1. התובעים הגישו ערעור על פסק דין שניתן בתיק ביום 10.1.14. בדיון בערעור ביום 6.11.14 ניתן בהסכמת הצדדים תוקף של פסק דין להצעת בית המשפט המחוזי הנכבד שלהלן:

"א. חיובם של המערערים ע"י בימ"ש קמא בהוצאות המשפט יבוטל, והמשיב יחזיר למערערים באמצעות באת-כוחם, את הסכום ששולם על ידם כשהוא נושא ריבית והצמדה כחוק, תוך 30 יום מהיום.

ב. חרף קביעת בימ"ש בשאלת האחריות, המשיב יצהיר שמבלי להודות בכל חבות הוא יהיה נכון לפצות את המערערים על כל נזקיהם כפי שהוכחו בבימ"ש קמא, ככל שהוכחו, וזאת כפי קביעת בימ"ש קמא, כטוב שכלו, לאחר הגשת סיכומים משלימים וללא צורך בדיון נוסף.

ג. בימ"ש קמא יוציא תחת ידיו פסק דין משלים בשאלת גובה הנזק, מבלי שיהיה כבול בקביעותיו בפסק הדין נושא הערעור, ויתן דעתו בין היתר גם להוצאות בהן נשאו המערערים בהליך זה.

ד. הערבות שהופקדה ע"י המערערים תושב להם".

1. בעקבות פסק הדין הנ"ל נתן הח"מ החלטה שבה נקבעו מועדים להגשת סיכומים משלימים מטעם התובעים, מטעם הנתבע וסיכומי תשובה, והצדדים הגישו סיכומים משלימים בהתאם.
2. בקליפת אגוז, התביעה הוגשה בטענה כי הנתבע שייצג את התובעים בעסקה לרכישת נכס התרשל כאשר לא בדק ולא גילה שאין היתר להשכיר את הנכס למגורים, ולכן התובעים נאלצו להשקיע משאבים עצומים לצורך הפיכת הנכס למשרד.
3. לאור ההסדר בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין כמתואר לעיל, אתייחס אך ורק לשאלה מהם סכומי הנזק שהוכח כי נגרמו לתובעים בשל הפיכת הנכס למשרד.

השינויים והתיקונים הרבים בסכומים הנתבעים

1. בכתב התביעה המקורי שהגישו התובעים נתבע סך של 569,448 ₪ בגין הנזקים הנטענים הבאים:
   1. אובדן תשואה על המקרקעין (לפי חוות דעת קודמת שנזנחה) – 380,000 ₪.
   2. הפסד דמי שכירות – 61,200 ₪.
   3. הוצאות טיפול להשגת היתר – 60,000 ₪.
   4. הוצאות שיפוץ הנכס והתאמתו לצורך קבלת היתר – 40,000 ₪.
   5. עלות חוות הדעת – 3,248 ₪.
   6. עוגמת נפש וטרחה – 25,000 ₪.
2. בהמשך תוקן כתב התביעה כך שלצרכי אגרה סכומה נותר זהה (569,448 ₪), אך רכיבי הנזק שונו ואף נוספו רכיבים חדשים כמתואר להלן:
   1. ירידת ערך הנכס כתוצאה מהפיכת הנכס למשרד – 525,000 ₪ (במקום תביעה על סך 380,000 ₪ בגין אובדן תשואה).
   2. הפסד דמי שכירות – 13,600 ₪ (במקום תביעה על סך 61,200 ₪).
   3. עלות הפיכת הנכס למשרד בסך כולל של 215,000 ₪ (במקום תביעה על סך 100,000 ₪):
      1. עלויות התאמת הנכס – 100,000 ₪.
      2. עלויות תכנון ואגרות – 50,000 ₪.
      3. כופר חניה – 40,000 ₪.
      4. היטל השבחה צפוי – 25,000 ₪.
   4. עלות חוות דעת – 6,728 ₪ (במקום 3,248 ₪).
   5. עוגמת נפש וטרחה – 25,000 ₪.

הסכום הכולל של הנזקים הנ"ל הוא 785,328 ₪, אולם התובעים לא שילמו אגרה בגין כל רכיבי הנזק הנטענים הנ"ל, שכן כאמור העמידו את סכום התביעה על סך של 569,448 ₪ בלבד.

1. בסיכומים המשלימים צמצמו התובעים את תביעתם בגין עלות הפיכת הנכס למשרד (סעיף 6.3 הנ"ל) והעמידו אותה על סך של 146,261 ₪ בלבד (במקום 215,000 ₪) לפי הפירוט שלהלן:
   1. התאמת הנכס למשרד – 80,000 ₪ (במקום 100,000 ₪).
   2. תשלום בגין קרן חניה - 37,621 ₪ (במקום 40,000 ₪).
   3. הוצאות טיפול בהגשת בקשות להוצאת היתר בניה בדיעבד ושימוש חורג – 16,509 ₪.
   4. אגרות בניה והיטלים – 12,131 ₪.

(שני הסכומים בסעיפים 7.3 ו- 7.4 הנ"ל נדרשו במקום 50,000 ₪ בגין עלויות תכנון ואגרות).

התובעים זנחו בסיכומיהם את התביעה על סך 25,000 ₪ בגין היטל השבחה, לאחר שהתובע העיד בחקירתו הנגדית כי לא שילם היטל השבחה ולא התבקש לשלמו. כמו-כן נזנחה התביעה על סך 6,728 ₪ בגין עלות חוות הדעת, אם כי בסיכומים המשלימים מטעם התובעים התבקש בית המשפט לתת דעתו לדרישת הפיצוי על סך 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש וטרחה, לרבות הוצאות עבור חוות הדעת ותשלום לעורכי דין.

1. לפיכך נטען בסיכומים המשלימים כי על הנתבע לפצות את התובעים בסך של 709,861 ₪, ומכאן שהתובעים ויתרו על תביעות בסך כולל של 75,467 ש"ח שנתבעו בכתב התביעה המתוקן.

