לפניי תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת וזאת בגין הפרת חוזה אשר נערך ונחתם ביניהן, לפיו, על פי הנטען, התחייבה האחרונה לשלם לתובעת תמורה כספית עבור ציוד שרכשה ממנה. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה הנ"ל ולא שילמה את התמורה המוסכמת.

1. ביום 7.12.05 נחתם בין התובעת והנתבעת חוזה לפיו, רכשה הנתבעת מהתובעת חדר סנוזילן וציוד טיפולי (להלן: "הציוד") תמורת תשלום סך של 17,000$ (להלן: החוזה").

אין חולק, כי הציוד הועבר לידי הנתבעת בהתאם לחוזה. כמו כן אין חולק, כי התובעת לא קיבלה כל תמורה עבור מכירת הציוד כפי שהוסכם בחוזה.

2. לטענת הנתבעת, אומנם היא חתומה על החוזה, אך היא פעלה וחתמה בשם עמותת "נגיעות" (להלן: "העמותה"), והיא, למעשה, שימשה כשליחה מטעם אותה עמותה שרכשה את הציוד. לחלופין, טענה הנתבעת, כי התובעת זכאית לתבוע רק מחצית משווי הציוד, שכן במועד החתימה על החוזה, הציוד היה בבעלות משותפת של התובעת ושל בעלה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת הטעתה אותה בכך שהציגה מצג שווא לפיו הציוד היה בבעלותה המלאה, על כן, היא פנתה לתובעת לשם ביטול החוזה, אך פניותיה לא הניבו כל פרי. לטענתה, יש לראות את מכירת הציוד שהיה גם בבעלות צד ג' כהפרה של החוזה, לפי סעיף 18 לחוק המכר, התשכ"ח-1968. עוד נטען, כי התובעת לא עמדה גם בחובתה להקטנת הנזק עת ביקשה הנתבעת לבטל את החוזה ולמכור את הציוד לרוכשת פוטנציאלית אחרת.

3. מנגד טענה התובעת, כי הואיל והנתבעת לא קיימה את חלקה בהתאם לאמור בחוזה ולא שילמה את התמורה בגין הציוד שרכשה ממנה, יש לחייבה בתשלום הסכום האמור. עוד טענה, כי לשון החוזה כה ברורה, וכי לחובת הנתבעת פועלת החזקה בדבר החתימה על מסמך, כך שאדם החתום על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. הנתבעת לא הציגה כל ראיה פוזיטיבית להפרכת החזקה האמורה כשטענת השליחות נטענה בעל פה וכנגד לשונו המפורשת של החוזה, הכל תוך הימנעות מהבאת עדים מטעם העמותה. התובעת הוסיפה וטענה, כי לנתבעת אין כל עילה שבדין לביטול החוזה.

4. מטעם התובעת העידה התובעת, ומטעם הנתבעת העידו הנתבעת ולימור סרוגו – אשר נכחה במועד חתימת החוזה. כמו כן הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם תומר גרא – בעלה בנפרד של התובעת (נ/1) מבלי שנחקר חקירה נגדית.

לשון החוזה והפרשנות המתאימה

5. כאמור, אחת מהמחלוקות שבין הצדדים היא שאלה של פרשנות החוזה. הכללים המנחים לעניין פרשנות חוזים קבועים בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). כאן המקום לציין כי נוסחו הנוכחי של סעיף 25(א) לחוק החוזים התקבל במסגרת תיקון מס' 2 לחוק החוזים: חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011.

6. סעיף 25(א) לחוק החוזים, בנוסח שהיה קיים עד לתיקון מספר 2, קבע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות"

הסעיף בנוסחו הקיים קובע כדלקמן:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו"

פסק הדין המנחה בעניין פרשנות סע' 25(א) לאחר התיקון הינו, ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו) (להלן: "פרשת סהר"). שם נקבע כי התיקון לא הביא לשינוי אמיתי במצב המשפטי הנוהג. קביעה זו הינה רלוונטית לענייננו שכן החוזה שנכרת בין הצדדים שלפנינו, נחתם לפני שהתקבל התיקון האמור. על כן ולפי קביעה זו, גם לאחר חקיקת התיקון הנ"ל, עדיין יש להחיל את ההלכה ששלטה בתחום פרשנות החוזים עובר לתיקון הסעיף, שכן לפי פרשת "סהר", ההלכה הנ"ל ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר התיקון (ראו גם פסק הדין שניתן לאחרונה בדנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג (פורסם באתר נבו).

