1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1985, כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התאונה ארעה ביום 9.12.04 בשעה שהנתבע 2, רכוב על אופנועו, פגע בתובעת אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה.

1. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לחבות הנתבעים לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לה. פסק הדין יעסוק בשאלת גובה הנזק בלבד.

חוות הדעת הרפואית ועדות המומחה

1. התובעת צרפה לכתב התביעה בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדי והנוירולוגי בהתאם לסעיף 6 א' לחוק הפלת"ד. בראשית ההליך הסכימו הצדדים על מינוי מומחה מוסכם בתחום הנוירולוגי פרופ' שטינברג (להלן: "המומחה"), לשם קביעת הנכות הרפואית אשר נגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה. בהמשך, ויתרה התובעת על בקשתה למינוי מומחה בתחום האורתופדי.
2. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 26.7.10 כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 15% לפי סעיף (מותאם) 34 (ב-ג) לתקנות המל"ל.

בחוות דעתו, כתב המומחה, בין היתר, כך:

"מדובר באשה בת 24 שנה, אשר נחבלה בראשה בתאונת דרכים לפני 5.5 שנים. חבלת הראש היתה קלה, ללא אובדן הכרה וללא חסר נוירולוגי.

כיום סובלת התובעת ממיגרנה בעוצמה משמעותית המפריעה בתפקודה היומיומי. טיפולים תרופתיים מקובלים לטיפול במיגרנה לא הועילה במידה מספקת.

לאור העובדה שאין נתונים על כאבי ראש לפני התאונה, קיימת סבירות להנחה שמדובר במיגרנה פוסט-טראומתית."

1. הנתבעים העבירו אל המומחה שאלות הבהרה, במסגרתן הופנה המומחה למסמכים רפואיים שונים מעברה של התובעת, בהם קיימת אבחנה למיגרנה ואף טיפול תרופתי שניתן לתובעת. במענה לשאלות הנתבעים, שינה המומחה את קביעתו כפי שבאה לביטוי בחוות דעתו הראשונה כאמור, וקבע, בתאריך 23.11.10, כי בהתבסס על קיומם של מסמכים רפואיים עובר לתאונה המצביעים על תלונות של התובעת על כאבי ראש וכן קבלת טיפול מתאים ובנוסף בהסתמך על מסמכים מלשכת הגיוס בעניין מצבה הרפואי של התובעת, המסקנה היא כי התאונה גרמה להחמרה במצב ועל כן העמיד את הנכות הנובעת במישרין מהתאונה על מחצית הנכות שקבע בלבד, היינו בשיעור של 7.5% (ראו המוצג המסומן בימש1).
2. הנתבעים ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו.

בעדות המומחה עלו מספר עניינים משמעותיים ביחס לשיעור הנכות הרפואית שנקבע לתובעת בגין המיגרנה ויותר מכך – ביחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות הרפואית.

ראשית, המומחה הדגיש כי ייתכן קשר סיבתי בין חבלת ראש לבין הופעת מיגרנה, הגם שבמרבית המקרים, בעקבות חבלת ראש יופיע כאב ראש שאינו מוגדר כמיגרנה (ראו עמ' 6 ש' 1-5).

שנית, המומחה הסביר כי האבחנה של מיגרנה נעשית בעיקר על פי תלונות הנבדק הגם שניתן לבחון גם את העבר הרפואי המתועד – אך גם הוא, מטבע הדברים, נסמך על תלונות. לא קיימות בדיקות אובייקטיביות ביחס לתדירות התקפים או עוצמתם (ראו עמ' 7 ש' 3- 19). בהקשר זה, אישר המומחה כי התובעת לא מסרה לו שסבלה מכאבי ראש קודם לתאונה (עמ' 7 ש' 20-24, עמ' 8 ש' 11-17) וכי נודע לו על כך מן המסמכים הנוספים אשר נשלחו אליו על ידי הנתבעת. בשל כך, במסגרת חוות דעתו המשלימה, הפחית את שיעור הנכות הנובעת מן התאונה.

ועוד, המומחה מסר כי קביעתו בחוות דעתו כי התובעת נחבלה במהלך התאונה בראשה, נעשתה על יסוד דברי התובעת עצמה (עמ' 10 ש' 1-3). הוא הדגיש כי כדי שייקבע כי מיגרנה נגרמה בשל התאונה או הוחמרה, חייבת להיות חבלת ראש. כלומר, בלא חבלת ראש, לא ניתן לקבוע כי התאונה גרמה להחמרה במצב התובעת או להתעוררות המיגרנה (ראו עמ' 5 ש' 15-20 ועמ' 10 ש' 4-17).

