03 יולי 2016

לפנינו תביעתו של מר יהודה קצנשטיין (אשר ייקרא להלן – התובע), כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת פוליאורטן בע"מ (אשר תקרא להלן – הנתבעת) בתיק תע"א 1908/08, לתשלום זכויות שונות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו בנתבעת וכן לתשלום פיצויי פיטורים, בנסיבות התפטרותו (לטענתו, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג-1963).

כמו כן לפנינו תביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובע בתיק ס"ע 7852-12-09, לחיובו של התובע בהשבת הסך של 13,472 ₪, אשר לטענתה, שולם לתובע ביתר בגין שעות עבודה שבוצעו שלא באישורה.

הדיון בשתי התביעות אוחד, ולהלן הכרעתנו בשתיהן.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא התביעות המאוחדות שבנדון:

1. הנתבעת הינה חברה משפחתית העוסקת בייצור מכירה ושיווק של מוצרי פוליאורטן. תחום עיסוקה של הנתבעת הוא ייחודי והמכונות המייצרות את הפולימרים בהן היא עושה שימוש הן מכונות שהנתבעת פיתחה.

2. התובע, יליד 1949, הוא קרוב משפחתם של בעלי הנתבעת (משפחת קצנשטיין) והוא הועסק בנתבעת במשך 28 שנה, החל מיום 1.2.79 ועד ליום 28.2.07, בתפקידים שונים ביצור, ובכלל זה יעוץ טכני, תכנון, פיתוח ותיקון מוצרי הנתבעת. כמו כן הועסק התובע מחוץ לחצרי הנתבעת, בהתקנת מוצרי הנתבעת, הדרכה ותיקון.

3. ברוב שנות עבודתו של התובע, עיקר עבודתו של התובע בוצעה מחוץ לחצרי הנתבעת במתן שירות ללקוחות הנתבעת בייעוץ, ובשירות טכני שכלל התקנה, תפעול ותיקון.

4. החל משנת 2002 הועסק התובע בתפקידים טכניים, שעיקרם, תיקון מכונות, הפעלה ופיתוח של מכונות, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם בתקופה זו עבד התובע גם מחוץ למפעל.

5. במשך כל תקופת עבודתו של התובע בנתבעת הועמד לרשותו על ידי הנתבעת, רכב צמוד של הנתבעת.

נכון לאמצע חודש 12/05 הרכב שהועמד לרשות התובע, היה רכב שהונע בסולר מסוג סיאט קורדובה בעל תיבת הילוכים רגילה. בחודש 12/05 הוחלף רכבו של התובע לרכב חדש, בעל תיבת הילוכים אוטומטית מסוג יונדאי גטס, אשר מונע בבנזין. בנוסף, הנתבעת התקינה ברכב זה מיכל גז המאפשר תדלוק הרכב בגז, בנוסף לאפשרות לתדלוק בדלק.

6. יצוין כי עד לחודש 7/06 הותקן ברכבו של התובע, דלקן, והחל ממועד זה ואילך נותק הדלקן והנתבעת שילמה לתובע את מלוא החזר הוצאות דלק בהתאם לקבלות שהמציא לה התובע.

7. גם בסוף חודש 10/06 הגיש התובע לחשבת השכר בנתבעת, הגב' מינה ברק, קבלות לשם החזר הוצאות דלק, בסכום כולל של 900 ₪.

ביום 1.11.06 מסרה הגב' ברק לתובע המחאה בגין הוצאות הדלק, אך זאת על סך של 600 ₪. גב' ברק הבהירה לתובע שהנתבעת מאשרת לו החזר הוצאות דלק עד 2,000 ק"מ בלבד ומכאן הפער.

למשמע הדברים, הודיע התובע לגב' ברק כי הוא מתפטר מעבודתו בנתבעת לאלתר.

8. לטענת התובע (המוכחשת על ידי הנתבעת), אירוע זה היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" בהצטברו למסכת מתמשכת של הרעות תנאים חוזרות ונשנות של הנתבעת כלפיו, עד לאותו מועד.

9. יצוין, כי לא היה חולק בין הצדדים שעוד באותו יום שוחח אריק קצנשטיין - סמנכ"ל בנתבעת, עם התובע והפציר בו לחזור בו מהתפטרותו.

בסופו של דבר, התובע השתכנע לחזור בו מהתפטרותו וביום 19.11.06 שב לעבוד. לדבריו בעקבות האירוע דלעיל הוא חש ברע, ועל כן שב לעבוד בנתבעת רק עם תום תקופת המחלה.

10. לטענת התובע (המוכחשת אף היא על יד הנתבעת), עם שובו לעבודה הוא שוחח עם סמנכ"ל הנתבעת, ולדבריו, מסר לו דף בו פירט חלק מטענותיו וזה הבטיחו כי יחזור אליו עם תשובות וינסה לפתור את הבעיות.

11. ביום 13.12.06 שלח התובע לנתבעת מכתב באמצעות באת כוחו, בו הועלו טענות על פגיעה בתנאי עבודתו של התובע, והובהר שככל שהנתבעת לא תפעל להשבת תנאי עבודתו של התובע לקדמותם, וככל שלא תשלם לו את הכספים ו/או הזכויות המגיעים לו ייאלץ התובע להתפטר מעבודתו בשל כך, ולתבוע את זכויותיו.

12. סמנכ"ל הנתבעת השיב לב"כ התובע במכתב (ללא תאריך), אשר לדברי ב"כ התובע התקבל אצלה ביום 7.1.07, בו הוא דוחה את טענות התובע. יחד עם זאת, במכתב זה הוצע לתובע "לפתוח דף חדש" ולהמשיך ולעבוד בשירות החברה.

13. ביום 25.1.07 הודיע התובע לנתבעת באמצעות באת כוחו כי הואיל והנתבעת לא פעלה בהתאם לנדרש במכתב באת כוחו, הוא נאלץ להתפטר מעבודתו מחמת הרעה של ממש בתנאי עבודתו ונסיבות אחרות ביחסי העבודה אשר אינן מאפשרות לו להמשיך ולעבוד אצלה. עוד הודיע התובע באותו מכתב כי עבודתו בנתבעת תסתיים ביום 28.2.07.

14. לכתב הגנתה צירפה הנתבעת מכתב מיום 5.3.07, נושא את הכותרת "גמר חשבון עם סיום עבודתך", לו צורף גם תלוש השכר האחרון של התובע מחודש 2/07.

לטענת התובע בתצהירו, הוא לא קיבל את המכתב וראה אותו לראשונה עם צירופו לכתב ההגנה של הנתבעת.

15. שכרו האחרון של התובע עמד על 8,043 ₪, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם יש לכלול בשכר הקובע לחישוב זכויות של התובע גם את הסך של 850 ₪, בגין רכיב הפרמיה.

16. המחלוקת בתיקים המאוחדים שבנדון נסובה מחד על שאלת זכאותו של התובע לרכיבים שונים בגין תקופת עבודתו כפי שנתבעו בתביעתו כנגד הנתבעת, ומאידך על שאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מהנתבעת.

17. לעניין זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, טוען התובע בקצירת האומר כי הוא התפטר מעבודתו לנוכח הפגיעה המתמשכת בשכרו וזכויותיו (עליה עמד לאשורה לאחר שקיבל ייעוץ משפטי), כמו גם היחס המשפיל והמעליב לו זכה בשנים האחרונות לעבודתו.

18. מכל מקום, לנוכח טענותיו כאמור, הגיש התובע את תביעתו שבנדון, לחיוב הנתבעת בתשלומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 249,745 ₪.

ב. שכר חודש 2/07 בסך 11,369 ₪.

ג. השבת סכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לחב' הביטוח בסך 4,675 ₪.

ד. חלק המעביד בתגמולים לביטוח מנהלים בסך 5,243 ₪.

ה. הפרשי משכורת 13 בסכום כולל של 34,025 ₪.

ו. הפרשי פדיון חופשה בסכום כולל של 7,749 ₪.

ז. המרת ימי חופשה בתשלום בסכום כולל של 7,317 ₪.

ח. ניכוי ימי חופשה שלא כדין סכום כולל של 4,981 ₪.

ט. גמול עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 36,821 ₪.

י. יתרת דמי הבראה בסך 530 ₪.

יא. הפרשי אחזקת טלפון בסכום כולל של 2,486 ₪.

ובסה"כ עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסכום הכולל של 467,416 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד הגשת התביעה.

דיון והכרעה

19. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע בתביעתו כנגד הנתבעת ותצהיר עדות ראשית בתביעת הנתבעת כנגדו.

כמו כן צירף התובע חוות דעת של מר רפי דנטס, לעניין שווי גמול העבודה בשעות נוספות המגיע לו.

מטעם הנתבעת הוגשו במאוחד לתביעת התובע כנגדה ותביעתה כנגד התובע, תצהיר עדות ראשית של מר אריק קצנשטיין - סמנכ"ל הנתבעת, של הגב' מינה ברק – חשבת השכר בנתבעת ושל מר אשר רוזן – מנהל יצור בנתבעת.

התובע והמצהירים מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, לפנינו. כמו כן נחקר לפנינו בחקירה נגדית מר רפי דנטס, על חוות הדעת שהגיש מטעם התובע.

20. על האמור לעיל נוסיף כי לאחר שהסתיימה פרשת ההוכחות, הגיש התובע בקשה לבית הדין להתיר לו להגיש ראיות נוספות – הן אסופה של מסמכים אשר לדבריו חלקם אותרו על ידו לאחר הגשת תצהירו וחלקם הועברו אליו במסגרת הליך גילוי המסמכים.

הגם שדובר במחדל משמעותי מצד התובע, הרי שהואיל ומטרת ההליך שלפנינו היא לרדת לחקר האמת, ובהינתן כי עסקינן בערכאה ראשונה שאמורה למצות את מלוא התשתית הראייתית, הותר לתובע, חרף התנגדות הנתבעת, לצרף את אותם מסמכים, אך זאת בצירוף תצהיר מטעמו שיבאר כיצד אותרו המסמכים ומה לשיטתו הם מוכיחים.

בהמשך לכך התובע הגיש תצהיר כנדרש. הנתבעת לא הגישה תצהיר תגובה מטעמה, הגם שנתנה לה האפשרות לעשות כן, והסתפקה בחקירתו הנגדית של התובע על תצהירו הנ"ל בישיבת הוכחות נוספת שנקבעה לעניין זה.

21. נפנה להלן לדון תחילה בתביעה לזכויות השונות בגין תקופת עבודתו של התובע. לאחר מכן נדון בתביעותיו של התובע לתשלומים בגין סיום עבודתו: פיצויי פיטורים, משכורת אחרונה והפרשי דמי הבראה.

לאחר מכן נדון בתביעת הנתבעת כנגד התובע להשבת שכר עבודה ששולם לטענתה ביתר.

התביעה לתשלום הפרשי פדיון חופשה

22. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 7,749 ₪, עבור פדיון חופשה של 21 ימי חופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתו.

לטענת התובע, עד שנת 1992 מכסת ימי החופשה שלו אצל הנתבעת עמדה על 30 יום לשנה; בשנת 1993 פחתה המכסה ל- 24 יום בשנה, ובשנת 1997 ל- 23 יום בשנה.

לטענתו, השינוי נעשה שלא בהסכמתו, ועל כן יש לקבוע כי הוא זכאי ל-30 ימי חופשה לשנה בתשלום.

משכך, עתר התובע לשלם לו הפרשי פדיון חופשה בגין ההפרש של 7 ימי חופשה לשנה לשלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת.

לחילופין, טען התובע, כי בכל מקרה, לאור הוראות חוק חופשה שנתית, ובהתאם לוותק שלו בנתבעת הוא זכאי ל-28 ימי חופשה בשנה, ועל כן למצער יש לשלם לו את ההפרש של 5 ימי חופשה לשנה לשלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת.

23. מנגד הנתבעת, לא דקה פורתא בטענתו זו של התובע וטענה כי התובע זכאי לימי חופשה בהתאם לחוק, ולא מעבר לכך, וכי כפי שניתן להבחין מתלושי השכר המשקפים את ניצול ימי החופשה של התובע, התובע ניצל את מלוא החופשה כהגדרתה בחוק, ועל כן אינו זכאי לכל תשלום נוסף בגין פדיון ימי חופשה.

24. אשר לטענת התובע כי עד לשנת 1992 היה זכאי ל-30 ימי חופשה בשנה, הרי שטענה זו לא הוכחה. התובע לא הציג כל אסמכתא בכתב שבה נקבעה זכאותו כאמור. אמנם בתלושי השכר של חודש 12/93, 12/95 ו- 12/97 ניתן להבחין כי יתרת החופשה היא מעל 30 ימי חופשה, אך משלא הוצג לפנינו רצף של תלושי שכר אין בידינו להסיק מתלושים אלו כי הוסכם או הונהג עם התובע שזכאותו היא ל-30 ימי חופשה בשנה.

למעלה מן הצריך נוסיף, כי אפילו היה מוכח לפנינו, כי עד שנת 1992 שולמה לתובע חופשה בהיקף של 30 יום (ולא כך קבענו), דין טענתו זו של התובע להידחות.

בעדותו לפנינו טען התובע כי החל להלין על תנאי עבודתו בשנת 2001 (ראה עדותו: בעמ' 26 לפרוטוקול ש' 14-15). אם אמנם חל שינוי בהיקף זכאותו של התובע לחופשה שנתית בשנת 93' ובשנת 97' והתובע, קיבל וסבר, אין זאת שבהתנהגותו הסכים התובע לשינוי הסכמי זה בתנאי עבודתו.

אי לכך טענת התובע לגבי זכאותו לחופשה שנתית בהיקף של 30 יום לשנה, נדחית.

25. משזו קביעתנו, ברי כי התובע זכאי להיקף חופשה שנתית כהגדרתה על פי חוק.

אי לכך נפנה להלן לבחון האם התובע זכאי להפרשי פדיון חופשה, מכח חוק.

26. סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), הדן בהיקף הזכאות לחופשה שנתית, קובע:

"אורך החופשה לכל שנת-עבודה אצל מעביד אחד או במקום-עבודה אחד הוא:

1) בעד כל אחת מ–4 השנים הראשונות - 14 יום;

(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;

(3) בעד השנה הששית - 18 יום;

(4) בעד השנה השביעית - 21 יום;

(5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת-עבודה עד לחופשה של 28 יום."

התובע החל את עבודתו בנתבעת בשנת 1979, ועל כן החל מהשנה ה-14 לעבודתו בנתבעת היה זכאי ל-28 ימי חופשה קלנדארים בשנה.

מכאן, שבגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, היה התובע זכאי ל-84 ימי חופשה קלנדארים.

על פי דוחות הנוכחות שצורפו לתיק, התובע הועסק בהיקף של חמישה ימים בשבוע, ועל כן היה זכאי ל-20 ימי חופשה בפועל לשנה, ובסה"כ בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, היה התובע זכאי ל-60 ימי חופשה בפועל.

27. לתצהירו של סמנכ"ל הנתבעת צורף דו"ח צבירה וניצול ימי חופשה של התובע (נספח י' לתצהיר). בדו"ח זה צוין שהתובע זכאי ל – 23 ימי חופשה לשנה (לכאורה מעבר לזכאותו על פי חוק), שהם 69 ימי חופשה בשלוש שנים אחרונות.

עוד עולה מהדו"ח, כי בשלוש שנות עבודתו האחרונות ניצל התובע 76.38 ימי חופשה בפועל, היינו מעבר לזכאותו של התובע על פי חוק, ואף לפי 23 ימי חופשה בפועל לשנה.

28. משאלו הם פני הדברים, תביעתו של התובע להפרשי פדיון חופשה – נדחית.

התביעה לתשלום שווי ניכוי ימי חופשה ביתר

29. מוסיף התובע ועותר ברכיב זה לכתב התביעה, לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 4,981 ₪, עבור 13.5 ימי חופשה בשווי 369 ₪, אשר לטענתו נוכו מחשבון החופשה שלו, למרות שבימים אלו לטענתו כלל לא שהה בחופשה אלא הגיע לעבודה על פי דרישת הנתבעת.

לטענת התובע, כלל עובדי הנתבעת יצאו פעמיים בשנה לחופשה מרוכזת של שבועיים, בחודשים אפריל ואוגוסט לכלל העובדים, אלא שלטענתו, הוא נדרש לעיתים על ידי הנתבעת לעבוד במהלך החופשות המרוכזות כאמור ולמרות שעבד בפועל במהלכן, הנתבעת לא הפחיתה את אותם ימים מחשבון חופשתו .

כך לטענתו, במהלך השבוע הראשון של החופשה המרוכזת מחודש 8/03, הוא נדרש על ידי הנתבעת, לתקן מוט הגה של הרכב הצמוד שהיה ברשותו; בשבוע השני הוא נקרא לעבוד בנתבעת או להיות תורן, ולמרות זאת ניכתה לו הנתבעת את מלוא 7.5 ימי החופשה המרוכזת במקום לנכות ממנו 4 ימים בלבד.

כך גם לדבריו, במהלך החופשה המרוכזת מחודש 8/04, הוא נקרא לעבוד בנתבעת או להיות תורן, ולמרות זאת ניכתה לו הנתבעת את מלוא 10 ימי החופשה המרוכזת במקום לנכות ממנו 5 ימים בלבד, והוא הדין, במהלך החופשה המרוכזת מחודש 8/05, שאף אז הוא נקרא לעבוד בנתבעת או להיות תורן, ולמרות זאת ניכתה לו הנתבעת 7 ימי חופשה במקום לנכות ממנו 5 ימים בלבד.

עוד טוען התובע כי בחודש 3/05, יתרת ימי החופשה שלו עמדה על 9.66 ימים, אולם יתרת הפתיחה של חודש 4/05 עמדה על 6.66 ימים, ללא כל הסבר. בהקשר לכך מפנה התובע לכך שתלושי השכר שניתנו לו בזמן אמת לחודשים 3/05 ו-4/05 אינם תואמים את תלושי השכר שהציגה הנתבעת לצורך התביעה.

30. מנגד לטענת הנתבעת, התובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו ואף מעבר.

לטענתה, ככלל התובע לא הועסק במהלך החופשות המרוכזות, אך באותם מקרים בהם נקרא לעבוד במהלך החופשה המרוכזת, לא נזקפו ימים אלו על חשבון חופשתו.

עוד טוענת הנתבעת כי באותם פעמים בהם פנה אליה התובע לתיקון הרישום בזמן אמת היא בדקה את הנושא ותיקנה את הטעון תיקון לאלתר.

כך למשל מאשרת הנתבעת כי בשנת 2004, אכן נוכו לתובע 10 ימי חופשה מרוכזת, ולאחר שהפנה את תשומת לבה כי עבד במהלך החופשה המרוכזת כאמור הוא זוכה ב-3 ימי חופשה בחודשיים שלאחר מכן.

נפנה אפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

31. אשר לימי החופשה מחודש 8/03 – נקדים ונאמר שצודקת הנתבעת כי תביעה זו התיישנה לאור הוראות חוק חופשה שנתית.

לא זו אף זו, אלא שאף לגופם של דברים, התובע לא הוכיח את טענתו.

כך, ובנוגע לטענה שבמהלך השבוע הראשון של החופשה המרוכזת מחודש 8/03, הוא נדרש לשהות במוסך כדי לתקן מוט הגה של הרכב הצמוד שהיה ברשותו. התובע צירף לתצהירו (נספח כט' לתצהיר), הזמנת מוט קישור של הנתבעת מצ'מפיון טורס מיום 7.8.03, וכן מזכר פנימי (נספח ל' לתצהיר) בו נאמר שהרכב צריך טיפול דחוף והוזמן לתובע תור ליום 11.8.03.

מדו"ח הנוכחות של התובע לחודש זה עולה כי אכן התובע שהה בחופשה במועד זה החל מיום 8.8.03 ועד ליום 23.8.03.

דא עקא שהתובע לא טען, לא כל שכן שלא הוכיח, כמה זמן שהה עם הרכב במוסך באותו יום. אין כל הכרח שהטיפול שהוזמן מראש יארך יום שלם, ועל כן אין בידינו לקבוע שהתובע הוכיח את תביעתו ברכיב זה.

אשר לטענותיו של התובע לגבי השבוע השני, הרי שהתובע לא הביא כל ראיה לטענתו שעבד בשבוע השני של החופשה. המסמכים שצירף התובע לביסוס תביעתו זו אינם מתייחסים לחודש 8/03 אלא לחודש 4/03 ולשנים 2001 ו-2002.

32. אשר לימי החופשה מחודש 8/04 – הנתבעת צירפה לתצהירו של סמנכ"ל הנתבעת (נספח יב' לתצהיר), פניה של התובע אל עובד בנתבעת בשם יצחק, מיום 9.9.04, בה טען כי בימים 8,9,11,12/8 הוא היה תורן וביום 10/8 הוא עבד. עוד כתב התובע בפניה זו:

"על פי החלטתו של אריק – דבר שכבר ידוע לך מזמן – כשאני תורן מורידים לי חצי יום חופש על כל יום תורנות. "זה מה יש".

...

לכן אבקש להוריד לי רק 7 ימי חופש" (ההדגשה במקור- א.ר.ק.).

על פניה זו יש תוספת בכתב יד מיום 12.9.04, ממנה עולה כי יש להוסיף לתובע שני ימי חופש לשבוע שעבד, ואמנם, בחודש 9/04 הוספו לזכאותו של התובע שני ימי חופש על ידי רישום ניצול שני ימי חופשה במינוס. בחודש 10/04 הוסף לזכאותו יום חופש נוסף באותו אופן.

אי לכך ולאור האמור לעיל, אין זאת אלא שאף דין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות, אלא שבכך לא סגי, שכן כעולה מפנייתו זו של התובע, הוא מודה בזמן אמת שעבור יום תורנות זוקפים לו רק חצי יום חופשה, והודאה זו מחייבת אותו בבחינת הודאת בעל דין לגבי הנוהג בנתבעת לעניין חיוב ימי חופשה בזמן תורנות בחופשה.

למרות זאת, לא מנע הדבר ממנו לתובע יום חופשה מלא עבור תורנות, במסגרת תביעתו שבנדון, תוך שהוא מסתיר מעיני בית הדין את הנוהג שאישר הוא עצמו.

33. אשר לימי החופשה מחודש 8/05 – לא רק שהתובע לא הוכיח את זכאותו ברכיב זה, אלא שאם לשיטתו נוכו לו שני ימי חופשה ביתר, ומששוכנענו כי בגין יום תורנות בחופשה קוזז חצי יום חופשה, אין זאת אלא שאף מטעם זה דין תביעתו של התובע להידחות.

34. אשר לטענת התובע לקיזוז שלושה ימי חופשה בין חודש 3/05, לחודש 4/05, הרי שהנתבעת לא התייחסה במפורש לטענתו זו של התובע. לא זו אף, השוואת תלושי השכר שהציג התובע לתלושי השכר שהציגה הנתבעת, מעלה כי יש שוני בין השניים.

אכן בחודש 3/05 יתרת סיום ימי חופשה עמדה על 9.66 ימים ויתרת הפתיחה של חודש 4/05 עמדה על 6.66 ימי חופשה. כן צודק התובע כי יש שוני בין תלושי השכר שניתנו בזמן אמת לעומת תלושי השכר שהמציאה הנתבעת בתביעה.

כך, בתלוש השכר של חודש 3/05 שהמציאה הנתבעת, נרשמה יתרת הפתיחה של צבירת חופשה - 7.34 ימים, ויתרת סיום - 6.25 ימים.

לעומת זאת, בתלוש השכר של חודש 3/05 שהמציא התובע, נרשמה יתרת הפתיחה של צבירת חופשה – 10.75 ימים, ויתרת סיום – 9.66 ימים.

כך גם, בתלוש השכר של חודש 4/05 שהמציאה הנתבעת, נרשמה יתרת הפתיחה של צבירת חופשה – 6.25 ימים, ויתרת סיום – 4.17 ימים.

לעומת זאת, בתלוש השכר של חודש 4/05 שהמציא התובע, נרשמה יתרת הפתיחה של צבירת חופשה – 6.66 ימים, ויתרת סיום – 4.58 ימים.

הגם שמדובר במקרה חריג ובהיקף מצומצם, אנו סבורים כי היה מקום לספק הסבר לשוני. משלא מסרה הנתבעת הסבר, אנו קובעים כי התובע היה זכאי לרישום של 3 ימי חופשה, מעבר לימים שנרשמו לזכותו.

דא עקא, משקבענו כאמור לעיל ששולמו לתובע ימי חופשה מעבר לזכאותו על פי חוק, איננו רואים הצדקה לפסוק לו הפרשי פדיון חופשה בגין אותם שלושה ימים.

התביעה לתשלום בגין ימי חופשה שנפדו במהלך תקופת העבודה

35. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 7,317 ₪, בגין 19.83 ימי חופשה, שהנתבעת שילמה תמורתם פדיון חופשה במהלך תקופת עבודתו, חלף הוצאתו לחופשה.

לטענת התובע, בשנים האחרונות לעבודתו, החלה הנתבעת לפדות ימי חופשה, ככל שנצברו לזכותו למעלה מ-10 ימי חופשה, ובאופן זה פדתה בשנים 2004-2006, 19.83 ימי חופשה בתשלום.

לטענת התובע, על הפסיקה נקבע שמעביד המשלם תמורת חופשה במהלך תקופת העבודה, במקום לאפשר לעובדיו לנצל את החופשה בפועל, עלול להסתכן בתשלום כפול.

36. מנגד, לטענת הנתבעת, תביעתו של התובע ברכיב זה התיישנה.

לגופם של דברים, טוענת הנתבעת כי על פי הנוהג אצלה, היא מעודדת את עובדיה לנצל את מלוא ימי החופשה שלהם, ובכלל זה היא מארגנת כאמור חופשות מרוכזות לעובדים. עוד לדבריה, לנוכח הקפדתה כאמור, היא אינה מאפשרת לעובדיה, כמו גם לתובע, לצבור יותר מעשרה ימי חופשה משנה לשנה ומחייבת אותם לנצלם בפועל. רק אם נוצר מצב שבו עובד צבר מעל 10 ימים לשנה ולא הצליח לנצל את ימי החופשה באותה שנה, היא משלמת לו את תמורת החופשה כאמור.

37. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי בכל חודש מפורטת בתלוש צבירת החופשה לאותו חודש, מספר ימי החופשה שנוצלו, אם נוצלו באותו חודש, ויתרת זכאותו של התובע לימי חופשה נכון לאותו חודש. דא עקא, שכעולה מבחינה מדוקדקת של התלושים, לא כל ימי החופשה שנרשמו בתלושי השכר של התובע כימי חופשה, הם אכן ימים שנוצלו בפועל. חלק מימי חופשה הם ימים שתמורתם שולמה לתובע כחופשה, תוך כדי תקופת העבודה. כך ניתן להבחין שלא קיימת התאמה בין ימי ניצול שנרשמו לבין הימים שבגינם שולמה תמורה כאשר יש הפרש בניהם. משמעות הדברים היא שאת היתרה מעבר לימים שתמורת שולמה, ניצל התובע בפועל.

מכל מקום, כעולה מן התלושים, תמורת החופשה שולמה לתובע בנוסף לימי חופשה שניצל התובע בפועל.

38. להלן טבלה המרכזת את פירוט הימים שהתובע ניצל בפועל ואת הימים שהנתבעת שילמה לו תמורתם כעולה מתלושי השכר שהוגשו לתיק:

39. העולה מהאמור לעיל הוא שהתובע ניצל בפעל את מלוא החופשה המגיעה לו מכח חוק ובנוסף שולמה לו גם יתרת חופשה.

התובע טען כנגד הרישום דלעיל בתלושים שגם בחודש 7/04 שולמה לו תמורת חופשה עבור יום אחד וכי גם בחודש 2/05 שולמה לו תמורת חופשה עבור שני ימים.

אכן בחודש 7/04 שולמה לתובע תמורת חופשה עבור יום אחד, אך זאת מבלי שקוזז לו מיתרת החופשה. בחודש 2/05 נרשם ניצול בפועל של שני ימי חופשה, אך לא נרשם כל תשלום בגין תמורת חופשה.

מלבד טענות אלה, התובע לא טען כנגד הרישום של הנתבעת לגבי ימי חופשה שניצל בפועל.

40. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא להעניק לעובד זמן לנוח, לנפוש, להתנתק משגרת העבודה היומיומית, לשנות אווירה ולרענן את כוחותיו, ומכאן הזכות המוקנית לעובד בחוק, לצאת לחופשה שנתית לפרק זמן נקוב, בשל כל שנת עבודה, תוך שמירת זכותו לתשלום בשל אותו פרק זמן של היעדרות [ראה: עס"ק (ארצי) 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אלביט מערכות אלקטרו-אופטיקה בע"מ (אל-אופ) (פסה"ד מיום 29.11.12)].

הגדלת שכרו של עובד על ידי תשלום ימי חופשה, ללא שהעובד ניצל בפועל ימי חופשה, מנוגדת לתכלית חוק חופשה שנתית.

בהתאם לכך קבע בית הדין הארצי כי אין לקזז תשלום של תמורת חופשה, ששולמה בזמן העבודה, במקום לאפשר לעובד לנצל את החופשה בפועל, בעת חישוב פדיון חופשה לעובד, לאחר סיום יחסי העבודה, וכך נקבע:

"תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית. ודוק, כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד בסיום יחסי עובד-מעסיק. פדיון חופשה הוא מושג שהחוק הולידו, ואין הוא בא אלה בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה. מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודין הערעור בעניין זה להתקבל"(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

[ראה: ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (פסה"ד מיום 27.03.06)].

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי ב ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (פסק הדין מיום .21.12.06), תוך שהדגיש כי מעסיק המשלם תמורת חופשה לעובד במקום מתן חופשה בפועל, מסתכן בתוצאה של כפל תשלום בגין חופשה, וכך נקבע:

"נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית תשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן. הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה היא, כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו. במקרה כזה ישלם לו המעביד את פדיון יתרת ימי החופשה שלא הספיק לנצל בתקופת עבודתו. מסקנת הדברים היא שלא היה מקום לקזז את פדיון החופשה שזכאי לו המערער בתמורת הימים ששולמו לו כ"פדיון חופשה" בתקופת עבודתו מבלי שיצא כלל לחופשה בימים אלה." (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

41. הנה כי כן, צודק התובע בטענתו לפיה מעסיק המשלם לעובדו תמורת חופשה במקום להוציאו לחופשה בפועל, מסתכן בתשלום כפול של אותם ימי חופשה, אולם זאת נפסק בהקשר לתחשיב פדיון חופשה.

בענייננו כאמור שוכנענו כי התובע מיצה את מלוא החופשה המגיעה לו על פי חוק בפועל בתקופת עבודתו, ועל כן לא קמה לו זכות מכח חוק לפדיון חופשה בתום יחסי העבודה וכפועל יוצא מכך, כלל לא מתעוררת בענייננו השאלה של הפחתת ימי החופשה בתשלום מיתרת ימי החופשה לפדיון.

אי לכך, אין לנו אלא לדחות אף תביעתו זו של התובע.

42. סיכום דברינו עד כה.

התובע לא הוכיח שהיה זכאי בשלב כלשהו לשלושים ימי חופשה בפעל לשנה; לא הוכח לפנינו שנותרה לזכות התובע יתרת פדיון חופשה; ולא הוכח שנוכו מן התובע ימי חופשה בימים בהם עבד.

אמנם הומרו לתובע ימי חופשה בתשלום במהלך תקופת עבודתו, אך זאת מעבר לניצול בפועל של מלוא הימים להם היה התובע זכאי על פי חוק, כך שלא נגרע ממנו ניצול של אף יום חופשה מכח חוק.

אי לכך, התוצאה היא שאנו דוחים את כל תביעותיו של התובע בסוגיית החופשה השנתית.

התביעה להשבת ניכויים ותשלום עבור והפרשות שלא הועברו לחברת הביטוח

43. ברכיב זה לכתב תביעתו, עתר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסך של 4,675 ₪ בגין כספים שנוכו משכרו ולא הועברו לחברת הביטוח בשנים 2002-2006 בגין ביטוח מנהלים, וכן לשלם לו סכום זהה בגין - שווי הפרשות המעביד לתגמולים לביטוח מנהלים בשנים 2002-2006, שלא הועברו.

44. לטענת התובע החל משנת 1993 ביטחה אותו הנתבעת בפוליסת ביטוח מנהלים בחברת כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – חברת הביטוח). לטענתו, על פי תנאי הפוליסה ועל פי המוסכם בין הצדדים, הנתבעת היתה אמורה להעביר לחברת הביטוח, מדי חודש בחודשו סכומים עבור תגמולים (חלק עובד וחלק מעביד), פיצויי פיטורים, ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה.

טענותיו שבתביעה מכוונות כלפי רכיב התגמולים בשווי 5% עובד ו-5% מעביד.

לטענת התובע, הנתבעת ניכתה משכרו את חלקו בתגמולים, אך לא העבירה את מלוא הסכום לחברת הביטוח ולא העבירה את מלוא חלקה בתגמולים לביטוח מנהלים. לדבריו, הוא פנה לסמנכ"ל הנתבעת מיד כשגילה את התקלה, בדרישה לבצע העברה של מלוא הסכומים, אך דרישתו הושבה ריקם.

45. מנגד לטענת הנתבעת, היא העבירה לחברת הביטוח את מלוא ההפרשות והניכויים שהיה עליה להעביר. לטענתה, התובע קיבל דוחות מחברת הביטוח מדי שנה, אולם רק בשנה וחצי האחרונות טען בעניין זה.

מכל מקום, לדבריה התובע לא הוכיח את טענתו לפיה הנתבעת לא העבירה לחברת הביטוח את מלוא ההפרשות והניכויים.

46. התובע צירף לתצהירו את טופסי 106 לשנים 2002-2006 (נספחים טז/1-5 לתצהיר), וכן את דוחות הפקדות שקיבל מחברת הביטוח לשנים 2002-2006 (נספחים יח/1-5 לתצהירו).

מהשוואת טופסי 106 לדוחות ההפקדה בחברת הביטוח, עולה כי, אכן הנתבעת לא העבירה לחברת הביטוח את מלוא הסכומים כנדרש, ונבאר באמצעות הטבלה שלהלן:

הנה כי כן, קיים פער של 4,676 ₪ לשנים 2002-2006 בין סך הסכומים שנוכו מן התובע לבין סך הסכומים שהועברו לחברת הביטוח.

ודוק, הנתבעת לא טענה לאי זכאותו של התובע להפקדת הניכויים בשיעור שנוכה ונתבע.

במכתבו של סמנכ"ל הנתבעת אל ב"כ התובע מיום 13.12.06 הוא השיב בעניין זה כי הנושא הועבר לבדיקת חברת הביטוח, ולאחר שתתקבל תשובתה, יגיב, אך בפועל לא נמסרה תשובה. בחקירתו הנגדית לפנינו טען תחילה שלדעתו נשלח מכתב תשובה מחברת הביטוח, אך לא ידע להשיב אם מסר את התשובה לתובע (ראה עדותו: בעמ' 43 לפרוטוקול ש' 12-22).

47. אשר על כן, מששוכנענו בזכאותו של התובע להשבת הסכומים, אנו קובעים שהתובע זכאי להשבת הסך של 4,676 ₪ בגין ניכויי עובד לתגמולים, שלא הועברו לחברת הביטוח.

48. אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן עיון בטופסי 106 שצירף התובע מעלה כי הנתבעת הפרישה בגין חלק המעביד לתגמולים, את אותו סכום ובאותו שיעור (5%) בגין חלק המעביד לתגמולים בסכום כולל של 24,741 ₪ לשנים 2002-2006.

מנגד, עיון בדוחות ההפקדות מחברת הביטוח מעלה כי בשנים אלו הפקידה הנתבעת בגין חלק המעביד את הסכום הכולל של 20,065 ₪, כפי שהפקידה בגין חלק העובד.

אשר על כן, התוצאה היא שבגין אי הפקדת חלק המעביד לתגמולים זכאי התובע לפיצוי באותו סכום היינו בסך 4,676 ₪.

49. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 4,676 ₪ בגין ניכויי עובד לתגמולים בביטוח מנהלים, שלא הועברו לחברת הביטוח בשנים 2002-2006, ובנוסף את הסך של 4,676 ₪ כפיצוי בגין אי הפרשת חלק המעביד לביטוח מנהלים במלואו לשנים 2002-2006.

מטעמים של נוחות החישוב, אנו מורים כי סכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 1.6.04 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום אחזקת טלפון

50. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסכום הכולל של 2,486 ₪, בגין השתתפות באחזקת הטלפון הקווי בביתו, לתקופה שהחל מחודש 6/03 ועד למועד סיום עבודתו, מחושב לפי 55 ₪ לחודש.

לטענת התובע, עד לחודש 5/03 שילמה לו הנתבעת באופן קבוע רכיב של החזקת טלפון קווי בסך של 110 ₪ לחודשיים, והחל מחודש 6/03 חדלה לשלם רכיב זה, מלבד סך תשלום חד פעמי בסך של 44 ₪ בחודש 8/03.

התובע אינו חולק על כך שבינתיים העמידה הנתבעת לרשותו מכשיר טלפון סלולארי, אלא שלדבריו הפסקת תשלום אחזקת הטלפון הקווי נעשתה שנים רבות לאחר שהועמד לרשותו מכשיר הטלפון הסלולארי.

יתרה מכך, לטענת התובע החל משנת 1997, הוא חויב לשלם מכיסו עבור כל שיחה שנערכה בטלפון הסלולארי שלא לאחד ממספרי הטלפון של החברה.

51. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע קיבל בעבר השתתפות באחזקת טלפון קווי, אלא שלדבריה, השינוי לעניין ההשתתפות באחזקת הטלפון הקווי, אירע ארבע שנים לפני הגשת התביעה, במהלכם לא מחה התובע על השינוי והוא נבע מהשינויים שחלו בתפקידו של התובע.

עוד טוענת הנתבעת כי הואיל והועמד לרשות התובע מכשיר טלפון סלולארי, אין כל הצדקה לתביעתו ברכיב זה.

52. התובע צירף לתצהירו ספחי תשלום דו-חודשיים מחודש 1/02 ועד לחודש 4/03, בסך 110 ₪ כל אחד (נספחים לד/1-4 לתצהיר).

כמו כן צירף התובע לתצהיר שתמך בבקשה לצרוף ראיות דו"ח שיחות יוצאות לימים 1-5/9/96 (נספח ח' לתצהיר), והודעה של הנתבעת לעובדיה מיום 9.9.97, (נספח ט' לבקשה), בה היא מודיעה כי היא עוברת למסלול עסקי בכדי ליעל את המערכות ולהוזיל עלויות. על פי הודעה זו שיחות חינם עומדות לרשות העובדים במכשירי הטלפון הסלולאריים, רק בשיחות בין מכשירי הטלפון הסלולאריים של עובדי הנתבעת. העובדים רשאים להשתמש במכשיר הטלפון שהעמידה לרשותם החברה גם לצרכים פרטיים, אך הם יחויבו בעלות השיחות.

53. לאור האמור לעיל, ברי כי העמדת מכשיר טלפון סלולארי לרשות התובע איננה תחליף להשתתפות בהוצאות הטלפון הקווי.

כך גם הנתבעת לא ביארה ולא הוכיחה איזה שינוי חל במסגרת תפקידו של התובע ומדוע חייב הפסקת ההשתתפות בטלפון הקווי.

מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בזכות שהתגבשה מכח נוהג בין הצדדים. התובע לא הוכיח שמחה באיזשהו שלב שבין חודש מאי 20043 לחודש פברואר 2007 על הפסקת ההשתתפות כאמור.

אשר לשינוי של נוהג, נקבע כי שינוי של תנאי מכללא בחוזה העבודה הוא אפשרי, בין אם הוא נעשה במפורש ובין אם במשתמע, כפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי בע"ע 000465/03 שמחה כהן - פלסטיין פוסט בע"מ (פסה"ד מיום 20.6.05)]:

"בענייננו, גם אם היה קיים במשיבה נוהג לשלם פיצויי פיטורים בשיעור מוגדל של 180% - עובדה שלא הובררה די צרכה – הרי אין ספק שנוהג זה שונה החל מ-1.1.94. שינויו של תנאי מכללא בחוזה העבודה הוא אפשרי, בין אם הוא נעשה במפורש ובין אם במשתמע:

"לעתים, מעצם התנהגותם של הצדדים על פי ההסדר החדש, ניתן להסיק הסכמה לשינוי בתניה הישנה" (בג"צ 239/03 מילפלדר ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210, 216 ד')".

הוא הדין אף בענייננו. החל מחודש 5/03 הופסק הנוהג להשתתף בהוצאות הטלפון הקווי והחל ממועד זה הוחל הסדר חדש שלא כלל את אותה הטבה. מעצם התנהגותו של התובע שלא מחה על ההסדר החדש במשך שנים, והמשיך להתנהל על פיו, ניתן להסיק על הסכמה לשינוי בתניה הישנה.

54. אי לכך, מששוכנענו כי אין עוד תוקף להסדר הקודם מכוחו עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות טלפון קווי, אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו זו של התובע.

התביעה לתשלום משכורת 13

55. ברכיב זה לכתב תביעתו, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 34,025 ₪ כהפרשים עבור "משכורת 13" כדבריו, לשנים 2001-2006.

לטענת התובע, במשך עשרים שנה, עד שנת 1997 שילמה לו הנתבעת מדי חודש דצמבר בכל שנה, "משכורת 13" בגובה משכורת חודשית אחת, והחל משנת 1998, שולמה אותה "משכורת 13" באופן חלקי בלבד.

לטענתו מן המסמכים שהוצגו עולה כי הנתבעת שילמה "משכורת 13", לא רק לו אלא גם לעובדים אחרים.

לדבריו המדובר היה בנוהג שהיווה חלק מתנאי העבודה שלו.

56. מנגד לטענת הנתבעת מעולם לא שולמה לתובע "משכורת 13", אלא שולם לו מענק עידוד, בסכומים משתנים ולא בהכרח בגובה משכורת חודשית. לטענתה, המענק ניתן לתובע לפי שיקול דעת הנתבעת באופן בלתי קבוע ומשתנה, כבונוס, בהתאם לרווחי החברה והתנהגות העובד.

57. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר לחודשים 12/93, 12/94, 12/95, 12/96, 12/97 (נספחים כ/1- כ/5) בהם קיבל מענק בגובה המשכורת. כמו כן צירף התובע תלושי שכר לשנים שלאחר מכן (נספחים כא/1- כא/6) בהם קיבל בחודש דצמבר מענק בסכומים משתנים משתנים: בחודש 12/01 - 450 ₪; בחודש 12/02 - לא קיבל כלל מענק; בחודש 12/03 סך של 2,500 ₪; בחודש 12/04 - סך של 3,500 ₪; בחודש 12/05 סך של 5,000 ₪; ובחודש 12/06 - סך של 500 ₪.

עוד צירף התובע לתצהיר שתמך בבקשה לצירוף ראיות, ספח המחאה (נספח ו' לתצהיר) מיום 28.1.87 בו נרשם "מענק חודש 13 לשנת 1986 הערכת עבודה", וסיכום תנאי עבודה עם עובד אחר (נספח ז' לתצהיר), משנת 1990, בו נקבע כי תשולם לאותו עובד משכורת 13 מדי שנה.

58. כאמור, לטענת התובע הוא קיבל "משכורת 13" מכח נוהג שקיים בנתבעת לתשלום הטבה זו, נוהג שהפך לחלק מתנאי עבודתו.

בע"ע 465/03 שנזכר לעיל, נקבע לעניין תביעה מכוחו של נוהג, כי:

"זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג – מעצם טיבו – הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו (ע"א 4937/92 "אגרא"נגד שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828). הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו, הוא התובע. רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסויים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

ובאשר לדרך ומידת ההוכחה של נוהג, קבע בית הדין הארצי בע"ע 348/99 "צים"חברת השיט הישראלית בע"מ - שמשון שרעבי, (פסה"ד מיום 20.11.03), כי:

"שעה שמבקשים להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, הרי שיש להוכיח באופן דווקני וחד משמעי כי המעביד נותן הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע, באופן שאי מתן הזכות לעובד מסויים, משמעה אפלייה פסולה שלו כלפי כלל העובדים. לפיכך נקבע כי על המבקש להוכיח קיומו של נוהג, מוטל נטל הראייה בעניין זה, וכי עליו להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן מהו הגדרתו המדוייקת של הנוהג" .

עוד נקבע באשר להביט הכמותי בע"ע 348/99 צים לעיל, כדלקמן:

"עצם קיומם של מקרים בהם שולם מענק פרישה אינו מלמד, בהכרח, על קיומו של נוהג ולהוכחת נוהג אין די בהצגת מספר מקרים. לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים."

59. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

בענייננו, האסמכתא היחידה שיכולה לתמוך בטענת התובע כי שולמה לו אי פעם ההטבה המוכרת כ"משכורת 13" הוא ספח השיק משנת 87', אלא שעל ספח זה אין שם. מעבר לכך, אין כל אזכור לתשלום "משכורת 13" לתבוע בהכרח, ודוק, המענקים ששולמו בחודש דצמבר (ולא בהכרח כל השנים) שולמו החל משנת 2001 לכל המאוחר, בסכומים משתנים שאין כל קשר בינם לבין משכורת חודשית.

משכך, וגם אם נראה במענקים ששולמו עד שנת 97' כמענקים דמויי "משכורת 13", ברי כי החל משנת 97' הופסק תשלומם של מענקים אלו לתובע.

הנה כי כן אפילו היינו קובעים שהוכח נוהג לשלם לתובע משכורת 13 עד שנת 1997 (ולא כך קבענו), הרי שהתובע לא הוכיח את קיומו של אותו נוהג לאחר מועד זה. ההיפך הוא הנכון, לאחר מועד זה שולמו לתובע מענקים בסכומים משתנים, אם שולמו.

לא למותר יהיה לציין כי התובע אף לא הוכיח נוהג בנתבעת בכלל, לתשלום "משכורת 13" לאחר שנת 97'. ההסכם שצירף התובע עם העובד האחר הוא הסכם עם עובד אחד ואף הוא משנת 1990. הסכם עם עובד אחד משנת 90' אינו עולה כדי "תשתית ראייתית רחבה" לקיומו של נוהג כנטען על ידי התובע.

60. סיכומם של דברים. אם וככל שהנתבעת נהגה לשלם לתובע "משכורת 13", הוכח שהסדר זה הופסק בשנת 1997. מאז במשך 10 שנים קיבל התובע מענקים בסכומים משתנים ולא בהכרח בכל השנים. התובע לא מחה על הפסקת ההסדר הקודם (ככל שהיה כזה) במשך 10 שנים, ועל כן נתן את הסכמתו מכללא לשינוי, התניה הישנה.

אי לכך, מששוכנענו כי אין עוד תוקף להסדר הקודם מכוחו עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי "משכורת 13", אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו זו של התובע.

התביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות

61. עד כה דנו בתביעות התובע לתשלום הפרשים מכח זכויות הסכמיות, או נוהג , ומכאן נפנה לדון בתביעת התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות.

במובחן מהזכויות שנתבעו עד כה, הזכות לשעות נוספות היא זכות קוגנטית מכח חוק מגן, ובתור שכזו, אין העובד רשאי לוותר עליה.

מכאן ששתיקת התובע במשך השנים, אין בה כדי לגרוע מזכאותו לתשלום אותה זכות, ככל ובמידה שתוכח.

62. וכך, ברכיב זה לכתב תביעתו, עתר התובע לחיוב הנתבעת, בתשלום הסכום הכולל של 33,329 ₪ בגין הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות לתקופה שהחל מחודש 1/02 ועד לחודש 2/07 מעבר לסכומים ששולמו לו. כמו כן על דרך האומדנא עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 3,492 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות בשנת 2001.

לציין כי במקור עתר התובע בכתב תביעתו לחיוב הנתבעת בתשלום הסכום הכולל של 66,227 ₪ ברכיב, אולם לאחר שהנתבעת המציאה את דוחות הנוכחות שלו, הגיש התובע חוות דעת של מומחה מטעמו מר דנטס, על הסכום הכולל של 33,329 ₪, והעמיד את תביעתו על סכום זה.

לטענת התובע, הוא עבד כל יום החל מהשעה שש בבוקר ועד השעה שש בערב, עם סטייה של כחצי שעה. לדבריו, הסטיה כאמור נבעה מכך ששעת ההתחלה לא היתה קבועה והיתה תלויה בדרישות השונות של המפעל, עת לעיתים, בבוקר היה צורך להביא עובדות שעבדו במפעל לעבודה ולעיתים היה צריך להביא לעבודה עובד שנשלל רישיון הנהיגה שלו. כך גם לעיתים נדרש התובע להקדים להביע לעבודה כדי להכין את המפעל או להקדים כדי לנסוע אל לקוח מרוחק.

לטענתו, גם שעת סיום עבודתו לא היתה קבועה והשתנתה בהתאם לצרכי עבודתו, בין אם כאשר עבד אצל לקוח מחוץ לחצרי המפעל ובין אם נשאר במפעל כדי לסגור את המכונות, לעשות הכנות ליום המחרת, טלפונים וישיבות הנהלה.

עוד טוען התובע כי בימים שעבד מחוץ לחצרי המפעל לא היתה לו אפשרות להדפיס כרטיס נוכחות, ואשר לטענת הנתבעת בדבר שעת הפסקה, הרי שמאז שהפסיקה הנתבעת לשלם לו אש"ל כאשר שהה מחוץ למפעל, הוא כלל לא נטל הפסקה בעת ששהה מחות לחצרי המפעל.

מוסיף התובע וטוען כי הואיל והנתבעת נמנעה מלהציג את דוחות הנוכחות לשנת 2001, יש לפסוק לו הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות לפי ממוצע שעות עבודתו בשנת 2002, וזאת לנוכח המגמה בפסיקה, להגמשת הכללים בדבר נטל הראיה החלים על התובע גמול שעות נוספות.

63. מנגד לטענת הנתבעת, התובע קיבל את התמורה המלאה עבור השעות הנוספות שעבד.

לטענתה, מתכונת העבודה בנתבעת היא החל מהשעה 06:45 עד לשעה 16:45, עם שעה הפסקה, וזאת במשך חמישה ימים בשבוע. לדבריה, התובע עבד בשעות בהן כלל לא נדרש ממנו לעבוד, עת חרג משעת ההגעה לעבודה ומשעת סיומה, והרחיב את שעות העבודה על דעת עצמו, ללא אישור הנתבעת, בניגוד למוסכם בין הצדדים ובחוסר תום לב.

בכך, לטענתה, הפר התובע את ההתחייבויות שהיו מקובלות בנתבעת, שיבש את מסגרת שעות העבודה, תוך שהוא יוצר פיקציה של שעות נוספות.

עוד טוענת הנתבעת כי מהשוואת דוחות הנוכחות של התובע לתלושי השכר עולה כי שולם לתובע עבור שעות ביתר מאלו שבהן עבד, ובתביעתה כנגד התובע טענה הנתבעת כי התובע ניצל את חוסר ההבנה והידיעה בהנהלת חשבונות של הנתבעת, ועקב כך זכה לתשלומים ביתר. לטענת הנתבעת, התובע עבד מחודש 1/02 ועד סוף תקופת עבודת בסך הכל 122.39 שעות נוספות, ובפועל שולם לו עבור 356.46 שעות נוספות, כאשר בבכל מקרה הוא עבד שעות נוספות שלא באישור הנתבעת, ועל כן עליו להשיב לה את הסכומים ששולמו לו ביתר, בסך כולל של 13,472 ₪.

64. כאמור לטענת הנתבעת מתכונת העבודה היא החל מהשעה 6:45 בבוקר ועד השעה 16:45 אחרי הצהריים, כולל שעה הפסקה. ואילו לטענת התובע הוא עבד כשתיים עשרה שעות ביום עם סטייה של כחצי שעה.

כאמור במסגרת הליך גילוי המסמכים בין הצדדים, העבירה הנתבעת לתובע את דוחות הנוכחות לתקופה 1/02 – 2/07, והם אף צורפו לתצהירו של סמנכ"ל הנתבעת (נספחים יז-יט לתצהיר).

מעיון בדוחות הנוכחות שצירפה הנתבעת, עולה כי התובע החל את יום עבודתו, פעמים רבות סמוך לשעה שש בבוקר, ופעמים רבות עוד יותר לפני השעה שש ושלושים, כאשר לעיתים החל התובע את יום עבודתו אף לפני השעה שש בבוקר.

אשר לשעת הסיום, התובע סיים את יום עבודתו ברוב הפעמים לפני השעה חמש ומעט פעמים אחרי השעה חמש ושלושים. שמונה פעמים בלבד בתקופה כאמור עבד התובע עד השעה שש בערב או לאחריה. פעם נוספת עד השעה שמונה בערב ופעם אחת עד השעה תשע בערב.

יצוין עם זאת, כי בפועל עתר התובע לתשלום הגמול על פי דוחות הנוכחות של הנתבעת, ולא לפי מתכונת עבודה של שתים עשרה שעות.

65. אשר לטענת הנתבעת בדבר מתכונת העבודה במפעל –

למתכונת עבודה מהשעה 6:45 ועד השעה 16:45, עשר שעות עבודה, כאשר מתוך שעות אלה שעה אחת היתה הפסקה.

המצהיר מר רוזן מטעם הנתבעת העיד בתצהירו, כי שעות העבודה הנהוגות בנתבעת הן כנטען על ידי הנבעת, וכך גם העיד בחקירתו הנגדית לפנינו (ראה עדותו: בעמ' 33 לפרוטוקול ש' 8), אולם כאשר עומת עם מזכר לפיו שעות העבודה שלו הן משעה 6:15 עד שעה 17:30, אישר כי אלה הן אכן שעות עבודתו, ובמילותיו:

"ש. יש בידי מזכר ששעות העבודה שלך הן מ- 06.15 עד 17.30.

ת. זה נכון, הואיל ואני לקחתי את העובדות אז שעות העבודה שלי חושבו מרגע שאספתי אותן.

ש. למה עד 17.30?

ת. כי אני צריך להכין את סידור העבודה למחרת, להכין את המשלוחים ולכן החשיבו לי את המשרה עד 17.30" (ראה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש': 6-10).

עדותו זו של מר רוזן תומכת בגרסת התובע הן לגבי מועד תחילת עבודתו והן לגבי סיומה. גם התובע, כמו מר רוזן, העיד כי לעיתים יום עבודתו היה מתחיל מוקדם יותר, כשהיה צורך להסיע עובדים למפעל, וכך גם התובע העיד שלעיתים הוא נדרש להישאר מאוחר יותר כדי לארגן את יום המחרת, או כשעבד אצל לקוח מחוץ לחצרי המפעל ושעת הסיום היתה כרוכה בנסיעה ממושכת הביתה (ראה עדותו: בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 10-21).

66. אשר לשעות עבודתו של התובע -

התובע צירף לתצהירו בתביעת הנתבעת מזכר פנימי מיום 18.11.99 (נספח א לתצהיר), בו מורה מר יובל קצנשטיין - מנכ"ל המפעל, לתובע ולעובד נוסף, כי בימי רביעי על התובע ועל העובד הנוסף (לסירוגין) לצאת בבוקר שעה אחת מוקדם יותר ולהישאר באזור תל-אביב עד שעה 16:00. כן צירף התובע מזכר פנימי נוסף ממר יובל קצנשטיין (נספח ב לתצהירו הנ"ל) מיום 7.7.02, בו מעיר מר קצנשטיין לתובע על כך שהוא יוצא לעבודתו באזור תל-אביב לאחר השעה שבע בבוקר, ומזכיר לו כי הנוהג בנתבעת מאז ומתמיד הוא לצאת לעבודות חוץ מוקדם ככל האפשר, על מנת להגיע ללקוח בסביבות השעה 08:00 בבוקר לכל המאוחר.

ברי איפוא כי באותם מקרים שבהם יצא התובע ללקוח באזור המרכז ונדרש להישאר באזור המרכז עד לשעה 16:00 ולחזור לאזור חיפה, יום עבודתו הסתיים לאחר השעה 16:45.

גם ביחס לשעת תחילת עבודתו של התובע, לא נסתרה טענת התובעת כי נדרש להקדים להגיע לעבודה על מנת להסיע עובדים, או לצרכים אחרים, כפי שגם העיד מר רוזן.

ובאשר לימים בהם עבד התובע מחוץ למפעל, כעולה מהמזכר שהובא לעיל, בימים שנדרש התובע להגיע לאזור תל אביב, אין זה סביר שהגעה ממפרץ חיפה לתל אביב בשעות הבוקר תיקח רק שעה ורבע.

ודוק, טענת הנתבעת לגבי מתכונת עבודה קבועה של התובע בין השעות 6:45 ל- 16:45, נסתרת גם מתוך דוחות הנוכחות שצירפה לתצהירה.

67. אשר למעורבותה של הנתבעת בקביעת יום העבודה של התובע –

הנתבעת לא טענה, ולא שכן שלא הוכיחה, כי במהלך תקופת עבודתו של התובע העירה לתובע על כך שהוא חורג משעות העבודה הקבועות לו.

לא זו אף זו, כפי שטען התובע, הנתבעת הקפידה עד מאוד עם עובדיה, הן בדרישה להחתמת כרטיס נוכחות, והן בדיווח על מקום הימצאם.

הנתבעת צרפה לתצהירה מספר מסמכים מהם עולה כי התובע ננזף על אי העברת כרטיס נוכחות. כך, מתזכורת פנימית מיום 4.11.96 (נספח א לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת) עולה כי הנתבעת הנפיקה לעובדיה כרטיס נוכחות החל מיום 3.11.96. בתזכורת זו מונחים עובדי הנתבעת להעביר את הכרטיס המגנטי בשעון הנוכחות בכניסה וביציאה. התובע קיבל מספר פניות מהנתבעת (צורפו לנספח א הנ"ל), בהן הוא מתבקש להקפיד על העברת כרטיס הנוכחות, עקב מחדלו לעשות כן. במזכרים אלה אף התרתה הנתבעת בתובע שאי העברת הכרטיס המגנטי תגרור ניכוי בשכרו, והתובע גם ננזף, על כך שהוא מגיע באיחור.

העולה מהמזכרים שצורפו הוא שהנתבעת הקפידה עם התובע בשעות ההגעה והיציאה מן העבודה.

יתרה מכך. הנתבעת פקחה על מקום הימצאו של התובע גם כשעבד מחוץ למפעל, ודרשה ממנו להיות זמין בטלפון נייד, ולעניין זה צירפה הנתבעת מספר הודעות בהם התובע ננזף על כך שאינו זמין בנייד (נספח ב לתצהיר הסמנכ"ל).

כך גם עולה ממזכר מיום 26.3.02 שצירף התובע לתצהירו (נספח ה' לתצהיר), שמר יובל קצנשטיין נוזף בתובע על הגשת טופס שקרי, לטענתו, ביחס לדיווח השעות שעבד התובע והיכן עבד, תוך ציון כי מדובר בדיווח בלתי סביר לגבי שעות התחלה וסיום עבודה בכמה מקומות.

עוד הוכח כי הנתבעת לא סמכה רק על דיווחיו של התובע, אלא התקינה איתורן ברכב ששימש את התובע. כך, בתזכורת פנימית נוספת (נספח ו' לתצהיר התובע), מודיע יובל קצנשטיין לתובע כי ברכב החברה שברשותו, כי: "מותקן איתורן שתפקידו לדווח לחברה היכן מצוי רכב החברה בכל רגע נתון. לידיעתך". כך גם ביום 4.1.07 הועבר לתובע מסמך לחתימה בו הוא מתחייב לעשות שימוש סביר במכשיר הטלפון הנייד המשודרג שניתן לו. במסמך זה נרשם כי קיים מעקב לוויני אחר מיקומו (נספח ז' לתצהיר התובע).

העולה מן האמור לעיל הוא שהנתבעת היתה מודעת היטב לשעות עבודתו של התובע, עקבה אחר שעות עבודתו של התובע ואחר דיווחיו כששהה מחוץ למפעל, והקפידה עמו בהעברת הכרטיס המגנטי בכניסה וביציאה כאשר עבד במפעל.

לנוכח התנהלותה הקפדנית של הנתבעת, איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה התובע היה יכול "למתוח" את שעות עבודתו, על מנת להגדיל את התמורה המשולמת לו, ללא אישורה של הנתבעת.

אי לכך, נדחית טענת הנתבעת לפיה התובע עבד שעות נוספות שלא על דעתה וללא אישורה.

68. אשר לחישוב השעות הנוספות ששולמו לתובע –

עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי רישום הנוכחות של התובע לוקה בפגמים רבים.

יצוין כי דו"ח הנוכחות מכיל רובריקות של שעת כניסה, שעת יציאה, סה"כ נוכחות, זמן הפסקה, שעות נוספות, שעות תקן, הפרש תקן, שעות 100%, שעות 125%, שעות 150%, שעות 175%, שעות 200%.

עד חודש 4/04 עולה מן הדוחות כי השעות הנוספות של התובע חושבו, כאשר תקן השעות ליום היה 10 שעות, כך ששעות נוספות נחשבו רק שעות שעבד התובע מעל עשר שעות. עם זאת יצוין כי לא הופחתה שעת הפסקה.

החל מחודש 5/04 שונה התקן ושעות התקן ליום הועמדו על תשע שעות; בחודש 8/04 תקן השעות בימי החופשה עמד על 10 שעות, ובימי עבודה – על 9 שעות, וכך ביחס לימי מחלה כעולה מדו"ח חודש 12/04.

החל מחודש 1/05 שונה התקן שוב לשמונה שעות ביום; בחודש 3/05 שוב שונה התקן ל-9 שעות ביום; בחודש 4/05 שונה ל-8 שעות ליום; והחל מחודש 5/05 – שונה ל-9 שעות ליום.

כפעל יוצא מכך, בכל יום שבו עבד התובע 10 שעות ומעלה, הוא "הפסיד" תשלום עבור 0.4 שעות, לכל הפחות.

זאת ועוד, כאשר החסיר התובע שעות עבודה, הנתבעת קיזזה את שעות החוסר של התובע מהשעות הנוספות. כך למשל בחודש 1/02 התובע עבד 2:24 שעות נוספות והחסיר 3:51 שעות. הנתבעת רשמה בדו"ח הנוכחות שהתובע החסיר את ההפרש – 1:27 שעות. חישוב אינו כדין באשר הוא מתעלם מכך שערך שעה נוספת גבוה ב-25% מערך שעה חסרה רגילה.

בנוסף לכך, אין התאמה בהכרח בין מספר השעות הנוספות או החסרות הנקובות בדוח, לבין התשלום בתלוש השכר. עת לעיתים החסירה הנתבעת שעות ולעיתים, יש לומר, הוסיפה שעות. כך, למשל, בתלוש השכר לחודש 1/02, לאחר קיזוז השעות הנוספות מהשעות החסרות נוצרה יתרה של 1:27-, אולם בריכוז השעות הנוספות בדו"ח רשמה הנתבעת חוסר של 8:38 שעות ואף קיזזה לתובע 8.5 שעות בתלוש השכר. כאשר נשאלה על כך גב' ברק בחקירתה הנגדית לפנינו, השיבה שהיא החלה את עבודתה בנתבעת רק ביום 1.8.05 ועל כן אין היא יודעת לבאר את החישובים לתקופה שקדמה לתקופת עבודתה (ראה עדותה: בעמ' 35 לפרוטוקול ש' 6-10).

כך גם בחודש 5/03 נרשמו לתובע 7:48 שעות נוספות, ולאחר קיזוז השעות בחסר, נותרו 4:42 שעות. בתלוש השכר לחודש זה שולמו לתובע 4.5 שעות רגילות ועוד 15 שעות רגילות.

69. גב' ברק נחקרה בחקירתה הנגדית לפנינו לגבי חודש 11/05 וביארה כי בחודש זה שולמו לתובע 7 שעות ביתר, כפי שעולה מהרובריקה תחת הכותרת "שעות 100%", אלא שמעיון בדו"ח זה עולה כי גם לאחר שחושב יום עבודה בערך של תשע שעות, וגם לאחר שהופחתה בכל יום שעה בגין שעת הפסקה, עדיין היתה לתובע יתרה של 13:43 שעות כפי שאכן רשום ברובריקה "הפרש תקן". הנתבעת לא ביארה כיצד ברובריקה הבאה - שעות 100%, הפכו שעות אלה לשבע שעות בלבד. בדו"ח הנוכחות רשום 6:56 שעות והגב' ברק העידה כי עיגלו זאת לשבע שעות. עם זאת על פי תלוש השכר באותו חודש שילמו לתובע 13:43 שעות רגילות.

ודוק. על פניו, הרובריקה של שעות 100% היא המרה של הדקות לחלקי שעה בשבר עשרוני. אולם גם המרה זו אינו ברורה. כך למשל 31 דקות הומרו ל -0.11 שעות ואילו 26 דקות הומרו ל -0.17. הנתבעת לא סיפקה הסבר להמרה זו או הסבר אחר לרישום השונה ברובריקה של שעות 100%.

בריכוזים השנתיים של השעות הנוספות של התובע רשמה הנתבעת שעות נוספות או שעות בחסר שעבד התובע על פי הסיכום של רובריקת שעות 100%, תוך שהיא מתייחסת לרישום בדו"ח כרישום של דקות וממירה, ככל הנראה שוב, את הרשום בדו"ח השעות לשבר עשרוני. כך, למשל בחודש 2/06 7:41 שעות הומרו ל – 7.75, ובחודש 3/06 3:23 הומרו ל- 3.40 שעות, וכך גם העידה הגב' ברק כי שעה ועשר דקות בחודש 6/06 הפכו ל- 1.15 שעות בדו"ח המרוכז (ראה עדותה: בעמ' 36 לפרוטוקול ש' 21-23).

עוד נשאלה הגב' ברק ביחס לדו"ח מחודש 6/06, מדוע לא נרשמו 4 שעות נוספות שביצע התובע כשעות נוספות אלא נרשמו ברובריקת הפרש תקן, והשיבה:

"ש. יש הפרש תקן שהתובע עבד 4 שעות מעל בטור ליד ואני שואלת מדוע את מתעלמת מזה?

ת. הפרש התקן זה כשאדם מדפיס שעון לפני מועד תחילת העבודה (06.45) אם הוא מגיע מוקדם יותר השעות האלה לא נחשבות לו כי הוא לא עובד. העבודה מתחילה ב- 06.45.

ש. אם הוא נאלץ להגיע לפני בגלל אילוצי עבודה?

ת. בדרך כלל כשיש מצב כזה מיידעים אותי שהעובד נאלץ להגיע יותר מוקדם ואז זה בתשלום.

ש. איפה זה מופיע בדו"ח הנוכחות?

ת. זה לא מופיע אלא אני מקבלת מכתב נפרד מההנהלה. אני לא קיבלתי מכתב" (ראה עדותה בעמ' 36 לפרוטוקול ש': 24-27 ועמ' 37 ש' 1-3).

ודוק, כאשר גב' ברק מסבירה כי היא לא מחשיבה את ארבע השעות שהתובע עבד ביתר היא מתעלמת מכך שבתוצאה של 1.10-, קוזזו ארבע שעות אלה לאחר שהומרו, ככל הנראה בשבר עשרוני.

כך גם, בהמרה בין הפרש תקן לשעות 100%, השעות בחסר הומרו במדויק, ואילו השעות ביתר צומצמו. כך 2:36 שעות בחסר הומרו ל- 2:59 שעות, ו- 0:39 שעות בחסר ל - 0:57 שעות בחסר. לעומת זאת 0:38 דקות ביתר הומרו ל- 0:21 שעות.

כך גם בחודש 5/06, 2:36- שעות הומרו ל- 2:59- שעות וכן 0:39- ל- 0:57-, אולם 0:38 ביתר הומרו ל- 0:21. בשיטה זו ארבע שעות ביתר הפכו ל- 1.10 בחוסר.

ואם לא די בכך, הרי שבפועל בחודש 6/06 שולם לתובע עבור 1.82 שעות רגילות, בנוסף על משכורתו החודשית, ובחודש 5/06 כאשר היתרה היתה 7:51- שעות, קוזז משכרו שלוש שעות רגילות.

70. לנוכח הליקויים כאמור, ברישום וחישוב השעות הנוספות, אנו מעדיפים את אופן חישוב השעות של המומחה מטעם התובע אשר התבסס על הוראות החוק, וזאת בהסתייגות כפי שתפורט להלן בהמשך.

71. סיכום דברינו עד כה.

העולה מהאמור לעיל במצטבר הוא שאיננו מקבלים את טענת הנתבעת בדבר מתכונת עבודה קבועה כנטען על ידיה; כמו כן אנו דוחים את טענת הנתבעת לפיה התובע הרחיב את משרתו על דעת עצמו ועבד שעות נוספות שלא על דעתה ואישורה.

משאלו קביעותינו במחלוקות שנפלו בין הצדדים בסוגיה זו, נפנה להלן לבחון את חישוביו של המומחה מטעם התובע.

72. כאמור, התובע צירף לתצהירו (נספח ב' לתצהיר) את חוות דעת של הכלכלן מר רפי דנטס.

בחקירתו הנגדית לפנינו, הסביר מר דנטס כיצד ערך את חישוב השעות הנוספות של התובע (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 9-23), כדלקמן:

ממספר השעות הכולל שעבד התובע לפי כל דוח, הופחתו שעות ההפסקה, היינו שעה אחת לכל יום, מלבד ימים שסומנו בדו"ח הנוכחות בכוכבית, וזאת, בהסתמך על דבריו של התובע. מר דנטס העיד כי נאמר לו על ידי התובע שאלה הם ימים בהם עבד מחוץ למפעל, ובהם לא עשה הפסקה של שעה במהלך יום עבודתו. בהתאם לכך העיד מר דנטס, הוא לא הפחית בימים אלה שעה משעות עבודתו של התובע (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 28 עד עמ' 10 ש' 3).

מיתרת השעות, לאחר אותה הפחתה בגין שעות הפסקה, החסיר מר דנטס את שעות התקן, כך שהתוצאה היא מספר השעות הנוספות שהתובע עבד בחודש.

את שעות התקן, חישב מר דנטס לפי מספר ימי העבודה בחודש, במכפלת 8.6 שעות ליום.

את מספר השעות הנוספות שהתקבל, הכפיל מר דנטס בערך של 125%, כאשר ערך שעה חושב על ידי חלוקת השכר החודשי ב- 186 שעות. עוד ביאר מר דנטס, כי לנוכח מיעוט השעות בערך של 150%, הוא ערך את החישוב של כל השעות הנוספות לפי ערך של 125%, בלבד.

לאחר שסיכם את שווי כלל השעות הנוספות כאמור, הפחית מהסכום הכולל את הסכומים ששולמו לתובע בפועל בתלושי השכר, והיתרה היא עתירתו של התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות.

73. אם אכן מספר השעות שעבד התובע בערך של 150% הוא זניח, תחשיבו זה של מר דנטס הוא תחשיב נכון בעיקרו.

דא עקא שאין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הסימון בכוכבית בדו"ח מעיד על עבודה מחוץ למפעל. לעניין זה התובע לא המציא כל ראיה לקורלציה בין סימון הכוכבית לבין עבודה מחוץ למפעל. לא זו אף זו מהשוואת הימים שסומנו בכוכבית לדוח הוצאות הרכב (נספח ד' לתצהיר התומך בבקשה לצירוף ראיות) אין התאמה בין הימים בהן נסע התובע מחוץ לעיר לבין הימים שסומנו בכוכבית. גם אם יש התאמה לחלק מהימים שננקבו בדו"ח הרכב (נספח ה לתצהיר הנ"ל) לחודשים 4-7/03, הרי שיש ימים רבים אחרים בחודשים אלה שמסומנים בכוכבית בדו"ח הנוכחות, ולגביהם לא נרשם שהתובע היה מחוץ למפעל.

בהינתן כי יש ימים שמסומנים בכוכבית רק בשעת הכניסה, יש ימים שמסומנים רק בשעת היציאה ויש ימים שמסומנים בכוכבית גם בשעת הכניסה וגם בשעת היציאה, עדיפה עלינו גרסת הנתבעת לפיה הכוכבית מציינת אי החתמת כרטיס על ידי התובע בכלל והיא אינה משקפת בהכרח את הימים בהם שהה התובע מחוץ למפעל.

מכל מקום, אף לא שוכנענו כטענת התובע שבימים בהם שהה מחוץ למפעל, לא עשה כל הפסקה ועבד ברציפות כל היום. התובע תלה את הסיבה לכך בהפסקת תשלום האש"ל והעיד:

"לא עשיתי הפסקות בגלל שהפסקתי לקבל אש"ל אז למה שאני אעשה הפסקה, אני אביא קבלה ולא אקבל תמורה. הייתי אוכל באוטו סנדוויצ'ים לפעמים תוך כדי נהיגה ולפעמים אני עוצר אצל קלינט ולוקח איתי את הסנדוויץ ונכנס לקליינט ונותנים לי כוס מים ואני אוכל תוך כדי הפגישה עם הלקוח. אני בשנים האחרונות הפסקתי לשבת במסעדות. עד 8 שנים לפני הייתי עוצר במסעדה אוכל כמו בן אדם ומביא את הקבלה ומקבל תמורה" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 4-9).

אין כל הגיון בגרסה זו ואנו דוחים אותה מכל וכל.

74. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי יש להפחית שעה אחת מתחשיבו של מר דנטס גם באותם ימים שסומנו בכוכבית.

ודוק, בחודשים בהם לא חישב מר דנטס שעות נוספות, אין להפחית שעה בימים המסומנים בכוכבית, ובחודשים בהם חישב פחות שעות נוספות ממספר הכוכביות, אין לחשב כלל שעות נוספות באותו חודש.

משאלו קביעותינו, להלן חישוב השעות שיש להפחית מסך כל השעות הנוספות להן עתר התובע:

משאלו הם פני הדברים, אנו קובעם שיש להפחית מעתירתו של התובע לתשלום שעות נוספות לשנים 2002-2006 סך של 9,558.08 ₪.

75. אשר לעתירת התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, בגין שנת 2001, לגביה הנתבעת לא המציאה דוחות נוכחות, אין ידינו לקבל את עתירת התובע לפסוק לו גמול לפי ממוצע השעות בשנת 2002, ונבאר להלן.

76. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות בענייננו, התייחסה כולה לתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר. בכל הנוגע להוכחת תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, נפסק כי:

"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב"

[ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28].

זאת ועוד, הנטל להוכחת תביעה לגמול שעות נוספות חל במלואו על העובד (התובעת בענייננו), ולעניין זה קובעת הפסיקה כי על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם [ראה: דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט, ח 343].

משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38].

כך נקבע, כי: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות – עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך – כמובן שתביעתו תידחה" [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577].

בצד פסיקה זו וכבר בראשית דרכו של בית הדין לעבודה נקבע חריג לכלל זה, והוא הזכאות לגמול שעות נוספות כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה [ראה: דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד לעיל].

ובפסיקה מאוחרת יותר נקבע (עוד קודם לתיקון 24), כי:

"מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה."

[ראה: ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח' (פסה"ד מיום 12/11/08)].

בענייננו לא מתקיים אף לא אחד מאותם חריגים המצדיקים הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד.

ראשית, לא שוכנענו כי התובע עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות. ההיפך הוא הנכון. עיון בריכוז השעות שבחוות הדעת מטעם מר דנטס מעלה כי קיימת שונות רבה הן במספר השעות שעבד התובע מדי חודש והן במספר השעות שעבד מדי שנה. שנית, לא מדובר בהעבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות בכלל, אלא בתשלום שעות נוספות בחסר (שלא מן הנמנע כי חלקו נבע מטעויות חישוביות). שלישית התובע השהה את תביעתו במשך שנים. כפי שציינו לעיל, בהינתן כי מדובר בזכות קוגנטית, אין באותה השתהות כדי לשלול ממנו את הזכות עצמה, אך בכל הנוגע להגמשת נטל הראיה איננו רואים סיבה להגמיש את הנטל המוטל על התובע בשל מחדלו זה, זאת בפרט ומיוחד לנוכח העובדה שבמועד הגשת התביעה לא כל שכן במועד ביצוע הליך גילוי המסמכים חלפו 7 שנים שבהן מחויבת היתה הנתבעת לשמור את הדוחות ברשותה.

משכך, התוצאה היא שעתירתו של התובע לתשלום שעות נוספות בגין שנת 2001, נדחית.

77. אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפרק זה, התוצאה היא שהתובע זכאי לתשלום שעות הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות, בסכום כולל של 23,771 ₪, לפי החישוב שלהלן :

33,329 ₪ (עתירת התובע לשנים 2002-2006) בניכוי הסכום הכולל של 9,558 ₪ (שעות הפסקה שיש לנכות על פי קביעתנו לעיל) = 23,771 ₪.

אי לכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 23,771 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות לשנים 2002-2006.

מטעמים של נוחות החישוב, אנו מורים כי סכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית התקופה נשוא התביעה, היינו מיום 1.6.04 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים.

78. כנזכר לעיל, ביום 1.11.06 לאחר שקיבל החזר הוצאות רכב על חלק מההוצאות שהוציא, הודיע התובע לגב' ברק כי הוא מתפטר מעבודתו בנתבעת לאלתר.

עוד באותו יום שוחח סמנכ"ל הנתבעת, עם התובע והפציר בו לחזור בו מהתפטרותו, וביום 19.11.06 שב התובע לעבוד, והמציא אישורי מחלה לתקופה עד למועד זה.

79. ביום 13.12.06 נשלח אל הנתבעת מכתב ב"כ התובע בו נטען כי קיימת פגיעה ו/או הרעה מתמשכים מצד הנתבעת בתנאי עבודתו של התובע, המתבטאת, בין היתר באי קיום תנאי עבודה המתחייבים על פי דין, קיצוץ בזכויותיו ופגיעה בשכרו, בתנאים סוציאליים ונלווים. עוד נטען כי חרף פניות חוזרות ונשנות, הנתבעת לא פעלה לתיקון המצב והמשיכה את ההרעה והפגיעה בתנאי עבודתו.

בהמשך המכתב פורטו הפגיעות בתנאיו וזכויותיו של התובע כדלקמן:

- אי העברת מלוא הניכויים וההפרשות לביטוח מנהלים (כפי שנדונו על ידינו לעיל)

ודרישה להשלים את חסר ללא דיחוי.

- שינוי תנאי הפרמיה הקבועה בחודש 4/04 (שינוי שבוצע בהסכמת התובע – א.ר.ק.), ודרישה לשלם לתובע רטרואקטיבית את מלוא הפרמיות לפי ההסדר הקודם החל מחודש 3/04.

- תשלום "משכורת 13" באופן חלקי בלבד (כפי שנדון על ידינו לעיל), החל משנת 1999 ודרישה לשלם לתובע את מלוא ההפרשים רטרואקטיבית החל משנת 2001.

- דרישה להתקין את הדלקן ברכבו של התובע, ולשלם לו את כל הוצאות הרכב שהוציא והוא מוציא.

- הגבלת צבירת ימי החופשה עד 10 ימים לשנה ודרישה לאפשר לתובע לצבור מעל 10 ימי חופשה, כמו גם דרישה לזיכוי התובע בגין 5 ימי חופשה מחודש 8/04 ובגין 3 ימי חופשה מחודש 4/05.

- הפסקת ההשתתפות באחזקת הטלפון הקווי החל מחודש 9/03 ודרישה לשלם רכיב זה רטרואקטיבית החל מחודש 9/03.

- ניתוק קו טלפון חוץ ממשרד התובע ודרישה לחבר את הקו כמו גם דרישה לאפשר לו לקבל שיחות פרטיות מקו זה לכשיחובר.

- סביבת עבודה רווית גזים רעילים, בתנאי רעש בלתי נסבלים, ללא אוורור וללא אמצעים להקטנת רעש, ודרישה להסדיר את סביבת העבודה ללא דיחוי.

- הפסקת מימון בדיקות רפואיות תקופתיות אחת לשנה, הפסקה שהתרחשה שנתיים קודם עת עברה הנתבעת למימון בדיקות אחת לשנתיים בלבד, זאת בצירוף דרישה למימון הבדיקות כאמור אחת לשנה.

- אי מסירת דוחות נוכחות לתובע ודרישה להמצאת דוחות הנוכחות לחמש השנים האחרונות.

בסיפא למכתב נאמר שככל שהנתבעת לא תפעל להחזרת תנאי העבודה לקדמותם ו/או לתיקונם ואם לא ישולמו כל הכספים שנדרשו בתוך 21 יום – לא יהא מנוס לתובע אלא להתפטר ולתבוע את מלוא זכויותיו.

80. על מכתב זה השיב כאמור סמנכ"ל הנתבעת בציינו כי נראה שהתובע מנסה בחוסר תום לב ל"הכשיר" את התפטרותו מיום 1.11.06 לכזו המצדיקה התפטרות בדין מפוטר.

בהמשך המכתב מתייחס סמנכ"ל הנתבעת, אחת לאחת ובפירוט רב לדרישות, תוך שהוא דוחה אותן אחת לאחת, ומוסיף כי התובע מעולם לא הלין על הנטען במכתב.

הנושא היחיד עליו הלין התובע, לדבריו, הוא נושא השתתפות הנתבעת בהחזר הוצאות הרכב (נשוא התפטרותו ביום 1.11.06), ולגביו הוא מציין, כי אלמלא הוא היה מעוניין בהמשך עבודתו של התובע, מן הסתם היה מקבל את התפטרותו זו, אך לא עשה כן.

כמו כן מסביר סמנכ"ל הנתבעת במכתב זה באריכות את נימוקי הנתבעת להגבלת היקף ההשתתפות בהוצאות הרכב.

עוד נאמר באותו מכתב כי בנושא ההפרשות והניכויים לביטוח מנהלים, הועברה פניה לחברת הביטוח לבדוק את הנושא.

מכל מקום, בסיום המכתב מציע סמנכ"ל הנתבעת, לתובע "לפתוח דף חדש" ולהמשיך ולעבוד בשירות החברה.

81. ביום 25.1.07, השיבה ב"כ התובע לסמנכ"ל הנתבעת במכתב בו דחתה את טענותיו אחת לאחת והוסיפה כי טרם הומצאו לידיה דוחות הנוכחות של התובע.

עוד נאמר כי הואיל והנתבעת בחרה לנקוט בדרך זו של התכחשות ו/או התעלמות מטענותיו של התובע במקום לנסות לתקן את המצב, אין בידיו של התובע ברירה אלא להתפטר מעבודתו מחמת הרעה של ממש בתנאי עבודתו ונסיבות אחרות ביחסי העבודה, אשר אינן מאפשרות לו להמשיך את עבודתו בנתבעת. בסיפא לדברים, התבקשה הנתבעת לרשום לפניה כי ההתפטרות תכנס לתוקף ביום 28.2.07.

82. ביום 30.1.07, השיב סמנכ"ל הנתבעת לב"כ התובע במכתב בו נטען בין היתר, כי התובע מעולם לא התייחס להתפטרותו מיום 1.11.06 כאל התפטרות ב"בעידנא דריתחא" ולא ביקש לחזור בו ממנה, ההיפך, נראה כי הוא מנסה להכשיר את אותה התפטרות בדרך לא דרך.

כך גם נטען כי הנתבעת מעולם לא הבטיחה לתובע שהיא תשלם לו את מלוא ההוצאות בגין הרכב, ואף אין לה כוונה להחליף לתובע את הרכב או את סוג הדלק ברכב.

83. במסגרת תצהירו הוסיף התובע על תנאי העבודה והזכויות שלשיטתו נפגעו, את הטענה שמנהלי הנתבעת כפו עליו לבצע עבודות חשמל הן במפעל והן מחוצה לו, למרות שהוא אינו חשמלאי ותוך חשיפתו לסכנת התחשמלות.

כמו כן בסיכומיו הוסיף התובע וטען להרעת תנאי עבודתו עקב הפסקת תשלום אש"ל והפסקת שירותי כביסה, טענה שלא נכללה במכתב באת כוחו ולא נכללה בכתב תביעתו ותצהירו. כך גם בסיכומיו כלל התובע את נושא שינוי תנאי תשלום הפרמיה (שנזכר אמנם במכתב באת כוחו, אך לא נזכר בכתב תביעתו ותצהירו).

84. ככלל, התפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפנינו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים.

וכך, אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290].

כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב – זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן 10-3 חיים כהן – הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421]

85. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' – פרנסה, פד"ע יד, 264, 269].

אי לכך נפסק, כי הגורם שהביא להתפטרות לא רק שצריך להיות קיים, אלא ­והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה של ההתפטרות, כדלקמן:

"יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא ­והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה"

[ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514].

במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל.

מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל נגד שלום לבבי, פד"ע ח', 261].

86. עד כאן הכלל, ומכאן נפנה לענייננו לבחון האם עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגביו שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

87. כמבואר לעיל, דחינו את טענותיו של התובע לתשלום פדיון חופשה, הפרשי "משכורת 13", והפרשי השתתפות בהוצאות טלפון נייח, עילות שנכללו במכתב באת כח התובע מיום 13.12.06. עצם הדחייה של הטענות מלמדת על כך, שלמצער לא היה יסוד לדרישה לתשלום הזכויות כאמור בגין העבר.

יתרה מכך, בהינתן שהנימוק שעמד ביסוד דחיית הטענות כאמור, היה הסכמה מכללא לשינויים שחלו בתנאי העבודה מפעל, ברי כי בכל הנוגע לעתיד, אף לא ניתן לראות באותן נסיבות בבחינת נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

מנגד, קיבלנו כאמור את תביעתו של התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, אלא שדרישה זו לא נכללה כאמור במכתב באת כח התובע מיום 13.12.06, ועל כן וגם אם לגופם של דברים נמצאה מוצדקת, ברי כי לא היתה הסיבה בעטיה התפטר התובע.

כך גם קיבלנו את תביעת התובע לתשלום הפרשים בגין הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים. נסיבה זו נכללה במכתב באת כח התובע מיום 13.12.06, וכאמור לא זכתה להתייחסות מצד הנתבעת בזמן אמת.

אי לכך נסיבה זו תילקח בחשבון על ידינו להלן בהמשך דיוננו.

88. משאלו הם פני הדברים נפנה להלן לדון בשאר העילות שצוינו על ידי התובע, ככאלו שהובילו להתפטרותו.

הטענה ליחס מעליב ומשפיל

89. התובע טען כי זכה ליחס מעליב ומשפיל מצד מנהלי הנתבעת, אשר כלל בין היתר, דיבורים פוגעים ומעליבים בעל פה ובכתב, פגיעה במעמדו זלזול והצרת צעדים.

לטענת התובע, בניגוד ללקוחות הנתבעת מהם זכה לקבל שבחים, הרי שמנהלי הנתבעת מר יובל קצנשטיין ובנו אריק קצנשטיין פגעו בו והתייחסו אליו באופן מזלזל ומשפיל והצרו את צעדיו.

מנגד טענה הנתבעת כי אין יסוד לנטען וכי התובע הוא שהפר את כללי ההתנהגות הנתבעת ברגל גסה והתעלם מכל נוהג או הנחיה של הנתבעת.

90. התובע צרף לתצהירו מספר מזכרים בהם הוא הוא ננזף, על אי רישום פרטים מלאים לחלק מכונה שהובא לתיקון (נספח ב' לתצהירו), על אי מתן שירות בניגוד להוראת הנתבעת, (נספחים ג', ד' לתצהירו), מזכרים המזהירים את התובע שאם לא יעביר כרטיס מגנטי, ולא יגיש דווח נכון - ינוכה משכרו, הודעה שהתקינו ברכבו איתורן, וקיום מעקב לוויני אחר מיקומו, ותזכורת שעדיין לא ביצע עבודות חשמל (נספחים ב' – ט' לתצהיר התובע).

התובע לא הוכיח כי היו פניות קודמות שלו בעניין זה, קודם למכתב באת כוחו.

מכל מקום, עיון באותם מסמכים מעלה כי מדובר בעניינים הנמצאים בסמכותה של הנתבעת ובדרישות סבירות להתנהלות מצד עובד, הן כלפי לקוחותיה והן ביחס לניהול תקין. גם אם בבחינה בדיעבד, ניתן היה לעשות שימוש בסגנון פניה אחר, לא שוכנענו כי מדובר בהשפלת או העלבת התובע, בפרט כך שכל ההערות במזכרים שהציג התובע הועברו בינו לבין המנהלים בלבד, ולא נטען כי התובע ננזף בנוכחות אחרים.

זאת ועוד. רוב המזכרים הם מהשנים 2000, 2001, 2002, כך שמצאנו קושי להצביע על קשר סיבתי, בין מזכרים אלה לבין בחירתו של התובע להתפטר במועד שבו התפטר.

מסמך נוסף שהוצא בסמוך למועד התפטרותו של התובע, הוא מסמך מיום 4.1.07, ומדובר במסמך שהועבר לתובע לחתימתו בעקבות שדרוג הטלפון הנייד שלו. במסמך זה מצוין בין היתר, שקיים מעקב לווייני אחר מיקומו של התובע.

לטעמנו, אין כל פגם במסמך זה שנועד לאפשר למעביד לפקח על שעות העבודה של העובד, מה גם שהתובע לא הזכיר עניין זה בהתרעתו לנתבעת, כנסיבה שאינה מאפשרת לו להמשיך בעבודתו.

אי לכך, אין בידינו לקבוע שהוכח לפנינו כי היה בהתנהלות זו המיוחסת למנהלי הנתבעת משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה ו/או נסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך לעבוד, מה גם שלא שוכנענו בקיומו של קשר סיבתי בין התנהלות זו המיוחסת למנהלי הנתבעת לבין התפטרותו של התובע.

הטענה לשינוי בתנאי תשלום הפרמיה

91. לטענת התובע בסיכומיו (הגם שלא העלה טענה זו בכתב תביעתו או תצהירו), השינוי באופן תשלום הפרמיה היווה חלק מהרעת תנאי עבודתו.

לטענת התובע, עד חודש 3/04 הנתבעת שילמה לו פרמיה קבועה בסך 850 ₪ לחודש, והחל מחודש 4/04 שינתה הנתבעת את אופן תשלום שכרו, באופן ששכר היסוד שלו פחת ותשלום הפרמיה שונה מתשלום קבוע לתשלום פרמיית מכירות משתנה.

מנגד לטענת הנתבעת, התובע התפטר שלוש שנים לאחר השינוי האמור בשכרו של התובע דבר המלמד על כך שאין קשר בין השינוי האמור בתשלום הפרמיה לבין התפטרותו של התובע. עוד טוענת הנתבעת כי הפרמיה אליה מתייחס התובע היא מרכיב פרמיה משתנה מחודש לחודש בהתאם למכירות של פוליאורטן גולמי, מה גם שמדובר בשינוי שבוצע בהסכמת התובע, אשר אישר את השינוי בחתימתו.

92. כאמור, והגם שהטענה הועלתה כבר במכתב באת כוחו אל הנתבעת, התובע לא כלל עתירה לתשלום הפרשי הפרמיה במסגרת תביעתו. כך גם לא כלל התובע התייחסות בתצהירו לשינוי זה למעט לעניין הדיון בשאלה מהי משכורתו הקובעת לצורך תשלום פיצויי פיטורים.

מכל מקום, הנתבעת צירפה לתצהיר מטעמה (נספח ט' לתצהיר), הודעה מיום 24.3.04 בחתימת התובע על הסכמת התובע להפחתת משכורתו לסך של 7,393 ₪ לחודש, ביטול הפרמיה הקבועה ובמקומה תשלום פרמיה בשיעור של 0.0042 ₪ לכל ק"ג חומר פוליאורטן גולמי שהתובע יהיה מעורב במכירתו.

בחקירתו הנגדית לפנינו טען התובע כי החתימה על נספח זה נכפתה עליו, והוא "עבודה בעיניים", שכן הואיל ולא היתה לו גישה למכירות הוא לא ידע כמה נמכר, מה גם שלשיטתו הפרמיה לא קשורה כלל למכירות אלא היא החלטה שרירותית של ההנהלה (ראה עדותו: בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 25-30). כן העיד התובע שמדי פעם הצליח לקבל אינפורמציה ממנה למד שהוא לא מקבל את כל מה שמגיע לו.

מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי אכן עד לחודש 3/04 קיבל התובע פרמיה קבועה בסך של 850 ₪, ומחודש 4/04 החל לקבל פרמיה משתנה, המצוינת בתלוש השכר כ"פר מ". שיעורה של הפרמיה המשתנה כאמור, גבוה ברובם ככולם של תלושי השכר מהסך של 850 ₪.

באשר לטענתו של התובע שלא קיבל את כל המגיע לו ברכיב זה, התובע לא הביא כל ראיה לטענתו זו ולא הוכיח אותה, מה גם שלמרות שמדובר בשינוי משנת 2004 לא הוכח לפנינו כי התובע פנה בעניין זה לנתבעת קודם לפניית באת כוחו.

הנה כי כן, ואף מבלי להידרש לסוגית הקשר הסיבתי, אין בידינו לקבוע שהוכח לפנינו כי היה בשינוי זה, שכאמור הונהג בהסכמתו המפורשת של התובע, משום הרעה, לא כל שכן מוחשית בתנאי העבודה של העבודה, שהצדיקה את התפטרותו בדין מפוטר.

הטענה בדבר ניתוק הדלקן

93. התובע טען להרעת תנאי עבודתו בשל ניתוק הדלקן שהותקן ברכב שהועמד לשימושו.

נדגיש כי ניתוק הדלקן לכשעצמו והמרתו בתשלום הוצאות רכב בעין, אינו מהווה הרעת תנאים, אלא ככל שיוכח, שלא שולמו הוצאות הרכב כאמור או צומצמו, ועל כך יידון להלן בהמשך.

זאת ועוד, נזכיר כי הצמצום בתשלום ההשתתפות בהוצאות הרכב התרחש בסוף חודש 10/06 בעוד שניתוק הדלקן היה בחודש 7/06.

מכל מקום, ניתוק הדלקן לכשעצמו אינו עולה כדי הרעה לא כל שכן מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

הטענה בדבר ניתוק קו הטלפון הנייח בחדרו של התובע

94. לעניין זה טעם התובע, כי עד שנת 2000 היה בחדרו קו טלפון נייח, אלא שבשנה זו נותק הקו הנייח והוא נאלץ לבצע את כל שיחות הטלפון מהטלפון הסלולארי שהועמד לרשותו, כאשר החל משנת 1997 הוא חויב בעלות כל שיחה שאיננה שיחה לעובדי המפעל בטלפון הסלולארי, כולל שיחות ללקוחות.

ניתוק הטלפון הנייח התרחש בשנת 2000. התובע לא הוכיח שמחה על השינוי בזמן אמת או בכל מועד אחר, ועל כן לא שוכנענו בקיומו של קשר סיבתי בין נסיבה זו לבין התפטרותו של התובע, מה גם שנוכח חלוף הזמן מאז התרחשות האירוע, ללא מחאה מצד התובע, ועד להתפטרותו לא שוכנענו כי מדובר בנסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

הטענה להפסקת תשלום אש"ל, שירותי כביסה, ומימון בדיקות רפואיות

95. בסיכומיו כאמור טען התובע להרעת תנאי עבודתו עקב הפסקת תשלום אש"ל, הפסקת שירותי כביסה ומימון בדיקות רפואיות פעם בשנתיים, במקום פעם בשנה.

המדובר בנסיבות שלא נכלו בכתב תביעתו של התובע ולא הוכחו. יתרה מכך התובע העיד במפורש, שלא כלל טענות אלו בתביעתו על פי יעוץ משפטי שקיבל (ראה עדותו: בעמ' 24 לפרוטוקול ש' 1-4, וש' 21-24).

משלא הוכחו טענות אלו, אין לנו אלא לדחותן.

הטענה לעבודה בסביבת עבודה רועשת ורעילה

96. כאמור, התובע טען לעבודה בסביבת עבודה רווית גזים רעילים ובתנאי רעש בלתי נסבלים, ללא תנאים מינימאליים לאוורור נאות, ללא אספקת חלב, וללא אמצעים להקטנת רעש.

מנגד לטענת הנתבעת, המדובר בטענת סרק בלתי מבוססת, שכן המפעל נמצא בפיקוח המשרד לאיכות הסביבה, ומבצע מדי שנה ניטור סביבתי, מה גם שעיתוי העלאת הטענה מדבר בעד עצמו.

97. התובע העיד בעניין זה כי הורעה סביבת העבודה שלו:

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 4 ח' ואני מבין שבטענה שהיתה קיימת בכל תקופת עבודתך בחברה?

ת. לא נכון. אריק הביא לנו מחרטה וכרסומת משנות ה- 40 שעשו רעש נוראי כשהפעילו אותם. אריק בנה לנו חדר עבודה קטן ומחניק עם מזגן תחתון שהוא שם אותו למעלה וזה היה בתחילת שנות ה- 2000" (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 3-6).

הנה כי כן המדובר בטענה לשינוי שהתרחש בתחילת שנות ה- 2000. מעבר לכך שעצם הטענה לא הוכחה לפנינו הרי שלא הוכח כי התובע מחה על תנאים אלו עד למכתב באת כוחו, ועל כן אין לנו אלא לדחות את טענתו זו של התובע.

הטענה בדבר חיוב התובע לבצע עבודות חשמל בניגוד לרצונו

98. המדובר בטענה שלא נכללה כאמור במכתב באת כוחו של התובע, ועל כן וכבר מטעם זה דינה להדחות.

מכל מקום לגופם של דברים, טען התובע כי מנהלי הנתבעת חייבו אותו לבצע עבודות חשמל בניגוד לרצונו, הן במפעל והן מחוצה לו, למרות שהוא אינו חשמלאי, תוך חשיפתו לסכנת התחשמלות.

מנגד לטענת הנתבעת, התובע התרברב בידיעותיו בנושא החשמל, והיה זה הוא שביקש לבצע עבודות חשמל, מה גם שהצהיר שהוא חשמלאי מוסמך.

התובע צירף לתצהירו, מזכר פנימי מיום 10.3.02 (נספח ח' לתצהי) בו מזכיר לו מר יובל קצנשטיין כי עליו לבצע עבודות חשמל במקלט, שטרם בוצעו, על אף שנתבקש לכך. כמו כן צירף התובע לתצהירו טופס שירות מיום 24.4.01 בו מפרט, כי ביצע תיקון בחשמל, על פי בקשתו של אריק. בהערות כותב התובע: "כבכל פעם שיש לי הזדמנות אני מעלה גם הפעם את הפחד שיש לי מהטיפול הכפוי בחשמל."

מעבר למכתב זה לא הוכח לפנינו כי התובע שב ומחה במועד כלשהו על עניין זה.

ודוק, בשונה מהתנאים שנדונו עד כה, המדובר בנסיבה שאם היה בה ממש, הרי שאינה מאפשרת לעבוד ולו יום אחד נוסף. עצם העבודה שהתובע המשיך לעבוד לאחר מועד המזכר עוד 6 שנים מבלי שהוכח לפנינו שמחה על כך (לרבות לא במכתב באת כוחו אל הנתבעת), היא הנותנת שאין כל ממש בטענה זו ועל כן אף לגופם של דברים, הטענה נדחית.

הטענה לאי מסירת דוחות נוכחות

98. כאמור, טענה זו הועלתה לראשונה במכתב באת כח התובע אל הנתבעת מיום 13.12.06, אך לא הוכח לפנינו כי קודם לכן ביקש התובע לקבל לידיו את דוחות הנוכחות וסורב.

מנגד, לא נעלם מעינינו כי בקשת באת כח התובע במכתבה הנ"ל, לא נענתה בזמן אמת, הגם שלא נאמר במכתבה מיום 25.1.07 כי זו אחת הסיבות להתפטרות התובע.

מכל מקום נסיבה זו תילקח בחשבון על ידינו בהמשך דיוננו להלן.

99. בנוסף לטענות הנ"ל, טען התובע לחיוב הנתבעת בתשלום רכיבים שונים, אשר לטענתו יש הרעת תנאים באי תשלומם. נפנה להלן לדון ברכיבים אלה.

100. הנה כי כן, ניתן לסכם עד כה, כי למעט בעניין אי השלמת הפרשות לביטוח מנהלים ואי מסירת דוחות נוכחות כנדרש בפניית באת כח התובע אל הנתבעת מיום 13.12.06, לא שוכנענו כי איזה מבין העילות עליהן הצביע התובע במכתב באת כוחו או בכתב תביעתו, עולה כדי הרעה לא כל שכן הרעה מוחשית בתנאי העבודה ואף לא כדי נסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

כך, גם אין בידינו לקבל את סברת ב"כ התובע לפיה גם אם אין בכל אחת מן העילות משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו, הרי שהצטברותן מלמדת על הרעה מוחשית מתמשכת בתנאי העבודה או נסיבה שבעטיה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

אכן, ישנם מקרים בהם אוסף של שינויים או אירועים, שהתרחשו ברצף ובסמוך, יבססו קיומה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה של העובד או למצער ילמדו על נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מהעובד, להמשיך בעבודתו, גם אם כל אחד מהם בנפרד אינו עולה כדי הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבה בה לא ניתן לדרוש מהעובד, להמשיך בעבודתו.

דא עקא שלא זה המקרה שלפנינו, בעניינו מדובר באסופה של אירועים שהתפרשו על פני העשור שקדם להתפטרות התובע מעבודתו.

התמונה העולה ממכלול נסיבות העניין שהובאו לפנינו היא של שינויים המתרחשים במהלך הרגיל של העניינים בכל עסק וותיק. התובע דלה מתוך תקופה של כעשור שנים את אותם שינויים שלשיטתו פגעו בו, אך לא ציין את השינויים שחלו לטובה, כגון עליית שכרו.

בסופו של יום, ריבוי הטענות שהעלה התובע לא רק שלא סייע לו בטענתו, כי אם הסיט את הדיון מהעילה העיקרית שעמדה ביסוד התפטרותו, היא סוגיית אחזקת הרכב, ועל כן נפנה להלן לדון בעילה זו.

ההשתתפות בהוצאות הרכב

101. כאמור לא היה חולק שהתובע התפטר מטעם זה לראשונה כבר ביום 1.11.06 אך חזר בו מהתפטרותו. כך גם אין חולק כפי שצוין במכתבו של סמנכ"ל הנתבעת מיום 30.1.07 שבסופו של יום הנתבעת לא הסכימה להשתתף באופן מלא בהוצאות אחזקת הרכב שהועמד לרשות התובע.

102. וכך לטענת התובע, העלייה בהוצאות הדלק, נגרמה כתוצאה מהחלפת הרכב של הנתבעת שהיה בחזקתו, ברכב חדש המונע בדלק, בתחילת שנת 2006 ולא מסיבה הנעוצה בו.

עוד טען התובע כי אין ממש בטענות הנתבעת לפיהן יכול היה לצמצם את הוצאות אחזקת הרכב אילו מילא ברכב גז, שכן לטענתו קיימות רק שתי תחנות בהן ניתן למלא גז ברכב.

מכל מקום, התובע דוחה את טענת הנתבעת לפיה העלייה בהוצאות אחזקת הרכב נבעה ממעברו לגור בקיבוץ גניגר ולו מן הטעם שהעלייה המדובר בהוצאות הדלק התרחשה כבר בחודש 1/06 בעוד הוא עבר לקיבוץ גניגר רק בסוף 2006.

103. מנגד לטענת הנתבעת, במהלך שנת 2006 הוצאות הדלק של התובע עלו מסך של כ-800 ₪ לחודש, לסכום העולה על 1,400 ₪ לחודש.

לטענתה, עלייה זו בהוצאות הדלק, נבעה מהעתקת מקום מגוריו של התובע הרחוק בעשרות קילומטרים ממקום מפעלה של הנתבעת, ביחס למקום מגוריו הקודם של התובע, בקרית חיים, ואין לה קשר להחלפת הרכב, שהועמד לרשות התובע.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא טרח לתדלק את הרכב בגז, דבר שהיה מוזיל את הוצאות הדלק, מה גם שבניגוד לטענת התובע, פריסת התחנות בהן ניתן למלא גז היא רחבה בהרבה מהנטען על ידי התובע, מה גם ששתי התחנות אליהן הפנה התובע נמצאות בסמוך למקום מגוריו ובתוואי הדרך לעבודה.

עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח שצריכת הדלק נכון לאותו מועד היתה יקרה מצריכת הסולר.

104. אשר לשאלה האם המעבר לקיבוץ הוא שהוביל לעלייה בהוצאות הדלק, העיד התובע בחקירתו הנגדית לפנינו:

"לשאלת בית הדין, האם אין קשר לעניין זה בין מעברי לקיבוץ לבין היקף צריכת הדלק, אני משיב שחשבתי על זה רבות. מאחר ואין לי נתונים על מספר הקילומטר שעשיתי לפני ואחרי קשה לי לענות על השאלה הזו בבירור אבל אני חייב לציין שהנסיעות הפרטיות שעשיתי לפני שעברתי לקיבוץ היו לאין ערוך גדולות וארוכות יותר מאשר כשעברתי לקיבוץ, כי מהקיבוץ אין לאן לצאת.

לשאלת בית הדין, מה המרחק מביתי הקודם למפעל אני משיב שבקרית חיים כמעט ולא גרתי ב- 10 השנים האחרונות אלא שנתיים במצפה עדי, שנתיים בעכו, שלוש שנים בטבעון ועוד שנה בעכו. ממצפה עדי זה 15 ק"מ. מעכו זה 20 ק"מ מטבעון זה 15 ק"מ ומקיבוץ גניגר אליו עברתי זה 35 ק"מ .

ש. האם יתכן שהעליה המשמעותית בדלק נובע מהכפלת כמות הקילומטרים שעשית?

ת. לא יתכן" (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 24 עד עמ' 28 ש' 2).

להוכחת טענתו, התובע צרף לתצהירו שתמך בבקשה לצירוף ראיות כרטסת ממוינת של הוצאות אחזקת הרכב שלו לשנים 2005 ו-2006 (נספח ד' לתצהיר).

מכרטסת זו עולה כי העליה בהוצאות הדלק החלה בתחילת שנת 2006. התובע העיד כי עבר לקיבוץ גניגר בשלבים, וכי באופן סופי עבר בסוף שנת 2006 (ראה עדותו: בעמ' 28 לפרוטוקול ש' 3-4).

לא ברור לנו למה כיוון התובע בטענתו למעבר סופי, אך מנגד, הנתבעת לא הוכיחה מועד אחר בו עבר התובע לקיבוץ, ועל כן אין בידינו לקבוע שהוכחה התאמה בין העתקת מקום מגוריו של התובע לעליה בהוצאות הדלק.

105. אשר לעלות הסולר נכון לאותו מועד ביחס לעלות הדלק, הנתבעת צירפה לסיכומיה פירוט של מחירי הדלק והסולר בשנים 2005, 2006, מאתר האינטרנט, ממנו עולה כי מחיר הסולר נכון לאותו מועד, לא היה זול בצורה משמעותית ממחיר הדלק.

התובע לא הוכיח אחרת, ועל כן אין בידינו לקבוע באופן נחרץ כי מחיר הדלק ביחס למחיר הסולר הוא הסיבה היחידה לעלייה בהוצאות אחזקת הרכב, הגם שלא נעלם מעינינו כי הרכב הוחלף במחצית חודש 12/05 והעלייה הניכרת בהוצאות, החלה מתחילת שנת 2006.

כך גם, לא הוכחה טענת הנתבעת כי במועדים כאמרו לעיל, התמעטה בצורה ניכרת יציאת התובע לעבודה מחוץ למפעל.

106. הנה כי כן, נראה כי העלייה בהוצאות הדלק של הרכב שהועמד לרשות התובע, נבעה מגורמים מצטברים, ותרמו בין היתר, מעברו של התובע למקום מגורים רחוק, הפער (גם אם מצומצם) בין מחיר הסולר למחיר הדלק, כמו גם המעבר לרכב חדש בעל תיבת הילוכים אוטומטית.

במילים אחרות, לא ניתן להצביע באופן מובהק על "אשמו" של האחד או השני בעלייה.

107. כאמור, לא היה חולק שבגין חודש 10/06 הגיש התובע קבלות לשם החזר הוצאות דלק, בסכום כולל של 900 ₪, וקיבל החזר בסך 600 ₪, בלבד, דבר שהוביל להתפטרותו ביום 1.11.06.

וכך גם לא היה חולק שהתובע חזר לעבוד ביום 19.11.06, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם הובטח לו על ידי סמנכ"ל הנתבעת שיקבל את מלוא החזר הוצאות הרכב.

התובע צירף לתצהיר התומך בבקשה לצרוף ראיות, דו"ח של מספר הקילומטרים שביצע בתקופה שמיום 1.12.06 ועד ליום 21.12.06 (נספח ב' לתצהיר).

כעולה מדו"ח זה בתקופה האמורה נסע התובע ברכב 2,859 ק"מ. בדו"ח מצוין כי זכותו של התובע היא לתשלום עבור 2,100 ק"מ בלבד. בהתאם לכך שולם לו סך של 663 ₪, לפי ערך של 0.39 ₪ לק"מ, בעוד התובע הגיש קבלות בגין 888 ₪.

עוד צירף לתצהירו הנ"ל דוח נוסף לתקופה שמיום 21.12.06 ועד ליום 15.1.07 (נספח ג' לתצהיר).

כעולה מדו"ח זה בתקופה האמורה נסע התובע ברכב 2,657 ק"מ, ושולם לו סך של 486 ₪, בעוד התובע הגיש קבלות בגין 946 ₪.

108. הנה כי כן, המדובר בפער של מאות שקלים לחודש, בגינו הבהירה הנתבעת כי לא תישא בהוצאות.

נציין, כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה הוא חזר לעבודה לאחר שהובטח לו כי הנתבעת תשנה את הסדר ההשתתפות ברכב. ההיפך הוא הנכון, הנתבעת הבהירה כי לא תשנה תנאי זה ובפועל כמבואר לעיל המשיכה להחזיר לתובע השתתפות חלקית בלבד.

אי לכך, נשאלת השאלה, האם התובע יכול להעלות מחדש עילה זו כטעם להתפטרות, לאחר שביכר לחזור לעבודה מבלי שנושא זה הוסדר.

נודה ולא נכחד, כי התחבטנו לא מעט בשאלה זו, הן מן ההיבט המשפטי והן מן ההיבט העובדתי בהינתן כי יש לשאלה זו השלכה על מידת תום לבו של התובע ועל המניע האמיתי להתפטרותו.

יחד עם זאת בסוף כל הסופות ולאחר לבטים לא מעטים, החלטנו להכיר בעילה זו, בבחינת נסיבה בה לא ניתן היה לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו, ולא לזקוף לחובתו של התובע את חזרתו מהתפטרותו.

בהקשר לכך לקחנו בחשבון את העובדה שהשינוי המדובר הוא שינוי לא מבוטל בתנאי עבודתו של התובע לעתיד לבוא; את העובדה שבניגוד לשאר העילות עליהן הצביע התובע זו העילה היחידה שלגביה האמנו לתובע, כי אכן הובילה להתפטרותו במועד שבו התפטר; את העובדה שמדובר בעובד שעבד 28 שנים בנתבעת והתפטר בגיל מבוגר; כמו גם את העובדה שעצם התעלמותה של הנתבעת מדרישותיה של באת כח התובע במכתבה מיום 13.12.06 בעניין השלמת ההפרשות והניכויים לביטוח מנהלים ומסירת דוחות הנוכחות של התובע לא תרמה בלשון המעטה לבניית אמון בין הצדדים לעתיד לבוא.

109. אי לכך, בסוף כל הסופות, אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו שהתובע התפטר בנסיבות המזכות את התובע בפיצויים פיטורים.

שיעור פיצויי הפיטורים

110. עד כאן קביעתנו בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, אלא שבכך לא סגי, שכן גם לעניין שיעורם של פיצויי הפיטורים נחלקו הצדדים.

התובע עתר לחיובה של הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסך 249,745 ₪ מחושבים לפי משכורת קובעת בסך של 8,893 ₪.

לטענתו, יש להוסיף לשכר היסוד בסך 8,043 גם את תשלום הפרמיה בסך של 850 ₪, באשר לשיטתו סכום זה הינו רכיב קבוע בשכרו ועל כן הוא חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים.

מנגד לטענת הנתבעת, ובכפוף להכחשתה את עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, שכרו הקובע האחרון של התובע עמד על סך 8,043 ₪ ואין לכלול את רכיב הפרמיה בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים.

111. כעולה מנספח ט' לתצהיר מטעם הנתבעת, לכאורה הפרמיה בה מדובר ניתנה לתובע כנגד מכירות שהתובע היה מעורב בהן באופן ישיר. אילו אכן כך היה, ניתן היה לראות בפרמיה בבחינת עמלה, המהווה חלק מהשכר הקובע לפי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 [ראה לעניין זה: ע"ע 170/03, יוסי עזרא נ' יה"ב פרוייקטים ומחשוב (פסה"ד מיום 15.11.04)].

דא עקא, שהתובע עצמו העיד בחקירתו כי העמלה שולמה לו לא בהתאם למכירות שהוא ביצע כי אם בהתאם למכירות של המפעל, וכלל לא היתה לו גישה למכירות (ראה עדותו: בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 16-27).

משכך הם פני הדברים, המדובר בפרמיה המשולמת על בסיס תפוקת קבוצת עובדים, אשר לגביה נפסק כי אין להביאה בחישוב שיעור פיצויי הפיטורים [ראה:ע"ע 00327/98, אטקה בע"מ נ' דוד רטר (פסק הדין מיום 24.4.02)].

אי לכך, אנו קובעים כי משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, אינה כוללת את רכיב הפרמיה ועומדת על סך 8,043 ₪.

112. התובע עבד בנתבעת במשך עשרים ושמונה שנים וחודש, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 225,874 ₪, לפי החישוב שלהלן:

8,043 ₪ x 337 חודשים = 225,874 ₪.

12

אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 225,874 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.07 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום שכר חודש 2/07

113. ברכיב זה לכתב תביעתו עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 11,369 ₪ ברוטו, או 7,536 ₪ נטו, עבור שכר עבודה לחודש עבודתו האחרון - 2/07, שלא שולם לו לטענתו.

114. כעולה מתלוש השכר לחודש 2/07 שצירפה הנתבעת לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת מטעמה היא קיזזה משכרו של התובע בגין חודש זה, במסגרת ניכויי רשות סך של 105 ₪ בגין ניכוי אוכל, סך של 323 ₪ בגין כלי עבודה, וסך של 7,100 ₪ בגין שונות.

במכתב גמר חשבון מיום 5.3.07 (נספח ז לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת), פירטה הנתבעת את הניכויים שביצעה, לטענתה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הגנת השכר, כדלקמן:

"סך של 323 ₪ עבור חוסרים בארגז הכלים שלך שנמצא זרוק ותולתו מפוזרת לכל עבר בחדרך, סך של 320 ₪ עבור התקנה מחדש של הקודן שהיה מותקן במכונית שהוחזקה על ידך והיתה בשימושך הבלעדי. אעיר כי הפירוק של הקודן נעשה על ידך ללא ידיעתנו ו/או אישורנו; סך של 6,780 ₪ עבור שימוש אישי ברכב שלא בהתאם להסכם העבודה.

סך כל הקיזוזים שבוצעו משכרך כדין: 7,423 ₪. "

115. לטענת התובע כאמור, המכתב שצורף לכתב ההגנה ולתצהיר מטעם הנתבעת, בו מפורטים הקיזוזים שבוצעו משכרו האחרון, לא הגיע אליו מעולם, והוא ראה אותו לראשונה כשצורף לכתב ההגנה. לדבריו, הנתבעת שלחה את המכתב לכתובתו בקרית חיים, על אף שידעה כי העתיק את מקום מגוריו לקיבוץ גניגר.

עוד טוען התובע כי התלוש הודפס רק ביום 1.7.07, בעוד המכתב הרשום נשלח אליו ביום 6.3.07, דבר המעיד על כך שהופק במועד מאוחר יותר לצורך התביעה שבנדון.

לגופם של דברים, טוען התובע כי אין ממש בטענות הנתבעת לעניין הקיזוזים משכרו, ואפילו היה בו ממש הרי שעל פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, הנתבעת לא היתה רשאית לקזז משכרו נזקים אשר לטענתה נגרמו על ידו, ללא שהוכיחה אותם, מה גם שהם מוכחשים מכל וכל.

116. מנגד לטענת הנתבעת, היא הפיקה לתובע תלוש שכר לחודש 2/07 ושלחה אותו לתובע בדואר רשום ביום 5.3.07, בצרוף שני מכתבים, האחד בנושא הפיטורים והשני גמר חשבון. לטענתה, היא קיזזה לתובע סך של 323 ₪ בגין חוסרים בארגז הכלים שניתן לתובע, ומכח התחייבות בכתב של התובע לעניין ארגז הכלים. עוד טענה הנתבעת לקיזוז סך של 320 ₪ עבור הרכבה מחדש של קודן שהתובע פירק מהמכונית שהעמידה לרשותו. כך גם טענה הנתבעת הסך של 6,780 ₪, קוזז משכרו של התובע בשל השימוש שעשה התובע ברכב שהעמידה לרשותו הנתבעת, לצרכיו הפרטיים.

לטענתה, סכום זה אף הוא בבחינת לפנים משורת הדין שכן חובו של התובע לנתבעת בגין עלות השימוש ברכב לצרכיו הפרטיים היה גבוה בהרבה.

כמו כן צירפה הנתבעת הצהרה של התובע על קבלת כלי עבודה מיום 12.6.06 (נספח ח לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת). בהצהרה מפורטת רשימת כלים שקיבל התובע וכן כלולה בה הצהרת התובע כי הוא מתחייב לשמור את הכלים שקיבל וכי במידה ויחסר/יאבד פריט מהכלים שנמסרו לו הוא יחוייב בערכו. אשר לשימוש ברכב, צירפה הנתבעת לתצהיריה (נספח ג' לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת), טופס מסירת רכב לתובע במסגרתו התחייב התובע, בין השאר, להשתמש ברכב אך ורק לצורכי עבודתו, ולהחזיר את הרכב בסוף היום לחניית לילה במפעל.

117. "סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), קובע כי אין לנכות משכרו השוטף של עובד אלא:

"חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה".

אשר לשכרו האחרון של העובד קובע סעיף 25(ב) לחוק, קובע כי:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

על פי הפסיקה נקבע כי סעיף 25(ב) הנ"ל מתיר למעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב בו, לרבות מקדמות, ובלבד שמדובר בחוב שהעובד התחייב לשלמו למעביד בסכום קצוב ומוכח [ראה: דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ ואח', פד"ע כח, 241].

כך גם נפסק, כי:

"בשאלת הניכוי המותר משכר העובד האחרון, על כל רכיביו, עוסק סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, והוא קובע כי לא ינוכו משכר העבודה האחרון אלא "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".-

כוונת המילים "יתרת חוב ולרבות מקדמות" היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו.

אלא על הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו".

[ראה: דב"ע נד/3-10 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241].

נפנה איפוא לבחון האם עמדה הנתבעת בנטל להראות כי ניכתה את הסכומים הנ"ל כדין משכרו האחרון של התובע.

118. אשר לניכוי בגין אוכל, התובע לא טען כנגד ניכוי זה, והוא הופיע גם בחודשים קודמים.

119. אשר לניכוי בשכרו של התובע בגין שימוש אישי ברכב שלא בהתאם להסכם העבודה, אכן בהתאם להסכם העבודה שבין הצדדים התחייב התובע בכתב שלא להשתמש ברכב לשימוש אישי.

עם זאת, בפועל הצדדים לא נהגו בהתאם. הנתבעת לא המציאה כל ראיה על התחשבנות עם התובע במהלך תקופת עבודת לעניין האבחנה בין שימושו האישי של התובע ברכב לבין השימוש לצורכי העבודה. זאת ועוד, בפועל ובשונה מן ההתחייבות, התובע נסע עם רכב הנתבעת לביתו בכל יום, ולא החזירו מדי יום למפעל. הנתבעת ידעה על כך, ולא טענה בכל תקופת עבודתו של התובע שהוא מפר את התחייבותו. הנתבעת אף דנה עם התובע, בעניין הגדלת הוצאות הדלק שלו עקב העתקת מקום מגוריו.

ברי איפוא, כי בשונה מההסדר המקורי, הונהג בין הצדדים הסדר חדש בהתנהגות, בנוגע לשימושו של התובע ברכב שהועמד לרשותו.

יתרה מכך הנתבעת טענה באופן לקוני, כי התובע השתמש ברכב לשימוש אישי שלא בהתאם להסכם העבודה, אך לא הביאה כל ראיה להראות מתי עשה כן, באיזה היקף השתמש התובע ברכב לצרכיו האישיים, וכיצד חושב הסכום שנוכה משכרו של התובע.

על פניו נראה, כי בניכוי זה, נקבה הנתבעת בסכום אשר יביא לקיזוז משכורתו של התובע, הא ותו לא.

מכל מקום, הניכוי כאמור, איננו מעצם מהותו בסכום קצוב ומוכח, אלא טעון הוכחה שכאמור לא הובאה.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים שמדובר בניכוי שבוצע בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר.

כמבואר לעיל, הנתבעת לא הוכיחה את גובה הסכום המגיע לה והיא אף לא עתרה לחיוב התובע בסכום המגיע לה לשיטתה, במסגרת תביעתה שכנגד.

אי לכך, ולאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי על הנתבעת להשיב סכום זה לתובע.

120. באשר לניכוי משכרו של התובע בגין חוסרים בארגז הכלים - אמנם התובע חתם על התחייבות לפיה הוא יחוייב בגין ערכו של פריט חסר, אולם גם בעניין זה טענה הנתבעת באופן לקוני בלבד, לא פרטה אילו פריטים חסרו מארגז הכלים, ומהו שוויו של כל פריט חסר, בפרט כך שעה שבהצהרה על קבלת כלי העבודה מתומחר כל פריט.

אשר על כן אנו קובעים שאף ניכוי זה בוצע בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. הואיל והנתבעת לא הוכיחה את גובה החוב ולא עתרה לחיוב התובע בגובה החוב במסגרת תביעתה שכנגד, אנו קובעים, כי על הנתבעת להשיב סכום זה לתובע.

121. אשר לניכוי משכרו של התובע בגין עלות התקנה מחדש של הקודן – הרי שבסעיף 2 לטופס מסירת הרכב לתובע שהוזכר לעיל, התחייב התובע "לשמור על הרכב ועל תקינותו, בהתאם להוראות היצרן" הנתבעת לא הציגה אף לא ראשית ראיה, לא להתקנת הקודן ברכבו של התובע, ולא להתקנתו מחדש.

בהעדר ראיה לפיה התובע הסכים בכתב לניכוי זה, אין זאת אלא שלא שאף לעניין זה לא מדובר בסכום קצוב ומוכח, או בסכום בלתי שנוי במחלוקת כדרישת הפסיקה.

על כן אנו קובעים שאף ניכוי זה בוצע בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. הואיל והנתבעת לא הוכיחה את גובה החוב ולא עתרה לחיוב התובע בגובה החוב במסגרת תביעתה שכנגד, אנו קובעים, כי על הנתבעת להשיב סכום זה לתובע.

122. משאלו קביעותינו, התוצאה היא שעל הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו ממנו (למעט הסך של 151 ₪) בסכום כולל של 7,423 ₪ נטו.

כעולה מתלוש השכר של התובע לחודש 2/07 יתרת התשלום בחודש זה לאחר הניכויים עמדה על סך של 8 ₪. הנתבעת לא טענה כי שילמה לתובע סכום זה, אלא רק ששלחה לו את תלוש השכר, ועל כן יש להוסיף גם את שמונת השקלים שהנתבעת לא שילמה לתובע, ובסך הכל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את סך של 7,431 ₪ נטו, בגין ניכויי שכר שלא כדין.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.07 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום הפרשי דמי הבראה

123. ברכיב זה לכתב תביעתו, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 530 ₪, יתרת דמי ההבראה שלא שולמו לו עבור שני חודשי עבודתו האחרונים בשנת 2007.

מנגד לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, זכאותו של התובע להבראה בגין חודשים אלה קוזזה במסגרת משכורת חודש 2/07.

הנתבעת לא חזרה על טענתה זו לא בתצהירה ולא בסיכומיה. ואכן, אין מקום לטענה זו בהינתן שגם אם ניכויי השכר היו כדין, משלא שולם לתובע דבר בגין הפרשי הבראה במשכורת חודש 2/07.

124. אי לכך התוצאה היא שהתובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין החודשים 1-2/07.

בהתאם לוותקו של התובע הוא היה זכאי לעשרה ימי הבראה לשנה, נכון לאותו מועד, ובגין שני חודשים התובע זכאי ל- 530 ₪, לפי החישוב שלהלן:

10 ימי הבראה X 318 ₪ ליום X 2 חודשים = 530 ₪

12 חודשים

אי לכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 530 ₪ בגין יתרת דמי הבראה.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.07 ועד לתשלום המלא בפועל.

125. עד כאן, דיוננו בתביעות התובע כנגד הנתבעת, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעתה של הנתבעת כנגד התובע, כעולה מתביעתה כנגד התובע.

תביעת הנתבעת להשבת תשלום שעות נוספות ביתר

126. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה הנתבעת לחיובו של התובע בתשלום הסכום הכולל של של 13,472 ₪, בשל תשלום ביתר ששולם לתובע לטענתה עבור שעות נוספות שעבד ללא אישור הנתבעת.

לטענתה לאחר שאיתרה את דוחות הנוכחות של התובע, ולאחר שהשוותה אותם עם תלושי השכר של התובע, נוכחה לדעת שהתובע הפר התחייבויות ומוסכמות הנהוגות במפעלה, שיבש את מסגרת שעות עבודתה, ויצר פיקציה של שעות נוספות, עת עבד מעבר למתכונת שעות העבודה הנהוגה במפעל.

לטענתה, כאמור מסגרת שעות העבודה במפעל היא משעה 06:45 בבוקר ועד 16:45 אחר הצהריים, למעט שעה אחת הפסקה. לדבריה, התובע הרחיב את מסגרת שעות העבודה ללא אישורה, בניגוד למוסכם בין הצדדים ובחוסר תום לב, תוך שהוא מנצל את חוסר ההבנה והידיעה בהנהלת החשבונות של הנתבעת וזוכה לתשלומים ביתר.

127. מנגד לטענת התובע, המדובר בכתב תביעה קנטרני שהוגש כתגובת נגד לתביעה שהגיש, שכל כולו נועד לסרבל את ההליכים בתביעתו.

עוד טוען התובע כי מעבר לכך שמדובר בתביעה קנטרנית וחסרת בסיס, הרי שהנתבעת לא הבהירה את מהות התביעה וכיצד חושבו הסכומים הנתבעים.

128. כמבואר לעיל, דחינו את טענת הנתבעת לפיה כביכול התובע עבד שעות נוספות שלא על דעתה וללא אישורה, ואף פסקנו לתובע הפרשי שעות המגיעים לו מעבר לסכומים ששולמו לו.

משזו קביעתנו, התוצאה היא שתביעתה של הנתבעת כנגד התובע – נדחית.

129. סוף דבר –

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעת הנתבעת כנגד התובע – נדחית.

תביעת התובע כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה:

א. פיצויי פיטורים בסך 225,874 ₪.

ב. שכר חודש 2/07 בסך 7,431 ₪ נטו.

ג. יתרת דמי הבראה בסך 530 ₪.

ד. השבת סכומים שנוכו ולא הועברו לחב' הביטוח בסך 4,675 ₪.

ה. חלק המעביד בתגמולים לביטוח מנהלים בסך 4,675 ₪.

ו. גמול עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 23,771 ₪.

הסכומים אותם פסקנו כאמור בסעיפים קטנים א'-ג' לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.04 ועד למועד התשלום בפועל; והסכומים אותם פסקנו כאמור בסעיפים קטנים ד'-ו' לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.04 ועד למועד התשלום בפועל.

לאחר שנתנו דעתנו לחלק התביעה של התובע שהתקבל כמו גם לדחיית התביעה שהגישה הנתבעת ושוויה, אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בגין שתי התביעות בסכום כולל (לרבות בגין שכ"ט עו"ד) של 15,000 ₪ בלבד, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ו, (03 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.