לבניין בע"מ (בכינוס נכסים) נ' נגב קרמיקה שיווק (1991) בע"מ (2007)
12. לנוכח כל האמור, משדחיתי את הטענה להטעיה ובהעדר חובת יידוע, לא מצאתי שיש משקל לטענת הנתבעת כי כרמית לא הסבירה לה על מה היא חותמת. יתר על כן, אף אם כרמית לא הסבירה לנתבעת את משמעות חתימתה על ערבות אישית, עדין מוחזקת הנתבעת כמי שקראה את המסמך וחתמה עליו לאחר שהבינה את תוכנו, כמפורט לעיל.
13. לטענת הנתבעת, היא לא הייתה מוסמכת לחתום בשם החברה, והיא אף מתרעמת על כך שכרמית בחרה להחתים אותה על ההסכם ועל הערבות למרות שהיא "רק מזכירה תמימה", גם אם אחות של אחד הבעלים, ולא החתימה על ההסכם מי מבעלי המניות או מנהל בחברה (ס' 40, 42, 49 לסיכומים). הטענה שהנתבעת איננה מוסמכת לחתום בשם החברה, איננה רלבנטית כלל. עסקינן בערבות אישית לחובות החברה שנחתמה על ידה. חתימתה של הנתבעת על הערבות אינה חתימה של החברה או התחייבות בשם החברה, אלא התחייבות אישית של הנתבעת, שכאמור, מוחזקת כמי שיודעת על מה חתמה. עוד אציין, כי קשה גם לקבל את הטענה שהנתבעת הייתה "רק מזכירה". בתכתובות עם התובעת בזמן אמת לצורך הזמנת כוח אדם וטיפול בכל הקשור בכך חתמה הנתבעת בתור מנהלת משאבי אנוש (ראו למשל המכתב, נספח ג' לתצהיר מר קורן מטעם התובעת). כך הציגה עצמה גם בח"נ במסגרת הבר"ל (פרוטוקול מיום 21/10/10 בפני כב' הרשמת ארבל-אסל: "אני חתומה כמנהל משאבי אנוש, כי כך חתמתי. בגדול הייתי מנהלת אדמיניסטרטיבית. כשאנשים הגיעו לטיפול בבעיות, הם פנו אליי ואני טיפלתי בהם, באותו רגע כתבתי מנהלת משאבי אנוש". ראו גם ח"נ בתיק העיקרי, שם הבהירה כי היא זו שנתנה תשובות לנאמן, כי "מי יודע חוץ ממני?", אף שניסתה לשוות לכך חזות של עבודה פקידותית, עמ' 29 ש' 3-4, כמו גם עדות כרמית ביחס לתפקידה של הנתבעת בהתנהלות מולה).
14. לבסוף, אני דוחה את הטענה שנפל פגם בתביעת החוב שהגישה התובעת לנאמן בכך שלא נרשם כי החוב מובטח בערבות אישית של הנתבעת. בתביעת חוב לנאמן, יש להתייחס לבטוחות שרלבנטיות להליך זה, אשר מקנות לנושה מעמד עדיף בהליך הנשייה (ראו ע"א 644/88 שרגאי נ' דרמר, כב' הש' בן יאיר, בס' 6(ח) לפסק הדין). אין בכך, אפוא כדי ללמד, כפי שביקשה הנתבעת לעשות, כי גם התובעת ראתה בכך מסמך סרק ולא ערבות של אמת (ראו גם ח"נ של מר קורן בעניין זה, בעמ' 18 לפרוטוקול).
15. הטענה לחתימה על הערבות מתוך הטעיה נדחית, אפוא, וכך גם הטענה לפטור מן הערבות מכוח חוק הערבות.

הטענה לפטור מחמת רשלנות התובעת באי-גביית החוב בדין קדימה

1. לטענת הנתבעת, היה על התובעת לתבוע את החוב שחבה לה החברה כחוב בגין שכר עובדי החברה שלא שולם, ואז הייתה זוכה לדין קדימה. תחת זאת הגישה תביעת חוב רגילה וזכתה שיאושר לתשלום 15% ממנו בלבד.
2. אני דוחה טענה זו. לפי פסק הדין בעניין רע"א 4381/03 ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ (פסק דין מיום 14/4/05, כב' השופט א' ריבלין), חברות כח אדם ששילמו לעובדיהן שכר לא יזכו לדין קדימה. כזה הוא המצב בענייננו.
   (הנתבעת מפנה לפש"ר 1209/01 גולדשלגר נ' בנק הפועלים בע"מ מיום 3/5/2004, שלפיו אם ייקבע לפי המבחנים של דיני עבודה, כי המשתמש הוא המעביד האמיתי תהנה חב' כוח האדם ששילמה את שכרם מדין קדימה. פסק דין זה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניתן לפני פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ש.כ מאגרי אנוש ותיקוני חקיקה רלבנטיים. יתר על כן, בענייננו מדובר בעובדים שעבדו בהשמה אצל התובעת לכל היותר במשך 6 חודשים. אף לא הוכח כי המשתמש הוא המעביד האמיתי).
3. אני דוחה, אפוא, את הטענה שהתובעת התרשלה בגביית החוב וכי עקב כך יש לפטור את הנתבעת מהחיוב, כולו או חלקו.

