1. זוהי תביעה לפיצוי בגין בגין נזק גוף שנגרם לתובע בעבודתו שהוגשה ביום 6.12.09 נגד הנתבעת 2. התביעה נוסחה כתביעה ביטוחית ולא פורטו בה טענות המקימות אשם לפי דיני הנזיקין. הנתבעת 2 שלחה הודעות צד ג' ובהמשך תוקן כתב תביעה, הנתבעת 1 הוספה כנתבעת נוספת וכעת יוחס לה אשם בטענות שונות. בהמשך, תוקן כתב התביעה שוב , כדי ליצור חזית ישירה בין התובע לצדדי ג', שכעת הפכו לנתבעות 3 ו–4. הנתבעות כפרו בחבותן. התובע ייחס להן חבות, בטענות שונות שחלק נכבד מהן נזנח בסיכומיו.

2. נטען שהתובע הוא חרט המועסק בנתבעת 1 (שחבותה בוטחה ע"י הנתבעת 2), חברה שבה הוא בעל השליטה. ביום 4.8.04, כשחתך צינור עם דיסק (כלי חיתוך מסתובב), ניתק הדיסק מהמכונה ופצע את התובע בידו הימנית. התובע טען שהשתמש בדיסק שנרכש מהנתבעת 3 ויוצר ע"י נתבעת 4. שהדיסק היה פגום. שדרך עבודתו היתה "נכונה". התובע לבדו העיד על נסיבות פציעתו. את עדותו יש להעריך לפיכך בשים לב לסעיף 54 לפקודת הראיות.

3. מעדות תובע עולה שיש לו חמישים שנות ניסיון מקצועי כחרט, כרסם, מסגר ורתך. את הדיסקים של הנתבעת 3 הוא מכיר "שלושים שנה". התובע עמד על-כך שביצע את העבודה במיומנות, כדרך שביצע אותה מאז ומעולם. עם זאת, בעדותו סיפק מעט מאוד פרטים אודות מה שבפועל עשה לפני התאונה. בתחילת עדותו פלט באופן ספונטני "באתי להשחיז חלק". ואחר-כך אמר "באתי לחתוך חלק מצינור". בהמשך, כאשר עומת עם הטענה שאסור להשתמש בדיסק להשחזה אלא רק לחיתוך הוא הכחיש בתוקף שאי פעם השחיז צינור עם דיסק, ובהמשך אמר שלעתים השתמש בדיסק כדי לבצע השחזה "שטחית".

4. עוד העיד התובע שאת האספקה לעסקו הוא רוכש אצל הנתבעת 3 ושם רכש את הדיסק מתוצרת הנתבעת 4. עם זאת על שאלות חוזרות היכן נרכש הדיסק שהתפוצץ השיב גם "לא יודע" וגם "לא זוכר". התברר שלעתים נרכשת אספקה לעסק גם מעסקים אחרים, שגם בהם אולי ניתן לרכוש דיסקים ואולי הם מתוצרת יצרנים אחרים. התברר גם שלעתים לא התובע עצמו הוא שמבצע את הרכישה בפועל, אלא פועלים שלו (שלא העידו) וממילא מוגבלת יכולתו להעיד מה קנו והיכן.

5. מכל זה עולה, שעדותו של התובע הן באשר לדרך עבודתו והן באשר למקור הדיסק שהתפוצץ, אינה לגמרי חד-משמעית, לכל הפחות. עובדיו של התובע, אברהם ואדוארד, לא העידו. לשניהם ייחס התובע עריכת חלק מהקניות, וגם שהם ראו לאחר מעשה את הדיסק שהתפוצץ. את הדיסק שהתפוצץ לא שמר התובע. כך לא ניתן לברר אם הוא באמת מתוצרת הנתבעת 4, או שנמכר ע"י הנתבעת 3. הוא גם לא הגיש חוו"ד של מומחה שבחן את שרידי הדיסק וטענתו שהדיסק היה פגום נשענת על היקשים בלבד. מובן, שכך גם סוכלה ללא הצדקה יכולתן של הנתבעות להתגונן כראוי ונגרם להן נזק ראייתי.

