1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן בתא"מ 5615-12-09 על ידי בית משפט השלום בחיפה ביום 30.5.10.
2. המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה על סכום קצוב בסך של 4,734 ₪ בגין חוב שלא שולם של אגרת טלוויזיה עפ"י חוק רשות השידור, תשכ"ה- 1965.
3. הצדדים הגיעו להסכמות למתן פסק דין בהתאם לסעיף 79 א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, על יסוד החומר המצוי בתיק. כמו כן, השאירו הצדדים לשק"ד בית משפט קמא את עניין פריסת התשלומים.
4. בית משפט קמא חייב את המבקש, לאחר ששמע את הצדדים, לשלם למשיבה סך של 1,500 ₪ בגין החוב וכן סך של 500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד כולל מע"מ, ובסה"כ סך של 2,000 ₪ שישולמו בעשרה תשלומים חודשיים ועוקבים החל מיום 1.7.10.
5. המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין והגיש את הבקשה דנא.
6. המבקש עותר להארכת מועד להגשת ערעור "עקב טיפול פניות ללשכת עורכי הדין סיוע משפטי במשך השנים.." .
7. המשיבה מתנגדת לבקשה.

המשיבה מפנה למועד פסק הדין מושא הבקשה ולעובדה שניתן בנוכחות הצדדים, לפני למעלה מעשור וזאת לאחר שבית משפט קמא שמע את הצדדים ונתן את פסק הדין על בסיס הסכמות הצדדים.

כמו כן טוענת המשיבה, כי ביום 15.9.19 הגיש המבקש תביעה קטנה בבית משפט לתביעות קטנות בקריות במסגרת ת"ק 26950-09-19, נגד המשרד המייצג את המשיבה. במסגרת תביעה זו, העלה המבקש טענות כנגד פסק הדין.

תביעת המבקש נדחתה על הסף, תוך שבית משפט קמא "מתריע בפני המערער כי אם יגיש תביעה לביטול פסק הדין או יפנה לרשות האכיפה והגבייה בעניין פעולות האכיפה, יחויב בהוצאות בהליך בסך 1,000 ₪ ואם לא יפעל כלל, לא יחויב בהוצאות."

לטענת המשיבה, המבקש לא מציין כל נימוק המצדיק קבלת הבקשה.

לשיטתה, יש לדחות הבקשה גם לגופה, נוכח העובדה שפסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים. כמו כן טוענת המשיבה, כי בחודש נובמבר 2003, הודיע המבקש, כי הוא מחזיק במקלט טלוויזיה החל משנת 2002.

דיון והכרעה;

1. ככלל, תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") קובעת, כי מטרתן היא ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, על מנת להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך.

1. תקנה 5 לתקנות קובעת, כי בית המשפט נדרש לאזן, לפי העניין, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי. דהיינו, נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.

נוסף על כך, תקנה 5א לתקנות קובעת, כי עקרונות היסוד של התקנות ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו מכוח התקנות או מכוח כל חיקוק אחר.

1. זאת ועוד, תקנה 180 לתקנות עוסקת בתחולה ובהוראות המעבר של התקנות, והיא חלה בענייננו, בשים לב לעובדה שתגובת המבקשת הוגשה ביום 3.1.21.

הבקשה להארכת מועד;

1. בית משפט רשאי להאריך מועד, מטעמים מיוחדים וזאת בהתאם לתקנה 176(א) ו- (ב) לתקנות:

"176. (א) בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה.

(ב) בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר היקף כתב טענות; נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להימנע מעשיית דבר או מדד להיקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים."

1. עיון בתקנות, מעלה, כי מגמתן היא ייעול ההליכים וקיצור הזמנים.

כמו כן, דומה, שרוח הכללים שנקבעו עד עתה בהלכה הפסוקה לעניין שיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל כשמונחת לפניו בקשה להארכת מועד, טובים גם עתה.

עם זאת, פרשנות ההלכה תהא, בהתאם לעקרונות היסוד של התקנות בכלל, וכן של התקנות הנוגעות לבקשה להארכת מועד, בפרט ובהתאמה.

1. נקודת המוצא בנושא זה, צוינה בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (להלן: "גפן") (פורסם במאגרים), שם נקבע, כי: "..על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור."
2. כמו כן נקבע בפסיקה, כי בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים: ראשית, נבחן קיומו של 'טעם מיוחד', המצדיק את קבלת הבקשה; שנית, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד. (ראו בש"א 1711/12 רוכמן נ' מענית (פורסם במאגרים); בש"מ 6299/12 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים).

הפסיקה לא הגדירה מהו אותו "טעם מיוחד" שעל בעל הדין להראות כדי לקבל בקשתו.

עוד נקבע בפסיקה, כי "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377).

טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין."

בבש"א (י-ם) 7123/07 רחל כהן נ' יהודית קריתי , נאמר;

"בעיקרון, בתי המשפט נטו להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין – המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר': ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה (2) 904). ומנגד – אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו."

1. בהתאם לאמור, על אף שפסקי הדין ניתנו עובר למועד כניסת התקנות לתוקף, ברי, כי עקרונותיהם עומדים בקנה אחד עם העקרונות חלים על התקנות, ועל בית המשפט לבחון שיקולים אלה בבואו להיעתר או לדחות בקשה להארכת מועד.
2. בענייננו, פסק הדין ניתן בשנת 2010 במעמד הצדדים. די בעובדה זו, לצורך דחיית הבקשה.

כמו כן, לא ניתן כל נימוק בעטיו מוגשת הבקשה דנן למעט אמירה כללית של המבקש לפיה, לכאורה, המבקש פנה ללשכה לסיוע משפטי. אולם לא ברור, האם מדובר בפניה שנעשתה לאחרונה, או במשך השנים. מכל מקום, טענה זו נטענה ללא תימוכין.

1. בכל הנוגע לטעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה, ההחלטה ניתנה במעמד הצדדים. כלומר, במועד בו המבקש נכח. לפיכך ברי, כי המבקש היה מודע לפסק הדין, במועד בו הוא ניתן.

כלומר, אף אם נתעלם מהמועד בו ניתן פסק הדין, נראה, כי הסיבות להעדר הגשת הערעור במועד, נעוצות במבקש ולא בגורמים חיצוניים.

1. לא זו אף זו, בכל הנגע לסיכויי הערעור, בזהירות הראויה ומבלי לקבוע מסמרות, לא הוכח, כי סיכויי הערעור גבוהים כלל ועיקר, זאת בין היתר, נוכח האמור בפסק הדין והעובדה שניתן לאחר הסכמות הצדדים.
2. בנסיבות אלה, מוחלט, כי דין הבקשה להידחות.

הוצאות;

1. תקנה 53 לתקנות קובעת, כי בתום כל דיון, על בית המשפט לפסוק הוצאות הבקשה ועל מי הן תחולנה, וזו לשונה:

"53. בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".

1. כמו כן, תקנות 153-151 לתקנות עוסקות ככלל, בתכלית פסיקת ההוצאות שבית המשפט יטיל, אופן הפעלת שיקול הדעת בפסיקת ההוצאות והתווית הדרך לפסיקתן.
2. אם כך, עיון בתקנות מגלה, כי מטרת הטלת ההוצאות נועדה לשיפוי בעל דין שכנגד על הוצאותיו בהליך, תוך התחשבות בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.
3. בענייננו, נוכח העובדה שהבקשה נדחתה, והתנהלות המבקש, ישלם המבקש למשיבה הוצאות בגין הגשת הבקשה בסכום כולל של 750 ₪ (כולל מע"מ).

ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשם.

ניתנה היום, ד' שבט תשפ"א, 17 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.