אומנם בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מ"י (פורסם באתר נבו), קבע ביהמ"ש כדלקמן:

"במאמר מוסגר יצוין, כי לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (תיקון מס' 2, התשע"א-2011) ... היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, לא ראיתי לבחון את השלכתו על ענייננו, מה גם שכפי שיובהר להלן, אין לומר במקרה דנן שאומד דעת הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה"

אולם בפרשת "סהר", בית המשפט התייחס לסוגיה זו וקבע כי ניתן להסיק מהקביעה הנ"ל שתי מסקנות אפשריות: האחת שבית המשפט ביקש לקבוע כי התיקון לחוק אינו חל על הסכמים שנכרתו לפני כניסתו לתוקף, והשנייה לפיה בית המשפט לא התיימר להסיק מסקנה זו, וזאת, הן מאחר והדברים נאמרו כהערת אגב ללא ניתוח מעמיק, והן מאחר שבנסיבות אותו עניין ממילא נקבע כי אומד דעתם של הצדדים לא השתמע במפורש מלשון החוזה. על כל פנים, ביהמ"ש בפרשת "סהר" קבע כי לנוכח קביעתו ביחס למשמעות התיקון לחוק לפיה התיקון לא שינה מהמצב המשפטי שהיה קיים עובר לתיקון, אין כל צורך להידרש לסוגיה זו.

כך גם הם פני הדברים במקרה שלפנינו, על כן, נדון במחלוקת שנתגלתה לפנינו לאור הניתוח והכללים שנקבעו בפרשת "סהר".

7. בפרשת "סהר" קבע כב' השופט ריבלין, כי הפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא שחוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – חזקה הניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון.

מתי אם כן החזקה ניתנת לסתירה?

"במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית" ("פס"ד סהר").

כיצד מיושמים הכללים הנ"ל על המקרה שלפנינו?

8. בנסיבות המקרה שלפנינו, לשון החוזה כה פשוטה וכה ברורה, ואין היא סובלת יותר מפרשנות אחת. להלן אצטט עיקר הדברים שסוכמו בחוזה עליו חתמו שני הצדדים:

"מוסכם בזאת, בין ורדית גרא מ.ז. 059587303, ממושב רמות ובין צופית רום מ.ז. 029431913 ממושב גבעת יואב, ביום 7.12.05 ... שהציוד המפורט ... אשר בבעלותה הפרטית של ורדית גרא, יועבר לבעלות צופית רום, תמורת סך כולל של 17000 $.

צופית רום מאשרת בחתימת ידה, שביום 7.12.05, קיבלה את הציוד הנ"ל, במושב רמות, בנוכחות: סרוגו לימור ...

חתימה: (חתימת סרוגו לימור)

הקונה, צופית רום מתחייבת בזה לשלם עבור הציוד, לפי המוסכם באופן הבא: תשלום ראשון ישולם ביום 1.1.06, ע"ס 944 $, בשקלים לפי שער יציג ולאחר מכן ב-17 תשלומים נוספים ...

במידה שהקונה לא תעמוד בתשלום, היא יודעת שתהיה צפויה לתביעה משפטית.

על כך באנו על החתום:

המוכרת ורדית גרא: (חתימת התובעת)

הקונה צופית רום: (חתימת הנתבעת)"

מקריאה של החוזה מתקבלת פרשנות אחת ויחידה לפיה הנתבעת רכשה מהתובעת ציוד כמפורט בחוזה ובנספח לו, והתחייבה לשלם לתובעת עבור הציוד סך כולל של 17,000 $. קבלת כל פרשנות אחרת המוצעת ע"י הנתבעת תחרוג ממתחם הפרשנות הלשוני של החוזה, ועל כן לא ניתן לקבלה. במילים אחרות, פרשנות החוזה תואמת את פשט הלשון.

