1. בכתב האישום נטען כי ביום 12.7.2009, במקרקעין הידועים כמגרש 3 בחלק מחלקה 28 בגוש 13944 ברחוב עמיקם שמאי בישוב ראש פינה, נמצא על ידי פקחים כי בוצעה באחריות הנאשמים בניית חלק נוסף לקיר אבן קיים בגבול מגרש, בגובה של כ-1 מטר, כאשר אורך כל חלק נוסף הינו כ-5 מטרים. זאת, ללא היתר ובסטיה מהיתר ומתכנית, בכך שחסמו הכניסה לחניות שהיו קיימות במגרש במועד הביקורת לקראת מתן טופס 4, תוך מניעת הגישה ל-4 חניות המחויבות על פי התכנית ג/5626 והיתר הבניה.

2. אין מחלוקת על קיומה של הבניה הנטענת, וגם אין מחלוקת על כך שבדיעבד הוצא בגינה היתר בניה, תוך תשלום כופר חניה בקשר לביטול מקומות החניה המתוכננים (ת/13).

השלמת הקיר בוצעה ללא היתר ותוך סטיה מתכנית

3. היתר הבניה המקורי בענייננו (ת/2) הוצא בידי היזם והקבלן, שניר אמיר ואירית מ. בניה והשקעות בע"מ. הזכויות בקשר למקרקעין הועברו מהקבלן לידי הנאשמים ביום 24.7.2003 (נ/32). כפי שנטען בכתב האישום, התשריט המהווה נספח להיתר הבניה (ת/15) קובע 4 מקומות חניה במגרש הרלוונטי: שניים בפינה הצפון מזרחית של המגרש, שניים באזור הדרום מזרחי של המגרש. הטענה בענייננו היא בענין השלמת קיר בגבול מגרש. בתשריט מופיע, בחזית הרלוונטית של המגרש, באזור הצפוני (מול החניות הצפוניות המתוכננות) קיר מקוטע. באזור הדרומי (מול החניות המתוכננות הדרומיות) לא מסומן כל קיר. הצדדים לא הבהירו אם הקיר המקוטע אשר נראה בתשריט הוא בגבול מגרש או מחוץ למגרש. כך או כך, אף אחד מהצדדים לא נטען כי תוכנן בהיתר הבניה קיר רציף בגבול המגרש, ואין מחלוקת על קיומו הפיזי של קיר רציף בגבול המגרש. המסקנה היא שההשלמה של הקיר (למצער) נבנתה שלא בהתאם להיתר המקורי, והיא גם חוסמת את האפשרות להכניס רכב למקומות שנועדו למקומות חניה בהיתר המקורי, בניגוד להוראות התכנית בענין חניה.

שאלת אחריות הנאשמים לעבירות הבניה ללא היתר ובסטיה מתכנית

סעיף 208 לחוק המקרקעין

4. כתב האישום מייחס לנאשמים הן עבירות בניה שלא כדין, הן עבירות שימוש חורג, בקשר להשלמת הקיר הנטענת. לטענת המאשימה, השלמת הקיר בוצעה לאחר יום 5.5.2004, הוא היום שבו נערכה ביקורת במקרקעין עבור הוצאת טופס אכלוס (טופס 4) (להלן: מועד הביקורת). כאמור, הזכויות בקשר למקרקעין עברו מהקבלן לידי הנאשמים לפני מועד זה (ביום 24.7.2003). מדובר זכות חכירה לדורות (ראו נ/32). הנאשמים הואשמו לפי סעיף 208 לחוק המקרקעין, התשכ"ה-1965 בין היתר כמי שהיה מוטל עליו להשיג היתר ו/או כבעלים של המקרקעין ו/או כמי שמוחזק כבעלים ו/או כמי שהשתמשו בפועל במקרקעין (פס' 4 לכתב האישום).