התביעה בגין ירידת ערך הנכס כתוצאה מהפיכתו למשרד

1. התובעים טוענים לנזק בסך של 525,000 ₪ בגין ירידת ערך הנכס כתוצאה מהפיכתו למשרד, וזאת על יסוד חוות דעת של שמאי מומחה מטעמם, מר ירון אגמון, שלפיה נכון ליום 19.9.10 שווי הנכס כדירה הוערך בסך של 830,000 ₪ ואילו שוויו כמשרד הוערך בסך של 305,000 ₪. לעומת זאת, לפי חוות הדעת של השמאי המומחה מטעם הנתבע, מר מיכאל קרבצ'יק, נכון למועד הנ"ל, 19.9.10, שווי הנכס כדירת מגורים הוערך בסך של 660,000 ₪ ושווי הנכס כמשרד הוערך בסך של 445,000 ₪. המומחה התייחס לאומדן השווי של הנכס גם נכון ל- 5.7.09, אך האומדן לספטמבר 2010 הוא המעודכן והרלוונטי יותר.
2. יחד עם זאת, לגבי הערכת שווי הנכס כמשרד, מחקירתם הנגדית של שני המומחים עלה כי השיטה המקובלת והמדויקת להערכת שווים של משרדים היא שיטת היוון ההכנסות (ראו עדותו של מר אגמון בעמ' 7 ש' 27-22 ועמ' 8 ש' 9-7 ועדותו של מר קרבצ'יק בעמ' 38 ש' 12-10), ואף אחת מחוות הדעת לא נערכה לפי שיטה זו. מעיון בחוות דעתו של מר קרבצ'יק עולה כי היא האומדן שערך לגבי שווי הנכס כמשרד התבסס על נתוני עסקאות מכר ולא על היוון הכנסות, ומר אגמון כתב בחוות דעתו כי השווי של הנכס כמשרד הוערך בגישת שווי שוק (דהיינו לא לפי שיטת היוון הכנסות). מר אגמון אמנם ציין כי התחשב גם בדמי השכירות המקובלים באזור, אך לא פירט כיצד ועל יסוד אילו נתונים בוצע האומדן שלפיו השווי של הנכס כמשרד עומד על 8,500 ₪ למ"ר. מר קרבצ'יק העיד בחקירתו הנגדית כי בחוות דעתו התייחס למחירים שקבע השמאי מטעם התובעים, אך "אם אנחנו נבחן את זה לפי שיטת היוון ההכנסות כמקובל... אנחנו נקבל שאין פה ירידת ערך" (עמ' 38 ש' 12-10). שני המומחים העידו בחקירתם הנגדית כי לפי שיטת היוון ההכנסות יש להכפיל ב- 12 את דמי השכירות החודשיים שהתקבלו בגין הנכס ולחלק את הסכום הכולל באחוז ההיוון, כך שאם נכפיל את דמי השכירות החודשיים שהתקבלו בגין השכרת הנכס כמשרד בשנת 2010 (4,400 ₪), ונחלק את הסכום הכולל (52,800 ₪) באחוז ההיוון שקבע השמאי הממשלתי (8%) יתקבל שווי של 660,000 ₪ (ראו עדותו של מר אגמון בעמ' 10 ש' 10-7 ועדותו של מר קרבצ'יק בעמ' 44 ש' 4-1). מר אגמון סייג והעיד בעניין זה כי דמי שכירות בסך של 4,400 ₪ לחודש אינם ריאליים, אך אין חולק כי זהו הסכום שנגבה בפועל.
3. התובע הצהיר כי מיום 10.1.10 התחילו להשכיר את הנכס כמשרד תמורת סך של 3,200 ₪ + מע"מ עבור חדר אחד, והחל מיום 22.2.10 השכירו את החדר השני במשרד תמורת 1,200 ₪ + מע"מ. כמו-כן הצהיר כי דמי השכירות הנ"ל כללו את ההוצאות על הנכס בסך של כ- 1,500 ₪ לחודש. במהלך חקירתו הנגדית של מר קרבצי'ק הובא לידיעתו כי לפי הסכמי השכירות שנחתמו כל הוצאות הנכס חלות על המשכיר, והוא נשאל האם יש בכך כדי לשנות את הערכתו לגבי שווי הנכס. בתשובה לכך העיד מר קרבצי'ק כי למעשה ההכנסות בגין השכרה מלאה של הנכס לאחר ניכוי הוצאות היו גבוהות אף יותר מ- 4,400 ₪ לחודש. בהמשך הסביר כי לפי הסכם השכירות, נגבה סך של 1,200 ₪ ליומיים בשבוע בלבד בין השעות 10:00 עד 14:30, כך שבגין חמישה ימים בשבוע אמור להתקבל סך של כ- 3,000 ₪ לחודש בגין אותו חדר, ובתוספת הסך של 3,200 ₪ עבור החדר הנוסף, וקיזוז הוצאות בסך של 1,500 ₪, עדיין נותרת הכנסה חודשית שעולה על 4,400 ₪ (ראו עדותו בעמ' 44 ש' 31-10).
4. בסיכומי הנתבע המקוריים מיום 6.2.13 נערך תחשיב מדויק בהתאם לנתונים ולראיות בתיק שלפיו נכון לשנת 2010 ולפי שיערוך לחודשי השכרה מלאים, סכום ההכנסות החודשי בגין הנכס בהפחתת סכום ההוצאות החודשי עמד על 4,683 ₪. תחילה הוסבר כיצד סכום ההכנסות החודשי לפני ניכוי הוצאות עמד על סך של 5,600 ₪ + מע"מ: עבור החדר הדרום מזרחי התקבל סך של 3,200 ₪ + מע"מ לחודש ועבור החדר הצפוני שהושכר לשלושה חצאי ימים בשבוע התקבל סך של 1,200 ₪ + מע"מ לחודש, דהיינו 2,400 ₪ + מע"מ לחודש לשכירות מלאה (סכום כמעט זהה לזה שהתקבל בפועל בגין שכירות מלאה של אותו חדר בשנת 2011). כמו-כן פורט כיצד עולה מהקבלות שצירף התובע לתצהירו כי ההוצאות החודשיות של התובעים בגין הנכס באותה תקופה הסתכמו בסך של 917.51 ₪ בלבד (809.54 ₪ לחודש בגין חשמל ו- 107.97 ₪ בגין ארנונה). בהקשר זה יצוין כי התובעים צירפו קבלות על הוצאותיהם בחלק מתקופת השכירות בלבד, ומכאן שכלל לא ביססו את הוצאותיהם בכל חודשי ההשכרה. עוד נטען בסיכומי הנתבע כי בהתאם לנתון ההכנסות בניכוי הוצאות הנ"ל (4,683 ₪) ולפי שיטת היוון ההכנסות שאליה התייחסו המומחים בעדויותיהם, שווי הנכס כמשרד עמד נכון לשנת 2010 על 702,450 ₪. בהקשר זה הוסבר כי לפי שיטת היוון ההכנסות יש להכפיל את ההכנסה החודשית בניכוי הוצאות (4,683 ₪) במספר החודשים בשנה (12) ולחלק את הסכום שהתקבל באחוז ההיוון השנתי שקבע השמאי הממשלתי (8%), וכך מתקבל כי שווי הנכס כמשרד עמד נכון לשנת 2010 על סך של 702,450 ₪.

1. ב"כ הנתבע חישב בסיכומיו גם את ההכנסות החודשיות בניכוי הוצאות לשנת 2011, והגיע לסכום של 3,597 ₪. לפי נתון זה ובהתאם לשיטת היוון ההכנסות הנ"ל, שווי הנכס כמשרד לשנת 2011 עומד על סך של 539,550 ₪, אך כיוון שהתביעה המתוקנת הוגשה בינואר 2011 ומשלא הוצגו בפני בית המשפט חוות דעת לגבי שווי הנכס כדירת מגורים בשנת 2011 (אלא רק בשנת 2010), אין מקום ואף אין אפשרות להשוות בין שווי הנכס כמשרד לשוויו כדירה נכון לשנת 2011.
2. בסיכומי התשובה המקוריים מיום 21.7.13 נטען בין היתר כי יש לבצע את החישובים לפי ההכנסות שהתקבלו בפועל ולא לפי ההכנסות שהיו יכולות להתקבל לדעתו של הנתבע. ואולם, משלא הוכח כי הייתה מניעה להשכיר את החדר הצפוני בשנת 2010 לכל ימי השבוע, ומשאין חולק כי בגין אותו חדר התקבל סכום כמעט כפול בגין השכרה לשבוע מלא בשנה שלאחר מכן, יש לחשב את ההכנסה בגין השכרה מלאה. עוד נטען בסיכומי התשובה כי ב"כ הנתבע לא התחשב במלוא ההוצאות של התובעים על הנכס כגון ועד בית, ניקיון וביטוח, אך לא הוגשו ראיות כלשהן לביסוס תשלום ההוצאות נוספות אלה, והתובע אף לא פירט בתצהירו אילו סכומים שולמו בגינם. אשר לטענה כי ב"כ הנתבע התעלם בחישוביו מכך שבתחילת שנת 2011 הנכס היה ריק כחצי שנה ולא נמצא שוכר שרצה לשכור אותו - התובעים לא הוכיחו כי עשו מאמצים להשכיר את הנכס בתחילת שנת 2011, ועל כל פנים, ההערכות השמאים מתייחסות כאמור לשנת 2010 בלבד, כך שהנתונים לשנת 2011 אינם רלוונטיים.
3. לגבי הערכת שווי הנכס כדירת מגורים, מעדותם של שני המומחים עלה כי השיטה הנכונה להערכת השווי היא שיטת שווי שוק, וכך ביצעו את ההערכה בחוות דעתם. מר קפאח העיד כי גם השומה שערך עבור הבנק במועד רכישת הנכס נעשתה לפי שיטה זו (עמ' 33 ש' 19-16). כפי שנקבע בפסק הדין מיום 10.1.14, בית המשפט התרשם כי ההערכה בחוות דעתו של מר קרבצי'ק לגבי שווי הנכס כדירת מגורים מקצועית ומדויקת יותר מההערכה בחוות דעתו של מר אגמון. מר אגמון התבסס בחוות דעתו על נתונים להשוואה לגבי עסקאות מכר של חמש דירות בלבד שלוקטו לדבריו מאתר אינטרנט באמצעות מתמחה ממשרדו (שלא הוזמן לעדות). ארבע מתוך אותן דירות נמצאות בקומה שנייה או שלישית והן בעלות שטח גדול הרבה יותר משטח הנכס שרכשו התובעים. לעומת זאת, מר קרבצ'יק התבסס בחוות דעתו על נתוני השוואה מהימנים מתוך מאגר העסקאות של מס שבח לגבי מחיר המכירה של עשר דירות אשר רובן נמצאות בקומת הקרקע ושטחן דומה שלטח הנכס שבפנינו.