6. רוב הטענות שנטענו בכתב התביעה לענין חבות הנתבעות, נזנחו בסיכומים. שם יוחסה חבות לנתבעת 1 רק בשל כשלונה לספק לתובע "סביבת עבודה בטוחה", מפני שרכשה לו "דיסק פגום" שהתפוצץ בעת העבודה. אין ספק שזו חובת המעסיק לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה וכלי עבודה תקינים. כעולה מעדות התובע, הוא בעל השליטה בחברה הנתבעת 1, והוא הרוח החיה בה. אין בכך כדי לשלול אפשרות שהיא תחוב כלפיו בנזיקין. הטענה שהנתבעת 1 רכשה לתובע דיסק פגום מבוססת בלעדית על היקש שערך: התובע עבד בדרך נכונה. הדיסק התפוצץ. לכן מסתבר שהדיסק היה פגום. לא ניתן לקבל היקש זה כבסיס למסקנה המבוקשת.

7. ראשית, יתכנו סיבות נוספות לתאונה. יתכן, שסיבת התאונה נעוצה במכונה שבה הותקן הדיסק. נאמר שהיתה חדשה. היתכן שלא היתה מוכרת דיה לתובע שטעה במשהו בהפעלתה? יתכן, שסיבת התאונה נעוצה בפריט שאותו ניסה התובע לעבד. היתכן שתכונותיו היו שונות משציפה התובע? אלה כמובן ספקולציות: הדיסק, המכונה והצינור, לא תועדו, לא נשמרו ולא נבדקו.

שנית, "דרך עבודתו" של התובע לא פורטה וכלל אינה ברורה. אין לדעת מה בדיוק עשה לפני שנפצע וממילא אין לדעת אם באמת עבד "נכון" כטענתו. יתכן שהתובע סובר בתום לב שעבד בדרך נכונה מפני שאינו מודע לטעות שעשה. יתכן שאינו אומר את כל האמת אודות דרך עבודתו. אפשרות זו עולה בבירור מחילופי הגרסאות שלו: האם "השחיז" או "חתך" בעת התאונה?

על הבסיס שמציע התובע, לא ניתן לבסס את המסקנה שהדיסק שבו השתמש היה פגום.

8. הטענה נגד הנתבעת 1 מבוססת על חובת הזהירות שלה, לספק לעובדיה כלי עבודתה תקינים. מעסיק הרוכש מוצר הנראה על פניו תקין מיצרן איכותי, במקום מסחר לגיטימי לא מפר כל חובת זהירות כלפי עובדיו. מעדותו של התובע ברור שרכישת דיסק מתוצרת הנתבעת 4 בבית העסק של הנתבעת 3 אינה פגומה כשלעצמה – היצרן והספק לגיטימיים. התובע, על ניסיונו העשיר, לא הבחין בכל פגם על פני הדיסק. מכאן, שלא ניתן לייחס לנתבעת 1 חבות כלשהי בשל עצם רכישת הדיסק, אפילו אם בדיעבד היה מתגלה בו פגם נסתר.

9. לאור זאת לא הוכיח התובע את תביעתו נגד הנתבעת 1. הנתבעת 2 ביטחה את חבותה של הנתבעת 1. בהעדר חבות של הנתבעת 1 אין גם חבות של הנתבעת 2.

10. בשולי הדברים אוסיף: הנתבעות ייחסו לתובע תרומת אשם. אכן, כל שידעה הנתבעת 1 אודות הדיסק – זהות היצרן, זהות הספק ו"טביעת העין" של תקינות המוצר - ידע גם התובע עצמו. כל חריגה מחובת הזהירות ע"י הנתבעת 2 בוצעה בפועל ע"י התובע עצמו, או על-ידי אדם הכפוף לו ולפי הוראתו. מכאן שיש לכאורה חפיפה מוחלטת ומלאה בין אשמה האפשרי של הנתבעת 1 ואשמו התורם האפשרי של התובע.

11. הדיסק עצמו לא נשמר. מעדות התובע עלתה האפשרות שהוא לא נרכש דווקא מהנתבעת 3 ולא היה דווקא מייצור של הנתבעת 4 (ובעצם די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתביעה נגדן). אוסיף, שגם אילו היתה עדותו של התובע נחרצת וחד-משמעית לחלוטין, קשה מאוד היה לבסס עליה בלבד את קבלת התביעה. העובדה שהדיסק לא נשמר סיכלה אנושות את הגנתן של הנתבעות 3-4 ובעצם מנעה מבחינתן משפט הוגן.

12. בסיכומי התובע נטען שעד ההגנה, אילן נורמנד, לא ידע אם לדיסקים שהוא מוכר יש תאריך תפוגה. הדבר נזקף לגנותו כמדומה, אף שאין כל טענה מפורשת (או ראיה) שאכן יש לדיסקים תאריך תפוגה, או שבפועל "פג תוקפו" של הדיסק שפצע את התובע.

13. בסיכומיו מייחס התובע לנתבעות 3–4 אחריות בשל כך שלא הדריכו אותו כיצד להשתמש בדיסקים ולא הזהירו אותו מפני סכנת התנפצותם. התובע לא הצביע על כל חובה שבדין של מי שמוכר לבעל מקצוע כלי עבודה, להדריכו כיצד להשתמש בו ומה סכנותיו. האם מי שמוכר לנגר פטיש או מסור מצופה ללמד אותו כיצד משתמשים בהם ומה סכנותיהם? התובע הוא חרט, כרסם, מסגר ורתך בעל חמישים שנות ותק. דיסק הוא כלי עבודה שגרתי שלו. איני סבור שמי שמוכר לו אותו חייב להדריכו כיצד להשתמש בו.

מעבר לכך, נראה שהטענה נטענת במנותק (ובמנוגד) לעובדות המקרה. התובע לא טוען שחסר לו ידע כלשהו. הוא לא טוען שהשתמש בדיסק בדרך לקויה. להפך, הוא עצמו עומד על כך שהוא ידע היטב כיצד להשתמש במוצר והתפוצצות הדיסק התרחשה לאחר "שהתובע פעל בהתאם לכל כללי הבטיחות". מכאן שבפועל, לשיטת התובע עצמו, התאונה לא קרתה בשל העדר הדרכה.

14. בסעיפים 25-27 לסיכומיו מפרט התובע את טענותיו נגד הנתבעת 4, שלטענתו יצרה את הדיסק. אין שם כל טענה כנגדה על קיומו של פגם במוצר שייצרה (אף שטענת הפגם נטענה דווקא נגד הנתבעת 1, המעסיקה). אילו נטענה טענה כזאת, היתה לנתבעת 4 טרוניה ממשית נגד התובע, שלא שמר את שברי הדיסק וסיכל את יכולתה להתגונן ולהוכיח שלא יוצר על ידה, או שלא היה פגום. כל שנותר לנתבעת 4 היה להביא ראיות באשר לאיכות הגבוהה של מוצריה ולהליכי בקרת הייצור המרשימים שלה – וכך עשתה. לכאורה, מי שעשה ככל הסביר כדי לוודא שהמוצר שהוא מייצר תקין, אינו נושא בחבות אוטומטית, מובנת מאליה, בשל פגם שהתגלה למרות כל מאמציו.

15. לצד טענת "העדר הדרכה" נטען נגד הנתבעת 4 כי בכל ארגז עם דיסקים שמכרה יש רק עלון הסבר אחד. מכיוון שהתובע לא הפנה להוראת דין כלשהי, ניתן רק לנחש שרמז לסעיף 2)3 ) לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ – 1980, שלפיו רואים מוצר כפגום אם "בנסיבות הענין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר." אם לזה התכוון התובע, הרי שגם בטענה זו אין ממש.