לא הוסר ספק סביר כי הקיר הושלם לאחר יום הביקורת

5. לשם הוכחת הטענה שהקיר הושלם לאחר יום הביקורת, אין בידי המאשימה תמונה של הקיר כקיר מקוטע לפני מועד הביקורת, וגם אין בידיה דו"ח ביקורת המציין את מצבו של הקיר כקיר מקוטע לפני יום הביקורת. המאשימה מסתמכת על עדותם של מהנדס מועצה מקומית ראש פינה מר ציון אילוז ושל מפקחת הבניה חגית בן דוד. לטענת המאשימה, שניהם נכחו במעמד הביקורת ביום 5.5.2004 (ע' 91 ש' 14-15). שניהם העידו כי היו פתחים בקיר אשר היו מאפשרים מעבר רכב. דא עקא, בנסיבות הענין אין בידי לקבוע הסרת ספק סביר על סמך שתי עדויות אלה. אבאר.

6. הוגש באמצעות המפקחת בן דוד טופס הבקשה לחיבור מבנה ראוי לשימוש לחשמל, מים וטלפון, אותו היא ערכה ביום הביקורת (ת/6; להלן: דו"ח הביקורת). בדו"ח הביקורת כתוב:

"הבתים בנויים עפ"י היתר. קומה שניה לא הושלמה. אין ריצוף. גרם מדרגות המוביל לקומה זו נסגר ע"י קירות גבס. ממ"ד בנוי עפ"י הוראות הגא. פיתוח וחניה הושלמו" (ההדגשה הוספה).

7. ראשית, מהמודגש משתמע כי מקומות החניה הושלמו בהתאם להיתר. דא עקא, אין מחלוקת על כך שמקומות החניה לא הושלמו בהתאם להיתר. הנאשמים טענו כי הקבלן בנה שלא בהתאם להיתר וברח לחו"ל, ובין היתר, כי מעולם לא היו מקומות חניה במגרש. לטענת המאשימה במשפט, היו מקומות חניה במגרש, אולם החניות הדרומיות לא היו במקום המתוכנן להם. זהו סימן השאלה הראשון העולה מראיות המאשימה בקשר למעמד הביקורת.

8. שנית, לטענתו של מהנדס המועצה מר אילוז, החניות הדרומיות היו ממוקמות בפועל בשטח ציבורי. לאחר שמר אילוז העיד כאמור, הוא ביקש לטעון כי אי ההתאמה בין מיקום החניות הדרומיות לפי ההיתר לבין מיקומם בשטח ציבורי נודע רק לאחר מעמד הביקורת (ע' 27 ש' 26). אלא שעדותו התחילתית היא עדות ברורה לפיה מר אילוז נכח לראות במעמד הביקורת עצמו כי מיקום החניות הדרומיות אינו בהתאם להיתר:

"ש. אני מפנה אותך לכיתוב המפקחת מתחת לסעיף 3 תקרא אותו ותתייחס אם זה תואם את המסקנות שלך בשטח?

ת. אני זוכר שהיו שתי חניות בתוך המגרש ושתי חניות שהיו על מה שהוגדר כשצ"פ על פי תכנית מתאר" (ע' 18 ש' 14-17).

זו עדות של מר אילוז בשאלה מה ראו עיניו בשטח במעמד הביקורת. לשיטתו, היה זאת בנסיבות אלה שהוצא טופס אכלוס לבתי הנאשמים. הוצאת טופס אכלוס כאשר מהנדס המועצה ער לכך שחניות שתוכננו מוקמו בפועל בשטח ציבורי מהווה סימן השאלה השני העולה מראיות המאשימה בקשר למעמד הביקורת.

9. סימן השאלה השלישי העולה מראיות המאשימה בקשר למעמד הביקורת הוא הסתירה בין עדותו של מהנדס המועצה מר אילוז לבין זו של המפקחת בן דוד בשאלה אם המיקום בפועל של החניות הדרומיות שלא בהתאם להיתר, היה בשטח ציבורי אם לאו. כאמור, מר אילוז העיד כי החניות הדרומיות נמצאו בשטח ציבורי. מר אילוז העיד כי המפקחת היתה עמו במעמד הביקורת (ע' 18 ש' 1-2). הוא העיד כאמור כי מקומות החניה היו בשטח ציבורי, אולם גב' בן דוד העידה:

"ש. היו בעיות של שטחים ציבוריים או שאי אפשר היה לעשות שם חניות?

