1. זוהי תביעתו של עו"ד ארנון חוטר ישי (להלן: "התובע") כנגד חברת ש.ו.ת - ורד בר כבישים ופיתוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2. התביעה הוגשה במקור בלשכת ההוצאה לפועל, כתביעה לביצוע שטר, על פי שיק מיום 26.8.08 משוך על ידי הנתבעת לפקודת התובע, על סך 425,000 ₪ (להלן: "השיק").

3. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר והתובענה הועברה לבית משפט זה.

ביום 11.2.10 ניתנה לנתבעת רשות להגן (החלטת כבוד השופטת נועה גרוסמן).

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית: מטעם התובע - תצהיר התובע; ומטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של פרץ קופר; עו"ד רעות קניג; גיל מסטיי ואשרף קראג'ה.

דיוני ההוכחות התקיימו בימים 8/1/12 ו- 22/4/12 במסגרתן נחקרו המצהירים וביום 10/10/12 נשמעו הסיכומים בעל-פה.

הצדדים לפרשה והרקע לעסקת היסוד

4. התובע הוא עורך דין ואיש עסקים, והנתבעת היא חברה שעיקר עיסוקה תשתיות ואחזקת כבישים. אין חולק כי עובר לפרשה זו לא היה קשר בין התובע לנתבעת או למי מטעמה.

5. החוליה המקשרת בין הצדדים היא איש עסקים בשם גיל מסטיי (להלן: "גיל").

גיל היה מכר של התובע; וכן של אדם בשם אשרף קראג'ה (להלן: "קראג'ה"), קבלן שעבד עם הנתבעת.

6. בבסיס הפרשה במסגרתה נמסר השיק נושא התובענה, עומד נכס ברחוב יהודה הימית ביפו (להלן: "הנכס"). לנכס זה מונה בזמנו כונס נכסים מטעם בנק מרכנתיל דיסקונט והוא הועמד למכירה (אשר לא יצאה בסופו של יום אל הפועל).

אין חולק כי בשלב כזה או אחר הן התובע והן הנתבעת התעניינו ברכישת הנכס, כפי שיפורט להלן במסגרת טענותיהם.

עסקת היסוד שבמסגרתה נמסר השיק נוגעת לנכס כאמור, אולם גרסאות הצדדים באשר אליה שונות ומנוגדות אחת לשנייה.

תמצית גרסאות הצדדים בתצהירי העדות הראשית

התובע

7. התובע מציג את השתלשלות העובדות כדלקמן:

בלי קשר לפרשה דנן, פנו אל התובע פקידים בבנק מרכנתיל דיסקונט בדבר אפשרות לרכישת הנכס, לאור היכרותם עם התובע ועסקיו.

התובע אמנם ערך מספר בירורים לגבי הנכס עם כונס הנכסים, אולם מעבר לכך לא ביצע כל פעולה בקשר עם הנכס ולא הגיש הצעה לרכישתו.

התובע מציין בתצהירו כי לא היה לו עניין מיוחד בנכס, לרבות בגין זהות בעל הנכס;

גיל, שהיה חברו של התובע, היה חייב לו באותה עת סכומי כסף רבים.

גיל פנה לתובע וציין כי ידוע לו שהתובע מתעניין ברכישת הנכס והוסיף כי הוא עצמו מקדם יוזמה לרכישת הנכס. גיל טען כי רווחיו מהעסקה יועילו לו לפירעון חובו לתובע. לפיכך, ביקש גיל מהתובע כי לא יתחרה מולו ברכישת הנכס;

מאחר שלתובע לא היה עניין מיוחד בנכס כאמור, ולאור רצונו לקבל את כספו חזרה מגיל - חדל התובע מלהתעניין בנכס, ואילו גיל מסר לו את הההמחאה נשוא התביעה וטען כי מדובר בתשלום ראשון על חשבון חובו;

גרסתו של התובע בתצהירו לגבי מסירת השיק הינה, כי גיל קידם את היוזמה לרכישת הנכס על ידי הנתבעת, ובתמורה לכך התחייבה הנתבעת לשלם לגיל חלק מהכנסותיה. התובע מפנה לנספח 2 לתצהירו - זכרון דברים בין הנתבעת לעו"ד לנגה. לטענתו השיק נשוא התביעה נמסר לגיל ללא תנאי, על חשבון כספים שהנתבעת התחייבה לשלם לו, ולבקשתו של גיל, רשמה הנתבעת את שמו של התובע כנפרע על גבי הההמחאה, תחת שמו של גיל;

התובע בתצהירו מציין, כי הוא מעולם לא נפגש עם הנתבעת או מי מטעמה לא שוחח עמם, לא חתם עימם על הסכם, לא נתן כל התחייבות ולא היה אמור להיות נאמן של מי מהם או לייצגם.

התובע הפקיד את ההמחאה בחשבונו האישי;

התובע נתן תמורה בעד ההמחאה- פירעון חוב של גיל לתובע.

הנתבעת

8. גרסתה המלאה של הנתבעת נמסרה במסגרת תצהיר העדות הראשית של מנהל הנתבעת, פרץ קופר (להלן: "קופר").

לגרסתו, בשנת 2008 פנו אליו גיל וקראג'ה ועניינו אותו ברכישת הנכס.