לפיכך, בית המשפט מקבל את ההערכה של מר קרבצ'יק שלפיה שווי הדירה נכון ליום 19.9.10 (כארבעה חודשים לפני הגשת התביעה המתוקנת) עומד על סך של 660,000 ₪.

1. לפיכך, על יסוד הראיות בתיק, לרבות חוות הדעת המומחים ועדויותיהם בחקירות הנגדיות כמתואר לעיל, אני קובע כי נכון לשנת 2010 שווי הנכס כמשרד נאמד בסך של 702,450 ₪ ואילו שווי הנכס כדירת מגורים נאמד בסך של 660,000 ₪ בלבד. כיוון שהתביעה המתוקנת הוגשה בינואר 2011, ובהעדר חוות דעת מומחה לגבי שווי הנכס כדירה נכון לשנת 2011, אין מקום או אפשרות להעריך את הפרשי השווי נכון לשנת 2011.
2. התובעים העלו בסיכומי ההשלמה טענות כלליות שלפיהן "שווי דירה בתל-אביב לכל הפחות גבוהה פי שתיים משווי משרד" ו- "מאז רכישת הנכס ועד היום ידוע לכל כי שווי הנכס כהגדרתו כדירה היה עולה משמעותית, אך בנסיבות העניין נגרם לתובעים נזק גדול שעה שנמנעה מהם הזכות ליהנות מעליית השווי כאמור". אולם טענות אלה אינן מבוססות כלל ואינן עולות בקנה אחד עם חוות דעת השמאים והראיות בתיק, כפי שנקבע לעיל.
3. לאור הקביעות הנ"ל, התובעים לא הוכיחו כי שווי הנכס כמשרד נמוך משווי הנכס כדירה, ולכן לא הוכיחו את תביעתם בגין ירידת ערך.

התביעה בגין הפסד דמי שכירות בסך של 13,600 ₪

1. בכתב התביעה המתוקן נתבע סך של 13,600 ₪ בגין הפסד דמי שכירות עד להפיכת הנכס למשרד (דמי שכירות חודשיים בסך של 3,400 ₪ X ארבעה חודשים). בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע לא צוין באילו חודשים לא הושכר הנכס, אולם צורף הסכם שכירות של הנכס למגורים מיום 21.7.08 ועד ליום 31.8.09 עם תקופת אופציה לשנה נוספת (נספח ב'). כמו-כן צורף מכתב מיוני 2009 שכתב הנתבע בשם התובעים לעירייה שממנו עולה כי התובעים התחייבו שחוזה השכירות שמסתיים בקרוב לא יחודש ולא יוארך (נספח ד'). התובע הצהיר כי בוצעו שיפוצים בנכס לצורך התאמתו למשרד וצירף קבלות שרובן מחודשים אוקטובר 2009 עד ינואר 2010 (נספח ח'). התובע הוסיף והצהיר כי השיפוצים הסתיימו בינואר 2010 ובחודש זה החלו התובעים להשכיר את הנכס כמשרד (כעולה מהסכמי השכירות בנספחים יא' ו- יב').
2. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי החלו לבצע את העבודות לשיפוץ הנכס כשלושה חודשים לאחר קבלת המכתב מהעירייה מ- 10.6.09 (נספח ג' לתצהירו), דהיינו בחודש ספטמבר 2009 לערך, וזאת לאחר שביקשו מהעירייה להאריך את מועד הפינוי של השוכרים עד תום תקופת השכירות לא כולל האופציה, דהיינו עד 31.8.09 (עמ' 25 ש' 17-9).
3. מכאן שמהראיות בתיק עולה לכאורה ולא נסתר כי התובעים לא השכירו את הנכס בחודשים ספטמבר עד אמצע ינואר 2010 ובתקופה זו ביצעו בנכס שיפוצים לצורך הפיכתו למשרד.
4. כמו-כן עולה מהסכם השכירות שצורף (נספח ב' לתצהיר התובע הנ"ל) כי מ- 21.7.08 ועד 31.8.09 הושכר הנכס כדירה תמורת סך של 3,400 ₪ לחודש, ולא נסתר כי אלה דמי השכירות הריאליים בגין השכרת הנכס כדירה.
5. לאור האמור לעיל, התובעים הוכיחו כי נגרם להם נזק בסך של 13,600 בגין הפסד ארבעה חודשי שכירות לפי תעריף של 3,400 ₪ לחודש.

התביעה בגין שיפוץ הנכס לצורך הפיכתו למשרד

1. בכתב התביעה המתוקן נתבע סך של 100,000 ₪ בגין השיפוצים שבוצעו לצורך התאמת הנכס, ובסיכומים המשלימים צומצם סכום זה ל- 80,000 ₪. בחוות דעת המומחה שהוגשה מטעם התובעים והתייחסה בעיקר לשווי הנכס, העריך מר אגמון בסעיף 10.2.1 ד. כי עלויות התאמת הנכס למשרד עומדות על 100,000 ₪, ובהערת שוליים ציין מה כוללות עבודות ההתאמה (ריצוף, טיח וחלוקה מחדש, אלומיניום, ריצוף וחיפוי חדר רחצה, דלתות, דלת כניסה וסורגים, כיור ומשטח עבודה מנירוסטה, צבע, ריצוף שביל כניסה, תקורה וטיפול בשיפוץ). מר אגמון אישר בחקירתו הנגדית כי במועד עריכת חוות הדעת המשרד כבר היה קיים, ואף על פי כן לא הוצגו בפניו קבלות על העבודות שבוצעו והסכום שנקב בו הוא אומדן שלו בלבד. בהמשך העיד מר אגמון כי אם יתבקש לערוך את חוות הדעת מחדש – יבדוק ויבקש קבלות (ראו עדותו בסוף עמ' 15 ותחילת עמ' 16). התובע הצהיר כי עלות השיפוצים לצורך התאמת הנכס למשרד עמדה על סך של 80,000 ₪, אך צירף "קבלות עבור שיפוצים" כהגדרתו בסך כולל של 26,758 ₪ בלבד (יצוין כי בטבלה בסעיף 118 לסיכומי הנתבע שבה פורטו הקבלות נפלו טעויות בסכומים שלוש חשבוניות, כך שהסכום הכולל של הקבלות גבוה מעט יותר מזה שצוין בטבלה). התובע לא פירט בתצהירו מה כללו השיפוצים ולא צירף תכניות עבודה או תמונות של הנכס לפני ואחרי השיפוץ.
2. לא הוכח באמצעות ראיות כלשהן כי התובעים הוציאו סכומים נוספים לצורך השיפוץ מעבר לסכומים המפורטים בקבלות שצורפו לתצהירו של התובע (בסך כולל של 26,758 ₪).
3. אוסיף ואעיר בהקשר זה כי ההערכה המופרזת של המומחה מטעם התובעים לגבי עלות השיפוצים, שנעשתה כאמור לאחר ביצוע העבודות מבלי לבדוק את הקבלות ואת העלויות בפועל, מעיבה על המהימנות שיש לייחס לחוות הדעת בכללותה.
4. מבין כלל הקבלות צורפו בין היתר קבלות בסך כולל של 2,328 ₪ שאין בהן כל תיאור של המוצרים או השירותים שנרכשו וכן צורפה קבלה נוספת מטושטשת מאוד של הום סנטר, ככל הנראה על סך 901 ₪, שבה שם הפריט אינו קריא. חלק מהקבלות בסך כולל של 4,468.48 ₪ הן בגין רכישת ריהוט (כורסאות לובי, ספה, כיסא ושולחן קפה). לא צורפו קבלות של קבלני שיפוצים (למעט קבלה על סך 900 ₪ בלבד בגין שני ימי עבודה של קבלן אינסטלציה), ואף עולה לכאורה מהקבלות שצורפו כי רק חלק מהעבודות שפורטו בחוות דעת המומחה (בהערת השוליים) בוצעו בפועל, ואף זאת בעלויות נמוכות הרבה יותר מאלה שצוינו בחוות הדעת. בהעדר תיאור כלשהו של השיפוצים שנעשו, תכניות או תמונות, אין אפשרות לדעת אילו עבודות בוצעו והאם כל ההוצאות בקבלות אכן קשורות לשיפוץ שנעשה לצורך הפיכת הנכס למשרד.
5. יחד עם זאת, משלא נחקר התובע לגבי כל אחת מהקבלות, אני קובע כי התובעים הרימו את הנטל הנדרש כדי לבסס הוצאות בסך כולל של 26,758 ₪ בגין שיפוץ הנכס לצורך הפיכתו למשרד.