האם יש בהתנהגות הצדדים להסכם, לאחר כריתתו, כדי לקרוא אל תוכו, פרשנות החורגת ממתחם הפרשנות הלשוני כאמור?

התשובה לכך הינה שלישית כפי שיפורט להלן.

שאלת הפרשנות תידון על רקע מחלוקת נוספת בין הצדדים שהינה סביב השאלה אם הנתבעת פעלה וחתמה על החוזה כשליחה מטעם העמותה.

שליחות

9. עיון בחוזה מלמד על קיומה של פרשנות אחת ויחידה והיא כי הנתבעת, ולא העמותה, רכשה מהתובעת ציוד כמפורט בחוזה ובנספחו, וזאת תמורת תשלום כספי שהנתבעת התחייבה בעצמה לשלם. בחוזה לא צוין כלל וכלל שם העמותה, כמו כן לא צוין בסעיף כלשהו בחוזה, כי הנתבעת חתמה או פעלה בשם העמותה.

10. בהקשר זה יצוין עוד, כי בצדק נטען ע"י התובעת, כי הואיל והנתבעת חתומה בעצמה על החוזה, היא מוחזקת כמי שקראה והבינה את תוכנו (ראה ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם באתר נבו)).

האם הנתבעת הצליחה להפריך חזקה זו ולהוכיח, כי על אף האמור בחוזה, היא למעשה חתמה ופעלה בשם העמותה? האם היא הוכיחה כי יש בהתנהגות הצדדים, לאחר כריתתו, כדי לקרוא אל תוכו, פרשנות החורגת ממתחם הפרשנות הלשוני כאמור?

סבורני, כי התשובה לשתי השאלות הנ"ל, הינה שלילית.

11. בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת, כי לאורך כל הדרך היה ברור שהעמותה היא זו אשר רכשה את הציוד, וכי מי שלמעשה אמור היה להתקשר בחוזה עם התובעת היא העמותה.

ראשית לכל חשוב להבהיר, כי טענת השליחות אינה מתיישבת עם הטענה שהועלתה בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת לפיו התובעת "ניצלה את תמימותה" וביקשה ממנה לחתום על החוזה מבלי להזכיר את העמותה (ראה סעיף 5 לתצהירה). הרי משמע טענתה הנ"ל הוא שההסכם אמור להיות מנוסח בצורה אחרת כשזהות הרוכשת אמורה הייתה להיות העמותה ולא הנתבעת. כלומר, בהתאם לטענת הנתבעת היא לא אמורה להיות חתומה על החוזה אף בתור שליחה מטעם העמותה.

אין ספק, כי מדובר בשתי טענות הסותרות אחת את השנייה ואשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מה גם, הנתבעת לא פירטה מה הוא אותו ניצול נטען, איך נוצלה, מדוע נוצלה או מדוע הסכימה לחתום ללא כל התנגדות וכו'.

לפיכך לא ניתן לייחס כל משקל לעדות הנתבעת בכל הנוגע לשאלת קיומה של השליחות או לעניין התרמית שייחסה הנתבעת לתובעת.

12. גם יתר הראיות שהוצגו מטעם הנתבעת לא היה בהן כדי להועיל.

כך למשל, גם עדותה של סרוגו אשר נכחה בזמן חתימת החוזה ואף חתמה כעדה, לא היה בה כדי לחזק את גרסת הנתבעת.

בעניין זה חשוב לציין גם, כי יש לדחות את טענת התובעת לפיה יש לפסול את תצהירה של סרוגו (נ/2) מהטעם שמדובר בהרחבת חזית אסורה. הרי בתצהירה טענה סרוגו, כי הנתבעת חתמה כשליחה מטעם העמותה, כשטענת השליחות הועלתה כבר במסגרת בקשת רשות להתגונן, ולכן אין המדובר בהרחבת חזית אסורה.

עם זאת, וכפי שציינתי לעיל, אין בעדותה של סרוגו כדי לחזק את גרסת הנתבעת. אומנם, היא תומכת בגרסה שהציוד נרכש עבור העמותה. ברם, מדובר בעדות כללית למדיי, שכן היא לא התייחסה, למשל, לנסיבות ניסוח וכריתת החוזה ולאותו "ניצול" נטען. היא טענה בתצהירה שמסיבות שאינן ברורות לה, התובעת ביקשה שהנתבעת תחתום על ההסכם (סע' 4 לתצהירה נ/2). היא גם לא ציינה למשל שהנתבעת ביקשה שהחוזה ייערך בשם העמותה וכי התובעת סירבה.

13. מה עוד הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות מנהלי העמותה או כל בעל תפקיד אחר בעמותה שהיה בעדותו כדי לשפוך אור על המחלוקת הנ"ל. היא אף בחרה שלא לצרף את העמותה להליך זה ולא הגישה נגדה הודעת צד ג'. המסמך היחידי שהוצג מטעם העמותה, הינו מסמך מיום 25.5.06 אשר צורף לתצהיר הנתבעת. המסמך חתום ע"י יו"ר העמותה ומנהלת העמותה, בו נרשם כדלקמן:

"עמותת נגיעות (עו"ר) רכשה ציוד לחדר גרייה רב-חושי מגברת ורדית גרא, העמותה תשלם עבור החדר הנ"ל 75,000 ₪.

התשלום יעשה בתיאום בין העמותה לגברת ורדית גרא"

כאן המקום לציין, כי אומנם ב"כ התובעת, בתחילת שמיעת הראיות, התנגד לכל עדות שמיעה, סברה וכל עדות שאיננה קבילה וכן להרחבת חזית. אך הוא הסכים ולא הביע שום התנגדות לעצם הגשת המסמך הנ"ל, שלא באמצעות עורכו. משכך, הרי שהאמור בו ישמש כראיה לאמיתות תוכנו. ואין בעצם העובדה, כי התובעת חזרה וטענה בסיכומיה, כי מדובר בעדות שמיעה, ובראיה בלתי קבילה שאין לייחס לה כל משקל, כדי למנוע שימוש בראיה זו כראיה לאמיתות תוכן הדברים הרשומים בה.

עם זאת, אין באמור במסמך הנ"ל, כדי להוכיח קיומה של שליחות. הרי באותו מסמך לא צוין כלל וכלל שם הנתבעת וכי היא חתמה על החוזה האמור מכח השליחות שניתנה לה. אין כל התייחסות לחוזה, לתנאי הרכישה, למעמדה של הנתבעת, למועד הרכישה של אותו ציוד. כמו כן, באותו מכתב נרשם כי "התשלום יעשה בתיאום בין העמותה לגברת ורדית גרא" תוך התעלמות מהעובדה שכבר נחתם חוזה המסדיר, בין היתר, את אופן התשלום.

יתרה מזו, מתצהיר הנתבעת עולה כי האישור ניתן לבקשת תומר וזאת לצורך השימוש בו בהליכים המשפטיים שהתנהלו בינו לבין התובעת, ובעיקר לצורך הוכחת הסכום שבעבורו נמכר הציוד (ראה סעיף 15 לתצהיר הנתבעת נ/3).

14. ראיה נוספת שהנתבעת מנסה להיתלות בה היא העובדה כי לצורך ביצוע התשלום הראשון היא -הנתבעת- ביקשה להפקיד בחשבון התובעת בבנק המחאה המשוכה על חשבון העמותה.

יודגש כי המחאה זו לא כובדה אלא חזרה בשל הוראת ביטול והיות החשבון עליו היא משוכה מוגבל.

אין בעצם ביצוע תשלום מסוים ע"י העמותה או צד ג' כלשהו, כדי להצביע על קיומם של יחסי שליחות בינו לבין הנתבעת.