קופר מציין כי לא הייתה לו היכרות קודמת עם גיל, אולם קראג'ה היה מוכר לו היטב והוא נתן בו אמון;

בפגישה שערך קופר עם גיל בעניין רכישת הנכס, הבהיר לו גיל כי גם התובע מעוניין להגיש הצעה לרכישת הנכס באמצעות חברת נאות רזיאל ניהול בע"מ (להלן: "נאות רזיאל"). אולם, יהיה מוכן לוותר על הגשת הצעה מטעמו תמורת תשלום בסך של 425,000 ₪ בצירוף מע"מ;

התובע הסכים שגיל יאתר רוכש לנכס, והרוכש ישלם לתובע 425,000 ₪ בתמורה לכך שלא תוגש הצעה מטעמו, ובכפוף לכך שאכן תתבצע עסקת הרכישה.

כן הבהיר גיל כי התובע הבטיח לדאוג לפינוי הדייר המתגורר בנכס.

לטענתו של קופר, באותה פגישה הוא עצמו שוחח עם התובע וברר פרטים אודות העסקה, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של גיל;

בפגישה נוספת שנערכה בין קופר, גיל וקראג'ה הוסכם כי הנתבעת תרכוש את הנכס, וגיל יהיה זכאי לכ- 15% מרווחי מימוש הנכס ובתנאים מסוימים, בגין היזמות.

באותה פגישה שוחח קופר פעם נוספת עם התובע כדי לוודא את העסקה עמו;

לגרסתו של קופר, הוסכם כי הנתבעת תגיש הצעה לרכישת הנכס ותפקיד בידי התובע בנאמנות שיק בסך של 425,000 ₪ (נשוא התביעה). היה והעסקה תצא אל הפועל והנתבעת תזכה במכרז ותרכוש את הנכס, תפרע הנתבעת את סכום השיק, ותשלים את המע"מ בכפוף לקבלת חשבונית;

ביום 26.6.08 נערכה פגישה במשרדי הנתבעת בהשתתפות קופר, גיל וקראג'ה. כן נכחה בפגישה עו"ד רעות קניג כיועצת משפטית מטעם הנתבעת. באותו מועד קיבלה עו"ד קניג במייל מגיל, את טיוטת הסכם הנאמנות בין הנתבעת לבין חב' נאות רזיאל ניהול בע"מ בבעלות התובע, וכן את ההסכם בין הנתבעת לגיל באמצעות עורך דינו. עו"ד קניג שוחחה ברמקול עם התובע, ווידאה את כל תנאי העסקה והנאמנות; התובע אישר את נאמנותו ואת האמור בהסכם הנאמנות;

באותה פגישה חתמה הנתבעת על זכרון הדברים (נספח א' לתצהירו של קופר) עם ב"כ של גיל עו"ד לנגה בקשר למגיע לגיל בעסקה. תחילה הוסכם כי תוגש הצעה משותפת אך לאחר מכן הוחלט שהנתבעת היא שתגיש את ההצעה תוך שמירת זכויותיו של גיל לרווחים;

לאחר מכן, מסר קופר את השיק לגיל, וגיל העבירו לתובע. לטענת קופר, התובע וכן נאות רזיאל חתמו על ההסכם וגיל השיב לנתבעת את ההסכם חתום, אלא שהנתבעת העתיקה משרדיה ואיבדה את מרבית המסמכים נשוא העסקה. עו"ד קניג הצליחה לאתר את טיוטת ההסכם (נספח ב' לתצהירו של קופר);

מספר ימים לאחר הגשת ההצעה במכרז, הודיע בנק מרכנתיל דיסקונט לנתבעת כי הגיעו להסדר עם בעל הנכס והמכרז בוטל. לפיכך, קופר שוחח עם משרדו של התובע ונאמר לו כי השיק יוחזר אליו בדואר. בהתאם, שלח קופר מכתב לבנק המורה על ביטול השיק;

לסיכום גרסת הנתבעת, השיק נשוא התובענה נמסר לתובע בנאמנות. הזכות לפדות את השיק הייתה מותנית בזכייתה של הנתבעת במכרז וברכישת הנכס על ידה. מאחר והעסקה לא יצאה אל הפועל, הנתבעת לא קיבלה כל תמורה בגין השיק והיה על התובע להשיבו לנתבעת כפי שהוסכם עמו;

קופר דוחה מכל וכל את גרסת התובע שלפיה השיק נמסר לו לצורך פירעון החוב של גיל, וטוען כי התובע מעל באמון שניתן בו.

המסגרת המשפטית

9. עסקינן בתביעת התובע מכוח שיק לפקודתו משוך על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת השיק נמסר לנאמנותו של התובע והייתה לו הזכות לפדותו רק במידה והנתבעת תזכה במכרז ותרכוש את הנכס. מאחר והמכרז בוטל וכמוסכם בין הצדדים, היה על התובע להחזיר לנתבעת את השיק שנמסר לידיו הנאמנות.

10. יובהר, כי הנתבעת טוענת שהשיק נמסר ישירות לתובע, במסגרת עסקה ביניהם (כאשר גיל מהווה חוליה מתווכת בלבד) ועל כן התובע והנתבעת הם צדדים קרובים לשטר – והתובע אינו יכול להיות אוחז כשורה בשיק.

מנגד, מגרסת התובע עולה כי לשיטתו אין המדובר בצדדים קרובים, אולם מכל מקום התובע אינו טוען לאחיזה כשורה בשיק (סיכומי התשובה עמ' 99 שורות 20-21).