וכך, בין היתר, אמר המומחה:

"ש: הסכמת איתי קודם שצריך לבדוק את התלונות והמהימנות ב 7 עיניים, עכשיו שאתה רואה, ואתה מסתכל על החומר ורואה שאין אף תיעוד על חבלת ראש יכול להיות שנקודת המוצא שלך הייתה שגויה, בגלל שהטעתה אותך.

ת: נכון עקרונית. אני מחפש במסמכים כי היה נדמה לי שבאחד המסמכים הצבאיים כן היה מופיע, אני ממשיך לחפש, משום מה אני לא זוכר שהמסמכים שהוצגו כרגע, עמדו בפני ואני לא יודע למה. אבל לאור המסמכים האלה, לכאורה באמת לא הייתה חבלת ראש, אלא רק ברגל או ביד, למעט הסיפור של השכחה. כי כשמישהו נדרס הוא נופל ויכול להיות חבלת ראש. אבל עדות אין לנו. חייבת להיות חבלת ראש אפילו קלה , כדי לגרום להתעוררות המיגרנה. אם לא הייתה חבלת ראש, אז המיגרנה לא יכולה להיות מוחמרת כתוצאה מחבלת ראש."

המומחה גם אישר כי החמרה במצבו של חולה מיגרנה יכולה לקרות גם בלא חבלת ראש והשאלה הנשאלת לגבי התובעת היא מה קרה בעניינה. בתשובותיו לשאלות ב"כ התובעת, אמר, בין היתר, כך:

"ש: האם הוצגו בפנייך מסמכים המעידים על חבלת ראש. שהיו יכולים לגרום להחמרה במצב הרפואי. עובר לתאונה לא נטלה את כל משככי הכאבים האלו.

ת: התאונה הייתה ביום 12.9.04 שלפניו היה לה דרגה בינונית במיגרנה והיום היא בדרגה חמורה. אבל השאלה אם ההחמרה בלי סיבה ידועה כמו כל חולי המיגרנה, או שהייתה חבלת ראש וזו הסיבה. אני בחוות הדעת המקורית יצאתי מנקודת הנחה, שלפני התאונה לא היו לה כאבי ראש, ושנית שבעת התאונה הייתה חבלת ראש. אבל שתי ההנחות האלה לא נכונות זה לא נכון.

ש: אתה ציינת שמי שנחבל בחבלת ראש, מספיקה אפילו מכה קלה. לאור האמור אתה תסכים איתי שלפחות יכולה להיות סיטואציה בה החבלה שספגה בתאונה, יכולה להיות לפחות הטריגר להחמרה.

ת: הטריגר להחמרה קבועה דורשת חבלת ראש, הטריגר למקרה אחד או שניים או שלוש יכולה להיות גם ללא חבלה. ממה שאנו יודעים שהיה לפני התאונה לבין מצבה היום, זה שינוי כרוני ממושך של שנים ארוכות. אחת הסיבות הידועות היא חבלת ראש, אבל השאלה אם הייתה חבלת ראש."

(ראו בעמ' 11 ש' 18-31).

1. מן האמור עולה כי תנאי לקביעתו של קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין הנכות הרפואית, הוא כי התובעת נחבלה בראשה. עניין זה דורש בירור עובדתי.

האם התובעת נחבלה בראשה בעת התאונה

1. התובעת טענה בכתב התביעה כי פגיעת האופנוע בה גרמה לה לעוף למרחק "מס' מטרים" וכי נגרמו לה נזקי גוף (סעיף 4). לטענתה, בסעיף 7 לכתב התביעה, בביה"ח "שיבא" אליו פונתה באמצעות אמבולנס, אובחן כי היא סובלת מ"כאבי ראש, סחרחורות, בחילות, כאבים ביד ימין וברגל שמאל".
2. להלן, סקירת האמור בתעודות הרפואיות שנערכו בעניינה של התובעת:
3. בדו"ח הפינוי באמבולנס (נ/1) נרשם בסעיף הערות כך:

"הנ"ל הולכת רגל שנפגעה מאופנוע, מתלוננת על כאבים ביד ורגל ימין, ללא סיפור של אובדן הכרה".

בסעיף תיאור המקרה נרשם כך: "חבלה ביד ורגל ימין".

1. בתעודת חדר מיון מיום 9.12.4 (נ/2) נרשם בסעיף סיבת הפניה כך:

"הולכת רגל, נפגעה על ידי אופנוע, לא יבוד (כך במקור – ר.ג.מ.) הכרה אך יש אמנזיה של האירוע".

בהמשך, תחת סעיף תלונות החולה, נרשם בין היתר כך:

"כתוצאה מההתנגשות נפלה על צידה הימנית, לא ברור האם נפגעה בראשה, ללא איבוד הכרה הקאות. מתלוננת על כאבי ראש וסחרחורות בחילות כאבים ביד ימין ורגל שמאל".