התביעות בגין עלויות השגת היתר בניה

1. בכתב התביעה המתוקן נתבע בגין כל עלויות התכנון, האגרות וההיטלים לעירייה, לרבות קרן חניה, סך כולל של 115,000 ₪ (50,000 ₪ בגין עלויות תכנון ואגרות, 25,000 ₪ בגין היטל השבחה ו- 40,000 ₪ בגין קרן חניה). לעומת זאת, בסיכומי ההשלמה נתבע בגין כל ההוצאות הנ"ל סך כולל של 66,261 ₪ בלבד (16,509 ₪ בגין טיפול בהגשת בקשות להוצאת היתר בניה בדיעבד ושימוש חורג, 12,131 ₪ בגין אגרות בניה והיטלים ו- 37,621 ₪ בגין קרן חניה).
2. התובע צירף לתצהירו בנספח יג' "שובר תשלום / קבלה – אגרות והיטלים לבקשת רישוי" שממנה עולה כי התובעים אכן שילמו סך של 37,621.43 ₪ בגין קרן חניה וכן אגרות והיטלים שונים בסך כולל של 12,131 ₪. כמו-כן צורפו בנספח ו' לתצהירו של התובע הצעת מחיר של משרד נבון אדריכלים בע"מ על סך 15,000 ₪ + מע"מ לטיפול בהוצאת היתר בניה בדיעבד ושימוש חורג וכן קבלות המעידות על תשלומים שבוצעו למשרד נבון אדריכלים בסך של 13,392 ₪.
3. לפיכך, ובהעדר טענות של הנתבעים לגבי התשלומים הנ"ל, אני קובע כי התובעים הוכיחו נזק בסך של 37,621.43 בגין קרן חניה, 12,131 ₪ בגין אגרות והיטלים וסך של 13,392 ₪ בגין טיפול בהוצאת היתר בניה, דהיינו סך כולל של 63,144.43 ₪.

סיכום ביניים

1. מתוך כל ראשי הנזק המפורטים לעיל הוכיחו התובעים נזקים בסך של 103,502.43 ₪ בלבד.