בעניין זה ראו דברי הנשיא א' ברק (כתוארו אז) בע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה פ"ד נג(1), 132, עמ' 136:

"אם המושך (או העושה) והנפרע הם צדדים קרובים, אין מקום להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. נדרש ריחוק בין המושך (או העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אחיזה כשורה דומה היא לקנייה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל, שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני".

כאמור, אמנם אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע אינו אוחז כשורה בשיק - אך שאלת הקרבה ביניהם מהווה נדבך של המחלוקת העובדתית ביניהם, כפי שיפורט להלן.

11. טענת ההגנה של הנתבעת מפני התביעה היא כשלון תמורה. לשיטתה, השיק נמסר לתובע על תנאי ובנאמנות - ומשלא התקיים התנאי, הרי שכפועל יוצא אף לא ניתנה תמורה בעד השיק. על כן, היה על התובע להשיב את השיק לידי הנתבעת.

בעניין הטענה באשר לקיומו של תנאי בעסקת היסוד שבבסיס השטר, מבהיר פרופ' לרנר בספרו ש.לרנר דיני שטרות, מהדורה שניה, התשס"ז-2007, עמ' 310 (להלן: "לרנר"):

"כאשר המושך נתבע לפרוע את השטר, הוא רשאי להתגונן בטענה כי חיובו תלוי במילוי תנאי שלא קוים או שטרם קוים. הנתבע רשאי להוכיח בראיות בעל פה כי התלווה תנאי כלשהו לחיוב השטרי. לעניין זה, השטר הוא ככל חוזה, שם נתבע עשוי לטעון כי התחייבות מסוימת שלו מותנית בקרות אירוע כלשהו, ואם זה לא התקיים – הוא משוחרר מקיום ההתחייבות...".

ועוד: "לא הלשון שננקטה היא השיקול המכריע בדבר מטרת המסירה, אלא כוונת הצדדים המסתתרת מאחוריה... ההחלטה אם שטר מסוים הוא שטר לביטחון או שטר למשמרת, אינה תלויה בלעדית בכינויו בפי הצדדים, אלא במהותו של ההסכם." (לרנר, 312-313).

בענייננו נקטה הנתבעת בלשון "נאמנות", לציון קיומו של התנאי במסירת השיק. השאלה האם אכן השיק ניתן בנאמנות למשמרת התובע בלבד, תיבחן, אפוא, בהתאם לקביעה המהותית באשר ליחסים בין הצדדים ונסיבות מסירת השיק.

12. התביעה השטרית היא תביעה עצמאית, כאשר עצם משיכת שטר מקנה לנושה האוחז בו את עילת התביעה.

13. לתובע השטרי עומדת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], שלפיה: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך".

לפיכך, הטוען להעדר תמורה או לכשלונה - עליו מוטל נטל ההוכחה.

ראו בעניין זה דברי לרנר:

"לזכות נפרע האוחז בשטר עומדת חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודה. על פי הפרשנות המקובלת, חזקה זו מניחה הנחה כפולה: כי הוסכם מלכתחילה על מתן תמורה כנגד השטר, וכי תמורה זו ניתנה בפועל, ומקבל השטר קיים את חלקו בהסכם. משום כך, רובץ הנטל על המושך להוכיח כי התמורה נכשלה... אם הרים המושך את נטל ההוכחה כאמור, תעמוד לו ההגנה ותביעתו של האוחז תידחה" (לרנר, עמ' 291-292).

(כן ראו: בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 3.9.09); ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר, פ"ד מה(1) 647).

14. לאור האמור - נטל ההוכחה בתובענה דנן מוטל על כתפי הנתבעת.

יובהר, כי מאחר שאין מחלוקת בדבר כשרותו של השיק והצדדים מסכימים כי הנתבעת היא מושכת השיק לפקודת התובע, בסכום ובתאריך הנקוב בו, הרי שהמחלוקת היא בעיקרה עובדתית (ר' גם לרנר, 85).

15. על בית המשפט, אפוא, להכריע בין גרסאות הצדדים הסותרות - כאשר הנתבעת נושאת בנטל ההוכחה, כאמור לעיל.

דיון והכרעה

16. על מנת לבחון כדבעי האם עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה, ייבחנו הגרסאות בשים לב לעקביותן וסבירותן, מהימנות הצדדים והעדים, והראיות שהוצגו.

17. אקדים ואומר כי בשקלול מכלול הראיות שהוצגו, עדויות העדים, סבירות הגרסאות ומהימנותם של הצדדים - אני סבורה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח, במאזן הסתברויות, את גרסתה לענין הנסיבות והתנאים לפיהם נמסרה ההמחאה לתובע, והעדר התמורה בגינה.

גרסאות הצדדים סבירות ומהימנות

18. גרסת הנתבעת, על ארבעת עדיה - כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירי העדות הראשית וכן בחקירות הנגדיות - הייתה עקבית החל מההתנגדות לביצוע שטר ועד לסיכומים.

על פי גרסתה, השיק ניתן לתובע על תנאי, ובנאמנות. התובע היה רשאי לפרוע את השיק ולהעביר את תמורתו לחברת נאות רזיאל רק אם הנתבעת הייתה זוכה במכרז ורוכשת את הנכס מכונס הנכסים, ומאחר שתנאים אלו לא התקיימו - היה על התובע להשיב את השיק לנתבעת.

19. מנגד, גרסתו של התובע באשר לתמורה בעד השיק השתנתה מראשית ההליך לסופו.

בתצהיר עדותו הראשית, גרסתו של התובע היא כי התמורה בעד השיק הייתה פירעון החוב של גיל כלפיו:

"מר מסטיי ביקש כי השיק ייערך לפקודתי ומסר לי את השיק בטענה כי מדובר בכספים המגיעים לו מהנתבעת. נמצא כי אני נתתי תמורה בעד השיק, פירעון של חוב". (סעיף 8 לתצהיר).

20. התובע מציג את הפסקת התעניינותו בנכס כהיענות חברית לבקשתו של גיל, גרידא, וחוזר ומדגיש בתצהירו כי לרכישת הנכס הייתה חשיבות מינורית בעיניו, וכי ייתכן כי היה נסוג מהעסקה בלי קשר לבקשתו של גיל. רוצה לומר, התובע הציג את גרסתו כך שהפסקת התעניינותו בנכס לא היוותה את התמורה בעד השיק:

"באותו שלב טרם החלטתי אם לרכוש את הנכס... לכן, כאשר מר מסטיי מסר לי את השיק וטען בפניי כי מדובר בתשלום ראשון על חשבון החוב שלו אליי, הייתי שבע רצון וכמובן הפסקתי להתעניין בנכס. חשוב לציין כי באותה עת טרם החלטתי אם להגיש הצעה לרכישת הנכס ולא מן הנמנע שהייתי נסוג לחלוטין מעסקה זו..." (סעיף 4.7).

וכן:

"לא היה לי עניין מיוחד בנכס ובוודאי לא להכניס "ראש בריא למיטה חולה". מבחינתי, עצם הרצון של מר מסטיי (חבר ולווה נכון לאותה עת) לרכוש נכס מסויים, הייתה סיבה מספיק טובה להפסיק להתעניין באותו נכס ולחפש הזדמנות אחרת. קל וחומר כאשר התבקשתי לעשות כן כדי שמר מסטיי יוכל לפרוע חוב אלי ובוודאי בשים לב להיותו של הנכס "תפוס" כאמור לעיל" (סעיף 4.8).

התובע גם צירף לתצהירו מסמכים המבקשים להוכיח את חובו של גיל כלפיו. לטענתו נתנה הנתבעת את השיק לגיל כמקדמה על חשבון כספים שהתחייבה לשלם לו, וללא כל תנאי.

21. לא זו אף זו, במהלך חקירתו של קופר עוד בדיון בבקשה לביצוע שטר (ובטרם הגיש התובע תצהיר מטעמו), ביקש ב"כ התובע לתקוף את טענת הנתבעת שלפיה השיק נמסר לתובע בתמורה לכך שלא ישתתף במכרז:

"ש. לא נראה לך קצת פסול, או מעשה של מרמה, לשלם לאדם 425,000 ₪ כדי שלא ישתתף במכרז?

ת. אני לא עשיתי כאן אבחנה של פסול או לא. עשיתי אבחנה עיסקית. ידעתי שזה עובר את אישורו של בית המשפט."

22. כלומר, בראשית ההליך התובע עמד על כך שאי השתתפותו במכרז לא היוותה את התמורה בעד השיק, וכי התמורה הייתה פירעון החוב בלבד.

בחקירתו הנגדית, העיד התובע כדלקמן:

"ש. נכון שבאותה פגישה התבקשת לזוז הצידה ולא להתחרות במכרז?

ת. והתניתי את זה בתשלום. אבל לא בגלל שאני אזוז מהמכרז לא היה לי חלק במכרז.

ש. התנית את זה שלא תגיש הצעה ותתחרה מולו בתשלום ותקבל כסף?

ת. לא. לא התניתי שום דבר בזה שאני לא אעשה פעולה צופת עתיד, אמרתי לגיל שאם

יפרע לי את החוב, לעולם לא אפריע לו, זה האינטרס שלי שהוא יפרע לי את החוב. יש מספיק נכסים בעולם, לא מזה אני יוושע ולא מאחר. התנאי שלי זה ציפור ביד, תשלם לי על חשבון החוב ואהיה חבר טוב שלך." (ההדגשה שלי, ה.פ.) (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 8.1.12 שורות 26-32).

23. בסיכומיו, לעומת זאת, נטען, כי התמורה היחידה בעד השיק הייתה הפסקת התעניינותו של התובע בנכס.

"בעוד שהתובע טוען שהתמורה היחידה, ביחס לנתבעת היתה שיפסק את ההתעניינות שלו ברכישת הנכס. הנתבעת מפליגה ומוסיפה נדבכים נוספים..." (עמ' 86, שורות 10-11).

גם בסיכומי התשובה חוזר על כך התובע:

"אני רוצה להזכיר לחברי שמערכת היחסים בין התובע לנתבעת באה לידי ביטוי בכך שהתובע יקבל את השיק ובתמורה יפסיק את ההתעניינות שלו ברכישת הנכס, זו התמורה שניתנה לפי הגרסה שלנו והנתבעת מאשרת שזו התמורה אם כי היא מוסיפה לה תנאים נוספים שהם לא הוכיחה" (עמ' 99, שורות 26-29).

24. זאת ועוד. גרסתו הראשונה של התובע שלפיה פירעון החוב של גיל מהווה את תמורת השיק היא בלתי סבירה. על פי גרסה זו למעשה, הנתבעת מסרה המחאה של כמעט חצי מיליון ש"ח לאדם שאינה מכירה ומעולם לא באה עמו במגע, על חשבון חוב עתידי שייתכן שיהיה לה כלפי גיל בגין עסקת נדל"ן מורכבת שטרם יצאה אל הפועל.

25. טענת התובע בסיכומים, שלפיה תמורת השיק היא הפסקת ההתעניינות בנכס, אמנם יותר סבירה (להבדיל משאלת חוקיותה), שכן תמורה זו מאפשרת לנתבעת להתמודד לבד על רכישת הנכס, אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם גרסתו בחקירה הנגדית, לפיה, קיבל את ההמחאה מגיל מבלי לשאול דבר לגבי זהות הנתבעת, מבלי לברר במסגרת איזו עסקה ניתן השיק, וכי כלל לא ידע כי השיק קשור לעסקה לגבי הנכס (עמ' 21 לפרוטוקול).

רוצה לומר, אם זו התמורה הנטענת - תמוה כי התובע טוען בד בבד, שלא ידע כי ההמחאה ניתנה בקשר עם העסקה לרכישת הנכס.

26. אף התקופה הארוכה שחלפה מבלי שהתובע הפקיד את המחאה (מעל שנה) מטילה דופי בסבירות ומהימנות גרסתו, וכך גם תאריך פירעון הההמחאה, שנקבע חודשיים לאחר מסירתה. אם ההמחאה אכן נמסרה ללא תנאים, כפי שטוען התובע, לא ברור מדוע תאריך הפירעון אינו תואם את תאריך מסירת ההמחאה.

העדים

27. כאמור לעיל, מטעם הנתבעת העידו ארבעה עדים. קופר, גיל, קראג'ה ועו"ד רעות קניג.

ארבעת העדים הציגו גרסה עקבית והתרשמתי ממהימנותם. עדויותיהם תואמות את גרסת הנתבעת ותומכות בה.

28. התובע בסיכומיו טוען כי כל ארבעת העדים הם, כלשונו, "אלטר אגו" של הנתבעת, וכי גרסאותיהם חלקיות וסותרות.

אין בידי לקבל טענה זו.

התובע לא הציג את הסתירות ואת חלקיות הגרסאות להם הוא טוען.

אני סבורה כי כל עדי הנתבעת העידו באופן קוהרנטי והציגו את אותה הגרסה - בהתאם לחלקם בפרשה.

29. גיל יוזם העסקה והחוליה המקשרת בין הצדדים ועדותו היא עדות מפתח בפרשה.

גרסתו של גיל בעדותו תומכת ומאשרת את גרסת הנתבעת (על אף שלכאורה קבלת גרסתו של התובע הייתה מובילה בהכרח להפחתת חובו הנטען לתובע). בתצהירו טוען גיל כי במסגרת מגעים שהיו לו עם התובע בעניין הנכס אמר לו התובע כי הוא עומד לסגור את העסקה לרכישת הנכס וכי יסכים לוותר על הצעתו אם יקבל כנגד הויתור סך 425,000 ₪ (סעיף 5 לתצהירו).

גיל אף אישר בעדותו כי שלח שלח לעו"ד קניג את ההסכם שנחתם לאחר מכן בינו ובין הנתבעת ואת ההסכם אשר אשר הסדיר את העברת ההמחאה לתובע (עמ' 48 שורות 29-32) ואף אישר כי התובע חתם על ההסכם (עמ' 52 שורות 1-3).

30. התובע, שגרסתו של גיל מפריכה את גרסתו ותומכת בגרסת הנתבעת, הסביר זאת במילים הבאות:

"אני חושב שיש עליו לחצים ויכולת השכנוע של אדון קראג'ה יותר גדולה משלי". (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 24-256).

אני סבורה כי אין ממש בתשובה זו, אשר מטילה דופי בקראג'ה ללא ביסוס ראייתי.

כמו כן, לא התקבל הרושם כי גיל מעיד מתוך לחץ או איום כלשהו, ואף לא הובהר מה האינטרס של קראג'ה בכך שגיל יעיד לטובת הנתבעת, שעה שהעסקה כלל לא יצאה אל הפועל.

31. לפיכך אני מוצאת כי יש ליתן לעדויות עדי הנתבעת משקל ממשי וראוי.

המוצגים

32. לתצהיר העדות הראשית של קופר, צורפו המסמכים הבאים:

כנספח א', צורף זיכרון דברים, מיום 26.6.08, חתום על ידי קופר, בין הנתבעת לבין עו"ד לנגה שהיה בא כוחו של גיל (להלן: "זיכרון הדברים"). על פי זיכרון הדברים, עו"ד לנגה יהיה זכאי לקבל בנאמנות סך של 15% מרווחי מימוש הנכס או מחלוקת האחזקות בנכס (או 10% במקרה שסך המכירות יפחת מ-16 מיליון ₪).

33. לטענת התובע יש בזיכרון הדברים כדי להוכיח שההמחאה נמסרה לגיל כמקדמה, במסגרת התחייבות הנתבעת כלפיו בזיכרון הדברים.