ת. שטחים ציבוריים לא היו" (ע' 87 ש' 26-27).

10. סימן השאלה הרביעי המתעורר בקשר לראיות המאשימה בענין מעמד הביקורת מתעורר לאור סתירה נוספת בין גרסאות שני עדי המאשימה, העולה מעדותה של המפקחת בן דוד לפיה המהנדס אילוז אישר את המיקום השונה של החניות הדרומיות במעמד הביקורת:

ש. אני מקריא לך....חניות שהיו בשצ"פ.

ת. והוא אישר שיהיו במקום שהן נבנו. הייתה הזזה של החניות הדרומיות אמרתי את זה בתחילת עדותי. ציון היה ואישר" (ע' 87 ש' 29-32).

11. אם עמדנו לעיל על פרשנות תשובתו של מר אילוז בענין גילוי מיקום החניות הדרומיות בשטח ציבורי במעמד הביקורת לעומת דבריו בהמשך עדותו לפיהם ענין השטח הציבורי עלה רק לאחר מכן, הנה המפקחת שנכחה עם מר אילוז באותו מעמד, לאחר שהעידה תחילה שלא היה ענין של שטח ציבורי, מעידה, לאחר שהוקראו לה דבריו של מר אילוז בעדותו בענין שטח ציבורי, כי מר אילוז אישר את מיקום החניות הדרומיות במעמד הביקורת. קרי – בניגוד לעדותו של מר אילוז – מר אילוז היה ער לכך שמדובר בשטח ציבורי ואישר את מיקום החניות בכל זאת, ובמעמד הביקורת עצמו.

12. סימן שאלה חמישי: אם מר אילוז אישר את מיקום החניות הדרומיות במעמד הביקורת (אגב – בין אם מוקמו בשטח ציבורי בין אם לאו) – מדוע אישור זה אינו מצוין בדו"ח הביקורת, אשר ירד לפרטי קיר הגבס החוסם את הקומה השניה שטרם הושלמה.

13. סימן שאלה ששי: למרות שמר אילוז העיד כי נכח עם המפקחת במעמד הביקורת, ולמרות שמתחת למקום בטופס הביקורת המיועד לאישור מפקחת הועדה המקומית אשר מולא ונחתם בידה, אין, במקום המיועד להערות וחתימת מהנדס המועצה, הערות או חתימה (ת/6). דווקא כאשר לגרסתה של מפקחת הבניה אשר חתומה על הדו"ח, החניות הדרומיות לא ממוקמות בהתאם להיתר ומהנדס המועצה אישר את הדבר במקום, אין חתימתו על טופס דו"ח הביקורת.

14. סימן שאלה שביעי: לפי עדותו של מהנדס המועצה מר אילוז, החניות הדרומיות מוקמו מחוץ למגרש ודרומית למגרש, בשטח ציבורי. בין אם מר אילוז הבין זאת במעמד הביקורת ובין לאחר מכן, לא ברור מאליו כי השלמת הקיר בחזית המזרחית של המגרש, במקום שהחנויות הדרומיות היו אמורות להימצא על פי ההיתר המקורי אך לא נמצאו, היתה חוסמת את הגישה לחניות הדרומיות כמיקומם בפועל: מחוץ למגרש, דרומית לו, ולכאורה אחרי סוף הקיר כולו.

15. כאן המקום לציין כי האדריכל א' קנז, החתום על דו"ח הביקורת כמי שבדק את הבית עבור הביקורת של הוועדה המקומית (ת/6), לכאורה נפטר (ע' 48 ש' 22-23) ומכאן לא העיד במשפט.