התביעות בגין עוגמת נפש, טרחה והוצאות

1. בכתב התביעה המתוקן נתבע סך של 25,000 ₪ בגין "עוגמת נפש וטרחה" וסך נוסף של 6,728 ₪ בגין "עלות חווה"ד".
2. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע אין פירוט וביסוס נפרד לגבי התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, אלא רק נטען כי "היינו חייבים להשקיע משאבים עצומים להשגת היתר בניה, הן משאבים ממוניים והן משאבים נפשיים לרבות שעות עבודה וטרחה רבות, ובנוסף נאלצנו לטרוח ולהוציא הוצאות משפטיות, לצורך הגשת תביעה זו, ואף בניסיון למצוא פתרון לסוגיה, וכן עוגמת נפש אדירה". התובע אף לא התייחס בתצהירו לעלויות חוות הדעת, אם כי בנספח יג'1 לתצהירו צורפו שתי קבלות – אחת על סך של 3,480 ₪ בגין "שמאות" של משרד אגמון והשנייה על סך 3,248 ₪ בגין חוות דעת של איל טדי הראל שצורפה לתביעה המקורית ולאחר מכן נזנחה ולא צורפה לראיות מטעם התובעים בתביעה המתוקנת.
3. בסיכומי התובעים המקוריים מיום 29.7.12 ובסיכומי התשובה מטעם התובעים מיום 21.7.13 אין כל התייחסות לראשי הנזק של עוגמת נפש ותשלום למומחה. בסיכומים המשלימים ביקש ב"כ התובעים שבית המשפט "ייתן דעתו לדרישת התובעים לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם והטרחה הרבה ולרבות להוצאות עבור חוות הדעת ותשלום לעורכי דין" ללא כל פירוט נוסף. בהמשך צוין כי "התובעים מעריכים ראש נזק זה בסך כולל של 25,000 ₪ (כמפורט בכתב התביעה)". אלא שכאמור, בכתב התביעה נתבע סך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש וטרחה בלבד, ואילו בגין עלות חוות הדעת נתבע פיצוי נפרד ונוסף של 6,728 ₪ - תביעה שנזנחה לאחר מכן.
4. לפי הפסיקה יש להוכיח עוגמת נפש באמצעות ראיות. התובעים לא הציגו פירוט כלשהו של שעות העבודה והטרחה שהשקיעו, ואף לא הובאו עדויות כדי לבסס שאכן נגרמה לתובעים עוגמת נפש. יחד עם זאת, משעולה מתצהירו של התובע כי התובעים נאלצו לפנות לעירייה ולמומחים שונים כדי להסדיר היתר לשימוש בנכס כמשרד וכן לבצע לצורך כך שיפוצים בנכס, יש מקום לקבוע כי נגרם לתובעים גם נזק של טרחה ועוגמת נפש.
5. ואולם, לצורך הערכת גובה הנזק הנ"ל, יש לתת את הדעת בין היתר לכך שהתובעים לא הציגו ראיות ועדויות ספציפיות בנדון ואף לא פירטו דבר בעניין זה בסיכומיהם. כך גם יש לתת את הדעת לכך שבתביעה המתוקנת נדרש פיצוי בגין נזקים ממוניים נטענים בסך כולל של 760,328 ₪ אך בסופו של דבר וכפי שפורט לעיל, התובעים ביססו מתוכם נזקים בסך כולל של 103,502.43 ₪ בלבד (13,600 + 26,758 ₪ + 63,144.43 ₪).
6. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע ישלם לנתבעים בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪ בלבד.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, ובעקבות הצהרת הנתבע בהסדר שניתן לו תוקף של פסק דין כי "מבלי להודות בכל חבות הוא יהיה נכון לפצות את המערערים על כל נזקיהם כפי שהוכחו", אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 108,502.43 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה המתוקנת ועד למועד התשלום בפועל.
2. התביעה המתוקנת הוגשה בגין נזקים נטענים בסך כולל של 785,328 ₪, שמתוכם הוכחו והתקבלו נזקים בסך של 108,502.43 ₪ בלבד (פחות משביעית מסכום התביעה) ויתרת התביעה בסך של 676,825.57 ₪ לא הוכחה ונדחתה. מנגד, נקבע בהסדר בין הצדדים כי בית המשפט ייתן דעתו גם להוצאות שבהן נשאו התובעים בערעור, ובסיכומי ההשלמה נטען ללא כל פירוט או ביסוס כי הוצאות התובעים בגין הגשת הערעור עמדו על סך של 15,000 ₪ + מע"מ.
3. לפיכך ובנסיבות העניין, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה המתוקנת ועד למועד התשלום בפועל, וכן סך נוסף של 12,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
   
   ניתן להגיש פסיקתה לחתימה.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏י"ז סיון תשע"ו, 23 ביוני 2016, בהעדר הצדדים.