חשוב לציין, כי התובעת אינה מכחישה עצם ידיעת העמותה על רכישת הציוד ומעורבותה, בעניין, אך היא הדגישה, כי ההסכם משקף את העסקה לאשורה, וכי ההתקשרות הייתה אך ורק עם הנתבעת ובשל כך היא אף נתנה הנחה בתמורה שביקשה עבור הציוד, ולו ידעה שהנתבעת פעלה בשם העמותה, לא הייתה כורתת שום הסכם וזאת בשל היכרותה המוקדמת עם חלק מהאחראים שעבדו בה.

עדותה של התובעת בעניין זה מקובלת עלי והיא מתיישבת עם לשון החוזה.

15. לאור כל האמור לעיל, מתקבלת המסקנה, כי הנתבעת לא הוכיחה כי היא פעלה או חתמה בשם העמותה וכי היא שימשה כשליחה מטעמה עת חתמה על החוזה האמור. למעשה, הנתבעת גם לא הוכיחה כי יש בהתנהגות הצדדים כדי ליצוק אל תוך החוזה שנחתם ביניהן פרשנות החורגת ממתחם הפרשנות הלשוני. היא גם לא הצליחה להפריך את החזקה לפיה מי שחתום על החוזה, מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו.

16. לאחר שקבענו כי המסקנה הברורה היא שהנתבעת, ולא העמותה, רכשה מהתובעת את הציוד, וכי היא זו, ולא העמותה, אשר התחייבה כלפי התובעת, לשלם את התמורה המוסכמת, עולה השאלה, האם יש באי גילוי עובדת היות הציוד בבעלות משותפת של התובעת ושל בעלה החי בנפרד – תומר, כדי לקבוע, כי התובעת הטעתה את הנתבעת או הפרה את החוזה? האם יש מקום להצדיק ביטול החוזה או לחלופין לחייב את הנתבעת בתשלום מחצית בלבד מהתמורה המוסכמת, כפי שטענה הנתבעת?

חובת הגילוי

17. בחוזה צוין מפורשות כי הציוד "בבעלותה הפרטית" של התובעת. לא צוין כלל וכלל, כי הציוד בבעלות משותפת של התובעת ושל תומר.

כאמור, התובעת וויתרה על חקירתו הנגדית של תומר, ובעניין זה ייאמר, כי כאשר בעל דין מוותר על זכותו לחקירה נגדית של מצהיר, עשויה הימנעותו להתפרש כהסכמה לתוכן התצהיר והוא לא יכול לטעון כנגד אמינות התצהיר וגרסתו (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ניו קליאר, פ"ד מ(3) 281). לפיכך, ובהתאם לאמור בתצהיר, יש לקבל את גרסתו של תומר לפיה הציוד היה בבעלות משותפת של שניהם, וכי התובעת מכרה אותו ללא הסכמתו, בתקופה שבה הוא עזב את הבית.

18. למעשה ניצבים אנו בפני שאלת קיום, היקף והפרת חובת הגילוי המוטלת על המוכר בבואו לכרות חוזה ועסקת מכר.

אין חולק, כי עובדת היות הציוד הנמכר בבעלות משותפת בין התובעת לבין תומר, לא גולתה בפני הנתבעת במועד כריתת החוזה. טענת התובעת שהואיל והנתבעת קרובת משפחה של תומר, אזי היא הייתה מודעת לעצם העובדה כי הציוד הינו רכוש משותף של שניהם, הינה טענה סתמית שלא נמצא לה כל תימוכין.

האם היה על התובעת לגלות בפני הנתבעת נתון זה, או שמא, כפי שנטען ע"י התובעת, מדובר בעניין שאינו מעלה ואינו מוריד מעניין חובתה של הנתבעת לשלם את התמורה המוסכמת.

19. את חובת הגילוי ניתן לשאוב ממספר מקורות חקיקתיים. כך למשל סעיף 15 לחוק החוזים אשר מגדיר הטעיה – "לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". כך שאי גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להיחשב כהטעיה במובן סעיף 15 הנ"ל. הטעיה נוצרת הן באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, והן ע"י הימנעות מגילוי נתון מסוים.