1. תיעוד רפואי מקופת החולים (נ/3) מעלה כי ביום שלמחרת התאונה, פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי במסגרת הקהילה וברישום הביקור מיום 10.12.04 נרשם כך:

"היתה מעורבת בתאונת דרכים אתמול

חצתה כביש במעבר חציה וקטנוע פגע בה והיא נפלה ללא איבוד הכרה והגיעה לביח עם אמבולנס שם עברה בדיקות לפי דבריה אך לא הביאה הטפסים אתה."

1. תיעוד רפואי מקופת החולים (נ/3) מעלה כי ארבעה ימים לאחר התאונה, בתאריך 13.12.04, נרשם על ידי רופאת המשפחה תחת סיבת הפניה:

"כאבי ראש לאחר תאונת דרכים. ללא מכה בראש".

1. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה לעניין הרישום הרפואי השיבה כי הפגיעה היוותה עבורה אירוע טראומתי אשר גרמה לה לתחושה של אובדן אחיזה עם הקרקע (ראו בעמ' 23 ש' 15), התובעת השיבה כי במהלך חציית הכביש הרגישה בטוחה וצעדה בבטחה ולאחר הפגיעה הרגישה מבולבלת, מופתעת והמומה מהפגיעה ועוצמתה.

כאשר נשאלה כיצד התיאור של הפגיעות שלה ועוצמת הפגיעה מתיישבים עם הטענה של הנתבע 2 כי פגע בה במהירות נמוכה – 10-20 קמ"ש, השיבה כך:

"ת: לא יודעת להעיד באיזה מהירות הוא היה ובאיזה חלק באופנוע הוא פגע בי. זה היה מרחק מסוים מהמקום בו עמדתי. מצאתי את עצמי שוכבת במקום אחר, מהמקום בו עמדתי.

ש: יכול להיות שזה היה אולי חצי מטר

ת: לא שוללת, היתה הרגשה של איבוד אחיזה עם הקרקע"

ש: התיאור שהועפת מספר מטרים לא בדיוק מייצג.

ת: לא נפלתי הועפתי למרחק מסוים כמה זה במטרים אני לא יכולה לומר. זה לא הרגיש לי קרוב, שכבתי כבר מחוץ למעבר חציה. יכול להיות שזה היה רק החלק העליון של הגוף"

(ראו בעמ' 23 ש' 12-18).

כאשר נשאלה מדוע זה לא סיפרה לנהג האמבולנס כי נחבלה בראשה, השיבה כך:

"ת: אני לא יכולה לדמיין איך יכולתי לספר לו משהו באותו רגע, כי הייתי בשוק, אם היה שואל אולי הייתי משיבה בכן ולא, אבל לא משפטים שלמים.

ש: כתוב מתלוננת על כאבים ביד ורגל ימין.

ת: זה סיפרתי זה מכות מאוד חזקות.

ש: על פגיעה בראש סיפרת.

ת: לא, כי אני עם שיער אסוף והרגשתי את הראש שלי עם הקוקו והרגשתי כמו זעזוע קטן. לא היה סימן כחול או שריטה. לא יכולתי באותו רגע לבחור לספר לו או לא. לאור המסמך כן, לא סיפרתי."

(ראו עמ' 23 ש' 21-28).

כאשר נשאלה מדוע לא סיפרה בחדר המיון כי נחבלה בראשה, השיבה כך:

"ש: בחרת גם לא לספר בחדר מיון כי נשאלת אם נפגעת בראש.

ת: שאלו על חבלות ואמרתי שאני לא יודעת כי לא היתה מכה שמשאירה סימן כחול. היה זעזוע אבל לא מכה שיכולתי להצביע עליה."

(ראו עמ' 23 ש' 29-32).

1. כאמור לעיל, יומיים לאחר התאונה, ביקרה התובעת אצל רופאת המשפחה ובתיעוד אותו ביקור נרשם מפורשות כי לא היתה חבלת ראש. כאשר התבקשה התובעת להסביר מדוע אמרה לרופאת המשפחה כי לא נחבלה בראשה השיבה כך:

"ת: לא אמרתי.

ש: למה היא רשמת את זה.

ת: יכול להיות שהיא בדקה לי את החבלות שנראות לעין בגוף שממש כאבו לי גם לקחתי משככי כאבים. הרגשתי סוג של סחרחורת והיו לי כאבים חדים.

ש: נפגשת עם ד"ר עליזה פעמיים ביום 10.12 וביום 13.12 וגם ביום 16.12 נפגשת עם ד"ר סגל ברק, גם להם לא אמרת שנפגעת בראש.

