פתח דבר

1. בפני תביעה שיטרית על סך 25,458 ₪ שהחלה כבקשה לביצוע שטר על סך 19,269 ₪ במסגרת הוצאה לפועל במסגרת תיק מספר 01-70614-09-4 . שהוגשה על ידי מ.מ. משה משה שירותי מזון בע"מ (ח.פ 5124385264) (ולהלן: "התובעת") העוסקת במתן שירותי מזון והסעדה, כנגד וליק כהן מור לימור (ולהלן: "הנתבעת") אשר יחד עם בעלה (פורמאלי) מר רז כהן (להלן: "רז") היו בזמנים הרלוונטיים לתובענה בעלי עסק למתן שירותי קיטרינג בשם "מאמיס" (ולהלן: "העסק" "מאמיס"). בעקבות התנגדות לביצוע שטר מטעם הנתבעת והסכמה דיונית בין הצדדים, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן, בכפוף להפקדת ערובה על סך 5,000 ₪ וערבות צד ג'.

עיקר טענות התביעה

1. לטענתה התובעת, רז נהג לרכוש מהתובעת מוצרי מזון בשם, ועבור מאמיס.
2. בשנים אלו צברה מאמיס חובות רבים אצל התובעת, מתוכם חוב על סך 19,269 ₪ בגין 610 ארוחות אשר סופקו במהלך אוגוסט 2005.

ביום 31 אוגוסט 2005 הוציאה מאמיס חשבונית מס שמספרה 1629 (נספח א לכתב התביעה המתוקן).

1. ביום 14 ספטמבר 2005 מסר רז לתובעת, שיק דחוי שזמן פירעונו 15 אוקטובר 2005 על סך 19,269 ₪ משוך מחשבונה של הנתבעת ועליו מתנוסס השם "מאמיס", חתום לכאורה ע"י הנתבעת ומשוך לפקודת התובעת (ולהלן: "השיק") לסילוק החוב. (נספחים ב'1 ו-ב' 2 לכתב התביעה המתוקן).

תיאור השיק: משוך על חשבון מספר 181522 בנק הפועלים סניף 637, מספר השיק 143, בצד ימין למעלה של פני השיק רשום בגדול MAMIS, ומתחת בעברית "קיטרינג מאמס" וליק כהן, מור לימור 25190828, משק 26 נווה דורון טל' 057760900. השיק משוך לפקודת משה משה על סך 19,265, זמן פרעון 15.10.05, החתימה, חתימת שרבוט.

השיק הוחזר על ידי הבנק בצירוף הערה "עבר זמנו".

על גב השיק חתימת שרבוט וחותמת "מ.מ משה משה שירותי מזון בע"מ". מעיון בחותמת מסלקה ניתן להסיק כי השיק הופקד לפירעון ביום 04.02.09. השיק הוגש לביצוע ב- 23.6.09.

1. אשר לטענת השיהוי בהצגת הצ'ק לפרעון - לטענת התובעת, בעקבות בקשת רז, נמנעה מלהציג את השיק לפירעון והמשיכה לאחוז בו עד שישולם ערכו המלא על ידי מאמיס כפי שהתחייב רז. משלא סולק החוב האמור, ולאחר שרז החל להתחמק מפניות התובעת לפרעונו פנה בא כוח התובעת אל הנתבעת בדרישה לשלם לה את החוב או לחלופין לפרוע את השיק. (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).
2. במכתב תגובה מיום 9 פברואר 2009 הכחישה הנתבעת באמצעות בא כוחה כי משכה את השיק לפקודת התובעת וטענה כי מעולם לא התחייבה כלפי התובעת בחיוב כלשהו. (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן).
3. משנוכחה התובעת כי הנתבעת אינה מתכוונת לשלם את החוב הפקידה השיק בבנק וזה חזר בצירוף ההודעה "עבר זמנו".
4. לטענת התובעת, במסגרת חקירתה של הנתבעת ביום 14 פברואר 2010 בפני כבוד הרשמת לימור בן שמן, כתוארה אז, הודתה הנתבעת כי היא זו שפתחה את חשבון הבנק למטרת ניהול העסק בשם "מאמיס" וכל זאת לבקשת רז (עמוד 3 שורה 8)

"...ש.לצורך מה הוא ביקש ממך לפתוח חשבון? ת.לניהול העסק..." .

בהמשך, העידה הנתבעת כי חתמה על כל שיקים שהוציא בעלה (עמוד 3 שורה 1) "...מידי פעם הוא היה מחתים אותי על שיקים שנכנסים לחשבון.." וכמו כן העידה בשורה 28 כי "לעיתים...ניגש אלי וביקש ממני למלא שיק עבור ספק כזה או אחר ואני מילאתי את השיק..." .

עוד העידה הנתבעת כי העסק נוהל מביתם (עמוד 4 שורה 17)

"...היה חדר בבית שבו הייתה ניירת של העסק ובו נוהל העסק וכל פעם שהיה צריך שיק הוא היה מבקש ממני לבוא ולחתום..."

