1. ביום 24.5.2011 הוגש נגד הנאשם כתב אישום מתוקן, בו הואשם בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט - לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות בכתב האישום המתוקן הינה כדלקמן:

* נגד הנאשם הוגש כתב אישום בת"פ 625/95, בגין ביצוע עבירות של עבודות ללא היתר ושימוש חורג, לפי סעיפים 145 (א)(2)-(3), 204(א)-(ב) לחוק התכנון והבניה, במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 10 בגוש 13787 (וכיום: חלקה 127 בגוש 14154) בטובא-זנגריה. באותם מקרקעין בוצעה על-ידי הנאשם סגירה בבניה קשיחה של קומת עמודים בבנין קיים בשטח של 140 מ"ר, ובניית מחסן מתכת בשטח של כ-30 מ"ר, ללא היתר. בקומת העמודים שנסגרה כאמור ובמחסן נעשה שימוש חורג.

* ביום 27.6.2006 הורשע הנאשם בביצוע העבירות שבכתב האישום בת"פ 625/95 הנ"ל, ובמסגרת גזר הדין ניתן צו להריסה של הבנייה של סגירת קומת העמודים ושל המחסן תוך 18 חודשים, דהיינו - עד ליום 27.12.1997.

* בביקורות שנערכו ביום 8.3.2009 וביום 23.7.2009 נמצא כי הנאשם לא ביצע את צו ההריסה, למרות שלא קיבל היתר בניה כנדרש בחוק.

2. ביום 6.9.2011 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט.

3. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס - מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

4. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שבמשך למעלה מארבע עשרה שנים לא קיים את צו ההריסה. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין- דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

5. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

6. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

7. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות, וכי - על-פי דברי בא-כוח המאשימה בסיכומיו - לכתב האישום הנוכחי קדמו שני כתבי אישום (ת"פ 1607/00 ות"פ 1013/02) בהם הורשע באי קיום הצו השיפוטי. באשר למצבו הכלכלי - ש לקחת בחשבון את היותו של הנאשם בן 71 ומתפרנס מקצבת זקנה.

8. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין ארבעה חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם נע בין סך 40,000 ₪ לבין לסך של 150,000 ₪.

9. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בביצוע המעשה שהצמיח את העבירה וליתן את המשקל המתאים לניסיונותיו להגיע להסדרה עם המינהל, כ"פרוזדור" הכרחי שעליו לחצותו על מנת להגיע לתחילת הליכי קבלת היתר כדין.

10. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי לא מצאתי כי יש מקום לחריגה ממתחם העונש שקבעתי לעיל.

11. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 120 יום, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום הוא יעבור עבירה לפי אחד או יותר מהסעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה ויורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 50,000 ₪ או 80 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.1.2014 ובכל 1 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בה הורשעה בתיק זה. אם לא יחתום – ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד חשון תשע"ד, 28 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים.