נתוני רקע

1. התובעת היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה במסחר במוצרי חשמל. כעולה מכתב תביעתה הרי במשך עשרות שנים היא ניהלה את חשבונותיה אצל הבנק-הנתבע, בסניף נווה שאנן שלו, תחת החשבון מספר 411300/71.

2. כעולה מכתב התביעה הרי ברבות השנים נוצרו יחסי אמון בין התובעת לבין הבנק. כתוצאה מכך, כך גרסת התובעת, היא נאלצה למלא אחר כל דרישה וגחמה של הבנק. לאחרונה החלו לצוץ אצלה ספקות בכל הקשור לאופן ניהול חשבונה. משום כך, ולשם בדיקת מכלול הפעולות שבוצעו בחשבון, פנתה התובעת למומחה, מר סלימאן עלי סלמאן (להלן-"סלמאן"). סלמאן הנפיק לה חוות-דעת ממנה עולה, בגין פריטים שונים, כי הנתבע חב להשיב לתובעת יתרה על סך 755,032 ₪. מכאן תביעתה הנסמכת, ביסודו של דבר, על חוות דעתו של סלמאן. הבנק התגונן בפני התביעה.

3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות לאחר שב"כ הצדדים הסכימו כי תחילה תתברר שאלת החבות. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר נסיב סלאמה (להלן-"סלאמה"), הוא בעל המניות העיקרי ומנהלה הפעיל. כן נסמכה התובעת על חוות-דעתו של סלמאן. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של שלושה מעובדיו והם גב' חנה שושי, גב' שרית ונציאנו ומר אקי הררי (להלן-"אקי"), שמסר את התצהיר "המוביל". התצהירים נתמכו במכלול מסמכים בנקאיים רבים לעייפה הממלאים שלושה קלסרים גדושים. לאחר שכל אלו הונחו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק-דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. גם משום ריבוי חומר הראיות התעכבה הכרעתי. עם ב"כ הצדדים הסליחה.

להלן אדרש לסוגיות הצריכות להכרעתי בפרשה זו.

לטענות התיישנות

4. התובענה שבפניי הוגשה ביום 06.12.09. הבנק מקדים, איפוא, וטוען כי התיישנו כל עילות התביעה, ככל שאלו התרחשו לפני יום 09.12.02, דהיינו למעלה מ-7 שנים טרם מועד הגשת כתב התביעה. טענה זו עולה במפורש ובמפורט בראש כתב הגנתו של הבנק, ואינה זוכה לכל מענה או התייחסות מטעם התובעת, לכל אורך הדרך. אף משום כך בדעתי לקבלה.

5. אכן, ככל שעסקינן במניין פשוט של המועדים, לא יכול להיות מענה לטענת ההתיישנות, המתייחסת לאירועים שהתרחשו לפני יום 09.12.02. ואולם חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מעמיד לכאורה לזכות בעל דין, הנטענת כנגדו טענת התיישנות, שורה של הגנות פוטנציאליות מכוחן הוא רשאי לנסות להדוף את טענת ההתיישנות. וכך, למשל, סעיף 8 לחוק הנ"ל מורה כי אם "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ואכן, בפרשות שונות ניסו התובעים להסתמך על טענה זו.

ברי, דיונית, שעל מנת לפלס את הדרך להישמע בטענה האמורה, היא אמורה למצוא ביטוי בכתבי הטענות. לעתים, בבחינת הקדמת תרופה למכה, בכתב התביעה. לרוב, וככל שהטענה נטענת בכתב ההגנה, בכתב תשובה. התובעת נמנעת מלטעון טענה זו, בגדר כתבי טענותיה. משכך, ממילא לא רשאית הייתה התובעת להסתמך על טענה זו בגדר ראיותיה, ועל אחת כמה וכמה שלא בגדר סיכום טענותיה. ואולם, בפרשה שבפניי, התובעת אף לא התיימרה לעשות כן, לא בגדר תצהיריה, אף לא בגדר סיכום טענותיה.

6. וחרף כל אלו, והרבה מעבר לדרוש, הרי שככל שהתובעת הייתה נסמכת על הטענה שהעובדות המהוות את עילת התובענה התגלו לה מהיום שהתוודעה לחוות דעתו של סלמאן, הרי דין טענה זו היה להידחות. דנתי בסוגיה זו, למשל, בפסק דיני ב- ת.א. (חי') 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי "התובע טוען כי רק משעה שפנה למומחה מטעמו, רק אז התוודעו לו 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. ואולם ברי שבכך לא סגי. שאם לא תאמר כן, נמצאת מאריך את תקופת ההתיישנות ללא גבול ושיעור. האם ניתן יהיה לפתוח את שערי בית המשפט בפני לקוח, מקום שיבחר לפנות למומחה פלוני גם לאחר חלוף עשרות שנים?" (סעיף 17).