הטענה לשינוי מצבה של הנתבעת לרעה בשל פניה מאוחרת בדרישה לתשלום החוב

1. לטענת הנתבעת, עד להגשת התביעה לא פנתה אליה התובעת בדרישה לתשלום החוב. הגשת התביעה כנגדה רק לאחר הגשת תביעת חוב שהתקבלה ולאחר שאושר הסדר נושים לפיו תקבל 15% מסכום החוב, הינה חסרת תום לב. לו היתה התובעת פונה לנתבעת בדרישה בצמוד לתביעת החוב, היתה הנתבעת יכולה להגיש תביעת חוב בעצמה, כנגד החברה.
2. הנתבעת מכחישה שקיבלה שלושה מכתבי התראה ששלחה התובעת. מכתב ראשון נשלח אליה ביום 9/11/08 לכתובת המפעל (המכתבים האחרים נשלחו בפברואר ובאפריל 2009). לטענתה, המכתב מנובמבר 2008 (נספחים ה1-ה2 לתביעה), לא הגיע לידיה כיוון שהחברה נכנסה להקפאת הליכים במהלך חודש אוקטובר 2008 והמפעל היה סגור. אלא שבעדותה סתרה הנתבעת את תצהירה והודתה כי בחודשים אוקטובר נובמבר הגיעה כפעם בשבוע, יחד עם אחיה דוד, למקום העבודה, לקחה משם דברים וישבה עם הנאמן, בעיקר במשרדו בת"א, על מנת להציג לו חשבוניות ומסמכים, הבהרות ביחס למידע הממוחשב וכד' (עמ' 29 ש' 1-9). אין מדובר, אפוא, במקום נטוש, שהדואר המגיע אליו נותר ללא דורש. סביר יותר שהנתבעת קיבלה את מכתבי הדרישה ומכל מקום, אינני נותנת אמון בגרסת הנתבעת כאילו לא קיבלה את מכתבי הדרישה, שכן גרסתה בעניין זה לא הייתה מהימנה ונסתרה כאמור לעיל.
3. יתר על כן, הנתבעת מודה בתצהירה כי בחודש אפריל 2009 הגיעו לביתה נציגים מטעם התובעת, והיא הפנתה אותם לנאמן. היא עצמה פנתה לנאמן "לשאול במה מדובר" והאחרון הרגיע אותה כי צדדים שלישיים ובעלי המניות מקבלים הפטר בהסדר הנושים (סעיף 18 לתצהיר). הנתבעת לא ביקשה להעיד את הנאמן ביחס לדברים אלה. אין אלא להניח, כי עדותו לא הייתה תומכת בגרסתה ומחזקת דווקא את גרסת התובעת. מכל מקום, היה על הנתבעת לדעת על החוב, לו ערבה באופן אישי, לכל המאוחר באפריל 2009 ולכל הפחות, היא עצמה עיניה מלראותו.
4. הסדר הנושים אושר, כאמור, ביולי 2009. בשעה שניתן נגד החברה צו להקפאת הליכים, האפשרות שהתובעת תממש את ערבותה של הנתבעת הפכה לאפשרות מוחשית, והקנתה לנתבעת את הזכות להגיש תביעה הוכחת חוב (ראו בשא (ת"א) 22859/03 עליזי נ' עו"ד ברגרזון). הנתבעת אף הייתה רשאית להגיש בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב ככל שנודע לה על החוב בתום התקופה שנקצבה להגשתה (בש"א 18831/04 שמואלי נ' צינורות המזרח התיכון בע"מ).
5. יצוין, כי בסיכומיה ביקשה התובעת לצרף שני מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבעת בחודשים פברואר ואפריל 2009. הנתבעת התנגדה להגשתם בשלב זה. איני נדרשת להכריע בעניין, שהתייתר לאור הכרעתי על סמך הראיות כמפורט לעיל.

טענות ביחס לחוב כשלעצמו

1. לטענת הנתבעת, כפי שהתברר במהלך חקירתו של סמנכ"ל התובעת, לא הוכח דבר קיומו של החוב. לכתב התביעה ולתצהיר סמנכ"ל התובעת צורפו אישורי שעות של עובדים, אשר בגין עבודתם אין כל חוב. הללו צורפו על מנת להעיד על אופן העבודה עם החברה, אך אין אישורים של החברה לחודשים הרלבנטיים לחוב. יש רק חשבוניות ללא כל אסמכתא לנכונותן. אין מקום לטענה של הרחבת חזית בעניין זה, שכן התובעת לא התנגדה לכך במהלך דיון ההוכחות ובכל מקרה, דמי הנזק תמיד מוכחשים ועל התובעת להוכיחם.
2. אני דוחה את הטענה שהחוב לא הוכח. התובעת צירפה חשבוניות לתשלום כולל פירוט של העובדים ושעות העבודה. בנסיבות העניין ובהעדר כל טענה ספציפית, התובעת יצאה בכך כדי חובת ההוכחה המוטלת עליה. אם יש לנתבעת טענה ביחס לגובה החוב, כי עובד כזה או אחר לא עבד או שעבד שעות אחרות וכד', היה עליה לטעון את הטענה במפורש כדי שניתן יהיה להתמודד איתה. כזאת לא עשתה. גם בסיכומיה טענה בכלליות כי הדוחות שצורפו לחשבוניות לא אושרו ע"י החברה או ע"י הנתבעת מטעמה, וללא פירוט כשלהו. אין חולק שהתובעת סיפקה עובדים לחברה. אין גם חולק כי החברה לא שילמה עבור העובדים שסופקו בחודשים יולי-אוקטובר 2008. ככל שדרוש אציין, כי צורף מכתבה של הנתבעת בתוארה כמנהלת משאבי אנוש בחברה (נספח ג' לתצהיר מר קורן), שבו היא מפרטת את שורת העובדים שעבודתם תופסק החל מיום 12/10/08 ועוד שלושה עובדים שימשיכו בעבודתם, תוך בקשה לשלוח את יתרות החוב עד ליום 12/10/08. זוהי הודאת בעל דין בכך שעובדים אלה, אשר כולם מופיעים בדוחות שצורפו לחשבוניות לתשלום, סופקו על ידי התובעת ועבדו בשירות החברה במועדים הרלבנטיים. יתר על כן, תביעת החוב של החברה בגין חשבוניות אלה, אושרה במלואה (ראו מסמכי תביעת החוב שאושרה, נת/2).

הטענה להגדלת הנזק ברשלנות

1. לטענת הנתבעת, התובעת ברשלנותה גרמה להגדלת הנזק. התובעת ערכה בדיקה פיננסית של הלקוח ובסע' 4 לטופס הבדיקה (נת/1) נרשם, כי ניתן לעבוד עם הלקוח עד מחזור של 30,000 ₪ בתנאי אשראי ועד אספקת עד 10 עובדים. התובעת חרגה ממסגרת האשראי שקבעה ולשם הגדלת רווחיה, סיפקה לחברה כ- 20 עובדים ובכך יצרה חוב בסך של 400,000 ₪. על כן סבורה הנתבעת כי אם תחויב בתשלום החוב, יש לחייבה עד ולא יותר מסך 30,000 ש"ח, הוא הסכום שקבעה התובעת כמסגרת האשראי.
2. מחקירתו של סמנכ"ל הכספים של התובעת, מר קורן, עולה כי מסמך נת/1 הינו מסמך פנימי של התובעת על בסיס הבדיקה הפיננסית שערכה לחברה. הוא אכן המליץ על הגבלה בגובה 30,000 ₪, אלא שלאחר פניה אליו מצד מנהל האזור אישר הגדלת האשראי (עמ' 15 ש' 23-28). זהו מסמך פנימי, שאינו מחייב ביחסים עם הנתבעת, והנתבעת לא ידעה עליו בזמן אמת. הנתבעת לא הסתמכה עליו בעת החתימה על הערבות (לא נטען ולא הוכח שכך), והיא משתמש בו בטיעוניה רק לצורך הליך משפטי זה, לאחר שנחשפה למסמך. להזכיר, הנתבעת בתפקידה, תהא כותרתו אשר תהא, הייתה אמונה על הזמנת כוח האדם ואישור הדו"חות לתשלום ולכן ידעה בזמן אמת באיזה היקף של חשיפה וסיכון מדובר (ראו אישורי הדוחות על ידי הנתבעת שצורפו בנספח ד' לתצהיר מר קורן. ראו גם ת.א (ת"א) 2196/00 ב.ר. בטון (1986) מפעלי בטון מובא בע"מ נ' אבני מזרחי ביצוע עבודות בניה ואספקת חומרי בנין (1988) בע"מ (בפירוק)).

קיזוז חיוב החברה מכוח הסדר הנושים

1. לתובעת אושר סך של 58,758 ₪ במסגרת הסדר הנושים, אך שולם לה סך של כ- 10,000 ₪ בלבד. את הסכום שאושר על התובעת לגבות מן החברה באמצעות תשלומים מקופת ההסדר. התובעת לא הוכיחה שעשתה מאמצי גביה כלשהם ולא ברור מדוע לא שולמה יתרת החוב המאושרת. משכך, יש מקום לנכות מסכום התביעה את מלוא סכום החוב שאושר בתביעת החוב, בסך של 58,758 ש"ח.

סיכום

1. לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל בקיזוז הסכום שאושר לתשלום לתובעת בתביעת החוב ע"י הנאמן בהסדר הנושים.
2. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 391,720 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/11/2008 ועד לתשלום המלא בפועל, בניכוי סך של 58,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/11/2009 ועד לתשלום המלא בפועל.
   עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר הוצאות אגרה בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (סכום זה אינו כולל מע"מ, בהתאם לתיקון האחרון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי).

המזכירות תדוור לב"כ הצדדים

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ג, 29 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.