ת: לאור התיעוד שלהם לא אמרתי שנפגעתי בראש.

ש: שאם (צ"ל להיות "שאדם" – ר.ג.מ.) בא לרופא ומתלונן על סחרחורות והשאלה הראשונה שהוא נשאל אם נפגע בראש. את השבת שלא.

ת: אמרתי להם שנפלתי על קוקו ואין לי סימן כחול ואין לי נפיחות. יכול להיות שלא היו חבלות שנראות לעיין ולכן הם לא רשמו שנפלתי על הראש.

ש: למה היא כן רשמה ללא מכה בראש.

ת: לא יודעת."

(ראו עמ' 24 ש' 3-15).

1. עיון במסמכים הרפואיים מתקופת שירותה הצבאי של התובעת, אשר היה לאחר התאונה הנדונה בתיק זה, מלמד כי דיווחה לנוירולוג אשר בדק אותה, בתאריך 27.6.07 כי עברה תאונת דרכים עם חבלת ראש ללא איבוד הכרה (נ/5).
2. בהודעה למשטרת ישראל, אשר נמסרה על ידי התובעת בהיותה בחדר המיון בבית חולים "שיבא" בתאריך 9.12.04, אודות התאונה, מסרה התובעת כי כתוצאה מפגיעת האופנוע, נפלה "לצד ימין לעבר הכביש" ובהמשך, תיארה את פגיעותיה בתאונה כך: "יש לי כאבים ביד ימין ורגל ימין" (ראו נ/6).
3. לאחר שהוצגו בפני המומחה מטעם בית המשפט מסמכים מהם עולה כי לא תועדה פגיעת ראש ומסמכים המתעדים כי התובעת אובחנה כחולת מיגרנה עוד קודם לתאונה, השיב כך:

"ש: הסכמת איתי קודם שצריך לבדוק את התלונות והמהימנות ב 7 עיניים, עכשיו שאתה רואה, ואתה מסתכל על החומר ורואה שאין אף תיעוד על חבלת ראש יכול להיות שנקודת המוצא שלך הייתה שגויה, בגלל שהטעתה אותך.

ת: נכון עקרונית. אני מחפש במסמכים כי היה נדמה לי שבאחד המסמכים הצבאיים כן היה מופיע, אני ממשיך לחפש, משום מה אני לא זוכר שהמסמכים שהוצגו כרגע, עמדו בפני ואני לא יודע למה. אבל לאור המסמכים האלה, לכאורה באמת לא הייתה חבלת ראש, אלא רק ברגל או ביד, למעט הסיפור של השכחה . כי כשמישהו נדרס הוא נופל ויכול להיות חבלת ראש. אבל עדות אין לנו. חייבת להיות חבלת ראש אפילו קלה , כדי לגרום להתעוררות המיגרנה. אם לא הייתה חבלת ראש, אז המיגרנה לא יכולה להיות מוחמרת כתוצאה מחבלת ראש.

ש: כבר עכשיו אפשר לסכם כי למיטב הבנתך, אתה היית נותן לה 0% נכות על התאונה, נשוא התביעה.

ת: זה נכון לפי הנתונים שהוצגו לי זה עתה. שלחו לי חומר שלא היה בפני ואם היו שולחים לי אותו בזמן שעניתי על שאלות ההבהרה, היה אפשר לחסוך לי יום שלם."

(ראו בעמ' 10 ש' 4-17, ההדגשה שלי – ר.ג.מ..

1. המומחה מטעם בית המשפט התבקש להתייחס גם לסוגיית הרישום בדו"ח חדר המיון אודות "אמנזיה קלה" והשאלה האם יש בכך כדי להצביע על פגיעת ראש. הוא השיב כך:

"ש: אמנזיה יכולה לקרות גם לא כתוצאה מחבלת ראש.

ת: נדיר מאוד, אמנזיה זה ביטוי לחבלת ראש. לפי מה שכתוב בזמן הכי אמת, מיד שהגיעה למיון, רשום אמנזיה, ומצד שני כתוב שלא ברור אם הייתה חבלת ראש. אבל מיד אחרי זה, כל המסמכים שלא היו בפני כותבים שלא הייתה חבלת ראש. התעודה בחדר המיון לא חד משמעית שלא היה כלום אבל זו שאלה עובדתית. מבחינה עקרונית, אם לא הייתה חבלת ראש, ההחמרה לא מהתאונה. אם כן הייתה חבלת ראש, אז זה כן קשור.

(ראו בעמ' 12 ש' 15-20)

ובהמשך, השיב כך:

"ש: אחרי שראית את כל החומר, כולל חבלת ראש וכולל מה שהיא סיפרה לך, האם אתה מאמין לה?