7. לנוכח כל אלו, וככל שעסקינן בעילות התביעה שנולדו לפני יום 09.12.02, וכנטען על ידי הבנק ובהעדר מענה והתייחסות מטעם התובעת כל עיקר, בדעתי להיענות לטענת ההתיישנות. ממילא, ככל שעסקינן ביתר הסוגיות הצריכות לפנים הן תעסוקנה בעילות התביעה שבגינן לא נטענת טענת התיישנות.

לטענות מניעות והשתק

8. לכל אורך הדרך, החל מכתב ההגנה עבור בתצהירי עדויות וכלה בסיכום הטענות, טוען הבנק כנגד התובעת טענות מניעות והשתק. אלו נסמכות על כך שלאורך כל השנים סלאמה, מכוח תפקידו כמנהלה של התובעת, התעדכן באופן שוטף במצב חשבונותיה, קיבל דפי חשבון שלא זכו לכל הערות, ופקד את סניף הבנק באופן סדיר, לאורך כל השנים. ומשכך, לכל אורך הדרך, לא השמיע כל טענה, הערה או מחאה.

9. ואכן, עיון בחומר הראיות שבפניי מבסס, עובדתית, את הטענה האמורה. אין בפניי, ולו הד קלוש, לתרעומת כלשהי מצד התובעת באשר להתנהלותו של הנתבע. אין זכר למערכת יחסים עכורה או מרירה בין בעלי הדין. לא מצאתי מכתבי התראה או תלונה, מצד התובעת כלפי הבנק או מצד הבנק כלפי התובעת. אין צריך לומר שאף בגדר תצהירו של סלאמה לא נטענה מטעמו, ולו בדל-טענה, בעניין זה. אכן, באופן סתמי ועל דרך הפרחת סיסמאות גרידא, טוען סלאמה כי לכל אורך הדרך הפעיל הבנק לחץ על התובעת, אם לעניין רכישת ניירות ערך, אם לעניין השקעות כספים בקופת גמל, בקרן השתלמות ובפקדונות שונות, כאשר התובעת נאלצת ליטול מהבנק הלוואות לשם כך, וכל זאת בהעדר כל צידוק כלכלי כאשר חשבונה נמצא באותה עת ביתרת חובה.

10. ואולם סתם סלאמה, ולא פירט, מי הפקיד הקונקרטי שבמועד ספציפי, ובהקשר עובדתי מפורט, הפעיל עליו לחץ, זה או אחר. סלאמה אף לא ניסה לתרץ מה היו פעולותיו כאשר פגה השפעת הלחץ הנטען, במרוצת השנים, במועד זה או אחר.

11. ומשכך, כך המשכתי וביארתי בפרשת חמדאן ריזק הנ"ל, הרי הנתון האמור של ההתיישנות, משולב אף בטענת הלחץ והכפייה והוא גוזר כליה על טענת ההתיישנות,ומבסס באותה מידה את טענת המניעות וההשתק. שהרי, כך רשמתי, "עצם עובדת הלחץ הנטען על ידי התובע, היא כשלעצמה, מזימה את אפשרות התובע לסמוך עילתו על סעיף 8 הדן ב'התיישנות שלא מדעת'". ובעיקר הטעמתי כי קבלת תביעת התובע שם תגזור "בפשטות, כי רשאי כל אדם, בכל זמן מן הזמנים, לקבל מידע על אודות התנהלות נפסדת נטענת של הבנקים מאמצעי התקשורת, לבחור אז במומחה, ולהגיש תביעה לבית המשפט ב'זמנו החופשי'. מצב דברים זה יסכל את הרציונאל של מוסד ההתיישנות" (סעיף 18).

