לפנינו תביעת התובע, אשר נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, לעניין בסיס השכר שעל בסיסו יש לחשב את דמי הפגיעה וגמלת הנכות להם הוא זכאי. בין הצדדים קיימת מחלוקת, האם בנסיבות ענין זה, היה על הנתבע להפעיל גמלה חוסמת אם לאו.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-

1. התובע יליד 26.5.1975.
2. התובע היה בתקופה הרלוונטית ועודנו מבוטח כעצמאי בביטוח לאומי.
3. התובע פתח עסק של צימרים ב- 1.2.2007.
4. ביום 14.2.2007, לאחר שפתח את העסק – הגיש התובע מסמך "דין וחשבון רב שנתי" לנתבע. לפי דו"ח זה, צפה התובע שהכנסותיו תעמודנה על 3,000 ₪ מידי חודש בתקופה שעד דצמבר 2007.
5. התובע נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה ביום 16.4.2008 והנתבע אישר דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר מיום 17.4.2008 ועד 12.5.2008, בניכוי 12 ימים ראשונים בהם עובד עצמאי אינו זכאי לתשלום בהתאם לסעיף 94א' לחוק הביטוח הלאומי. נציין, כי על פי סיכומי התובע, דמי הפגיעה הוכרו עד ליום 27.6.2008 – אולם לא מצאנו במסמכים שצורפו אסמכתא בענין זה.

לגרסת התובע בסיכומיו – הוכרה לו נכות בשיעור של 25% לצמיתות בגין הפגיעה.

1. מכל מקום - הכנסותיו של התובע מן העסק היו גבוהות ממה שצפה בעת שפתח את העסק ובעת שהגיש את הדו"ח ביום 14.2.2007. על אף האמור, התובע לא עדכן את המל"ל לענין הגידול בהכנסותיו ולא הגדיל את המקדמות ששילם למל"ל בתקופה הרלוונטית, אלא שילם מקדמות אשר חושבו לפי הכנסה של 3,000 ₪ לחודש. עם זאת, התובע דיווח למס הכנסה בזמן אמת לענין המחזור של העסק, בהתאם למפורט להלן:-

בהתאם לדברי ב"כ התובע בדיון מיום 18.6.12, ובס' 20 לסיכומיו ובהתאם למסמכים אשר צורפו ל"תצהיר הרביעי המשלים" שהגיש התובע ביום 2.3.2011 (נספחים א' וא'1) – התובע הגיש בשנת 2007, מידי חודשיים, דיווחים למס הכנסה ושילם בגין חלק מדיווחים אלו מקדמות כדלקמן:-

1. ביום 10.4.2008 הגיעה לתובע "דרישה והודעה לתשלום חובות" ממס הכנסה על סך של 3,641 ₪. למיטב הבנת בית הדין – דרישה זו התייחסה לתשלום המקדמות לחודשים ספטמבר עד דצמבר 2007, לגביהם דיווח התובע בזמן אמת, אך לא שילם בגינם מקדמות.
2. מכל הנתונים המפורטים עולה, כי בזמן אמת התובע דיווח למס הכנסה על המחזור של העסק, וכי ההכנסות היו גבוהות מן ההכנסות הצפויות על פי דיווחיו למל"ל בעת פתיחת העסק. עם זאת - התובע שילם רק חלקית את המקדמות אשר הוא היה אמור לשלם בגין מחזור זה.
3. ב-7.9.2008 התקבלה בביטוח לאומי שומה עצמית לשנת 2007 שהגיש התובע, ככל הנראה, באוגוסט 2008 למס הכנסה.

בהתאם לשומה עצמית זו - הרווח של התובע בשנת 2007 עמד על 105,341 ₪, דהיינו – 9,576 ₪ לחודש.

1. בשנת 2012 מס הכנסה חקר את דיווחי התובע לגבי שנים אחורה, לרבות לשנת 2007. התובע הגיע לבסוף עם מס הכנסה להסכמה כי הרווחים שלו בשנת 2007 עמדו על 125,341 ₪ ולא 105,341 ₪ כפי שהתובע דווח בשומה העצמית שהגיש.
2. הצדדים הסכימו כי במהלך כל שנה קיימות 4 הזדמנויות בהן מבוטח יכול להודיע למל"ל שהמקדמות שהוא משלם אינן משקפות את הכנסותיו בפועל ויש לשנותן, אך הוא אינו חייב לדווח על גידול בהכנסות, מאחר ובפועל, בסוף שנה בעת שהוא מגיש את הדו"חות השנתיים - נערך חישוב לפיו מחייבים או מזכים אותו בכספים לאור תוצאות השומה הסופית מול המקדמות ששולמו.
3. בכל מקרה - לאחר שהתובע נמצא זכאי לגמלת נכות מעבודה, הפעיל הנתבע "גמלה חוסמת" בהתאם לתקנה 11א' לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד-1984, הקובעת כי במקרה בו ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה לפיו חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית.
4. בעקבות כך, בוטלה השומה לשנת 2008 והבסיס לתשלום דמי פגיעה בגמלת נכות חושב על סך של 2,961 ₪ לחודש עבור החודשים ינואר ועד מרץ 2008 וזאת על יסוד הצהרת התובע בעת פתיחת העסק לעניין שכר צפוי על פיו חוייב בתשלום מקדמות.

עיקר טענות התובע בסיכומיו –

1. על בית הדין לקבוע, כי הבסיס לתשלום דמי הפגיעה יהיה לפי הרווח של התובע בחודשים ינואר-מרץ 2008 בסך 47,6774 ₪ (כ-16,000 ₪ בחודש) או לחילופין – לפי השומה הסופית לשנת 2007 בסך 28,728 ₪ (9,576 ₪ בחודש), או לחילופין הכנסתו הסופית לשנת 2007 אשר נקבעה על ידי מס הכנסה בסך 125,341 ₪ (11,400 ₪ לחודש).
2. אין לקבל את טענת הנתבע לפיה יש להפעיל גמלה חוסמת, וזאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לפיה יש מיקרים בהם ניתן לסטות מתקנה 11 כאשר מבוטח מוסר דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו למל"ל או למס הכנסה טרם קרות התאונה וללא כל קשר אליה.

בעניין זה מפנה התובע לעב"ל 50102-03-11 סעיד זועבי נ' המל"ל; כן עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר נ' המל"ל; יעקב סדיק נ' המל"ל עב"ל 20/99; עב"ל 1295/01 חיים סיבוני נ' המל"ל; עבל 561/07 מחמוד סאמר; בל (תא) 7494/05 סמוק פטר נ' המל"ל; בל (בש) 1524/02 זיגדון מרדכי נ' המל"ל;

1. יש לחרוג מהוראות תקנה 11 מהטעמים הבאים:
   1. מאז פתיחת העסק ועד לתאונה, הכנסת התובע היתה במגמת עלייה והתובע צירף אישורים ממס הכנסה אודות המחזור הדו חודשי שהיה מגיש בתאריך הגשתו ויש בכך כדי להוכיח כי הכנסות התובע עובר לתאונה היו גבוהות ביחס להכנסה הצפוייה המאושרת על פיה שולמו המקדמות.
   2. תקופת הפגיעה של התובע היתה קצרה יחסית, שכן עניין התאונה וגובה הסכומים שהיה אמור לקבל בגינה לא היו בעלי חשיבות בעיניו.
   3. התביעה נדחתה תחילה על ידי המל"ל ואושרה רק לאחר שהוגש הדו"ח השנתי של התובע ב-8/2008, ומכאן שהדו"ח לא היה מושפע מאירוע התאונה.
   4. בחקירת מס הכנסה שבוצעה בעניינו של התובע הוחלט, כי השומה הסופית של התובע לשנת 2007 תעמוד על 125,341 ₪.

כתוצאה מחקירה זו, נדרש התובע לשלם הפרשי מס והפרשי דמי ביטוח גם למס הכנסה וגם לביטוח לאומי.

• 1. בעת התאונה היה העסק של התובע עדיין בחיתוליו, כאשר התובע לא הספיק לערוך ולהכין ולהגיש את הדו"ח השנתי המשקף את הכנסותיו בפועל עובר לתאונה.
  2. הן על פי דברי התובע והן על פי יועץ המס שלו, התובע לא דיווח דיווחים שנועדו להגדיל את הכנסותיו כדי שגמלתו תהיה גדולה יותר, אלא להיפך – מס הכנסה סבר כי התובע דיווח על הכנסות נמוכות יותר ממה שהרוויח בפועל.
  3. יש לקחת בחשבון את הכנסת התובע ברבעון שקדם לפגיעה (ינואר ועד מרץ 2008) ולא לשנת 2007.