ת: אם רופאים נותנים לה תרופות, אז מה היא מרמה את כולם? אני רואה התאמה בין התלונות לבין התיעוד הרפואי.

ש: כשאני צריך לבדוק תלונה סובייקטיבית של מישהו אני בודק מהימנות, המיגרנה היום הגדרת אותה כמיגרנה בינונית, מיגרנה שאובחנה עם גיוסה היא גם בינונית, נניח שהיתה החמרה במהלך התקופה, הנחת המוצא ש-50% היה מצב קודם ו-50% זה מצב אחרי, זה לא נכונה שיש מיגרנה בינונית לפני וגם אחרי?

ת: גם עכשיו אין לי שום נתונים איך נראתה המיגרנה שלה לפני התאונה. מה שברור שסדרת הטיפולים שהיא עברה ועוברת והם לא מניבים תוצאת לפי הנטען, בהנחה שזה אמיתי, יש פה כשל טיפולי שלא היה לפני כן, לפני כן היא לא עברה את הטיפולים, לא ידוע לי. לפני כן אומנם היא היתה בבינונית אבל בלי כשל תרופתי, אבל היום היא בבינונית עם כשל תרופתי וזו נכות של ממש. אם היתה חבלת ראש כרגע היא בכשל טיפולי ואז מגיע לה עוד 5 או 7% נכות.

ש: זה נכון שאמנזיה יכולה להיגרם מבהלה או בלבול?

ת: כן, אבל משתמשים במילה אמנזיה בחדר המיון כשמתכוונים למקרה של ששכחה במקרה של חבלת ראש."

(ראו בעמ' 13 ש' 20-עמ' 14 ש' 5)

1. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הנוגעות לשאלה האם נחבלה התובעת בראשה, הגעתי למסקנה כי לא הוכח שהתובעת נחבלה בראשה במהלך התאונה. להלן נימוקיי:

א. עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי התובעת התלוננה על פגיעות בגפיה בלבד. בשום שלב, לא מיד לאחר התאונה בפני נהג האמבולנס, לא בהמשך בחדר המיון ואף לא בימים העוקבים בפני רופאת המשפחה – התלוננה התובעת על פגיעה בראשה.

הרישום בחדר המיון כי לא ברור האם נפגעה בראשה, אינו בא בעקבות תלונה כלשהי, שהרי נכתבו התלונות על הפגיעות בגפיים בלבד. לא ברור מדוע נרשם הדבר ויכול שהרישום בא בעקבות תלונות התובעת על כאבי ראש. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובעת שוחררה לביתה לאחר שנבדקה בחדר המיון ולא אושפזה, אף לא להשגחה. כלומר, המסקנה היא כי התובעת נבדקה וטופלה בחדר המיון לא כנפגעת ראש.

איני מקבלת את הסבריה של התובעת לכך שלא התלוננה בפני נהג האמבולנס, רופאי חדר המיון ורופאת המשפחה. אם אכן חשה "זעזוע קטן" או "זעזוע" כלשונה, כיצד זה לא מצאה לנכון לספר, בשום שלב, גם לאחר שחלפו מספר שעות והיא כבר היתה בבית החולים? הרי ברור שאם היה נגרם לה זעזוע מוח, או אף אם היה חשד לפגיעה שכזו, היו הרופאים מתייחסים באופן אחר לפציעתה. טענת התובעת כי ייתכן שהרופאים לא רשמו את חבלת הראש משום שלא נראו סימנים חיצוניים לכך, אינה הגיונית וזאת לאור המשמעות שיש לחבלת ראש – ככל שכזו נגרמה – על מהלך הטיפול, הבדיקות והמעקב שיש לבצע לתובעת, כמו גם הזהירות הננקטת במקרים שכאלה.

טענתה כי לא היה לה סימן כחול כתוצאה מהפגיעה בראש ועל כן לא התלוננה על הפגיעה, גם היא אינה מתיישבת עם ההגיון, שהרי גם סימנים כחולים בגפיה, סביר שלא נראו מיד עם רגע הפגיעה ובכל זאת, מצאה היא לנכון לדווח עליהם, לאורך כל הדרך ובאופן עקבי. אין המדובר במקרה שבו נראה תיעוד לא עקבי, שאז ניתן, אולי, לחפש הסברים לכך ולתלות את "האשם" בכותבי המסמכים. תלונות התובעת נרשמו והן זהות לאורך כל הדרך. הן בפני מד"א, הן בפני הרופאים במקומות השונים ואף בהודעתה אשר נמסרה לשוטר משטרת ישראל.

ב. בגליון חדר המיון נכתב כי התובעת סובלת מ"אמנזיה קלה". זהו הרישום היחיד אשר יכול שהיה מביא למסקנה כי בכל זאת, חרף העדר תלונות וממצאים, נחבלה התובעת בראשה. אולם לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, איני מוצאת כי יש בכך די כדי לקבל את טענת התובעת לחבלת ראש.

המומחה ציין, בין היתר, ביחס לשאלה האם נחבלה התובעת בראשה בתאונה: "אך יש אמנזיה של האירוע, ז"א שהיא לא זוכרת מה קרה. וזה כמעט ברור שזה כן מדובר על חבלת ראש, כי אינה זוכרת את האירוע. אם לא איבדה הכרה וקיבלה רק מכה ברגל, מדוע אינה זוכרת את האירוע? בד"כ זה סימן לחבלת ראש".

ובהמשך, כאשר נשאל כיצד זה מסרה התובעת פרטים למשטרה וגם לרופאה שטיפלה בה בקופת החולים, השיב כך: "היא זכרה, אבל השאלה אם זכרה כל פרט ששאלו אותה שאלות. את זה אני לא יודע." (ראו עמ' 9 ש' 1-3, 17-18).

לשאלת בית המשפט השיב המומחה כך:

"ש: אמנזיה יכולה לקרות גם לא כתוצאה מחבלת ראש.

ת: נדיר מאוד, אמנזיה זה ביטוי לחבלת ראש. לפי מה שכתוב בזמן הכי אמת, מיד שהגיעה למיון, רשום אמנזיה, ומצד שני כתוב שלא ברור אם הייתה חבלת ראש. אבל מיד אחרי זה, כל המסמכים שלא היו בפני כותבים שלא הייתה חבלת ראש. התעודה בחדר המיון לא חד משמעית שלא היה כלום אבל זו שאלה עובדתית. מבחינה עקרונית, אם לא הייתה חבלת ראש, ההחמרה לא מהתאונה. אם כן הייתה חבלת ראש, אז זה כן קשור.

(ראו בעמ' 12 ש' 15-20)

ואף חזר המומחה והשיב, לשאלת ב"כ הנתבעים, כי כאשר משתמשים במילה "אמנזיה" בחדר המיון, הכוונה לשכחה כתוצאה מחבלת ראש (עמ' 14 ש' 3-5).

עיון בדו"חות הרפואיים כולם, מלמד כי פעם אחר פעם צויין כי לא היה אבדן הכרה ואף התובעת בעצמה אישרה, בין היתר בחקירתה, כי לא איבדה את הכרתה (עמ' 23 ש' 8). התובעת טענה כי יומיים לאחר התאונה, כבר זכרה טוב יותר את פרטי התאונה (עמ' 22 ש' 17) אך חרף זאת, דווקא במסמכים רפואיים מאותם ימים, נכתב מפורשות כי לא היתה חבלת ראש.

ועוד, עיון בהודעת התובעת למשטרת ישראל (נ/6) הודעה אשר נגבתה בהיותה בחדר המיון בבית החולים, פחות משעתיים לאחר התאונה, מלמד כי התובעת מסרה, לפרטי פרטים, את כל מהלך התאונה ולא טענה כי אינה זוכרת פרטים או כי איבדה הכרה, חלקית זמנית או כל טענה אחרת בעניין. ויודגש, עיון בהודעת התובעת בפני השוטר מלמד כי זו זכרה פרטים אודות מצב כלי הרכב בזמן הפגיעה, מה היה בדיוק לפני הפגיעה ומה היה בדיוק לאחר מכן.

כלומר, מהלך הדברים והראיות מלמדים כי בפועל, לא ניכרה שכחה כלשהי אצל התובעת ואף לא היה כל איבוד הכרה, ולו זמני.

מאחר שהתובעת לא הציגה ראיה אודות פשר הכיתוב "אמנזיה" ולאור הראיות אשר מלמדות כי בפועל, לא היתה שכחה אצל התובעת ודברי המומחה כי אמנזיה יכולה להיגרם מבלבול או מבהלה (בעניין זה ראו גם דברי התובעת עצמה, אשר מסרה על אירוע טראומטי, מבלבל ומפתיע – עמ' 22 ש' 12-18, עמ' 23 ש' 9-10), איני מוצאת להשליך מן הרישום האמור ולקבוע כי די בכך כדי להוכיח כי חרף הרישומים הרפואיים הברורים, נפגעה התובעת בראשה במהלך התאונה.

ג. דיווחה של התובעת, בחלוף שנים, לרופא שבדק אותה במהלך שירותה הצבאי, כי נחבלה בראשה בתאונת דרכים, אין בו כדי לשנות ממסקנתי האמורה, שכן תלונה זו נמסרה שנים לאחר התאונה ומן המסמכים המצורפים עולה כי אותה עת כבר היתה מיוצגת על ידי עורך דין.

