לפני תביעה לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן- חוק הפיצויים), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים.

רקע:

1. התובע, יליד 31.7.1995, נפגע, לטענתו, ביום 3.11.2007 בתאונת דרכים. לטענת התובע, התאונה אירעה בעת שנסע על אופניו ורכב הנהוג על-ידי נהג שאיננו ידוע, נסע לאחור ופגע בו.

2. התובע אושפז בבית-חולים מיום 3.11.07 עד ליום 12.11.07. הוא אובחן כסובל מחתך עמוק ושבר פתוח עם תזוזה בגליל אמצעי באצבע מס' 5 ביד שמאל, ועבר ניתוח לשחזור של גליל אמצעי וכן קיבוע פנימי וחיצוני באמצעות גבס. ביום 3.12.07 הוסר הגבס והתובע הופנה לטיפול בריפוי בעיסוק.

3. מומחה רפואי שמונה על-ידי בית המשפט, ד"ר שטארקר חיים, קבע בחוות דעתו כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5%.

4. המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על שאלת החבות והן על שאלת הנזק.

סוגיית החבות:

5. נוכח כפירת הנתבעת בחבות, השאלה הראשונה בה יש לדון הינה, האם הוכחה התרחשות התאונה נשוא התביעה. אקדים ואציין, כי מסקנתי הינה, שעלה ביד התובע להוכיח את טענתו בדבר פגיעתו בתאונה, כפי שיפורט להלן.

6. מטעם התובע העידו הוא עצמו, אמו ובני-זוג בשם עלי וסוכינה סולימאן (להלן – בני הזוג סולימאן), אשר מצאו את התובע לאחר שנפגע, והבהילו אותו לבית החולים. מטעם הנתבעת לא נשמעו עדויות.

7. על-פי עדותו של התובע, התאונה ארעה בעת שנסע על אופניו בשולי כביש בשכונת מגוריו, בדרכו לבריכה. רכב שחנה במקום ונסע בפתאומיות לאחור, פגע בו. עקב המכה עף מהאופניים ונחבל (עמ' 21, ש' 9-11, ש' 27-28; עמ' 22, ש' 1-2). לדבריו, לאחר הנפילה ראה כי אצבעו נקטעה (עמ' 18, ש' 9). בתשובותיו תואר הרכב הפוגע כרכב גולף, לבן עם פגושים בצבע שחור, שהיה לו רעש מרעיש (עמ' 23, ש' 31-32; עמ' 24, ש' 1-6). מכונית עצרה לידו, ונוסעיה – שזוהו לאחר מכן כבני-הזוג סולימאן – לקחו אותו לבית החולים, ולאחר מכן הגיעה אמו. בהקשר של עדות התובע אציין תחילה, כי אין לייחס נפקות כלשהי להיעדר פירוט בתצהיר העדות הראשית ביחס לפרטי התרחשות התאונה, דבר לו טענה הנתבעת בסיכומיה, שכן בהחלטה מיום 30.10.11 הוריתי על הגשת תצהירים בשאלת הנזק בלבד, וביחס לפרטי התאונה נשמעה עדותו של התובע לפני במסגרת חקירה ראשית ונגדית.

8. אשר לעדות גופה; הנתבעת טוענת, כי עדותו של התובע איננה ברורה ובלתי הגיונית בעליל, ואין לתת בה כל אמון. לעניין זה נטען, כי תיאוריו של התובע בדבר אופן התרחשות הפגיעה, לפיהם הוא "עף" באוויר מעל לרכב הפוגע, אינם מתיישבים, לטענת הנתבעת, עם מהות הפגיעה שנגרמה לתובע (פגיעה ממוקדת באצבע), ועם מכלול הנסיבות. אינני רואה לקבל טענה זו.

התובע העיד, באשר לאופן התרחשות התאונה, כדלקמן:

ת: אני זוכר שהרכב חנה מול חנות חומרי בניין אבל לא מול החנות בדיוק, אלא לכיוון (מצביע עם היד לכיוון יותר למטה). זאת אומרת יש את החנות של חומרי בניין, יש את המחסנים, שהם סגורים, והרכב היה חונה כלפי מטה מול המחסן האחרון. בפתאומיות הוא חזר רוורס ואני לא ידעתי שהוא חוזר ריוורס אז פגעתי בו עפתי.

ש. כשאתה אומר שעפת לכיוון השני אתה טוען שעפת מעל הרכב ונחתת בכיוון השני?

ת. אני פגעתי בו ולא שמתי לב, ראיתי את עצמי נופל.

ש. נפלת ליד הרכב או בכיוון השני?

ת. לא, עפתי מעל הרכב.

ש. האם עפת מעל הרכב?

ת. לא זוכר טוב. פגעתי ברכב ואז התגלגלתי קדימה. עפתי ופגעתי ברצפה, עפתי והגעתי מעבר לצד השני של הרכב.

ש. אתה מתנגש ברכב, עף מעל הרכב ועובר לצד השני?

ת. (מהנהן בראשו) כן".

(עמ' 22, ש' 1-23).

הטענה כי תיאור העפת האופניים איננו הגיוני בעליל, ואיננו מתיישב עם מהות הפגיעה, לא הוכחה, ואין לפני תשתית כלשהי לשלול את האפשרות כי עקב פגיעת רכב בנסיעה לאחור, בגלגל אופניים רכובים על-ידי ילד, תתרחש פגיעה כאמור. עוד יש לציין, לעניין הפגיעה שנגרמה לתובע, כי הפגיעה המרכזית הינה כאמור באצבעו של התובע, ברם מהמסמכים הרפואיים עולה כי הוא סבל אף משפשופים ופגיעה בבטנו וברגל שמאל (גיליון חדר המיון, נ/2; מסמך קופת-חולים בריאות כללית מיום 17.12.07, צורף לתצהיר התובע). אוסיף, כי מעדותו של התובע, אשר במהלך הדיון התרשמתי כי הוא מתקשה במידת-מה לבטא את עצמו, לא עולה בהכרח תיאור של מעוף לרום האוויר כתוצאה מהפגיעה, כנטען על-ידי הנתבעת, אלא ניתן להבין כי עקב המכה "נזרק" התובע קדימה, לעבר הצד השני של הרכב (ביחס למקום הפגיעה בו). אף אין להתעלם לטעמי מהעובדה, שמדובר בזיכרון ותפיסת אירוע של מי שהיה בן 12 בעת ההתרחשות, בה נפגע קשה באצבעו, דבר שיכול להשפיע על האופן בו נחרתו ועוצבו פרטי האירוע ועוצמתו בזיכרונו.

גם טענות הנתבעת שאין כל סבירות בגרסה, בשל כך שהאופניים עצמם לא נפגעו קשות (דבר שאיננו שנוי במחלוקת), אין בהן כדי לכרסם מהותית בגרסה לטעמי. לא הונח לפני כל בסיס לקבוע כי הדבר איננו אפשרי כשמדובר באירוע מהסוג בו עסקינן, בו האופניים עצמם לא נדרסו. אשר לטענות הנתבעת בנוגע לסוגיית החזרת האופניים לבית המשפחה, אף בהן לא מצאתי משקל ממשי. השאלה כיצד הגיעו האופניים חזרה לבית הוריו של התובע, נותרה ללא מענה ברור מהעדויות, אולם אינני סבורה כי מדובר בסוגייה קרדינאלית בענייננו ואין ללמוד מעניין זה מסקנה לחובת התובע.

9. עד כאן באשר לעדות התובע עצמו, וכעת ליתר הראיות שהוצגו. עדות התובע איננה עומדת לבדה, אלא יש לה חיזוק בעדותם של בני-הזוג סולימאן. אציין תחילה, כי עדותם של בני-הזוג, כל אחד מהם בנפרד, הותירה רושם חיובי ביותר. לא הוכח קשר כלשהו בינם לבין התובע ומשפחתו, או היכרות קודמת, כך שמדובר בעדים אובייקטיביים. בסיכומי הנתבעת צויין, כי מדובר בקרובי משפחה של בעליה של חנות המצויה בסמוך למקום התאונה, באזור בו חנה הרכב הפוגע. בהיעדר כל ראיות, שיכולות להעיד על הרלוונטיות של עניין זה, ואף מבלי שנשמעה טענה מפורשת בעניין זה מצד הנתבעת, אלא רמיזה בלבד, אינני רואה לייחס לכך נפקות כלשהי.

10. מעדותם של בני-הזוג סולימאן עולה, כי ביום האירוע הם נסעו בכביש בו נטען כי אירעה התאונה. שניהם העידו כי הבחינו בתובע כשהוא שרוע על הכביש, בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתם, לצד אופניו. לדברי גב' סולימאן, התובע שכב באמצע הכביש (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 22-27). היא ציירה במהלך העדות את מיקום התובע בכביש (ת/1). תיאורה מתיישב עם תיאורו של התובע, אשר העיד כי לאחר שהרכב הפוגע פגע בו הוא הועף לאמצע הכביש (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 27). שני בני הזוג העידו, כי הבחינו בתובע כשהוא פצוע קשה באצבעו (לפי עדותם, אצבעו היתה קטועה או כמעט קטועה, עמ' 9. ש' 18; עמ' 14, ש' 25-26), הרימו אותו לרכבם ולקחו אותו לבית החולים. בדרך ניסו להתקשר להוריו, לפי מספר שמסר להם התובע, ללא הצלחה. לאחר שהביאו אותו לבית החולים, נסעו לבית הוריו, לפי הכתובת שמסר להם, ושם פגשו את אמו וסיפרו לה את שארע.

עדויותיהם של בני הזוג סולימאן היו קוהרנטיות ולא נתגלו בהן סתירות או פרכות ממשיות, ובמהות הדברים – הן נותרו איתנות אף לאחר חקירה נגדית מדוקדקת. הטענה לסתירה מהותית בעדותה של גב' סלימאן באשר למיקומו של התובע, בשל כך שציינה תחילה כי הוא היה בצד השני של הכביש מכיוון נסיעתם (עמ' 13, ש' 19) ובהמשך שהיה באמצע הכביש (עמ' 13, ש' 28), איננה משכנעת לטעמי. העדה ציינה בחקירתה הנגדית, כי היא מתקשה לזכור את המיקום המדויק בכביש בו ראתה את התובע, ומשזוכרנו כי מדובר באירוע משנת 2007, אין להתפלא על כך. עוד יש להוסיף, כי מתמונת הכביש (שהוגשה כחלק מהתמונות שצולמו על-ידי חוקר מטעם הנתבעת), ניתן להתרשם כי מדובר בכביש דו-מסלולי צר למדי, ללא הפרדה בין הנתיבים. מכל מקום, בחקירתה החוזרת הבהירה העדה את המיקום, לפי הזכור לה, בכך שציירה את אזור התאונה ואת מיקומו של התובע - בכביש בנתיב הנסיעה הנגדי לכיוון נסיעתה (ת/1), ולא שוכנעתי כי בנסיבות אלה מדובר בגרסה שאיננה גרסת-אמת. הטענה כי אין זה הגיוני שבני-הזוג סלימאן הם היחידים שעצרו לעזור לילד השוכב פצוע בכביש, אף היא איננה משכנעת במידה הפועלת נגד מהימנות גרסת העדים; האפשרות שאחרים לא מצאו לנכון לעצור לסייע, מצערת ככל שתהיה, איננה בגדר תרחיש בלתי מתקבל על הדעת.

11. אין חולק כי בני-הזוג סלימאן לא היו עדי ראיה לתאונה עצמה, אולם עדותם, שכאמור היתה מהימנה עלי, משתלבת היטב עם גרסתו של התובע באשר לנסיבות פגיעתו, והשתלשלות הדברים מיד אחרי התאונה, ובכך מחזקת את גרסתו.

12. לכך יש להוסיף, כי לפי העדויות והראיות שהוצגו, גרסתו המיידית והראשונית של התובע באשר לנסיבות פציעתו, היתה, כי הוא נפגע על-ידי רכב, כגרסתו בתביעה. כך ניתן ללמוד מעדותם של בני הזוג סלימאן, לפיה, במהלך הנסיעה לבית החולים, אמר להם התובע, מספר פעמים, כי נפגע על-ידי רכב לבן, וכי "האשם הוא בעל הגולף הלבנה" (עדותו של מר סלימאן, עמ' 6, ש' 18 ו- 24; עדות גב' סלימאן, עמ' 12, ש' 22). מדובר בדברים שנאמרו בסמוך ומיד אחרי האירוע, על-ידי מי שנפגע בגופו, וככאלה הינם קבילים כראיה, ועשוי להיות הם משקל ראייתי ממשי (ראו: סעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971; לעניין חריג הרס-גסא לעדות שמועה, ראו: קדמי, על הראיות, עמ' 587). בענייננו יש להביא בחשבון, כי מדובר באימרה של ילד בן 12, שנאמרה מיד לאחר שאצבעו כמעט ונקטעה, לפי תיאורי העדים, ללא נוכחות של הוריו לידו, ובעודו מובהל לבית החולים. בנסיבות אלה הסיכון כי מדובר באמירה בלתי ספונטנית, שאין בה כל אמת, המכוונת כלפי תביעה עתידית, נראה קלוש. אציין עוד, כי אף מהתיעוד הרפואי המיידי לאחר האירוע, עולה, כי התובע טען שנפגע על-ידי רכב; בתעודת חדר המיון (ת/2) צויין, בצד העליון השמאלי של המסמך ,"חבלה באוטו", ובגוף המסמך - "נפילה מאופניים". הנה כי כן, הגרסה הראשונית שניתנה בטיפול הרפואי, מיד לאחר האירוע, מדברת על נפילה מאופניים כתוצאה ממעורבות של רכב, באופן שיש בו, בנסיבות המקרה דנן, כדי להגביר את מהימנות הגרסה.

13. הנתבעת טוענת עוד, כי העובדה שאביו של התובע לא הובא לעדות, יש בה כדי לעורר ספקות באשר לנכונות הגרסה בדבר התרחשות התאונה, שכן לטענתה נתגלו סתירות בין הנאמר על ידי האב בחקירת החוקר מטעם הנתבעת לבין האמור על ידי העדים מטעם התביעה. כן מעלה הנתבעת תהיות באשר לאי-זימון לעדות של בן משפחה נוסף שלפי עדויות התובע ואמו הגיע לבית החולים. אינני מוצאת ממש בטענות. ראשית, אין טענה כי האב ואותו קרוב משפחה, היו עדים לתאונה עצמה, אלא הם פגשו את התובע לראשונה בבית החולים. בנסיבות אלה, אין לומר כי מדובר בעדים שעדותם רלוונטית למחלוקת באופן ובמידה שאי-זימונם פועל ראייתית לחובת התובע, בפרט כאשר הובאו עדויות של עדים אחרים, שכאמור אינם קשורים לתובע, שהיו סמוכים יותר לאירוע. שנית, מכל מקום, ואשר לטענה בדבר קיום חקירה של חוקר מטעם הנתבעת, ככל שהנתבעת סברה כי מדובר בעניין מהותי, היה בידיה לזמן את האב לעדות משהסתבר כי הוא איננו מעיד מטעם התובע, דבר שלא נעשה. משהציג התובע ראיות התומכות בגרסתו, כמפורט לעיל, הימנעות מזימון עד נוסף, אף אם היה מדובר בעדות רלוונטית, כשהנתבעת לא הציגה ראיות נגדיות, איננה שומטת את הבסיס תחת גרסתו (השוו: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מ"י, פורסם במאגרים, פסקה 20 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר).

14. נוכח כל המפורט לעיל, סבורני כי הוכח, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, כי התובע נפגע על-ידי רכב כנטען על-ידו. עדותו של התובע באשר לעצם אירוע התאונה, הינה עדות יחידה של בעל דין, שכן לא הובאו עדויות ראיה אחרות לתאונה, ברם היא נתמכת בראיות ועדויות חיצוניות, כמפורט לעיל, וזאת בין אם נראה בדברים משום סיוע, ובין אם נימוקים בשלהם יש להסתפק בעדות זו, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971.

15. הנתבעת בסיכומיה העלתה לראשונה את הטענה, כי התובע והוריו לא פעלו בשקידה סבירה למצוא את הנהג הפוגע, ולפיכך אין הם זכאים לתשלום פיצויים מקרנית. לעניין זה טענה הנתבעת, כי הגרסה המפורטת ביחס לפרטי הרכב התובע, עלתה לראשונה בעדות ובסיכומים, ולא לפני כן, וכי מתן הפרטים האמורים היה עשוי לסייע באיתור הרכב הפוגע. טענה זו אין לקבל. מדובר בענייננו בתאונת פגע וברח, כאשר לפי עדות התובע, הוא לא ראה את נהג הרכב הפוגע, ונוכח גילו הצעיר בעת התאונה וטיב האירוע עצמו, אין לבוא אליו בטרוניה בעניין זה (רע"א 3909/08 קרנית נ' קורן, פורסם במאגרים). התובע והוריו פנו למשטרה בעקבות האירוע והגישו תלונה מפורטת (צורף לתצהיר התובע), כאשר בניגוד לנטען על-ידי הנתבעת, כוללת התלונה תיאור של הרכב הפוגע באופן דומה לזה שצויין בעדות – רכב גולף, בצבע לבן ועם פגוש שחור. עוד יצויין, כי גב' סלימאן העידה, כי היא ובעלה ביררו מול בעלי החנות שבסמוך אליה התרחשה התאונה (ושכאמור, הינם בני משפחתם) האם מוכר להם הרכב האמור, ותשובתם היתה שלילית (עמ' 16, ש' 18).

הנזק:

16. התובע בסיכומיו ציין, כי בכוונתו להגיש סיכומים משלימים לעניין הנזק, לאחר שיקבל תשובות לשאלות הבהרה שהעביר למומחה. אין כל מקום לפיצול הסיכומים. לא ניתנה החלטה בדבר פיצול כאמור, וישיבת ההוכחות שהתקיימה נועדה לבירור מכלול המחלוקות, וכך נעשה. לתובע ניתנה אפשרות להעביר שאלות הבהרה למומחה, והובהר כי עליו לפעול מול המומחה בעניין זה על מנת ששמיעת התיק לא תתעכב (החלטה מיום 30.10.11), ולאחר מכן לא הוגשה מצידו כל בקשה בעניין זה. אשר על כן אדון להלן בסוגיית הנזק לפי הנתונים שהציגו הצדדים.

הנכות הרפואית:

17. כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט חיווה את דעתו כי לתובע נותרו 5% נכות בגין קשיון נוח באצבע חמישית בכף יד שמאל. הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחה לעדות, ובשים לב לכך, ולחוות הדעת המפורטת, אני מאמצת את קביעת המומחה בעניין זה. התובע טען בסיכומיו כי יש מקום לפסוק אחוזי נכות אף בגין צלקת שנותרה באצבעו, וצויינה בחוות הדעת, ברם משלא נקבע דבר לעניין זה בחוות הדעת, ונוכח נתוני הצלקת, כפי שניתן להתרשם בתמונות בחוות הדעת ואף בדיון לפני, אינני רואה לקבוע אחוזי נכות בגין צלקת זו.

הפסד השתכרות לעתיד:

18. בענייננו מדובר בנכות של 5%, בזרת יד שמאל של התובע, אשר איננה היד הדומיננטית (עמ' 20, ש' 16). לפי האמור בחוות דעת המומחה, אין לראות פגיעה ביכולת האחיזה והתפיסה של יד זו, וכך גם ניתן היה להתרשם מפעולת אחיזה והרמה שהתבקש התובע בחקירתו לבצע באולם בית המשפט (עמ' 21, ש' 5-6). בנסיבות אלה, נוכח הנכות הרפואית הנמוכה, וגילו הצעיר של התובע שטרם החל בדרכו המקצועית וביכולתו לנתבה באופן המתחשב בנכות הרפואית וממזער את השלכתה, אינני סבורה כי יש לייחס לנכות האמורה משמעות תפקודית מלאה, ונכון יהיה לקבוע פיצוי גלובלי, בגין החשש למגבלה או פגיעה עתידית בעיסוקו של התובע במהלך חייו. בנסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 76,000 ₪, המהווים כ- 60% מחישוב אקטוארי על בסיס הנכות הרפואית, השכר הממוצע במשק (לאחר ניכוי מס הכנסה) ושנות העבודה עד גיל 67 (בהיוון כפול מגיל 18). אין מקום לפסיקת פיצויים בגין פנסיה, שכן בנתונים שלעיל ונוכח גילו של התובע, ההפסד מתקזז מול החיסכון בהפרשה לפנסיה.

כאב וסבל:

19. נוכח מהות הפגיעה, הניתוח והטיפולים להם נדרש התובע, סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצויים על בסיס מלוא התקרה הנתונה לשיקול-דעת בית-המשפט בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976. סכום זה, כולל ריבית מיום התאונה, עומד על סך 19,000 ₪.

עזרת צד ג':

20. התובע היה מאושפז למשך 10 ימים, ולאחר מכן שוחרר לביתו כשידו מגובסת והיה במעקב רפואי וקיבל סדרה של טיפולים בריפוי בעיסוק. נוכח מהות הפגיעה, סביר כי נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה, מעבר לרגיל בין בני משפחה. לתובע אושרו 102 ימי מחלה. מאישור בית הספר של התובע שצורף (ת/5) עולה, כי התאונה ארעה בעת שבבית הספר בו לומד התובע היה סגור עקב שביתת מורים, שנמשכה עד 13.12.07, ולאחר חידוש הלימודים נעדר התובע 8 ימים מבית הספר. לפי עדות אמו של התובע, היא עקרת בית ובעלה מובטל. בנסיבות אלה, אני מעריכה את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר על סך 3,000 ₪. נוכח מהות הפגיעה אין מקום לפסיקת פיצויים בגין עזרה לעתיד.

הוצאות

21. התובע לא צירף קבלות בגין הוצאות שהיו לו עקב התאונה, והוצאותיו הרפואיות אמורות להיות מכוסות על-ידי קופת החולים. בשל הסבירות כי הנסיעות לבדיקות הרפואיות שעבר במהלך המעקב השוטף בעקבות התאונה ולטיפולי ריפוי בעיסוק שקיבל, היו כרוכות בהוצאות, אני פוסקת לו פיצוי בסך 1,000 ₪ בראש נזק זה.

22. סה"כ הנזק עומד, איפוא, על סך של 99,000 ₪.

סיכומם של דברים:

23. נוכח כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך 99,000 ₪, בצירוף הוצאות האגרה ששולמה ותשלום חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה (משוערכים להיום), וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (כולל מע"מ). הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם-לא-כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב חשון תשע"ג, 07 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.