עיקר טענות הנתבע בסיכומיו –

1. התובע שילם דמי ביטוח לפי הכנסה של 3,000 ₪ לחודש על פי דיווח שלו ולא פנה, על אף ההזדמנויות שהיו לו לעשות כן, להודיע למל"ל כי המקדמות שהוא משלם אינן משקפות את הכנסותיו בפועל.
2. כל הדיווחים שמבקש התובע לאמץ התקבלו לאחר מועד קרות הפגיעה בעבודה.
3. לפני שהנתבע קובע גמלה חוסמת, הוא בודק שלא היו למבוטח הכנסות נוספות מעבר למקדמות ששולמו, מעבר למסמכים שהמבוטח מגיש. בענייננו לא היו בתקופה הרלוונטית הכנסות כאמור.
4. הדיווחים עליהם מבקש התובע לבסס את חישוב בסיס שכרו הם על פי שומות סופיות שהתקבלו זמן רב לאחר הפגיעה ועל פי ההלכה כל עוד התובע אינו מוכיח כי הגיש בקשה לפני מועד קרות הפגיעה בעבודה – אין מקום לקבל טענות באשר לאי החלת תקנה 11.
5. הנתבע מפנה לדב"ע נה/68-0 מל"ל נ' סמיר סנונו; עב"ל 51013/98 גדאה הנו נ' המל"ל; עב"ל 100/07 קנואת ראיף נ' המל"ל; בל 2276/01 (תא) שמעון בשירי נ' המל"ל, לגביו הוגש ערעור בענין עבל 316/03) ולפסקי הדין השונים שהפנה אליהם התובע.
6. מנתוני התובע לעניין המחזור הדו חודשי שהוגש למס הכנסה עולה כי לא היתה מגמת עלייה בהכנסותיו, אלא היתה תנודתיות.
7. טענותיו של התובע לעניין הסיבות שבגינן יש לחרוג מתקנה 11 אינן רלוונטיות.

דיון והכרעה

התשתית המשפטית:

1. סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי הכנסתו של עובד עצמאי בשנה השוטפת (על פיה תחושב הקצבה לה הוא זכאי) , תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה, לפני כל פטור, ניכוי וזיכוי. סעיף 345(ב)(3) לחוק הסמיך את השר להתקין תקנות בהן תיקבענה - "נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת שלפיה שולמו מקדמות ... כהכנסה לפי שומה סופית".
2. בהתאם לכך נקבע בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד – 1984 :

"הכנסה שתחשב כהכנסה לפי שומה סופית-

(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו.

לענין זה – "פגיעה בעבודה" – פגיעה מזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה מזכה בקיצבת נכות, בקיצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) אם הפגיעה בעבודה בשני החודשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה" (ההדגשה אינה במקור – א.ש.ב.) .

1. בענין סעיד זועבי שניתן לאחרונה אליו הפנה ב"כ התובע, ריכזה כב' הש' ורדה וירט-ליבנה את ההלכה לענין תקנה 11 כדלקמן:-

"9. בית דין זה קבע בשורה ארוכה של פסקי דין את התכלית העומדת בבסיסה של תקנה 11 לתקנות, ואת המקרים בהם ניתן לסטות ממנה לאור תכליתה. על פי הכלל, גימלה לנפגע בעבודה מכוח חוק הביטוח הלאומי משולמת למבוטח על יסוד הכנסתו האמיתית עובר לתאונת העבודה, זאת במטרה לכסות על אובדן ההכנסה לו חשוף המבוטח בשל התאונה. כאשר מדובר במבוטח עצמאי, ישנם מקרים בהם הכנסתו האמיתית אינה באה לידי ביטוי בשיעור המקדמות ששילם אלא רק בשומה הסופית, זאת עקב תנודתיות בהכנסותיו. על מנת לעמוד על הכנסתו האמיתית של מבוטח עצמאי, יש חשיבות רבה לדיווחי אמת מצדו. תכליתה של תקנה 11 לתקנות היא לעודד עצמאים להגיש דיווחים מדויקים אודות הכנסותיהם ולחסום דיווח לא נכון מצד מבוטחים בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על - מנת להגדיל את שיעור הגימלה שתשולם להם. עם זאת, קיימים מקרים בהם ניתן לסטות מתקנה 11, זאת כאשר המבוטח מוסר דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר אליה למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה [ראו לעניין זה עב"ל 20/99 יעקב סדיק – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 18.2.02); עב"ל 51013/98 גאדה הנו ואח' – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10.2.02); עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לט97 (2003); עבל 316/03 המוסד לביטוח לאומי – בשירי פד"ע מ145 (2004)].

10.       בנסיבות העניין שבפנינו, נחה דעתנו כי אין המקרה שבפנינו נכלל בסוגי המקרים בהם קיימת הצדקה לחרוג מהוראותיה של תקנה 11 ולהורות למוסד לביטוח לאומי לחשב את דמי הפגיעה וגמלת הנכות לפי השומה הסופית לשנת 2006.

            אמנם, אין חולק כי הכנסתו של המערער גדלה במהלך שנת 2006 כאשר שולם לו שכר הטרחה עבור התיק בו טיפל, והחשבונית עבור שכר הטרחה הוצאה עוד לפני קרות התאונה בעבודה. אולם, לאור התכלית לעודד מבוטחים עצמאיים להגיש דיווחי אמת בזמן אודות גידול בהכנסותיהם, היה על המערער להגיש בקשה למוסד לביטוח לאומי לתיקון המקדמות, לאחר שחל הגידול בהכנסותיו. ויודגש, כי עקרונית, כאשר חל גידול בהכנסותיו של עובד עצמאי ואין הוא מגיש בקשה לתיקון המקדמות, הוא ממשיך לשלם מקדמות בסכום נמוך יותר מאשר היה משלם אילו אושרה בקשתו לתיקון הסכומים במהלך השנה השוטפת.

            המערער הציג בפני בית הדין האזורי סיבות מסיבות שונות, מדוע לא הגיש את הבקשה לתיקון המקדמות במועד אלא רק לאחר שהתרחשה התאונה בעבודה. גם אנו סבורים, כפי שסבר בית הדין האזורי בפסק דינו, כי אין בסיבות אלה כדי להוות הצדקה לסטיה מהוראות תקנה 11 למקדמות, ואין פסול בהחלטתו של המוסד לביטוח לאומי להחיל אותה על המערער. על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, חלפו לפחות חודשיים ממועד העליה בהכנסות המערער ועד למועד הגשת הדיווח למוסד לביטוח לאומי, בהן לא היתה מניעה מצדו של המערער לעשות כן. מדובר באיחור משמעותי בהגשת הבקשה, ורק לאחר התרחשותה של תאונת העבודה ולפיכך, נחה דעתנו כי לא קיימת הצדקה לסטות מהוראות התקנה בעניינו של המערער".

נציין, כי בענין סעיד זועבי, לא דיווח התובע לגורם רשמי כלשהו על הכנסותיו האמיתיות עובר לתאונה.

1. בענין סמיר סנונו, דב"ע נה/ 68-0 קבע בית הדין הארצי כדלקמן:-

"לאור האמור, נראה לנו כי מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות – כמצוות תקנה 12"

1. בענין גאדה הנו, אליו הפנה ב"כ התובע ואשר הוזכר אף הוא בענין סעיד זועבי אשר צוטט לעיל, עשה בית הדין צעד נוסף לצמצום תחולתה של תקנה 11 כדלקמן:-

"דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11 אינה מונעת סטיה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא כל קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני. (דב"ע נה/ 0-68 המוסד לביטוח לאומי – סנונו פד"ע כח 412).

לאור האמור אפשרנו לצדדים בנסיבות המקרה שלפנינו, להמציא מסמכים לפיהם דווח למס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי על הכנסה גבוהה יותר שהיתה למנוח ... אלא שמסמכים שכאלה לא היו בידם."

1. מכל המפורט לעיל – הרי שבהתאם לפסיקה, כאשר מבוטח מוכיח כי הודיע, עובר לתאונה, למל"ל או למס הכנסה על הכנסותיו האמיתיות, הרי שיש מקום לסטות מן ההוראה לענין גמלה חוסמת ולקבוע את גמלתו בהתאם להכנסותיו המדווחות, ולא לפי המקדמות ששילם.
2. מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן – התובע דיווח לפקיד השומה על הכנסותיו האמיתיות בזמן אמת עובר לתאונה, ואף שילם למס הכנסה, בגין חלק מהחודשים, מקדמות בהתאם לדיווחים אלו.

התובע לא עדכן את ביטוח לאומי לענין הכנסותיו האמיתיות, ואולם, לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הוא אינו חייב לעשות כן על פי חוק.

1. מאחר והתובע דיווח על המחזור של העסק שלו למס הכנסה עובר לתאונה, הרי שבהתאם לפסיקה, אין מקום להפעיל גמלה חוסמת, אלא יש לשלם את הגימלה על יסוד דיווחיו בזמן אמת למס הכנסה.

סוף דבר

1. מכל המפורט לעיל – הננו מקבלים את תביעת התובע, וקובעים כי בענייננו אין מקום להפעיל גמלה חוסמת, אלא יש לשלם לתובע דמי פגיעה וגמלה בהתאם לדיווחיו למס הכנסה לפני התאונה, הגם שלא שילם מקדמות לביטוח לאומי על פי דיווחים אלו. המל"ל יערוך תחשיבים לענין בסיס השכר לגמלת התובע, כנגזרת מדיווחיו למס הכנסה.
2. הנתבע ישא בהוצאות המשפט של התובע בסך 3,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
3. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ‏ו' כסלו תשע"ג, ‏20 נובמבר 2012 , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.