עוד טוען התובע, כי הנתבעת ניסתה להסתיר מסמך זה, אשר אמנם צורף לתצהיר העדות הראשית של קופר - אולם הוא לא צורף לתצהירו במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר. (יצוין כי התובע מודה שהמסמך נשלח לו על ידי ב"כ הנתבעת - אולם טוען כי ב"כ הנתבעת שלח לו אותו בטעות ומבלי להתכוון לכך).

34. איני סבורה כי יש בזיכרון הדברים כדי להוכיח את אשר טוען התובע.

ראשית, הנתבעת היא ששלחה את זיכרון הדברים לתובע. אם הייתה מעוניינת להסתירו - הרי שלא הייתה שולחת אותו. הטענה כי נשלח בטעות במסגרת יתר המסמכים לא הוכחה.

שנית, אין בזיכרון הדברים דבר המתייחס לשיק או לסכומו. מדובר רק על זכאותו עו"ד לנגה לקבל בנאמנות אחוזים מסוימים מרווחי העסקה העתידיים - ולא מעבר לכך. המסמך כלל אינו מתייחס למקדמה כלשהי על החשבון.

שלישית, אין בזיכרון הדברים כדי להסביר מדוע ההמחאה נרשמה לפקודת התובע ולא לפקודתו של גיל.

35. כנספח ב', צורפה טיוטת הסכם בין נאות רזיאל לבין הנתבעת שעניינו עסקת היסוד בגינה נמסרה ההמחאה (להלן: "טיוטת ההסכם"). התובע מופיע על גבי ההסכם כנאמן, המאשר שהתמורה בסך 425,000 ₪ הופקדה בידיו בנאמנות, וכי עליו להעביר את התמורה לנאות רזיאל באופן שנקבע בהסכם, בהתאם להתקדמות עסקת הרכישה.

טיוטת ההסכם אינה חתומה.

36. קופר הבהיר בתצהירו וכן בעדותו שאין בידי הנתבעת את הנוסחים החתומים מאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל, ומשום מעבר משרדי הנתבעת במהלכו מסמכים שלא היו רלוונטיים לא נשמרו. את הטיוטה איתרה לטענתו עו"ד קניג, היא היועצת המשפטית של החברה. עו"ד קניג בתצהירה ובעדותה תמכה בגרסת הנתבעת, וכן בעדותו של קופר בעניין המסמכים.

כן יצוין כי עו"ד קניג צירפה לתצהירה את תדפיס תיבת המייל שלה המעיד על כך שביום 26.6.08 קיבלה שני מסמכים מגיל, האחד בשעה 14:31 והשני בשעה 16:31.

גיל העיד כי התובע חתם על ההסכם (עמ' 52 לפרוטוקול).

37. התובע טען בסיכומיו כי טיוטת ההסכם היא מסמך מזויף, שהוכן לצורך המשפט, וכי לא הובאה ראיה לכך שהמסמך הגיע לידיו.

לשיטתו של התובע, עיון בזיכרון הדברים ביחד עם טיוטת ההסכם מוכיח, כי טיוטת ההסכם מזויפת - לטענתו החלק של ה"הואילים" זהה בשני המסמכים ואין בכך היגיון. הן בזיכרון הדברים והן בטיוטת ההסכם נכתב כי בתחילה היה בכוונת הצדדים לרכוש את הנכס במשותף - אולם הדבר נכון רק לגבי מערכת היחסים של גיל והנתבעת, ולא לגבי מערכת היחסים הנטענת בין הנתבעת לנאות רזיאל. כמו כן הנתבעת לא טענה כי נאות רזיאל הייתה חלק מהיוזמה לרכישת הנכס.

עוד נטען כי ההסכמים אינם מתייחסים האחד לשני, על אף שיש קשר ביניהם.

38. התובע צודק בטענתו שלפיה החלק הראשון בשני המסמכים זהה, וכי לא נטען שהייתה כוונת רכישה משותפת במערכת היחסים שבין הנתבעת ונאות רזיאל, אלא רק במערכת היחסים עם גיל. אלא שאין בכך כדי להניח את התשתית לטענתו לפיה נוסח ההסכם נספח ב' הוכן לצורך המשפט. אין בטענות התובע כדי לבסס טענת זיוף.

הלכה היא כי על מי שטוען לזיוף מסמך להניח תשתית ראויה לכך, לכל הפחות ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, ואף יש הסוברים כי על התשתית הראייתית לעמוד ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי (ר' רע"א 9713/07 עו"ד פורד חיר נ' סופיה שטרמל (פורסם בנבו, 4.6.08); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589).

התובע אינו מסביר מה טעם יש לנתבעת לזייף מסמך ולסבכו בהוספת צדדים נוספים להסכם - את חברת נאות רזיאל ואת ירון בונה מטעמה - ומדוע דווקא צדדים אלו.

מה גם, שבמסגרת תצהיר התשובות לשאלון של התובע שצורף לתצהיר העדות הראשית של קופר, עונה התובע כי אכן הוא משמש כמנהל בנאות רזיאל וכי מר ירון בונה עבד בנאות רזיאל בתקופה הרלוונטית.

39. כנגד טענת הזיוף, ישנם שלושה עדים, קופר, גיל ועו"ד קניג - אשר העידו באשר לאמיתות טיוטת ההסכם, וכן באשר לחתימת התובע על ההסכם.