12. טענת המניעות וההשתק, על רקע נסיבות עובדתיות דומות, נדונה לא אחת בפסיקה. וכך, כב' השופט י.כהן ב-עא (חי') 3741/06 נסראלדין סעיד בניין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו") מורה אותנו כי "על הלקוח חובה לבדוק את החיובים בחשבונו בסמוך לאחר שהוא מקבל את דף החשבון, ובמידה ומצא בהם חיובים שגויים היה עליו להודיע על כך לבנק מיד בסמוך לכך (וראה: ע"א 618/75 עזבון טננבאום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"א(3) 141 (1977). לקוח אשר אינו מודיע לבנק בתוך מועד סביר, כי מצא חיובים שגויים בחשבונו, מסתכן בכך שטענותיו בשלב מאוחר תושתקנה. נוסיף בעניין זה, כי המערערת מס' 1 היא חברה בע"מ, ועליה לבדוק את דפי חשבון הבנק שלה באופן שוטף, ולבצע את ההתאמות הדרושות בין דפי החשבון שהיא מקבלת מהבנק לספרי הנהלת החשבונות שלה. דווקא במקרה של חברה בע"מ, קיים סיכוי גדול יותר לגלות חיובים שגויים בחשבון הבנק מאשר אצל אנשים פרטיים, שאינם חייבים בניהול חשבונות, ולא תמיד טורחים לבדוק את נכונות דפי החשבון הנשלחים אליהם" (סעיף 6).

אכן, כך המשיך וביאר השופט י.כהן, "שונה היה מצבם של המערערים, אילו היו מצביעים על כך, שבזמן אמת פנו אל הבנק והפנו תשומת לבו לחיובים לא נכונים בחשבונם. או אז היה מקום לדקדק עם הבנק ולדרוש ממנו, כי יציג את האסמכתאות ששימשו לביצוע אותן פעולות שהמערערים חלקו עליהן בזמן אמת. ואולם, לא זה המצב בפניו אנו ניצבים במקרה שלפנינו" (סעיף 7).

13. ומשכך, דרך עיקרון, מקובלת עליי עמדתו של ב"כ הנתבע, בראש סיכום טענותיו, על פיו "תיק זה הוא דוגמא מאלפת לטענות תביעה שאינן נסמכות על עדויות ראויות אלא נשענות כולן, בניגוד לדין, על חוות דעת מומחה שנערכה במנותק מהנתונים נשוא החשבון שבמחלוקת, ואשר מבוססת על טענות סטנדרטיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם מסמכי הבנק והראיות בתיק זה" (סעיף 2).

14. ואכן, זו הייתה התרשמותי בפרשה אחרת שנדונה בפניי ב-תא (חי') 17145/01 המספק חיפה לשיווק ואריזה (1970) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). שם תיארתי, והתרשמותי כאן זהה להתרשמותי שם, כי "הנחת הבסיס, על מנת לבחון רצינותן של טענות אלו, נעוצה, ראש לכל, בבחינת גרסה עובדתית של לקוח הבנק. זו אמורה להיות נוקדנית ופרטנית. היא אמורה להצביע על מערכת עובדות מפורטת ומבוררת. היא אינה יכולה להיות בבחינת הפרחת סיסמאות המכסות על גרסה עמומה וסתמית. על בסיס תשתית עובדתית זו, ובעיקר על בסיסה, יש מקום להגשת חוות דעת מקצועית. חוות הדעת המקצועית, איפוא, ראוי לה שתצמח על מצע התשתית העובדתית, ולא להיפך. כך, כמדומה, אירע בפרשה שבפניי. מתחילת הדרך, כך נהירים הדברים, פונה חברת נצרים והמומחה ומציעים את שירותיהם לתובעים. חוות דעתו של המומחה, איפוא, נסמכת על תשתית עובדתית חסרת ידיים ורגליים. לא המומחה הולך עקב בצד אגודל בעקבות גרסה עובדתית של לקוחו, הוא הלקוח-לשעבר של הבנק. הלקוח-לשעבר של הבנק, הולך עקב בצד אגודל בעקבות גרסה שמוצעת לו על ידי המומחה, ובהמשך על ידי פרקליטו" (סעיף 7).

15. ואכן בפרשה שבפניי, כך ברורה התרשמותי, על דרך "שיטת מצליח", שכרה התובעת את שירותיו של סלמאן, או שמא סלמאן הציע את שירותיו לתובעת, לא בעקבות תשתית עובדתית שהתהוותה בזמן-אמת, אלא באורח מלאכותי וסטנדרטי, ובמנותק מן התשתית העובדתית שנפרסה באורח מרשים בתצהירי הבנק, ובעיקר בזה של אקי. די בכך, על מנת לדחות את יתרת התביעה, מטעמי מניעות והשתק. מעבר לדרוש אתייחס למספר טענות נוספות של התובעת.

לטענות הריבית

16. נטען כי בחשבונה של התובעת נגבו, ברבות השנים, עמלות שונות. ואולם, כך הטענה, "ריבית" מוגדרת בחוק הריבית, תשי"ז-1957, כ"כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי ניכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר, למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

17. ב"כ התובעת טוען, בעיקר, לחיוב חשבון התובעת בעמלת הקצאת אשראי. שהרי, לשיטתו, חלק אינטגרלי מהעמדת הלוואה הינו הקצאת אשראי ויש בעמלה זו משום "תוספת לקרן... בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר", כמבואר, ודינה פסלות.