16. נוכח שורת סימני השאלה המתעוררת מראיות המאשימה בקשר למעמד הביקורת, גם אם לא היתה כל זיקה בין השלמת הקיר הנטענת לבין מיקום החניות, אין זה ברור מאליו שהיה מקום להסתמך על עדות המפקחת ומהנדס המועצה בענין קיום פתחים בקיר במעמד הביקורת כעדות המסירה כל ספק סביר להרשעת הנאשמים, הגם שבאותה נקודה עדותם אחידה ואינה רוויה סימני שאלה. אלא שבענייננו, אין לי מנוס מאשר לציין ספק נוסף. חזקת התקינות מורה לנו כי יש להניח שאם יצא דו"ח ביקורת תקינה, טופס 4 או כיוצ"ב, כי הבניה תואמת את ההיתר, או למצער, כי עובדי הציבור אשר הפעילו את סמכויותיהם בנושא סברו כי הבניה תואמת את ההיתר. אולם, עינינו הן אשר ראו כי לפי עדותה של המפקחת בן דוד, מהנדס המועצה אישר במקום חניות במקום שאינו תואם את ההיתר, תוך שהוא נמנע מלחתום על דו"ח הביקורת ותוך שדבר לא צוין בו בענין החריגה או "אישורה". ודוק: גם בנושא הגישה למקומות החניה העידה המקפחת שהיא "הלכה לקראת" הנאשמים. הרי אבן השפה לא היתה מונמכת לצורך תנועת כלי רכב למקום חניה וממנו, והמפקחת העידה:

"יכולתי להגיד לא מאשרת כי אבני שפה לא הונמכו.

ש. למה לא עשית את זה?

ת. כי באנו לקראת האנשים שאמרו שהקבלן ברח להם" (ע' 77 ש' 1-5).

אף לשיטת המאשימה, הוועדה המקומית "הלכה לקראת" הנאשמים – גם בנושא הגישה למקומות החניה המתוכננים – על רקע בריחת הקבלן לחו"ל. על רקע "ההליכה לקראת" הנאשמים בענין אי סיום קומה שניה, מיקום חניות דרומיות שלא לפי ההיתר ואף בענין הקשור לגישה למקומות החניה, האם אקבע אני כי אין ספק סביר שמא גם הקיר בגבול מגרש היה שלם במעמד הביקורת וחסם את שני המיקומים המיועדים למקומות חניה; כי הקבלן בנה אותו כך מלכתחילה, וכי אנשי הוועדה המקומית "הלכו לקראתם" גם בענין זה? לא אוכל להשיב על שאלה זו בחיוב. לא כל שכן, כאשר לספק הסביר מצטרפת העובדה, שאינה במחלוקת, לפיה כתב אישום זה נולד מתלונה של אזרח בענין הקיר הרציף. אם אנשי הוועדה "הלכו לקראת" הנאשמים גם לגבי קיר רציף שבנה הקבלן – ואינני נדרש לקבוע אם כך היה אלא אך לעסוק ברף הספק הסביר באשמת הנאשמים – מטבע הדברים מרגע שהתלונן אזרח על הקיר הרציף שאינו תואם היתר או תכנית, מתעוררת השאלה מי ישא בהשלכות המעשה.

17. המסקנה לפיה לא הוסר ספק סביר בענין קיום פתחים בקיר למקומות חניה במעמד הביקורת עומדת איתן כשלעצמה, לדעתי. אולם אוסיף כי ניסיון המאשימה להסיר ספק שהנאשם 3 ד"ר ממן ידע שהוא אמור לקבל חניות במגרש, אף הוא לא הסיר ספק סביר. אכן, כפי שהוכיח ב"כ המאשימה, בסעיף 4(ז) למפרט הטכני שבחוזה בין ד"ר ממן לבין הקבלן – חוזה אשר מחזיק למעלה מ-23 עמודים – רשום "חניה – חומר: אספלט או אבן משולבת: חניה 1 למכונית צמודה לדירה". מעבר לכך שאזכור זה מבין 23 עמודי החוזה עניינו מקום חניה אחד ולא שניים, עיון בתשריט הנספח לחוזה –בו אזור הבית המיועד לד"ר ממן והשטח סביבו מודגשים בצבע הדגשה (והצדדים לחוזה חתמו על גבי אזור זה בתשריט) – מעלה כי אין רישום ברור של מקומות חניה. כאמור, אין מחלוקת על כך שהבקשה להיתר בניה בה מסומנים 4 מקומות חניה במגרש, לא הוגשה בידי הנאשמים אלא בידי היזם והקבלן. גם בתמיהות עליהן הצביע ב"כ המאשימה בענין עדותו של ד"ר ממן, לפיה ה"ה ממן שילמו את מלוא התמורה החוזית (ואף כספים נוספים) לפני אבני הדרך החוזיות שנקבעו לכך ולפני קבלת טופס 4, לא מעבירות את ראיות המאשימה מעבר לסף הספק הסביר בענין השלמת הקיר מושא האישום בידי הנאשמים. שכן כך או אחרת, אין מחלוקת על כך שבשורת עניינים אחרים, נתקעו הנאשמים עם בניה של הקבלן שלא תאמה להיתר (למצער בענין מיקום החניות) ולא הושלמה, כאשר הקבלן ברח לחו"ל.

18. בפרשת התביעה, תחילה הוגשו המסמכים של מפקחת הבניה גב' בן דוד בהסכמה מבלי שהעידה, והיעד מהנדס המועצה מר אילוז. בסוף פרשת ההגנה ביקש ב"כ המאשימה להביא את המפקחת בן דוד כעדת הזמה, והסנגור הנכבד הסכים לכך. רק בעדות ההזמה, טענה המפקחת בן דוד כי הוכנו מקומות חניה מכורכר, וכי בעת שהיא נכחה במקום היא הנחתה את ד"ר ממן שהביא את בן דודו מקרית שמונה שעובד על טרקטור מחפר, כיצד לשים משטח של כורכר לחניה. נטען כי לאחר מכן קראו לה והיא הגיעה ואישרה זאת (ע' 70 ש' 20-23). המאשימה, אשר אישרה בסיכומיה כי השורה הארוכה של ראיות שהציגו הנאשמים בטענה שמעולם לא הוכשרו מקומות חניה במגרש, אישרה בסיכומיה כי כל הראיות האלה נשלחו לה לפני ההוכחות בתיק (ע'99 ש' 15). ובנסיבות אלה, לא הובא בן הדוד מקרית שמונה לעדות, והמאשימה אף ויתרה כאמור על חקירה ראשית של גב' בן דוד (עד שביקשה להעיד אותה כעדת הזמה בסוף פרשת ההגנה). זאת, למרות שמדובר לא רק בעדות בענין אפשרות תיאורטית להחנות כלי רכב במגרש (אלמלא הקיר), אלא בעדות פרטנית וקונקרטית בענין אירועי הנחת כורכר והגעה לאישור כורכר, בהם היה מעורב אדם נוסף, ממנו ניתן היה לגבות גרסה ואותו ניתן היה להעיד בבית המשפט (הגם שמדובר בבן משפחה של אחד הנאשמים). אם הגרסה בענין הנחת הכורכר היא אמת, מבחינה ראייתית בנסיבות הענין היא כהזדמנות של המאשימה שלא מומשה כדבעי. על רקע שורת סימני השאלה שנותחו לעיל, אינני רואה עצמי רשאי להסתמך על עדות זו – עדות כבושה זו – לשם הרשעת הנאשמים.

19. פרוטוקול הישבה משנת 2013 שבו אושר כופר חניה ל-4 מקומות חניה לנאשמים – והצדדים מסכימים כי אישור כופר חניה ל-4 מקומות חניה הוא בגדר חריג – פועל לתמוך בטענת הנאשמים לפיה לא היה מקום במגרש, כפי שהוא נבנה, למקומות חניה. על-פי אותו פרוטוקול נטען כי סלילתו של אפילו מקום חניה אחד יגביל באופן משמעותי את הגישה לאחד מהבתים, ועולה מהפרוטוקול כי הטענה נתקבלה, שכן ניתן האישור החריג לכופר חניה ל-4 מקומות חניה "לאור הנסיבות המיוחדות" (נ/15). יצוין בהקשר זה כי המקפחת בן דוד אישרה כי מאז מתן טופס 4 לא נבנה דבר על המקום שהיה מיועד למקומות חניה (ע' 84 ש' 6-7).