1. לטענת התובעת, הייתה הנתבעת שותפה מלאה ומעורבת בהתנהלות העסק. ואישרה כי העסק שילם מחשבון הבנק של הנתבעת תשלומים / שיקים שהיא חתמה עליהם. על כן, טענה התובעת כי הנתבעת מושתקת מלבוא ולטעון כנגד השיק נשוא פסק דין זה.
2. לטענת התובעת היא "אוחזת בשיק" כמשמעות המונח בסעיף 1 לפקודת השטרות נוסח חדש, וכן כי עומדת לה חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות.
3. עילת התביעה: על פי סעיף 23 לכתב התביעה המתוקן טענה התובעת, כי הנתבעת חייבת בסכום השיק מכוח הרשאה ומניעות ודיני השליחות.
4. התובעת ביקשה להדגיש כי בזמנים הרלוונטיים למועד משיכת הצ'ק היו הנתבעת ורז נשואים והדגישה כי הנתבעת נמנעה מלבטל את השיק ו/או להגיש תלונה במשטרה.
5. לטענת התובעת, חובה של הנתבעת בגין השיק עומד נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן על סך של 25,458 ₪.

עיקר טענות ההגנה

1. לאחר נישואיהם החל רז לנהל את מאמיס.
2. בשל עברו הכלכלי נבצר ממנו לפתוח חשבון בנק לשם ניהול העסק. לדידה, בזמנים אלו לא ידעה אודות עברו הכלכלי. (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). כבר עתה אעיר, כי אין אלא להביע תמיהה בהתייחס לטענה זו שהרי אם אלו פני הדברים מדוע פתחה על פי גרסתה, היא, את חשבון הבנק לצורכי העסק "מאמיס" שהרי לגרסתה ניהל אותו בפועל רז בעלה?)
3. לטענת הנתבעת היא לא הייתה בעלת "מאמיס", אלא רז הוא זה שניהל את מאמיס, תחת מספר עוסק מורשה שלו, כשמספר תעודת הזהות שלו הוא מספר העוסק המורשה של מאמיס. הנתבעת ציינה, כי הינה קצינה בקבע בצה"ל וממילא לא הייתה לה כל נגיעה לעסק או לניהולו.
4. בסעיף 5 לכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי חתימת המושך המתנוססת על השיק אינה חתימתה ,כי חתימתה על השיק זויפה וכי השיק נמשך ונמסר לתובעת ללא ידיעתה וללא הסכמתה. הנתבעת צירפה חוות דעת מומחה מטעמה התומך בטענת הזיוף (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן).
5. לגרסתה, נטל רז את השיק ממנה ללא רשותה וללא ידיעתה, משך אותו ללא הסכמתה וזייף את חתימת הנתבעת עליו לאחר שמילא את הפרטים בשיק. והוא שמסר את השיק לתובעת. לא למותר להדגיש כי הנתבעת לא המציאה כל אסמכתא שתעיד על צעדים שנקטה כנגד המזייף לטענתה – רז, לרבות אי הגשת תלונה במשטרה.
6. עוד טענה הנתבעת, כי היא מעולם לא נתנה הרשאה לרז, למשוך שיקים לרבות השיק דנן, ולחתום עליהם בשמה או את שמה. ובסעיף 35 צינה כי:

"...במקרים הבודדים בהם היה רז צריך למשוך שיקים על החשבון, שיקים אלו נחתמו על ידי, הכל מאחר שכאמור לא היה רז רשאי לחתום על השיקים..."

1. בנוסף טענה הנתבעת, כי היא אינה מכירה את התובעת ומעולם לא קיבלה תמורה כלשהיא בגין השיק.
2. הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן ציינה, כי באמצע שנת 2006 – כ-8 חודשים לאחר מסירת השיק נפרדו רז והיא. הנתבעת סגרה את חשבון הבנק ביום 23 יולי 2006 וסילקה את החוב אשר היה אמור להיפרע על ידי רז לשיטתה. בהקשר זה אעיר, כי הנתבעת לא טענה בכל דרך כי ביטלה את כל הצ'קים שטרם חויבו בחשבון הבנק שסגרה.
3. בסעיפים 32-35 טענה הנתבעת, כי רז הינו לקוח מוגבל חמור הגורר אחריו שובל של חובות כבדים לנושים רבים.
4. הוסיפה וטענה כי מטעמים השמורים עם התובעת בלבד, היא הציגה את השיק לפירעון ביום 4 פברואר 2009 - קרוב לארבע שנים לאחר זמן הפירעון הנקוב בו.
5. לטענתה, ידעה התובעת בזמנים הרלוונטיים אודות מצבו הפיננסי של רז והאיחור רב השנים בהצגת השיק לפירעון ובפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגועים בחוסר תום לב קיצוני. עוד הוסיפה הנתבעת ,כי התובעת לא ראתה לנכון לפנות בכל שלב שהוא עד ליום 11 דצמבר 2008, קרי למעלה משלוש שנים לאחר המועד הנקוב בשיק, אל הנתבעת בכדי לברר אם השיק אכן נחתם על ידה או בהסכמתה.
6. בנוסף טענה הנתבעת כי, שם הנפרע בשיק הינו "משה משה" ואילו בחתימת ההיסב שעל גב השיק מופיע שם שונה לחלוטין, של חברה "מ.מ משה משה שירותי מזון בע"מ.
7. לטענת הנתבעת בסיכומיה, כי אין כלל חוב כספי לתובעת וסכום השיק שולם. התובעת לא העידה את אנשי הנהלת החשבונות שלה, והתובעת לא הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, על פיה היא טוענת כי נכון ליום 11 דצמבר 2008 חוב הנתבעת לתובעת עומד על 150,000₪.

דיון

המסגרת המשפטית והנורמטיבית

1. לעניין נטל השכנוע במקרה דנן, ההלכה הפסוקה, בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ פסק ביהמ"ש העליון מפי השופט י' דנציגר בהסכמת השופט נ' הנדל והמשנה לנשיאה א' ריבלין:

"בהליך האזרחי, כמו גם בהליך הפלילי, יש להבחין בין נטל השכנוע לבין חובת הראיה. נטל השכנוע מגלם את החובה העיקרית המוטלת על רז דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל זה יוביל לדחיית טענותיו. חובת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע. משמעה של חובה זו הינה כי על רז הדין האחד חלה חובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע, ועל רז הדין השני חלה חובה להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו, וזאת כאשר אין ביכולתו לעשות כן באמצעות הראיות שהביא רז הדין האחד. כמו כן, הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", ולכן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%. יחד עם זאת, אם מעלה הנתבע טענות הגנה מצידו עליו לשאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיהם העובדתיים של טענות אלה, ובמקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע". (הדגשה שלי, כ.ל)

1. הכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה" ועל כן, נטל השכנוע, רובץ על מפתנה של התובעת להוכיח כי יש לחייב את הנתבעת בסכום התביעה. יחד עם זאת אין להתעלם בהקשר זה מהחזקות העומדות לזכות התובעת על פי פקודת השטרות וביניהן חזקת התמורה וחזקת אחיזה כשורה על פי סעיף 29 לפקודת השטרות לאמור :

29". (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך.

(ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר."

1. הנטל להוכחת פגם בזכות הקניין או לחלופין, העדר תמורה, רובץ על מפתנה של הנתבעת,

ברם, עסקינן בנטל הוכחה בעל אופי שלילי, לאמור, כי הנתבעת לא חתמה על השיק, משכך יסתפק בית המשפט בכמות ראיות פחותה מצד הנתבעת להרמת הנטל והעברתו אל התובע.

כפי שכתב בספרו המלומד אליהו הרנון, דיני ראיות עמוד 204 (מהדורה שלישית, 1974 ):

"עובדה בעלת אופי שלילי איננה מעבירה את נטל השכנוע, אך יש לה השפעה על הרמת הנטל המשני, נטל הבאת הראיות...בגלל היות העובדה בעלת אופי שלילי ולכן קשה להוכחה, יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד השני". וכפי שנפסק בע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3) 281-301 (1986) "...גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו, בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין עם בעלת אופי שלילי...עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני – הוא נטל הבאת הראיות. (הדגשה שלי, כ.ל)

וכפי שנפסק בע"א 7303/01 עסאף נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 852-853 (2003)

"... עניינו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות...בתצהירו, שהיה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער כי מעולם לא חתם על הסכם או ייפוי הכוח, וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו.

וכפי שנפסק בעניין ע"א 408/54 מועמר נ' דוירי, פ"די(2) 981-996 (1956) לגבי שטר חוב שלא נרשמה בגידרו התמורה שניתנה נגדו, כלל הוא כי:

"...במקום בו פורש בשטר חוב שנתקבלה התמורה, לא יהיה ביד החותם להוכיח את ההפך מזה על ידי הבאת עדות בעל פה שאיננה עדותו של התובע...דין זה לא יחול....כאשר המדובר בשטר חוב שאין בו זכר לעובדה, שנתקבלה בעדו תמורה.

על חובת ההוכחה ואופי נטל הראיה במשפט האזרחי כתב בספרו המלומד יעקב קדמי, על הראיות (1537 מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003):

.."השאלה אם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט משיב לשאלה זו, על פי כלל הראיות שבאו בפניו ואין נפקה מינה מיהו בעל הדין שהביאן, ועל בסיס הערכת מהימנותן של ראיות אלו וקביעת משקלן הראייתי..."

1. במקרה דנן הרימה התובעת, את הנטל הרובץ עליה להוכחת התמורה לעסק בשם "מאמיס" ואני מקבלת את גרסתה לעניין זה על פי החשבונית – נספח א' לכתב התביעה המתוקן. אלא שהנתבעת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה להוכיח, כי השיק נמשך על ידי רז לפקודת התובעת ללא הרשאתה.
2. אינני מסיקה זאת בהסתמך על הכחשה סתמית של הנתבעת, מסקנתי זו סומכת הן על גרסותיה השונות בכתבי בי-דין של הנתבעת, וכמו כן על החשבונית שהוציאה החברה התובעת ביום 31 אוגוסט 2005 ל"מאמיס".

ואחזור ואדגיש כי לא נוכחתי כי הנתבעת פעלה במישור המשפטי כנגד רז, בדבר פעולות שבוצעו בהעדר הרשאתה.

1. הרשאה בין בני זוג

הנתבעת ורז היו זוג נשוי, אין בעובדה זו כשלעצמה ללמדנו כי הנתבעת נתנה הרשאה גורפת לרז לביצוע פעולות בחשבון העסק. (ע"א 2692/04 איריס שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות (וגרש) בע"מ).

חוק השליחות, תשכ"ה – 1965

סעיף 1 (א) שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי. (ב) כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית.

סעיף 2 שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח.

סעיף 3 השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.

סעיף 6 (א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.

1. סעיף 92(א) לפקודת השטרות מכיר ב"חתימה בתוקף הרשאה" כמקיים את יסוד החתימה כתנאי סף כאמור לאור סעיף 22(א).

קרי, די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישות החתימה הקבוע בסעיף 22(א) ואין הכרח שההמחאה תישא את חתימת מורשה החתימה עצמו (ע"א 1286/09 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה (פ"ד מח(5)799, 805 .

1. בספרו של המלומד שלום לרנר, דיני שטרות, התשנ"ט 1999 פרק שתים עשרה העוסק בשליחות בשטרות, (בעמוד 375) דן המלומד בסוגיית השליחות על פי פקודת השטרות:

על פי דיני החוזים הכללים, עשוי אדם לחוב כלפי אחר אפילו לא התחייב בעצמו, אלא באמצעות שלוח שמונה על ידו. כלל זה מוצא את ביטויו בסעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ז 1967, לפיו "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין את השולח". השולח הוא צד לחוזה לכל דבר ועניין, כאילו ערך אותו בעצמו ואילו השלוח "יוצא מהתמונה", ואין הוא מבחינה משפטית צד להסכם שנערך עם הצד השלישי. דברים אלה אמורים כאשר פעל השלוח במסגרת הרשאתו, אך כאשר חרג השלוח מההרשאה, פעולתו איננה מחייבת את השולח (חוק שליחות, סעיף 6)

ובהמשך, בפרק חמש עשרה – זיוף חתימות ועשיית פעולות אחרות ללא הרשאה בשטר (עמוד 486) "...הסיכון של חריגה מהרשאה מוטל אפוא, כמו בדיני השליחות הכללים, על הצד השלישי ולא על השולח. לעניין זה אין רלבנטיות למעמדו של הצד השלישי, וגם אוחז כשורה אינו זכאי לתבוע את השולח במקרה של חריגה מהרשאה..."

1. הסעיפים הרלבנטיים לפקודת השטרות [נוסח חדש]

22.(א)אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה.

23א' חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.

24.חתימה בתוקף הרשאה כוחה כהודעה שרשותו של המורשה לחתום מוגבלת היא, ואין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש.

25(א)מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית.

92.(א) מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו.

חתימה

1. בעניין 3272/06 תיווך הצומת בע"מ נ' מרסל טורס בע"מ נפסק, כי ניתן לחייב אדם

בפירעון צ'ק מכח סעיף 92 לפקודה גם במקרה ולא חתם עליו בעצמו

"לאור האמור בסעיפים 23 סיפא ו- 92א לפקודת השטרות, ניתן לחייב אדם בפרעון שיק גם במקרה שלא חתם עליו בעצמו וזאת אם נתן לאחר הרשאה לחתום בשמו.

הפסיקה קבעה זה מכבר כי הענקת הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך כתוב. עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות ואין די בטיעונים בעלמא ובמסקנות ערטילאיות..."

1. המלומד יואל זוסמן, בספרו דיני שטרות, (מהדורה שישית עמוד 55-56).

"...הרשאה שניתנה איננה מהווה חלק מהשטר עצמו, ואינה חייבת להינתן בכתב. הואיל ומותר להרשות אדם בדיבור פה לחתום על שטר, מימלא מותר להוכיח הרשאה בעדים. הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה...שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בעניין זה לפי דיוני החיובים הכללים. מכאן, שאין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא הרשאה מכללא דיה..." ובהמשך..."...דיני החוזים מכירים גם בתוקפה של הרשאה שניתנה אחר מעשה, היינו, באישור בדיעבד של חתימה שנכתבה בשם המרשה, ללא הרשאה, או "ראיפיקציה" אפילו על ידי שתיקה. כלומר, מקום שנודע לאדם פלוני שלא הורשה לכך, פעל בשמו, והוא שתק ולא גילה את רצונו לנער את חצנו מן המעשה, יש שתיקה זו משמשת ראיה שהסכים לפעולה שנעשתה ואישר אותה..."

1. בעניין הסקת הרשאה בין בני זוג לחתום האחד בשם משנהו :בספרם של המלומדים יצחק יערי, ודורון תמיר דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, מהדורה שלישית, עמוד 116:

בני זוג – הסקת הרשאה לחתום מזוגיות- ההלכה הפסוקה מורה גם אם פלוני נותן לבן זוגו פנקס שיקים שלם אין בכך ראיה מכרעת לכך שפלוני נתן לבן הזוג הרשאה גורפת למשוך שיקים בשמו, ובפרט כאשר לבן הזוג אין זכות חתימה בחשבון השקים. הנטל להוכיח הרשאה אינו קל, שכן נקודת המוצא במצב של חתימה בתוקף הרשאה היא שההרשאה מוגבלת, והיא מחייבת את השולח רק אם השולח פעל בגבולות ההרשאה ממש. (ע"א 2692/04 שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות (וגרש) בע"מ).

יוצא אם כך כי לצורך הסקת הרשאה כאמור יש לבחון את העובדות המיוחדות של המקרה שבפני, שמא נהגה הנתבעת על דרך הרשאה בלתי מסוייגת או אחרת.

1. בע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ נקבעו שלושה מבחנים לעניין קביעת חבות שיטרית על המרשה כלפי האוחז בשטר וכיצד ניתן לראות בחתימתו כ"חתימה בתוקף הרשאה":

האפשרות האחרת הוצגה על ידי דעת הרוב בעניין רינסקי הנ"ל. למעשה קבעה דעת הרוב מבחן הכולל שלושה נדבכים.

בנדבך הראשון, כאשר מדובר בצדדים רחוקים, נדרש דרך כלל, כי אכן יתקיים "מבחן צורני". היינו, נדרשת אינדיקציה צורנית על חזות השטר עצמו באשר ליחסי ההרשאה. יחד עם זאת נקבע, כי אינדיקציה זו נלמדת מחזות השטר כולו ואינה מוגבלת דווקא לתוספת מילים לצד החתימה.

הנדבך השני, שהוא הרלבנטי לענייננו הינו כאשר מדובר בצדדים קרובים, היינו, צדדים השותפים לעסקת היסוד בגינה ניתן השטר. במקרה זה נקבע, כי ניתן לפרש את השטר אף לפי הנסיבות החיצוניות האופפות אותו.

הנדבך השלישי, שגם הוא רלבנטי לענייננו נוכח חזות השטר הינו כאשר חזות השטר עצמה היא היוצרת ספק באשר לפרשנותו, אזי נקבע כי אף כשמדובר בצדדים רחוקים שאינם שותפים לעסקת היסוד, ניתן לפרש את השטר על פי נסיבות החיצוניות לו (ראו עניין רינסקי הנ"ל, 475-472).

וכפי שפסק כבוד השופט ג'ובראן בסעיף 17 לפסק הדין הנ"ל בהתייחס לפירוש ויישום הילכת רינסקי:

"כאשר מדובר במי שהם "צדדים קרובים", נקבע כי ניתן להידרש אף לנסיבות החיצוניות לשטר. קביעה זו יש בה משום חריגה מסוימת מהעקרונות שהציב חברי ואולם, לטעמי חריגה זו אינה חריפה ויש נימוקים טובים המצדיקים אותה. למעשה, משמעה של קביעה זו הינה כי לא נאפשר לצדדים לנהוג בחוסר תום לב אף כשעסקינן בשטרות, כלומר, כאשר, מדובר בצד קרוב, צד המכיר את פרטי עסקת היסוד והנסיבות בגינן נמסר השטר לא יוכל הוא לדבוק בפגם טכני על מנת להתנער מחובתו השטרית".

1. במקרה דנן ברור, כי אין מדובר בחתימה בתוקף הרשאה כמשמעותה בסעיפים 24 ו-25 בפקודה, המחייבת גם דרישה צורנית, שלפיה ההרשאה תבוא לידי ביטוי בחתימה עצמה או בכיתוב נלווה אליה.
2. השאלה הדרושה להכרעה היא, אם החתימה על גבי ההמחאה נשוא פסק דין זה נחתמה בידי מורשה לפי סעיף 92(א) בפקודה, לאמור שדי שהחותם הורשה לחתום בשם אחר כדי לחייב את האחר, או שמא החתימה זויפה ולא ניתנה הרשאה לכך.
3. ככלל, בדיני שטרות בדומה לדיני השליחות, אין הכרח שהרשאה הניתנת לאדם לחתום בשם אחר על המחאה תיעשה דווקא בכתב. הרשאה זו יכולה להיעשות בדרכים רבות, בין בכתב ובין בעל-פה, במפורש או במשתמע ואף יכול שתהיה הרשאה מכללא או כזו שניתנה בשתיקה לאחר מעשה (יואל זוסמן "דיני שטרות", מהדורה שישית, תשמ"ג-1983, בעמ' 56-55).

"כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על-ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. הרשאה נוצרת בדרך זו, בעיקר במקרה של שותפים, בני זוג או עובד בכיר בחברה" (שלום לרנר "דיני שטרות", מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, בעמ' 340).

1. במקרה דנן, הנתבעת ורז, היו זוג נשוי. אין חולק כי קיימת זיקת קרבה בין הצד הסמוך אל מול התובעת לעסקת היסוד – רז, לבין הנתבעת אשר מחשבונה נמשכו השקים, אלא שאין די בכך בכדי לתמוך או להוכיח שליחות או חתימה בהרשאה. לצורך קבלת הכרעה לעניין השליחות יש לבחון את מכלול הנסיבות וראיות הצדדים.

בבחינת העובדות והנסיבות עולים הממצאים כדלקמן :

-העסק נוהל מביתם המשותף של הנתבעת ובעלה רז.

ראו עדות המצהיר מטעם התובעת ע' 7 לפרטיכל שורות 17,18 לרבות לעניין המצג שהציגו הנתבעת ובעלה כלפי התובעת:

"ראיתי אותה. הם גרים בכפר דרום והעסק שלהם שם, באותו חצר. יש להם בית משותף ובצמוד לו יש את המטבחון בתוך מבנה נפרד"

-פרטי חשבון הבנק והכיתוב על ההמחאות- כאמור, למרות שלגירסת הנתבעת העסק בשם מאמיס היה בבעלות רז, היא לא היססה לפתוח חשבון בנק ולהזמין הנפקת המחאות מחשבונה כשבכותרת ההמחאות נרשם בפירוש שם העסק – "מאמיס".

וכפי שהעידה :

"ש. חשבון הבנק של העסק התנהל על השם שלך?

ת. כן. לא יודעת אם היה לו עוד חשבונות/ בתקופה שהיינו ביחד, לא היה לו עוד חשבון" במשמע , שהנתבעת במודעות מלאה פתחה חשבון לצורך תפעול העסק על ידי רז בעלה.

ובהמשך בעמוד 15 לפרטיכל:

" מי ניהל את החשבון בפועל, את או הורייך?

ת. החשבון היה על השם שלי, מי שניהל היה רז. (הדגשה שלי – כ.ל.)

ש. יהיה נכון לומר שרז עשה כל מה שהוא רצה בחשבון הזה

ת. אני לא יודעת מה הוא עשה בחשבון, אני יודעת שבכל הקשור אלי הוא היה קורא לי ומבקש את החתימה שלי. אני לא הלכתי כל פעם לבנק. כשהוא היה צריך לחתום על שיק לספק היה מבקש את החתימה שלי, זה היה קורא במקרים כאלה ואחרים.

הייתי בטוחה שהדברים מתנהלים על פי חוק.

ש. אני מקריא משפט – במהלך כל השנים נוהל החשבון על ידי רז והמבקשת לא ביצעה כל

פעולה -

ת. אני לא בצעתי כל פעולה, לא הייתי בבנק לא הפקדתי לא משכתי כסף.(הדגשה שלי – כ.ל.)

44. הפסיקה בשנים האחרונות העניקה משקל נכבד לפרטי בעל החשבון שהודפסו על גבי ההמחאות. סוגיה זו נדונה בע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נ' רחמני ושות' מימן בע"מ, פ"ד נ(1) 453 (1996). שם נדון מקרה בו נוהל מפעל על-ידי המערערת, בנה וחתנה, ועל ההמחאות של חשבון העסק הודפסו רק פרטיה האישיים של המערערת, הגם שלבן ולחתן הייתה זכות חתימה בחשבון.

פסק הדין עסק בשאלת תוקפן של המחאות שנחתמו רק על-ידי החתן.

דעת הרוב בפסק הדין, שניתנה על-ידי כבוד הנשיא א' ברק הייתה, שכדי למלא אחר תנאי ההרשאה הקבוע בסעיף 25(א) בפקודת השטרות ניתן לפרש את החתימה לאור מכלול פרטיה של ההמחאה, לרבות פרטי בעל החשבון המודפסים עליה (שם, עמ' 474-468). זאת להבדיל מדעת המיעוט, שניתנה על-ידי כבוד השופט י' קדמי, שלפיה יש לציין באופן מפורש שחתימה על המחאה היא מתוקף הרשאה, ואם לא נעשה כך, אזי אין ההרשאה תקפה (שם, עמ' 467-466).

45. על-פי פסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק, אם חזות השטר מעידה שהשלוח פעל ככזה, השולח הוא מי שיהיה חייב על-פי השטר, אלא אם כן השלוח חרג מהרשאתו, שאז לא יהיה מקום לחייב את השולח, אפילו חזות השטר מעידה לכאורה, שהשלוח פעל בהיותו שלוח. אך אם השלוח פעל בהרשאה, אין הצדקה שלא לחייב את השולח ולשחרר את השלוח (שם, פסקה 2, עמ' 468): "... אם השלוח חרג מהרשאתו, לא יהא מקום לחייב את השולח. במקרה זה יחוב השלוח חבות שטרית אישית, חרף העובדה שחזות השטר מעידה כי חתם כשלוח. אך מקום שהשלוח פעל בהרשאה ודבר פעילותו כשלוח נלמדת מחזות השטר, אין כל טעם של מדיניות - של דיני שטרות או דיני שליחות - שלא להטיל אחריות שטרית על השולח ושלא לשחרר את השלוח מאחריותו" (כן ראו את פסק-דין דבורה אוזן בפסק-דינו של הרוב מאת כבוד השופט ס' ג'ובראן, בפסקאות 19-13, ובפסק-דינו של המיעוט מאת כבוד השופט י' דנציגר בפסקאות 43-30. עמדתו של כבוד הנשיא ברק בעניין רינסקי, שלפיה יש לפרש את השטר כמכלול, וכי אין צורך בהוספת כיתוב המלמד על חתימה מכוח הרשאה, היא גם עמדתם של של זוסמן (בעמ' 54-40, ראו במיוחד עמ' 44) ושל לרנר (שם בעמ' 347-345)).

כאמור , ההלכה הפסוקה העניקה משקל רב למי ששמו ופרטיו נקובים בהמחאה, וזו גם הציפייה הסבירה של השוק. בד בבד נפסק כי, תנאי לחיובו של בעל החשבון, הוא שאכן ניתנה על-ידו הרשאה בפועל למי שחתם על ההמחאה לעשות כן בשמו, כפי שנדון להלן.

46. אשר למניעות, זו יכול ותקום הן בעקבות מצג פוזיטיבי של הרשאה בדרך של התנהגות, והן במקרה של מצג בדרך של מחדל, לרבות שתיקה מתמשכת במקרים קודמים בהם כובדו שקים שזויפו בדרך זהה, והכול כאשר יש תשתית ראייתית סבירה להניח שהפעולות בחשבון הבנק של הנתבעת היו בידיעת בעל החשבון והוא מצא לנכון להעלים מהן עין. (ראו ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימטיד נ' רפאול רקנטי לג(3)38).

47. כפי שהעידה הנתבעת, בתקופה הרלבנטית היה חשבון הבנק שפתחה לשימושו של רז בלבד, החשבון היחיד ששימש את העסק "מאמיס". משכך, וגם לאור עדותה של הנתבעת אשר העידה כי מצד אחד חתמה לעיתים על המחאות לבקשתו של רז אלא שמאידך לא הייתה מעורבת כלל בניהול חשבון הבנק נשוא פסק דין זה, כי רז נהג לבצע פעולות רבות ללא כל מעורבות שלה וללא ידיעתה, והכל מתוך הרשאה על דרך התנהגות שלה.

48. בעניין דנן אין מחלוקת, כי הנתבעת הייתה הבעלים של החשבון ממנו נמשך השיק.

אין גם מחלוקת שהחשבון נפתח כדין ולו לכאורה שהרי על פי חוק שיקים ללא כיסוי יש לפתוח את חשבון הבנק על שם "בעל החשבון". והנתבעת, חזקה עליה כמי שפתחה את חשבון הבנק שתהא אחראית למצבו.

מעדותה של הנתבעת עולה, כי לא הייתה מעורבת כלל בניהול החשבון. לא הפקידה לא משכה ולא ניהלה תזרים מזומנים.

מסקנתי, ובעיקר מדבריה שלה לאמור, כי לא הייתה מעורבת כלל בניהול חשבון הבנק, שנתנה הרשאה מלאה לבעלה רז לנהל את העסק בשם "מאמיס" באמצעות חשבון זה כפי שאכן עשה.

בעניין זה מקבלת את גרסת התובעת, כי הצ'ק נמסר לה כנגד סחורה עליה העידה החשבונית שהציגה התובעת – נספח א' לתביעה.

העובדה שהתובעת אוחזת בשיק מעידה, כי זה לא נפרע!. לא על ידי הנתבעת ולא על ידי רז ולא בדרך אחרת שאם לא כן ועל פי מנהג הסוחרים היה מוחזר הצ'ק למי שפרע אותו.

49. זאת ועוד ההלכה הפסוקה מורה כי פתיחת חשבון בנק הינה אקט משפטי, הטומן בחובו זכויות חובות, (ראו דבריו של פרופ' ריקרדו בן אוליאל בספרו "דיני בנקאות" (חלק כללי) מעמוד 135) ואינה עניין של מה בכך.

לא זו אף זו, חזקה על אדם לדעת על מה הוא חותם, ודי לי אם אפנה לדבריה של כבוד השופטת מ.בן פורת בעניין ע"א 16/80 לולי נ' סלומון.

50. כפי העולה מעדות הנתבעת, החשבון נשוא התביעה נפתח מלכתחילה על ידי הנתבעת על שמה, למראית עין בלבד ,לבקשת בעלה ומתוך מטרה לאפשר לו לפעול בחשבון, ולהפעיל את העסק בשם "מאמיס" הואיל והיה מצוי באותה עת בתסבוכת כלכלית ואינני מקבלת לעניין זה את טענת הנתבעת כי לא ידעה על התסבוכת הכלכלית של בעלה שאם לא כן אין כל הסבר הגיוני לעובדה שהיא, שלא הייתה מעורבת לגרסתה בניהול העסק, פתחה את חשבון הבנק , הנושא את שם הפירמה של העסק המנוהל על ידי בעלה ולא רז, המנהל והבעלים של העסק.