לשאלת בית המשפט לעניין ההואיל השני בטיוטת ההסכם נספח ב' לתצהירו, השיב קופר כי מדובר בטעות (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 14-15) וכן כי העבודה המשפטית שנעשתה בעניין ההסכמים הייתה צריכה להיות יותר טובה, כהגדרתו (עמ' 70 לפרוטוקול). עו"ד קניג העידה כי שני ההסכמים נשלחו אליה באמצעות המייל מגיל. לטענתה היא שוחחה בטלפון עם התובע והתובע אישר הסכמתו להסכם הנאמנות ולפרטי ההסכם (סעיפים 9-10 לתצהירה). גיל העיד כי הוא זה ששלח את ההסכמים. לדבריו, הוא ששלח את ההסכמים ועיקר העבודה נעשתה ע"י עו"ד קניג (עמ' 52 שורות 15-17).

השאלה הרלוונטית אינה איכות העבודה המשפטית שנעשתה ביחס להסכמים, אלא עצם קיומם בזמן אמת. ובעניין זה אני מאמצת את עדותם של גיל ועו"ד קניג לענין השיחה עם התובע והסכמתו לנאמנות ולתנאי ההסכם.

40. כנספח ג', צורף העתק של כתב הערבות הבנקאית שהוציאה הנתבעת, לטענתה, על מנת להשתתף במכרז לרכישת הנכס (להלן: "הערבות").

כתב הערבות הוצא על ידי בנק דיסקונט, עבור כונס הנכסים שמונה מטעם בנק מרכנתיל דיסקונט, עד לסכום של 800,000 ₪. בכתב הערבות מצוין במפורש כי הוא הונפק בקשר להצעת מחיר מטעם הנתבעת לרכישת זכויות חברת טללי יפו בנכס.

עוד יצוין כי כתב הערבות נושא את התאריך 26.6.08, הוא התאריך בו נמסר השיק לתובע.

41. התובע טוען, כי טענת הנתבעת שלפיה היא הגישה הצעה במכרז לרכישת הנכס שקרית, משום שבפועל כלל לא התקיים מכרז. לשיטתו, כל מהות העסקה הייתה לגרום לו להפסיק את התעניינותו בנכס, בתרמית, על מנת לסייע לבעל הנכס לטרפד את מכירתו.

בהתייחסו לערבות, טוען התובע כי אין בה כדי להוכיח את קיומו של המכרז, משום שהמילה "מכרז" אינה נזכרת בכתב הערבות עצמו.

42. טענה זו של התובע הועלתה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית של קופר, וכפי שנטען על ידי ב"כ הנתבעת - היא מהווה הרחבת חזית. אולם מעבר לכך, אף לגופו של עניין מדובר בטענה בעלמא.

43. ראשית, אני סבורה כי כתב הערבות הבנקאית תומך בטענת הנתבעת באשר לקיומו של המכרז, על אף שהמילה מכרז אינה נזכרת בו - שכן כתב הערבות מציין במפורש כי הונפק בקשר להצעת מחיר מטעם הנתבעת לרכישת זכויות חברת טללי יפו בנכס.

כתב הערבות מעיד לכל הפחות על כוונתה של הנתבעת להשתתף במכרז ולהגיש הצעה לרכישת הנכס, שאחרת - לא הייתה מוציאה את הערבות הבנקאית.

גם התאריך על גבי כתב הערבות, 26.6.08, הוא יום מסירת השיק לתובע והיום בו נסגרה העסקה עם התובע לשיטתה של הנתבעת - תומך בגרסת הנתבעת.

44. שנית, טענת התובע לא גובתה בראיות כלשהן, למעט מסמך ת/1 שהוגש במהלך חקירתו הנגדית של קופר. המדובר במכתב תשובה של משרד עורכי דין "מטרי מאירי ושות'" הממוען לב"כ הנתבעת, בו נאמר כי לא נמצאו במשרד מסמכים הנוגעים להשתתפות הנתבעת במכרז.

מסמך ת/1 נשלח לב"כ הנתבעת בהמשך לבקשתו ממשרד מטרי מאירי לערוך חיפוש של מסמכים הנוגעים להשתתפות הנתבעת במכרז. אין כל היגיון בכך שב"כ הנתבעת יבקש זאת אם אכן לא התקיים מכרז.

כמו כן, עצם העובדה שלא נמצאו מסמכים במשרד זה, אינה מוכיחה כי לא היה מכרז.

45. כנספח ד', צורפו מכתב ביטול השיק מהנתבעת לבנק הפועלים, מיום 30.6.08; וכן אישור הנהלת החשבונות של החברה (מס' 40104) מיום 26.6.08, על משיכת השיק לתאריך 26.8.08 לפקודת התובע הנושא את הכותרת: "בטחון - עסקת רכישת נכס ברח' יהודה הימית, יפו 425,000.00".

46. על פי גרסת הנתבעת השיק בוטל על ידיה ארבעה ימים לאחר שניתן, מאחר שכונסי הנכסים הגיעו להסדר עם בעל הנכס, והמכרז בוטל.

47. התובע טוען בסיכומיו כי כל אחד מהעדים מסר גרסה שונה בנוגע למועד ביטול המכרז והשיק, וכי הדבר מעיד על נכונות טענתו כי בפועל כלל לא התקיים מכרז.

איני מקבלת טענה זו.

עדי הנתבעת העידו כי העסקה בוטלה זמן קצר מאד, בטווח של מספר ימים - לאחר מסירת השיק. גיל העיד כי הוא אינו זוכר את המועד המדויק, וכי המכרז בוטל כשבוע-שבועיים לאחר מסירת השיק (עמ' 50-51 לפרוטוקול); עו"ד קניג העידה כי היה מדובר בימים ספורים (עמ' 60 לפרוטוקול); קופר העיד כי היה מדובר ב"יומיים שלושה ארבעה לאחר ההגשה" (עדותו זו תואמת את שהעיד בחקירתו במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן).

יודגש כי תשובתו של קופר לא השתנתה על אף שהקשה עליו ב"כ התובע בכך ששאל אותו על מסגרת זמן שגויה:

"ש. מתי התברר לך שזה לא מגיע לו?

ת. מספר ימים זה היה די בסמיכות הודיעו לי שהמכר הכינוס בוטל והחייב הגיע להסדר עם הבנק ובעצם העסקה נפלה.

ש. כמה ימים אחרי זה שבועיים שלושה?

ת. אני חושב שפחות. ממש אולי יומיים שלושה ארבעה לאחר ההגשה."

48. אני סבורה כי לאור העובדה שהחקירה מתנהלת כארבע שנים לאחר האירוע, תשובות העדים סבירות ואמינות. די בכך שהעדים העידו בהתאם לזיכרונם, באופן עקבי, כי העסקה בוטלה זמן קצר מאד לאחר מסירת השיק, בטווח של מספר ימים ובאופן התואם את מועד מכתב הביטול.

49. בנוסף טען התובע בסיכומיו כי על גבי השיק עצמו לא נכתב שהוא בנאמנות.

אמנם נושא הנאמנות אינו מצוין על גבי השיק, אולם מנגד, באישור הנהלת החשבונות מטעם הנתבעת על הוצאת השיק, כתובה המילה "ביטחון", ויש בכך תמיכה לגרסת הנתבעת. מהותית הדבר מעיד על אמיתות טענת הנתבעת כי אין המדובר בשיק רגיל שניתן לפירעון.

כפי שנאמר לעיל, הלשון שננקטה והאופן בו כינו הצדדים את השיק אינה משמעותית כמו כוונת הצדדים העומדת מאחורי הלשון בה נקטו.

50. מסמך נ/3

בין המסמכים שגולו במסגרת גילוי המסמכים מטעם התובע, מצוי מסמך נ/3, שלפיו המחה גיל את זכויותיו על פי העסקה לעו"ד שלמה ועקנין.

התובע טוען בסיכומיו כי מסמך זה מעיד על נכונות "הגרעין" של גרסתו, כלשונו, משום שהוא מוכיח כי גיל עושה מאמצים לפרוע את חובותיו לתובע. גיל העיד כי הסכים להעביר לעו"ד ועקנין את רווחיו מהעסקה על מנת לסגור חוב שהיה לו כלפיו (עמ' 54 שורות 1-3). לשאלה למי החוב, השיב כי עו"ד ועקנין תבע אותו באמצעות חב' אמקו, וכי לא דיקדק ברזולוציה המשפטית (עמ' 54 שורות 30-32). גיל אישר כי לווה כספים מהתובע (עמ' 55 שורות 3-4) אך שלל את הטענה לפיה עו"ד ועקנין והתובע חד הם (עמ' 55 שורות 1-2).

51. ראשית, המסמך מעיד על המחאת זכותו של גיל לעו"ד שלמה ועקנין, ולא לתובע, ואף אחד מן הצדדים לא הבהיר את מהות הקשר בין עו"ד ועקנין לתובע.

שנית, התובע לא זימן את עו"ד ועקנין להעיד על מהותה של ההמחאה והנסיבות בהן נעשתה (על אף שבסיום חקירתו הנגדית של קופר הודיע ב"כ התובע כי בכוונתו לזמנו לעדות).

לפיכך, אין במסמך כדי להעלות או להוריד מגרסת התובע.

52. עם זאת יש לציין, כי עצם העובדה שגיל המחה את זכויותיו על פי העסקה, יש בה כדי להפריך את טענת התובע שלפיה כלל לא היה מכרז וכל מטרת הצדדים הייתה למנוע מהתובע להגיש הצעה לרכישת הנכס. זאת, מאחר שאם לא היה ממש בעסקה - מה טעם היה לגיל להמחות את זכויותיו העתידיות הימנה?

הבקשה להוספת ראיה

53. בטרם סיום, אדרש בקצרה לבקשה להוספת ראיה שהגיש התובע לאחר הסיכומים.

במסגרת בקשה זו, ביקש התובע להוסיף ראיה המוכיחה לטענתו כי גיל לא היה מצוי בהליכי פשיטת רגל בעת שמסר את השיק לתובע.

הנתבעת התנגדה לבקשה.

מאחר שלא מצאתי את השאלה האם גיל היה מצוי בהליכי פשיטת רגל, אם לאו - רלוונטית לצורך הכרעה בתובענה - הרי שממילא אין רלוונטיות לראיה ומטעם זה הבקשה נדחית.

סיכומם של דברים

54. ניתוח הראיות, טענות הצדדים והעדויות כפי שפורט לעיל, מוביל לקביעה כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה - ברמת ההוכחה של מאזן ההסתברויות הנדרשת ממנה.

הגעתי למסקנה כי הוכח בפניי שלא נתקיימו התנאים בגינם נמסר השיק לתובע, וכתוצאה מכך הוכח כשלון התמורה.

סוף דבר

55. לאור האמור, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 30,000 ₪.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.