ד. לאמור יש להוסיף גם את התרשמותי מעדות התובעת, אותה מצאתי כבלתי מהימנה, מוקצנת ומוגזמת וזאת מעבר לסתירות שנתגלעו בגרסתה ובטענותיה. למהימנות התובע ניתן כמעט תמיד משקל, אולם בתיק זה, כאשר האבחנה מתבססת על דיווח מפי התובעת, כפי שהסביר המומחה, העניין מקבל משנה תוקף.

כך, למשל, טענות התובעת בכתב התביעה כי כתוצאה ממכת האופנוע, הועפה למרחק של מספר מטרים – מחקירתה מתברר כי טענה זו אינה מבוססת כלל וכלל. התובעת כלל אינה יודעת לומר שעפה למרחק של מספר מטרים וייתכן אף שרק פלג גופה העליון הוסט (עמ' 22 ש' 20 -עמ' 23 ש' 18) גם הודעתה לשוטר משטרת ישראל (נ/6) סותרת את הטענה כי הועפה, טענה אשר הועלתה לראשונה בכתב התביעה.

גם ביחס לעברה הרפואי, התרשמתי כי התובעת הסתירה את עברה הרפואי מפני המומחה, תוך הקצנת מצבה כיום. המומחה מסר כי התובעת לא דיווחה לו שסבלה מכאבי ראש קודם לתאונה ועל כך התבסס בחוות דעתו, כאשר ציין כי אין נתונים על כאבי ראש קודם לתאונה. התובעת טענה, מנגד, כי מסרה למומחה אודות כאבי ראש, אך טענה כי אינה זוכרת את פרטי הבדיקה במדויק (עמ' 26 ש' 20 עד עמ' 27 ש' 8). עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי מספר חודשים קודם לתאונה, מסרה התובעת בלשכת הגיוס כי היא סובלת מכאבי ראש פעמיים בחודש, תדירות זהה לזו שמסרה למומחה, ובשל כך נקבע לה אז סעיף מגביל בפרופיל הרפואי בגין מיגרנה בדרגה בינונית. התובעת גם טופלה, עוד בשנת 2003, קודם לתאונה, בתרופה למיגרנה ואף הופנתה לביצוע בדיקת EEG. דברים אלו, לדברי המומחה, לא היו בידיעתו שכן לא נמסרו לו על ידי התובעת.

התובעת נשאלה האם מסרה למומחה אודות הסעיף בפרופיל הצבאי שנקבע לה בגין מיגרנה והשיבה בשלילה (עמ' 27 ש' 10). היא טענה כי לא ידעה שכאבי הראש שלה מוגדרים כמיגרנה, אך כאשר עומתה עם העובדה כי מועד הבדיקה אצל המומחה היה בשנת 2010, לאחר שכבר נקבע לה סעיף המיגרנה בפרופיל, אישרה כי ידעה שנקבעה לה בפרופיל אבחנה של מיגרנה ובשלב זה טענה, בסתירה לתשובתה קודם לכן, כי מסרה למומחה אודות סעיף המיגרנה (עמ' 27 ש' 12-24).

גם ביחס למידת ההשפעה של המיגרנה על חייה, התרשמתי כי התובעת ניסתה להקצין המצב לאחר התאונה. כך, בין היתר, בטענה כי קודם לכן סבלה מכאבי ראש "רגילים", זאת הגם שעיון במסמכים ובעדותה בבית המשפט מלמד כי בפועל, טופלה תרופתית למיגרנה, התלוננה על כאבי הראש בתדירות זהה לזו שלאחר התאונה, הופנתה להמשך בירור נוירולוגי ואף נקבע לה פרופיל 64 בגין המיגרנה. כך גם טענה התובעת כי המיגרנה היא הסיבה לכך שנאלצה להיעדר מעבודתה ואף פוטרה בשל המחלה. בפועל, מתברר כי היעדרויותיה מן העבודה אינן עולות על יום עבודה אחד בחודש (כך מן הדו"חות ומעדויות התובעת ובעלה) וכי הסיבה בעטיה הפסיקו את עבודתה היא כי הממונים עליה לא היו שבעי רצון מהספק עבודתה, כי היא לא עמדה ביעדים וניכר בעבודתה אי-דיוק וחוסר התאמה מקצועית (עדות הממונה עליה בעבודה – עמ' 17 ש' 12-25). כך גם מתברר כי גם קודם לכן, החליפה מספר מקומות עבודה בתוך פרק זמן קצר.

1. המסקנה מן האמור היא כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נחבלה בראשה בתאונה.

קביעת המומחה כי לתובעת נכות בשיעור 15% כאשר מחציתה נובעת מן התאונה, התבססה על כך שלתובעת נגרמה חבלת ראש במהלך התאונה, אשר היא שגרמה להחמרה במצבה.