למקרה וטעיתי: ראיות הנאשמים כשלעצמן לא עוררו ספק סביר

20. קבעתי, כי לא הוסר ספק סביר בענין מועד בניית הקיר כקיר רציף בגבול מגרש. אציין, עם זאת, למקרה שטעיתי בנימוקיי לעיל, כי לא מצאתי שיש בראיות הרבות שהוגשו בידי הנאשמים המכוונים למסקנה שמעולם לא היה מקום לחניות במגרש וכי הקיר היה חייב להיבנות כמקשה אחת מלכתחילה, כדי לעורר, שכלעצמן, ספק סביר. אתייחס לענין זה בקצרה:

1. הנאשמים טוענים כי ארון של ספק התקשורת "הוט", אשר היה במקום כבר בשנת 2000, שנים לפני מעמד הביקורת (נ/22), ממילא מנע כניסה לחניות הצפוניות המתוכננות. דא עקא, עיון בהיתר הבניה מעלה כי ממילא אמור היה, לפי ההיתר, להיות מוצב ארון חשמל במקום קרוב למיקום הארון של "הוט". אמנם ארון החשמל המיועד היה צריך להיות דרומית יותר במעט מהמיקום שבו מוקם בפועל הארון של "הוט" (השוו לתמונת הפסיפס שהכין ד"ר ממן (נ/20), תוך שימוש בפינה הצפון מזרחית של הבית כנקודת התייחסות), כך שארון ה"הוט" כביכול מפריע יותר לכניסה לחניות הצפוניות. אולם עיון נוסף בהיתר הבניה מעלה כי המקטע של קיר שהיה מתוכנן בהיתר הבניה ממילא גורם לחסימה ארוכה יותר מארון ה"הוט" ומגיע לפחות לקו הצפוני של ארון ה"הוט".
2. ד"ר ממן הצביע על תמונות נושנות שבהן ניכר עץ בגינה אשר לטענתו מנע ממילא כניסה לחנויות הצפוניות המסומנות בהיתר (נ/30). אלא כפי שאישר הסנגור בסיכומיו, גם עצים ישנים ניתנים להעתקה, ולא מדובר בתמונות של העץ לפני הצבת קיר רציף, אשר היו מוכיחות שעוד לפני תחילת הבניה, ועוד לפני מעמד הביקורת, עמד עץ המפריע למקום חניות הצפוניות.
3. הנאשמים הצביעו על עץ זית נטען באזור החניות הצפוניות (נ/31). מדובר ב"גזע" בכותר של כ2 ס"מ, ולא ברור מהתמונה היכן הוא ממוקם.
4. הנאשמים טענו כי עוברים חוטי בזק לאורך הקיר, נתון המוכיח שהקיר נבנה כיחידה אחת. המפקחת בן דוד השיבה באופן ספונטני כאשר עומתה עם ענין זה שקווי בזק אינם עוברים בקירות אלא מתחת לאדמה או באוויר. היא אישרה שהיא אינה מומחית בענין זה, אולם גם התמונה אליה הצביעו הנאשמים להוכחה שקווי בזק עוברים לאורך כל החומה (נ/11) לא שכנעה אותי; לא ברור איזה חלק מהקיר נראה בתמונה העליונה באותו מוצג שבה רואים חוטים בולטים כלפי מעלה מתוך הקיר (וזאת, אף אם אניח כי מדובר בחוטי בזק).
5. הנאשמים טענו כי חוטי חשמל עוברים לכל אורך החומה. בתמונות שהם צירפו לענין זה (נ/5, נ' 25, נ/26) לא שוכנעתי כי החוטים עוברים לאורך הקיר כולו באופן הפוסל מסקנה שהושלמו קטעים לקיר בלתי רציף.
6. הנאשמים טענו כי שכבת הבטון העילי שעל הקיר בגבול מגרש נוצקה בבת אחת וכי היו להם טענות בענין סדקים בו, ולענין זה הם הפנו לתוצאת מעבדה בענין "רצפה + שבילים + קירות" (נ/28). לא מצאתי במסמך זה משום הוכחה שמדובר בקיר בגבול מגרש, וגם אם מדובר בקיר בגבול מגרש, שמדובר דווקא בקיר רציף ולא מקוטע.
7. איש מהצדדים לא הביא חוות דעת הנדסית בשאלה האם הקיר נבנה כחטיבה אחת אם לאו. המפקחת בן דוד הצביעה על מה שנראה כתפר בצד הדרומי של הקיר (הצד השמאלי מתחת לסימון האדום ב-נ/20); מאידך גם במקום זה ישנן אבנים החוצות את הקו האנכי הדמיוני בין תפר זה לבין מפלס הקרקע; כאמור לא הובאה עדות מומחה בענין הדרך שבה בונים קירות מסוג זה ובפרט בשאלה האם, כאשר משלימים קיר כזה, לא נשאר מעין קו אנכי שבו אין אבנים שחוצות לצד זה או אחר.
8. הנאשמים הביאו לעדות את נהג מערבל הבטון אשר, על פי הנטען, ביצע את היציקה של הקיר, כחטיבה אחת, לפני מעמד הביקורת, מר יבגני שקולניק. עד זה, אשר הסתבר כי ישב באולם במשך פרשת התביעה (ע' 39 ש' 4-5), העיד כי יש לו זכרון טוב וכי הוא זוכר, מתוך "מיליון" יציקות שביצע לשיטתו (ע' 41 ש' 28-29) דווקא את יציקת הקיר של הנאשמים כ-12 שנים קודם לכן, ועוד זוכר שלא היו חניות (ע' 41 ש' 6). עם זאת העיד כי בשנת 2000 ראש ממשלת ישראל היה בנימין נתניהו (ע' 41 ש' 28). אין בידי להסתמך על עדות זו כעדות המעוררת ספק סביר.

