ביום 2/2/12 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום מתוקן (כתב האישום המקורי הוגש ביום 8.12.2009), הכולל שני פרטי אישום כנגד הנאשם 1 ופרט אישום כנגד הנאשמים 2 ו-3.

כתב האישום כנגד הנאשם 1

1. בכתב האישום כנגד הנאשם 1 הואשם הנאשם בביצוע עבירות של בניה ושימוש ללא היתר עבירות לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן-"חוק התכנון והבניה") ובעבירות של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

2. תמצית כתב האישום באישום זה הינה כי בביקורת מיום 22/7/10 נמצא כי הנאשם 1 לא קיים שני צווים של בית משפט כדלקמן: צו בית משפט בת.פ. 15536/86 אשר ציווה עליו להרוס עד ליום 20.8.1986 שתי סככות בשטח של כ-9 מ"ר ובשטח של 12 מ"ר וצו בית משפט בת.פ. 4121/97 אשר ציווה עליו להרוס עד ליום 16.12.1998 תוספת בניה בשטח של כ-4.3 מ"ר מאלומיניום, זכוכית וגג מפח; תוספת גגון מפח בשטח של כ-15.69 מ"ר; מחסן מפח בשטח של כ-3.07 מ"ר וכלוב למכלי גז בשטח של 0.459 מ"ר.

3. על פי כתב האישום, המבנים נשוא צווי בית המשפט נבנו ברובם על דרך המיועדת למדרכה ציבורית.

4. בעת ביקורת מתאריך 17.6.2010 נמצא כי חלף הריסתו של המבנה נשוא ת.פ. 4121/97, החליף הנאשם את כיסוי הקירות והגג בחזית האחורית של הנכס מפח לגבס, ללא היתר בניה הנדרש על פי חוק בשטח של כ-9 מ"ר.

5. הנאשם השתמש ו/או התיר שימוש משך 24 שנים במבנה בשטח כולל של כ-40 מ"ר לצרכי קיוסק תוך שימוש במדרכה ציבורית בניגוד לתוכנית ותוך הפרת צווי בית משפט כמפורט לעיל.

כתב האישום כנגד נאשמים 2 ו-3

6. באישום השני הואשמו הנאשמים 2 ו-3בשימוש ללא היתר עבירות על סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה. הנאשמת 2 בעלת הזכויות במבנה הואשמה בשימוש ללא היתר בין השנים 2004-2010 ;

ואילו הנאשם 3 שוכר המבנה הואשם בשימוש ללא היתר בין השנים 2008 ו-2009.

ההליך

7. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום המתוקן.

התקיימו מספר דיוני הוכחות והתקיים ביקור במקום.

בטרם סיום שמיעת הראיות הגיעו המאשימה והנאשמים 1 ו-2 להסדר טיעון.

במסגרת הסדר הטיעון הוגשה תכנית אשר סומנה ת/18 לפיה ביחס לחלק המבנה בשטח של 28.55 מ"ר ניתן היתר בנייה כדין ואילו ביחס לחלק מהמבנה בשטח של כ-22 מ"ר לא ניתן היתר בנייה.

8. בהסדר הטיעון הוסכם כי הנאשמים יהרסו את השטח המסומן בצהוב בתוכנית ת/18 וזאת בתוך 18 חודשים ובמידה ולא יעשו כן, תבוצע ההריסה ע"י הועדה המקומית. הוסכם כי הנאשמים יגישו בקשה להיתר בניה ותוכנית הכוללת המרת שטחים בשטח 12 מ"ר (השטח המסומן בכחול בחלק העליון בתוכנית), באופן ששטח בבעלות הנאשמים המשמש הלכה למעשה דרך גישה לדיירי בנינים משותפים במגרש הסמוך, יומר בשטח הגובל במגרש חניה (מסומן בכחול בחלק התחתון בתכנית בת/18). בתוכנית המצב הסופי בת/18 ניתן לראות את המצב הסופי אם ובמידה ותאושר המרת השטחים והבקשה להיתר בנייה.

9. בהתאם להסדר הטיעון הורשעו ביום 10/7/14 הנאשמים 1 ו-2 במיוחס להם בכתב האישום המתוקן וביום 12.11.2014 נשמעו הטיעונים לעונש.

טיעוני המאשימה לעונש

10. הנאשם 1 - מדובר בעבירה של אי קיום צווים שיפוטים משך 28 שנים באשר לבניה בשטח של 21 מ"ר כאשר הבנייה מלכתחילה בוצעה ללא היתר בנייה. מדובר בעבירה חמורה המקבלת משנה תוקף, נוכח הזמן הממושך בו לא פעל הנאשם לקיום צווי ביהמ"ש, היקף הבניה והעובדה כי המבנה משמש לעסק ממנו מפיק הנאשם רווחים.

11. יש לראות בחומרה תופעה של הפרת צווי בית משפט בעבירות תכנון ובניה בפרט וביהמ"ש קוראים להילחם בנגע הבניה ללא היתר והפרת צווים שיפוטיים המנציחים בנייה בלתי חוקית. ביהמ"ש גוזרים מאסר בפועל אף כאשר מדובר בעבירה ראשונה, ובענייננו מדובר בעבירה חוזרת.

12. ביחס לנאשם 1 עתרה המאשימה למאסר בפועל לשיקול בית משפט; מאסר מותנה לתקופה שיקבע בית המשפט ובתנאי שהנאשם לא יעבור עבירה שעניינה בניה ללא היתר ואי קיום צווי בית משפט; קנס מרבי לפי סעיף 61 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

13. הנאשמת 2 - הנאשמת בעלת הזכויות במבנה, הורשעה בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. מדובר בעבירה נמשכת. על בית המשפט לקחת בחשבון את מידת האשם של הנאשמת בעת ביצוע העבירות ואת מידת הנזק לאינטרס הציבורי בגין ביצוע העבירה. מדובר בנסיבות בהן בוצעה העבירה למטרה מסחריות על שטח ניכר בפרק זמן משמעותי. ביחס לנאשמת 2 עתרה המאשימה לקנס כספי שינוע בין 40 אלף ₪ ל-100 אלף ₪, ובנוסף להתחייבות בגובה כפל הקנס, לפיה לא תעבור הנאשמת עבירות על חוק התכנון והבניה; בנוסף עותרת המאשימה לצו איסור שימוש במקרקעין אשר יכנס לתוקפו ביום 10.1.2016.

טיעוני הנאשמים 1 ו-2 לעונש

14. המאשימה הפרה חובתה כלפי הנאשמים והסתירה את התוכנית נ/1. מדובר בראיה חיונית להגנת הנאשמים; החלק הארי של המבנה בנוי בהיתר בנייה כדין (נספחים 2 ו-3 למוצגי הנאשמים); לגבי החלק הבנוי ללא היתר בנייה, קיימת הבטחה שלטונית אשר קיבלה תוקף במועצת העיר ואשר לפיה יינתן היתר במסגרת אישור תכנית להמרת שטחים;

לאחר כתב האישום הרסו הנאשמים חלקים נוספים במבנה;

הנאשמים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודו במיוחס להם בכתבי האישום, אף שיכלו נוכח ההבטחה השלטונית שניתנה להם, לפנות לביהמ"ש לעניינים מנהליים;

מעצם העובדה שהמאשימה קפאה על שמריה משך כל השנים בהם היא מיחסת לנאשמים את אי קיום הצווים והשימוש החורג, ניתן להסיק כי לא הייתה כל פגיעה באינטרס הציבורי;

המאשימה מודעת לחובתה ליתן מענה לדיירי הבניינים הסמוכים אשר עושים שימוש בשטח השייך לנאשמים לצרכי מעבר; השימוש למעבר בשטח השייך לנאשמים, משרת את האינטרס הציבורי;

באשר לאישום הראשון חלפה תקופת ההתיישנות;

הנאשמים 1 ו-2 אב ובת נכים 100% נתמכים ע"י הביטוח הלאומי והמבנה משמש מקור פרנסתם היחיד. אשתו של הנאשם 1 נפטרה ממחלה קשה והוא הסועד לבדו את הנאשמת 2, אשר חולה במחלה קשה ואף נעזרת במכשיר הנשמה. שרותי הרווחה מודעים למצוקה הקשה השוררת בבית המשפחה (נספח 13 למוצגי הנאשמים);

יש לקחת בחשבון את התנהלותה של המאשימה אשר לא התייצבה לדיונים והאריכה את ההליך תוך פגיעה בנאשמים;

ב"כ הנאשמים הפנה למכתבי המאשימה (נספחים 4 ו-למוצגי הנאשמים) מהם עולה כי הנאשם 1 פעל להוצאת היתר בניה לגגון ולסככה נשוא הצווים השיפוטיים, וכי המאשימה פנתה לביהמ"ש במסגרת תיק 1533/86 כי תינתן לו ארכה להשלמת הליך קבלת ההיתר; לנספח 7- אישור מהנדסת העיר להמרת שטחים וקבלת היתר לסככה זמנית, ולנספחים 10-12 רישיונות עסק במבנה נשוא כתב האישום;

הנאשם 1 העיד ותאר את מצבה הרפואי הקשה של הנאשמת 2 אשר אף עברה שתי החייאות בהפרש של שנתיים, לדבריו לאחר מות אשתו הוא זה שמטפל וסועד את הנאשמת 2 המתגוררת עמו. הנאשם הוסיף כי בנו נפטר בגיל 7 מהמחלה ממנה סובלת הנאשמת 2. הנאשם נכה בעצמו, תאר את מצוקתם הכלכלית. הנאשמים מתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי. לדברי הנאשם הקיוסק מכניס כ- 2000 ₪ לחודש. מסכומים אלה יש לממן תרופות לנאשמת 2. הנאשם טען כי נאמר לו ע"י גורמים בעריה ואף ע"י ראש העיר כי אינו צריך להרוס את המבנים נשוא הצווים.

שיקולי ענישה

15. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עיקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין תשל"ז-1977). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשמים, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות אשר בוצעו, בהתאם לעקרון ההלימה.

16. בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי אשר נפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם.

17. בית המשפט העליון, במהלך השנים, חזר והבהיר כי עבירות התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה, באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה, אשר תסייע למיגור התופעה. ביהמ"ש חזר והדגיש את הפגיעה בשלטון החוק, הנגרמת כתוצאה מאי קיום צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה.

ברע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 4559, 4563 (2007) קבע בית המשפט העליון:

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים".

18. ברע"פ 4666/13 סמארה אבו עראר נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] הדגיש ביהמ"ש כי:

"כאשר מדובר בהפרה של צו שיפוטי מדיניות בתי המשפט, היא להחמיר בענישה ובנסיבות המתאימות – להטיל עונש של מאסר בפועל...זאת כאשר מתרשם בית המשפט כי הטלת קנסות ועונשים מותנים, אינה משיגה את מטרת ההרתעה".

19. לצד הערך החברתי הנפגע ומדיניות הענישה הנוהגת נוכח חומרת העבירות כאמור, יש לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות במקרה הנדון. בחינת הנסיבות בהן בוצעו העבירות בענייננו, מצביעה על קיומם של שיקולים לקולא בקביעת מתחם העונש ההולם, כפי שיפורט להלן;

20. לעניין הנאשם 1, מדובר בשתי עבירות של אי קיום צו שיפוטי מהשנים 1986 ו-1997 ביחס לחלקי מבנה המשמש לקיוסק. עיננו הרואות כי מדובר בעבירות מתמשכות על פני שנים רבות. עם זאת ועל אף משך התקופה, מדובר באישום ראשון בגין אי קיומם של הצווים.

21. הנאשם 1 טען כי ביצע במהלך השנים חלקים מצווי בית המשפט נשוא כתב האישום, אולם אין מחלוקת כי הצווים לא קוימו במלואם.

22. מהמפה ת/18 המשקפת את המצב הקיים, ניתן לראות כי ביחס לשטח של 28.55 מ"ר קיים היתר בניה. יש לציין בהקשר זה כי חלק מהמבנה לגביו קיים היתר בנייה נבנה על שטח ציבורי. הגב' מרים ארז מהנדסת העיר והועדה המקומית, ציינה בעדותה כי נהוג היה בעבר, בשטח הרשות המקומית, להקים מבנים המשמשים לקיוסק על שטח ציבורי פתוח (עמ' 47 שורות 24-30).

23. לנאשמים 1 ו-2 אב ובתו, מיוחסת עבירה של שימוש ללא היתר כדין במבנה. הנאשמת 2 רשומה כבעלת הזכויות והואשמה בהתרת השימוש במבנה בשנים 2004-2010. מדובר בחלק זה של כתב האישום במסכת עובדתית זהה הנובעת מאירוע אחד מתמשך.

24. הסנגור מטעם הנאשמים חזר וטען כי הנאשם 1 הסתמך על מצגי גורמי הרשות לפיהם אינו חייב לבצע את צווי ההריסה. הנאשם 1 הציג סיכום ישיבה של הועדה המקומית מיום 1/11/98, חתום ע"י מהנדסת העיר הגב' אורה שדות (נספח 7 למוצגי הנאשם), על פיו לצורך הבקשה להיתר בנייה במסגרתו ניתן יהיה לקבל אף היתר לסככה זמנית, תוגש תב"ע אשר תכלול המרת שטחים, במטרה לפנות את דרך הגישה לבניינים הסמוכים (כאמור מדובר בשטח בבעלות הנאשמים); תוגש תכנית בינוי כנספח לתב"ע, תסומן להריסה בנייה מחוץ למגרש.

25. המפקח מטעם המאשימה אישר בעדותו כי שטח בבעלות הנאשמים משמש דרך גישה לדיירי בניינים סמוכים (עמ' 40 שורה 6).

26. הגב' אורה שדות העידה כי נספח 7 אינו מעיד על הסכמה, אלא על התוואי בו ניתן להתקדם (עמ' 77 שורות 13-16). לטענתה, אותה עת טרם הוגשה התוכנית. העדה אישרה כי יתכן והתוכנית הוגשה לאחר שעזבה את התפקיד (סוף שנת 1998) (עמ' 79 שורות 4, 27-8).

27. לוועדה המקומית הוגשה תכנית מתאר מקומית שמטרתה ביצוע איחוד וחלוקת שטחים, אותה יזם הנאשם 1 (נ/1 ו-נ/2). לדברי מהנדסת העיר המטרה של נ/1 היתה המרת שטחים ויצירת התנאים למתן היתרי בנייה למבנים הקיימים בתוך המגרש (עמ' 55 שורות 21-23). ואף שניתן להבין כי היתה הסכמה על נ/1, הסמכות לאשר את התוכנית הינה של הועדה (עמ' 48 שורות 10-16).

28. אין מחלוקת כי התוכנית נ/1 הגיעה לידי ב"כ הנאשמים מעיון בתיקי הועדה לאחר הגשת כתב האישום. הנאשמים לא הציגו כל מסמך המעיד על ביצוע הסיכום הלכה למעשה וקבלת היתר בנייה במסגרתו.

29. הגב' מרים ארז מהנדסת העיר והועדה המקומית, העידה כי אינה יודעת אם התוכנית אושרה, אולם בפועל שימש שטח פרטי בבעלות הנאשמים לצרכי מעבר לדיירי הבניינים הסמוכים, לדבריה השטח לא הופקע והנאשמים לא היו מחויבים לאפשר את השימוש בשטחם (עמ' 49 שורות 1-4 ). לשאלת ביהמ"ש האם השטח נלקח לצרכי ציבור, השיבה כי זה המצב בפועל וכי "נוצרה כאן פעולה בהסכמה" (עמ' 47 שורות 7-12).

30. מר יעקוב נחום מי שהיה סגן ראש העיר בשנים 1993-1998, אישר כי אילו היו הנאשמים ממלאים את התנאים בנספח 7, היה מתקבל אישור הועדה (עמ' 86 שורות 10-11). לדבריו "המדיניות היתה לסייע למשפחת סרבי"(עמ' 86 שורה 18).

31. מר יצחק בוקובזה אשר כיהן כראש העיריה בשנים 1978-1993 ו- 1998-2007, העיד כי העיריה לקחה על עצמה לקדם את נ/1 כי לנאשם 1 לא היו את המשאבים לעשות כן (עמ' 61 שורות 30-31 עמ' 62 שורות 1-9).

32. מנ/4 מכתבו של מר יעקוב נחום מ"מ ראש העיר מיום 10/9/97, עולה כי על סדר יומה של הועדה לבניין עיר מאותו מועד, אישור תכנית אשר אמורה לפתור את החריגות הבנייה על פי הנחיות הועדה. במכתב זה המליץ מ"מ ראש העיר לדחות את הדיון המשפטי. במכתב לא מצוין מספר התיק אך יש להניח כי מדובר בת.פ. 4121/97.

33. מהמקובץ עולה כי הנאשמים פעלו להכשרת הבניה, הושג סיכום לפיו ניתן יהיה להכשיר חלק ניכר מהבנייה נשוא הצווים, בין היתר באמצעות המרת שטחים. אלא שהנאשמים לא קידמו את התוכנית נ/1. ב"כ הנאשמים טען כי הנאשמים הסתמכו על הסיכום עם העיריה כפי שבא לידי בסיכום החתום ע"י מהנדסת העיר מיום 1/11/1998, ואף סברו כי התקבלו כל האישורים הנדרשים. יתרה מכך, מעדותו של מר בוקובזה אשר כיהן כראש העיריה במועדים הרלוונטיים (1998-2007), עולה כי העיריה היא שלקחה על עצמה לקדם את אישור התוכנית. ודוק', בכל אותן שנים לא באה טענה מצידה של הרשות כנגד הנאשמים.

34. המאשימה הגישה מפה מצבית (ת/17), ממנה ניתן ללמוד כי לגבי חלק המבנה בשטח של 28.55 מ"ר קיים היתר בניה (מסומן ירוק) וכי ביחס לחלק המבנה בשטח של 22.64 מ"ר הנמצא בתוך גבול החלקה (מסומן בתכלת), יתכן וניתן לקבל היתר בנייה בכפוף לאישור המרת השטחים.

35. בכל השנים שחלפו אפשרו הנאשמים את המעבר בשטחם לצרכי ציבור. העיריה מצידה הנפיקה לעסק שהתנהל במבנה רישיונות עסק כדין ולא התנתה זאת בהריסת חלק מהמבנה (נספחים 8-12 למוצגי הנאשמים). מתן רישיונות עסק יכול להעיד כי הרשות לא ראתה בקיומו של המבנה במתכונתו משום פגיעה באינטרס הציבורי והדבר אף אושר ע"י מר יעקוב נחום, אשר השיב לשאלת ביהמ"ש כי במידה וקיימת פגיעה באינטרס הציבורי לא יינתן רישיון עסק (עמ' 88 שורה 10).

אינדיקציה נוספת למידת הפגיעה ניתן למצוא בהסדר הטיעון, במסגרתו הסכימה המאשימה, לאפשר לנאשמים לפעול להכשרת הבניה ולעכב לצורך כך את ההריסה (לרבות החלק שלא ניתן להכשירו כאמור) ב-18 חודשים.