16. לא כל מוצר חייב להמכר בלוויית חוברת הדרכה. בדיסק עצמו אין כל סיכון. הוא הרבה פחות מסוכן מסכין מטבח – שניתן למכור ללא "חוברת הדרכה". ממילא אין כל חובה לציין על גבו אזהרות או הוראות טיפול או שימוש. הסיכון - ככל שהוא קיים - נובע מהפעלת המכונה שבה מתקינים את הדיסק (מכונה שיוצרה דווקא ע"י "בוש" ולא ע"י הנתבעות). מתוך ניסיון החיים מכונות כאלה מגיעות באריזות הכוללות גם הוראות הפעלה מפורטות ושם לומדים גם אילו דיסקים מתאימים להן וכיצד משתמשים בהן. אפילו היה צורך בהוראות כלשהן על גבי הדיסקים עצמם, לא הובאה כל ראיה על הרישום שעל גבי העטיפה האינדיווידואלית של הדיסק שבו השתמש התובע וגם לא על כיתוב שהיה על גבי הדיסק עצמו. מכאן שגם טענה זו עיונית ומנותקת לחלוטין מהראיות.

17. התובע טוען להעברת נטל הראיה אל הנתבעות (גם זה בלי להפנות להוראת דין ספציפית כלשהי). לשיטתו מתקיימים שלושה התנאים לכך:

א. התובע לא יודע ולא יכול לדעת מה גרם לדיסק להתפוצץ.

ב. לתובע לא היתה שליטה אפקטיבית בדיסק, אלא בידי הנתבעות שיצרוהו ואחסנוהו עד מכירתו.

ג. הדיסק הוא שגרם לפגיעה בתובע.

שתי הטענות הראשונות לא נכונות כלל: התובע נפצע תוך עבודתו עם הדיסק. בעת התאונה הוא ששלט בו ורק הוא יודע כיצד השתמש בו. אם ניסה לחתוך חומרים או חפצים שהדיסק אינו מותאם לחיתוכם, או אם השתמש בדיסק בדרך פעולה מסוכנת, רק הוא יודע זאת (ואין לו כל אינטרס לגלות זאת במשפט). לנתבעות אין יכולת לדעת מה עשה התובע בדיסק וכיצד התפוצץ. ממילא אין כל הצדקה להיפוך נטל הראיה.

18. לאור כל זאת, לא נושאת אף אחת מהנתבעות בחבות בשל התאונה.

19. מעבר לנחוץ, אתייחס בקצרה לנזקי התובע:

התובע, יליד 1938, נפצע בידו הימנית ונגרמו לו חתך ושבר באצבע. מומחה מטעמו העריך את נכותו ב– 10%, מומחה מטעם הנתבעות העריכה ב–5% וכך גם העריכה המוסד לביטוח לאומי.

התובע משך שכר מחברה שבשליטתו. הוא לא הביא כל ראיה על עסקי החברה, היקף פעילותה, הכנסותיה, או על הכספים שמשך ממנה כבעלים (אף שהנתבעות ביקשו שיציג תיעוד זה). על סמך הראיות שהובאו, אי אפשר לקבוע שפציעתו השפיעה במשהו על פעילות העסק.

התובע לא הוכיח שנגרם לו עצמו נזק כספי עקב התאונה. אמנם במשך 5 חודשים לא קיבל מהחברה שכר, אך לא הובאה כל ראיה אם וכמה הכנסות משך מהחברה כבעלים (באותה תקופה, או בזמנים אחרים), כך שאין לדעת אם באמת נפגעה הכנסתו ובכמה. לאחר זמן דווקא גדל השכר שמשך מהחברה שבשליטתו ולא פחת.

התובע לא תמך במסמך כלשהו את הטענה שהקדים להעביר את החברה לשליטת ילדיו עשר שנים לפני המועד המתוכנן. אפילו הדבר נכון, אין כל ראיה שהדבר הסב לו נזק כספי כלשהו.

התובע אישר שחוץ מההוצאה על שכירת עובדים חלופיים לא היו לו עוד כל הוצאות. הטענה על עלות העובדים החלופיים לא בוססה על דבר. שמותיהם ושכרם לא פורטו. אילו הוכחה, היא היתה מלמדת על הוצאה של הנתבעת 1, אך לא של התובע (שמפנה אותה נגד הנתבעת 1, שלמרבה האבסורד נדרשת לפצות אותו על כספים שהיא הוציאה).

19. התביעה נדחית. הנתבעות עומדות על הוצאותיהן. לצד זה, נראה שהתובע אכן נפצע בתאונת עבודה שנסיבותיה מעורפלות. לאור זאת לא מצאתי לחייבו בהוצאות המשפט.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ד, 16 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.