18. לביסוס טענה זו נסמך ב"כ התובעת על פסק-דינה של כב' השופטת קובו ב-תא (ת"א) 1086/89 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אלברט אברהם קרזו ואח' (במאגרי "נבו"). עיון בפסק-הדין מצביע על כך שלא מיניה ולא מקצתיה. אכן, לאחר דיון וניתוח , נענתה השופטת קובו לטענת לקוח הבנק שם, אך רק ככל שעסקינן ב"עמלת עריכת מסמכים" (וראו סעיף 7 שם). ואולם שונה הייתה השקפתה ככל שעסקינן ב"עמלת הקצאת אשראי על הלוואות מט"ח" (וראו סעיף 6 שם). ככל שעסקינן בזו, קבעה מפורשות השופטת קובו ש"הבנק הצליח‎ ‎לבסס את העובדה כי החיוב בדמי הקצאת אשראי על הלוואות במט"ח היה ‎הנוהג השגרתי בבנק‎ ‎ובכל יתר הבנקים של קבוצת בנק הפועלים ונעשה מהסיבה שהענקת ‎הלוואת מט"ח כרוכה בעלויות‎ ‎נוספות. אשר להבחנה שהנתבעים מבקשים לעשות‎ ‎בין הקצאה של ‎מסגרת אשראי, אשר בגינה גובה‎ ‎הבנק עמלת הקצאה, ובין העמדת הלוואה ספציפית, אשר ‎‎בגינה גובה הבנק רק ‎ריבית, אין‎ ‎להבחנה זו יסוד. דמי הקצאת אשראי משלמים על העמדת מקור האשראי. כאשר ‎מעמידים ללקוח‎ ‎‏מקור כספי בדמות הלוואה והוא בוחר לנצל אותה מיד, אין הוא יכול לאמר ‎שמכיוון שמועד ניצולה‎ ‎של ההלוואה הוא מיידי, אין הוא צריך לשלם עמלה בגין הקצאת דמי ‎האשראי. לאור מהותה של‎ ‎העמלה האמורה ברור כי החיוב בגינה אינו מושפע משאלת מועד ‎ניצול האשראי. יתרה מזאת, ‎עסקינן בהלוואת מט"ח אשר אין עליה מגבלות באשר לגובה ‎הריבית היכולה להיגבות בגינה. ‎לפיכך מלכתחילה יכול היה הבנק להגדיר את החיוב בגין ‎‎עמלת הקצאת ‎אשראי כריבית‎ ‎ולנתבעים לא הייתה כל טענה כלפיו. אין הבנק מחייב לקוח מלקוחותיו ‎ליטול ממנו הלוואה, ‎אך משבחר לקוח לעשות כן ברור שעליו לעמוד בתנאי ההלוואה שלקח על ‎‎עצמו"(שם).

התנאת שירות בשירות

19. כאמור, נטען על ידי התובעת כי ברבות השנים היא נאלצה לקחת הלוואות מהנתבע לשם השקעה בקופת גמל, קרן השתלמות ובפיקדונות אחרים, ולא אחת נעשה הדבר כאשר חשבונה נמצא ביתרת חובה, וללא כל היגיון כלכלי.

20. אף טענה זו זכתה לליבון מעמיק בפסיקה ענפה ועשירה. אף אני דנתי בסוגיה האמורה במספר הזדמנויות.

וכך, ב-ת.א. 17072/95 (חי') רמזי אבו חמד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו") רשמתי כדלקמן:

7. "טענת 'התניית שירות בשירות', כמשמעותה בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, נדונה בפסיקה עניפה ועשירה. אף אני דנתי לאחרונה בסוגיה האמורה בגדר ת.א. 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו]. בפסק דיני זה הפניתי לפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון ב-ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נו (4), 721. כב' השופטת פרוקצ'יה ראתה להמציא נתונים ושיקולים על שום מה מוטל על טוען הטענה להתניית שירות פסולה, שהיא אף בבחינת עבירה פלילית, נטל הוכחה כבד.