סיכום

21. לא הוכח מעבר לספק סביר כי הקיר הושלם לאחר מעמד הביקורת. מאחר וגרסת המאשימה היא שהשלמת הקיר לא בוצעה לפני מועד זה, איני נדרש לבחון את שאלת בניית השלמת הקיר לפני מועד מעמד הביקורת באחריות הנאשמים. כתב האישום כלל לא רק אישומים בבנייה ללא היתר ובסטיה מתכנית, אלא גם עבירות שימוש בהשלמת הקיר ללא היתר ובניגוד לתכנית. לא מצאתי מקום להרשיע את הנאשמים בעבירות השימוש. הגם שהסנגור לא ניסח טענות לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון ובניה בענין ההגנה הרלוונטית, עולה מגרסת הנאשמים טענתם כי הם לא ידעו כי השלמת הקיר נוגדת את ההיתר (כאשר שוב, לא הם הגישו את הבקשה להיתר אלא היזם והקבלן), ובענין הדרישה להגנה שבסעיף 208(ב)(2)לחוק התכנון והבניה בדבר נקיטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות בכל הנוגע להשלמת הקיר, אין מחלוקת על כך שהחל משנת 2009, השנה בה גילתה הוועדה לטענתה את העבירה (ת/7), הם החלו לפנות לשם הסדרת היתר וכופר חניה (ראו ת/8), ובסופו של דבר אכן ניתן כופר חניה והוצא היתר.

22. בשולי הפסק: הדבר לא נטען, אך דומני כי דין הנאשמים זיכוי מסיבה נוספת. בכתב האישום נטען כי מדובר בחלקה מס' 28. מהראיות עולה כי לא מדובר בחלקה 28. אמנם בהיתר בניה נמצאת רשימה של חלקות שחלקים מהן כלולים במגרש הרלוונטי (100/3): 28,30,33,37. אלא שמתשריט ההיתר עולה כי מדובר דווקא בחלקה 33 (ת/15). בהסכם המכר רשום "כחלק מחלקות 28, 30, 33, 37" כאשר המספר 28 מחוק (ואילו הוצב מקב בין 33 לבין 37) (נ/21). בהתאם למחיקה ותוספת הנזכרות בחוזה עם הקבלן, הזכויות שקנו הנאשמים ממינהל מקרקעי ישראל (כתארה של רשות מקרקעי ישראל דאז) הן זכויות בחלקות 30, 33, 34, 35, 36 ו-37, אך לא בחלקה 28 (נ' 32).

23. הנני מזכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם.

ניתנה היום, י' אייר תשע"ו, 18 מאי 2016, במעמד הצדדים