51. לעניין טענותיה של הנתבעת בדבר הימנעות התובע להציג את השיק לפירעון במועד יפים דברים אלו:

"מהעובדה שאוחז נעתר לבקשת מושך שלא להציג שיק לפירעון וסמך על הבטחת המושך כי יפרע את השיק במלואו, לא משתמע כלל כי האוחז ויתר על ידי זה על זכותו לתבוע לפי השיק או כי השיק פקע. שטר נפקע רק בקרות אחד האירועים המנויים בסעיפים 64-60 לפקודת השטרות ואף אחד מהם לא נתקיים בנסיבות של ויתור על הצגה לפירעון" (ראו: יצחק יערי, דורון תמיר, דיני שטרות בפסיקת בית המשפט, מהדורה שלישית, בעמוד 477 )

לא למותר לציין כי במקרה דנן, לא נתקיימו התנאים המנויים בסעיפים 64-60 לפקודת השטרות שיש בהם ללמדנו אודות ויתור התובעת על השטר. פקודת השטרות דורשת שויתור על זכות שטרית ייעשה באופן מפורש.

52. זה המקום לציין, כי התרשמתי שגרסת הנתבעת בסוגיות המהותיות לאורך ההליך לא הייתה עקבית, נתון שפגע במהימנותה. כך לגבי גרסת הנתבעת אודות אי ידיעתה, לטענתה, בדבר הפעולות שביצע בעלה בחשבון. אודות הסתבכותו הכלכלית.

53. גרסתה אינה סבירה בעיני. באותה העת הייתה אישה נשואה, וקצינה בקבע בצה"ל.

למרות שהייתה קצינה בקבע, ולמרות ש"מאמיס" הייתה שם פירמה בלבד ששימש את בעלה רז, פתחה את חשבון הבנק לשימוש העסק בשם "מאמיס" . ולא זאת אף זאת אלא שעצם רישום השם "מאמיס" ליד שם בעל החשבון בכותרת השיק יש בכך כדי להטעות צד שלישי ולחלופין ליצור מצג של הרשאה לפעילות בחשבון לטובת העסק – "מאמיס".

הכרעה

לאחר עיון מעמיק במסמכים המצויים בתיק בית המשפט, לרבות סיכומי הצדדים ובבחינת טענות הצדדים למפני ומלפנים, בשים לב לעובדה כי ההליך מתנהל בסדר דין מהיר לאור סכום התביעה, ובהסתמך על תקנה 214 טז'(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, המורה כי פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי אני קובעת כדלקמן:

מסקירת העובדות קצרה לדעתי הדרך למסקנה המשפטית. מכל האמור לעיל אני קובעת כי, דין התביעה להתקבל. מסקנתי היא כי הנתבעת פתחה חשבון בנק לשימושו של רז בתפעול העסק "מאמיס" תוך שהיא סומכת על בעלה – רז מתוך אמון מלא ומבלי שהייתה מעורבת בכל דרך, גם לא בבדיקת חשבון הבנק בניהול חשבון הבנק ממנו נמשך השיק. תוך שנתנה לרז הרשאה מלאה, על דרך התנהגות להפעיל את חשבון הבנק כאמור לצורך ניהול העסק "מאמיס" כפי שבפועל עשה. לא נוכחתי בכל דרך, כי יש מקום לטענת חריגה מהרשאה או הרשאה מוגבלת כלפי רז.

כאמור, בחינת השליחות היא אובייקטיבית, היא אינה סובייקטיבית המותנית ברצון השולח.

בענייננו, השולח-הנתבעת, יצרה מצג אובייקטיבי לפיו רז מורשה כלפי התובע לנהל את העסק "מאמיס" באמצעות חשבון הבנק שפתחה. ניתן לראות בפעולת השלוח, רז כפעולת השולח- הנתבעת, וחתימתו על הצ'ק שניתן בתמורה לסחורה שסופקה לעסק "מאמיס" בוצעה בהרשאתה על דרך התנהגות.

מכל האמור לעיל עולה כי, דין הגנתה של הנתבעת להידחות ויש לקבל את התביעה במלואה.

לסיכום

54. לאור הנימוקים לעיל אני מקבלת את התביעה במלואה.

55. מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

56. כמו כן ובנוסף מחייבת את הנתבעת באגרות בהן נשאה התובעת בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל.

57. בהתחשב באמור לעיל, ולאחר ששקלתי גם את משך ניהול ההליך, היקף המסמכים שהוגשו במסגרתו ומספר הדיונים, ולאור ההלכה הפסוקה בדבר פסיקת שכר טרחה ראלי סביר (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה והמסחר). מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 8,190 ₪.

58. הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד יהיו צמודים למדד ויישאו ריבית כחוק. ההוצאות מיום שהוצאו ושכר טרחת עו"ד מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא של הסכומים.

המזכירות תדוור פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ג, 10 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.