36. לצד נסיבות מקלות אלה, יש לציין כי מעדותו של המודד ג'יוסי עבד עולה כי הבניה בפועל חורגת מהתוכנית נ/1. מת/17 נמצאנו למדים כי חלק המבנה בשטח של 22 מ"ר חורג לשטח המדרכה הציבורית, ואף לא ניתן להכשירו במסגרת נ/1 (מסומן באדום) וביחס אליו לא עומדת לנאשמים כל טענה.

37. יש להבהיר, כי בהתאם להסדר הטיעון צווי ההריסה שניתנו בהליכים קודמים, נותרים בעינם. הסדר הטיעון מאפשר לנאשמים לפעול בפרק זמן של 18 חודשים להכשרת הבנייה הקיימת במסגרת התוואי המוצג בת/18. לצד זאת התחייבו הנאשמים להרוס את המבנה אשר לא ניתן להכשירו (מסומן בצהוב בת/18) ועליהם לעשות כן עד לא יאוחר מיום 10/1/2016. אם לא יעשו כן, תהא הועדה המקומית רשאית לבצע את ההריסה על חשבון הנאשם 1.

אין בהתחייבות הנאשמים כדי לאיין או לצמצם את צווי ההריסה ביחס לחלקים נוספים במבנה לגביהם לא ניתן היתר בנייה כדין, אלא לאפשר לנאשמים פרק זמן נוסף של 18 חודשים על מנת לפעול להכשרתם.

38. אין להמעיט מחומרת העבירות והפגיעה החמורה בשלטון החוק הנגרמת כתוצאה מהפרת צווים שיפוטיים, עם זאת עיקרון ההלימה מביא בחשבון את חומרת העבירה בנסיבותיה ובמידת אשמו של הנאשם. על בסיס הנסיבות והשיקולים שהובאו לעיל, איני סבורה כי יש להטיל על הנאשם 1 עונש מאסר.

39. עוד אני סבורה כי יש לראות בשני פרטי האישום בגין עבירת אי קיום צו ביהמ"ש בנסיבות שפורטו לעיל, אירוע אחד, וכי מתחם הקנס ההולם לנאשם 1 בהתחשב בנסיבות דנן, נע בין סך השווה ל-20,000 ₪ לבין סך השווה ל -50,000₪.

לאור זאת נקבעים העונשים כדלקמן:

40. אני גוזרת על הנאשם 1 קנס בסך 20,000 ₪ או 40 ימי מאסר תחתיו.

הקנס ישולמו בעשרים תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1/1/2015 ובכל 1 לחודש עוקב.

אם לא יבוצע תשלום במועדו תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

גובה הקנס נקבע בהתחשב במצבו הבריאותי של הנאשם 1, באסונות שפקדו את המשפחה, במצוקתו הכלכלית ובצורך לסעוד ולממן תרופות לנאשמת 2.

41. לא מצאתי לנכון להשית על הנאשמת 2 המסתייעת במכשיר נשימה, קנס כספי. הנאשמת 2 הואשמה בגין זכויותיה בנכס ולא בגין מעורבות או שימוש שנעשה על ידה בפועל.

42. הנאשמים יחתמו עד לא יאוחר מיום 1/1/2015 על התחייבות כספית בסך 25,000 ₪ לכל נאשם להימנע מביצוע העבירות בהם הורשעו. ההתחייבויות יכנסו לתוקפן ביום 10/1/2016 ויעמדו בתוקפן למשך שנתיים.

43. כמו כן, ניתן בזאת צו האוסר על כל אחד מהנאשמים לשוב ולעשות שימוש במבנה ללא היתר כדין. הצו יכנס לתוקפו החל מיום 1/1/2016.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, א' טבת תשע"ה, 23 דצמבר 2014, במעמד הנאשם 1, ב"כ המאשימה, וב"כ הנאשמים .