לאור מסקנתי האמורה, בהתאם לעדותו הברורה של המומחה, בהעדר חבלת ראש, לא מתקיים קשר סיבתי בין ההחמרה במצבה הרפואי, גם אם היתה החמרה, לבין התאונה מושא תיק זה.

יצויין, מעבר לצורך, כי התובעת טענה להחמרת מצבה הרפואי בעקבות התאונה, אך מנגד, טענו הנתבעים כי בעברה של התובעת אירוע חבלה נוסף וגם מלבדו, עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי בפועל, אותן התלונות שהועלו על ידי התובעת כיום, הועלו כבר בעבר ורמת המיגרנה שנקבעה לה בעבר, בינונית, לא השתנתה לאור תדירות והיקף ההתקפים.

התובעת העידה בעצמה בעניין והעידו בתמיכה לטענותיה גם אימה ובעלה. המומחה מסר כי התרשם שהמחלה הוחמרה, גם אם לא בתדירות, אז בכך שנדרש טיפול משמעותי יותר לצורך התמודדות עם הכאבים (עמ' 13 ש' 28 עד עמ' 14 ש' 2). מנגד, עיון במסמכים הרפואיים אשר הוצגו בהליך מלמד כי התובעת המשיכה ליטול את אותו טיפול תרופתי אשר ניתן לה זמן רב קודם לתאונה (רילרט) גם במשך שנים לאחר מכן והדבר עולה מפורשות בתיעוד הקודם לתאונה וזה שלאחריו, בפני הרופא הצבאי.

ואולם, הדיון בטענות אלו מתייתר, לאור קביעתי כי התובעת לא נחבלה בראשה בתאונה.

הפיצוי

1. לאור מסקנתי דלעיל, כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין החמרת מצב המיגרנה, לא נותרה לתובעת נכות רפואית כתוצאה מן התאונה.

אבדן הכנסה לעבר

1. התובעת נפגעה בהיותה בת 19, תלמידת מסלול י"ג- י"ד. היא השלימה את לימודיה והתגייסה בהמשך לצבא. התובעת עתרה לפיצוי בגין אבדן הכנסה לעבר, מאז גיל 23, היינו, מועד שחרורה מצה"ל.

בהעדר נכות רפואית הנובעת מן התאונה, איני מוצאת כי הוכח שהמדובר באותו מקרה חריג המצדיק קביעת מגבלה תפקודית כלשהי הנובעת מן התאונה. מה גם שגם לגוף העניין, לא הוכח על ידי התובעת כי המיגרנה היא שגרמה לאי-הצלחה בעבודה ובעניין זה די אם אפנה לשיחת השימוע שנערכה לתובעת ביום 20.5.13 ולפירוט הסיבות לאי-שביעות הרצון מתפקוד התובעת ובנוסף, להודעה מוקדמת על פיטורין מחברה אחרת, מחודש דצמבר 2010, ממנה עולה כי הסיבה להפסקת עבודת התובעת היא צמצומים.

משלא הוכחו הפסדים לעבר, הנובעים מן התאונה, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין כך.

הוצאות

1. לאור הלכת ע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, התובעת זכאית לקבלת הטיפולים הרפואיים, ככל שנדרשים, במסגרת קופת החולים בה היא חברה ובהתאם לסל הבריאות ואף סעיף 41ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו 2010) תשס"ט – 2009, העביר את האחריות למימון טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים.

עם זאת, ברי כי התובעת נאלצה לשאת בעלויות של ההשתתפות העצמית וכן טיפולים אשר אינם כלולים בסל הבריאות. בנסיבות, לאחר עיון בתיעוד הרפואי הנוגע לפגיעה שנגרמה לה בתאונה, יועמד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 2,000 ₪.

עזרת צד ג'

1. התובעת לא הביאה ראיות של ממש אודות עזרה אשר נדרשה לה לאחר התאונה. עם זאת, לאור הפגיעה, ברי כי נזקקה לסיוע, בסמוך לאחר התאונה.

לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה 1,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. התובעת פונתה לבית החולים ושוחררה לביתה לאחר בדיקות. בהמשך נזקקה לטיפולים שונים ולביקורים אצל רופאים, כמפורט במסמכים. לאחר ששקלתי בנסיבות, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 8,000 ₪.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 11,000 ₪. לסכום האמור יתווספו הסכומים הבאים: 13% + מע"מ עבור שכ"ט עו"ד, 400 ₪ בגין הוצאות העד ששילמה התובעת ואגרות בית המשפט אשר שולמו על ידי התובעת משוערכות להיום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ד, 25 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.