הבהרתי כי -

'הפסיקה מלמדת, ביסודו של דבר, כי שומה על בתי המשפט לשית ליבם ולהיזהר ולהישמר משני תסריטים קוטביים: מחד גיסא, שומה ליתן משמעות ותוקף לאיסור הסטטוטורי של התניית שירות בשירות. לא אחת, לכאורה, נחזים הדברים על פניהם כמערכת יחסים רצונית בה פועל הלקוח בשיקול וביישוב-הדעת, בעוד מפעילים עליו לחצים. אלו, כך נפסק לא אחת, לא אמורים להיות אגרסיביים וברוטליים. אף לשון-חלקות ומתק-שפתיים, הן דרכים מניפולטיביות נפסדות בהן יכול לנקוט בנק ביחסיו עם לקוחו. דבר המחוקק הוא, מקום שאלו הם פני הדברים, שעל בית המשפט להושיט עזרה ללקוח וליתן לו סעד בתובענתו נגד הבנק.

ואולם, מאידך גיסא, פסיקת בתי המשפט מורה אותנו כי לא אחת הלקוח עצמו נוהג בדרך מניפולטיבית נפסדת, בעצם הגשת תביעה כאמור. לא אחת הגשת התביעה היא בבחינת 'חכמה שלאחר מעשה', הניתנת כתוצאה מייעוץ של מומחים ופרקליטים, מבלי שהיא משקפת, כל עיקר, מצוקת-אמת שלא הייתה ולא נבראה' (סעיף 10).

הטעמתי, איפוא, כי -

'משאלו הם פני הדברים שומה על התובע, ראש לכל, להציג בפני בית המשפט גרסה שתצטיין ברמת הפירוט שלה. שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפיה הנטענת, פרטי המעורבים בה, העדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני, וכל כיוצא באלה. ככל שגרסתו של התובע כוללנית, עמומה, זרועת האשמות חובקות-עולם מן הגורן ומן היקב, כך היא חשודה בחוסר רצינותה ומעלה את החשש שמא מבקש התובע, בדרך מניפולטיבית נפסדת ובחכמה שלאחר מעשה, לתבוע השבת כספית שלא מגיעים לו,כל עיקר' (סעיף 12)".

21. הטיעון האמור חובר להסברה המפורט של כב' השופטת פרוקצ'יה, בפרשת איטר הנ"ל. היא מורה אותנו כי "סוגיית התניה פסולה של שירות בנקאי אינה קלה לאיתור, בייחוד בעיתות אינפלציה במשק, כאשר השוק פועל כב'ראי עקום' ולא אחת נעשות פעילויות כלכליות ספקולטיביות מתוך ניסיון להפיק רווחים וטובות הנאה כתוצר של אי סדירות המשק, כאשר בשיקול רציונאלי שלאחר מעשה יקשה למצוא להן הצדקה כלכלית. וכן, לא אחת, מה שעשוי להיראות כפעולה חסרת היגיון כלכלי, המוסברת לאחר מעשה כאילוץ מטעם הבנק, אפשר שהיא מונעת מחישובים סובייקטיביים של לקוח שנועדו לקדם מטרות שונות, ובהם שיקולי מס..." (סעיף 11). ובהמשך מצביעה השופטת פרוקצ'יה על אמות-מידה שיכולות להיות אינדיקציות לקיום תניה פסולה. כמו "סמיכות זמנים בין מתן השירות המבוקש למתן השירות האחר; השוואה בין היקף השירות המבוקש להיקף השירות האחר ובירור הכדאיות הכלכלית מבחינת הלקוח בהצמדת שני השירותים... " (סעיף 12).

22. בפרשה שבפניי נטען על ידי הבנק, מלכתחילה, כי בכל המקרים בהם הופקדו סכומים לפקדונות, לא חלו שינויים במסגרות האשראי בסמוך להפקדות, כי חלק מן ההפקדות היו לתקופות קצרות של עד כחודש ובוודאי אין הדבר מתיישב עם התניית שירות בשירות. ובעיקר אין כל קורלציה בין מועד פתיחת הפקדונות לבין העמדת אשראים או הגדלת האשראים הקיימים. שהרי מסגרות האשראי הוגדלו עשרות פעמים, וכן הוקטנו, ללא כל קשר למועד הפקדת פיקדון זה או אחר, משום שהחשבון התנהל בתנודתיות רבה. על מנת להתמודד עם כל אלו אמורה הייתה התובעת, כמבואר, ליתן תשתית עובדתית, נוקדנית ומפורטת. היא כשלה בכך באורח נחרץ.

סוף דבר

23. הנה כי כן, ולנוכח כל המבואר, בדעתי לדחות את התביעה.

24. לפיכך, הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע שכר-טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכום האמור ישולם לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבע תוך 30 יום מיום המצאת פסק-דין זה, כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

25. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא