1. זוהי החלטה בבקשת התובעת לתיקון פסק דין מיום 14.6.16.

2. להלן הרקע הצריך לעניין:

• התובעת הגישה תביעה במסגרת ביקשה לסלק את ידו של הנתבע ממקרקעין מסויימים. במסגרת התביעה ביקשה התובעת, בין היתר, לתת צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבע לעשות שימוש במקרקעין, וצו עשה שיורה לו לסלק עצים ומבנים במקרקעין, תוך השבת המקרקעין למצבם עובר לפלישת הנתבע אליהם.
• בתום הישיבה מיום 18.9.14, בה הסתיימה שמיעת הראיות, הועלתה הצעת פשרה ולפיה הנתבע יוכל להמשיך לחכור את המקרקעין, כנגד תשלום דמי חכירה שייקבעו ע"י מומחה שימונה מטעם בית המשפט (להלן – "הצעת הפשרה").
• כפי שפורט בהחלטה מיום 11.11.14, הצדדים הסכימו להצעת הפשרה, והסכמה זו קיבלה תוקף באותה החלטה.
• בין הצדדים נותרה מחלוקת בעניין תשלום דמי שימוש ראויים לתקופת העבר. גם ביחס לכך הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.
• ביום 14.6.16 ניתן פסק דין שהביא לסיום ההליך. במסגרת פסק הדין נקבעו דמי השימוש לעבר שעל הנתבע לשלם לתובע. כמו כן נקבע בסעיף 8 לפסק הדין, ובהמשך להחלטה מיום 11.11.14, כי "בהמשך להסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר קיבלה כבר תוקף של החלטה, הנתבע יוכל להמשיך ולהחזיק ולהשתמש בחלקת המקרקעין מושא התביעה, וזאת כנגד תשלום דמי חכירה שנתיים של 11,200 ₪, מהיום ואילך."

הבקשה הנוכחית

3. ביום 27.6.16 הגישה התובעת בקשה לתיקון פסק הדין. התובעת טענה כי יש צורך להכניס בפסק הדין הוראה בדבר מתן צווי המניעה והעשה שנתבקשו במסגרת התביעה, אחרת עלול להיווצר מצב בו אם יסרב הנתבע לחכור את החלקה מהתובעת ולשלם לה תמורת החכירה, לא ניתן יהיה לנקוט נגדו סעדים אופרטיביים.

4. הנתבע התנגד לבקשה. לשיטתו, בהחלטה מיום 11.11.14 ניתן תוקף להסכמה אליה הגיעו הצדדים, ואין כל מקום להכניס לגדר פסק הדין סעדים שחורגים מאותה הסכמה.

5. לצד הבקשה לתיקון פסק הדין, הגישה התובעת הודעה בה מסרה כי הנתבע מסרב לחתום על הסכם חכירה. גם לעניין זה התייחס הנתבע, כשהוא מעלה טענות ביחס לתנאים הכלולים בהסכם החכירה עליו נדרש לחתום.

6. ביום 5.9.16 קיימתי דיון בנוכחות הצדדים, בה נדונה הבקשה לתיקון פסק הדין, וכן נדון עניין חתימת הנתבע על הסכם חכירה. בהקשר אחרון זה ציין ב"כ הנתבע, כי הנתבע מכיר בחובתו לחתום על הסכם חכירה, אך הוא חולק על תנאי ההסכם שהתובעת דורשת ממנו לחתום.

דיון והכרעה

7. סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כדלקמן:

"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק הדין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחת ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה; לעניין זה, "טעות" – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה."

8. אינני סבור כי התיקון אותו מבקשת התובעת – הכללת צו עשה וצו מניעה בגדר פסק הדין מיום 14.6.14 – נכנס לגדר של תיקון "טעות", כמשמעה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. פסק הדין מיום 14.6.16, נועד, בראש ובראשונה, להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לדמי השימוש בעבר. ביחס סוגיית המשך השימוש וההחזקה של הנתבע במקרקעין, פסק הדין נתן ביטוי להחלטה קודמת, מיום 11.11.14, בה ניתן תוקף להסכמת הצדדים. אין מקום, במסגרת בקשה לתיקון פסק הדין, לכלול בגדרו סעדים של צו עשה וצו מניעה, עליהם לא דובר במסגרת הצעת הפשרה אליה הסכימו הצדדים.

במובן זה, דין הבקשה להידחות.

9. חרף האמור, ובשים לב לדברים שעלו בטיעוני הצדדים בעניין זה, כמו גם בעניין חתימת הנתבע על הסכם חכירה, מצאתי להבהיר מספר נקודות, מתוך ראיה צופה פני עתיד:

• הן בהחלטה מיום 11.11.14, והן בפסק הדין מיום 14.6.16, נקבע כי תנאי להמשך השימוש וההחזקה של הנתבע במקרקעין, הוא תשלום דמי חכירה שנתיים בסך 11,200 ₪. פשיטא, ככל שהנתבע לא ישלם דמי חכירה כאמור, לא תהיה לו זכות להחזיק ולעשות שימוש במקרקעין, על כל המשתמע מכך.
• הן בהחלטה מיום 11.11.14 והן בפסק הדין מיום 14.6.16, נקבע כי תנאי להחזקת הנתבע במקרקעין ולשימוש בהם, הוא תשלום דמי חכירה שנתיים. הדגשתי את המילה "חכירה", משום שהצעת הפשרה, כמו גם הסכמת הצדדים אליה, התייחסה ליחסים משפטיים של חכירה, על כל המשתמע מכך.
• הסכמת הצדדים להצעת הפשרה, אף שקיבלה "ליבוש" של החלטה ולאחר מכן פסק דין, היא הסכמה אותה צריך למלא בהתאם להוראות הדין, לרבות חובת קיום בתום לב ובסבירות. הצדדים מצויים כעת בשלב בו צריך לצקת תוכן לתוך ההסכמה האמורה, למשל ע"י חתימה על הסכם חכירה, שעל עצם הצורך בקיומו הנתבע אינו חולק. כולי תקווה שהצדדים ישכילו לצקת תוכן לתוך הסכמתם להצעת הפשרה בתום לב ובדרך מקובלת וסבירה, ללא צורך בקיום התדיינות משפטית במסגרת הליכים כאלה ואחרים על רקע זה. בסופו של יום, מטרת הצעת הפשרה היתה לאפשר לנתבע (לו אני מאחל לו בריאות שלמה ואריכות ימים), אשר עושה שימוש במקרקעין מושא ההליך מזה שנים רבות, להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין אלה, במסגרת יחסי חכירה, עד תום ימיו. כאמור, כולי תקווה שהצדדים יוציאו אל הפועל את ההסכמה האמורה, בדרך מקובלת ובתום לב.

10. סוף דבר, הבקשה נדחית, וזאת מבלי להתעלם מההערות בסעיף 9 לעיל.

11. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר החלטה זו לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ט"ו אלול תשע"ו, 18 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.