ההטעיה, כפי שעולה מסעיף 15 לחוק החוזים, מתבססת על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות.

נתמקד באחד מהמקורות להטלת חובת הגילוי והוא הדין, כשהכוונה בעיקר הינה לדין שהינו חיצוני לדיני החוזים, אשר מטיל על צד לחוזה חובת גילוי אקטיבית, דוגמא לכך הינו חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") (ראה ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (פורסם באתר נבו).

20. ההוראה הרלוונטית לענייננו, הינה ההוראה שבסעיף 18 לחוק המכר אשר קובעת כדלקמן:

"(א) המוכר חייב למסור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד שלישי.

פגם בז

(ב) על המוכר להודיע לקונה מיד על כל תביעת זכות לגבי הממכר שידע, או שהיה עליו לדעת עליה, לפני מסירת הממכר"

הסעיף הנ"ל קובע, כי על המוכר – התובעת, למסור את הנכס כשהוא נקי מכל שיעבוד, עיקול וזכות של צד שלישי – דבר אשר לא נעשה במקרה שלפנינו. הרי אין חולק, כי הציוד הועבר לידי הנתבעת כשהוא לא נקי מזכות של צד שלישי – הבעלות של תומר, כשלצורך הקביעה אם הופרה חובת הגילוי בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל, אין רלוונטיות לשאלה עד כמה "התעקש" אותו צד ג' – תומר לממש את זכותו (ראה בעניין זה ספרו של א' זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968: פירוש לחוקי חוזים בעריכת ג. טדסקי, תשמ"ז-1987, עמ' 368).

יוצא מכך, כי התובעת הפרה את חובת הגילוי לפי סעיף 18(א) לחוק המכר. הפרתו של חיוב זה תצמיח לקונה הנפגע – הנתבעת, את התרופות המקובלות בסיטואציה של הפרת חוזה (שם, עמ' 377).

21. בהתאם לסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), אם הופר החוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות הנ"ל או במקומן.

בהקשר זה יצוין עוד, כי הפרת חובת הגילוי לפי סעיף 18(א) לחוק המכר, מהווה גם הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, שכן מדובר באי גילוי עובדות אשר לפי הדין, היה על התובעת לגלותן. הטעיה מזכה את הנפגע, כאמור בחוק החוזים, בסעד של ביטול.

בענייננו, הואיל והנתבעת מבקשת בסיכומיה סעד של ביטול חוזה, נדון רק בשאלה אם ניתן בנסיבות הנ"ל להורות על ביטול החוזה.

22. סעד של ביטול, במקרה שלפנינו, ניתן או בהתאם להוראות סימן ב' לחוק החוזים תרופות או לפי הוראות סעיף 20 לחוק החוזים (ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו – הטעיה).

כך או כך, אקדים ואומר, כי הנתבעת לא עמדה בדרישות חוק החוזים וחוק החוזים תרופות בכל הנוגע לעניין התנאים הנדרשים לצורך שליחת הודעת הביטול כפי שיפורט להלן.

23. חוק החוזים קובע, כי במידה ונפל פגם בכריתת החוזה – פגם שכאמור מזכה בסעד של ביטול, "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול..." (סעיף 20 לחוק החוזים).

סעיף 8 לחוק החוזים תרופות קובע, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה"

24. מתצהיר הנתבעת עולה, כי הנתבעת פנתה לתובעת מספר פעמים לצור החזרת הציוד, אך היא סירבה לקבלו בחזרה, וכפי שנאמר במילים שלה:

"לאחר רכישת הציוד, ע"י העמותה, וכאשר התברר כי העמותה לא תוכל לשאת בעלות רכישת הציוד, הצעתי לתובעת בשם העמותה, אין ספור פעמים, לקבל בחזרה את הרכוש בשלמותו, אולם היא סירבה לכך....." (סעיף 11 לתצהירה נ/3)

התובעת לא הכחישה, כי אכן היו פניות מטעם הנתבעת לצורך החזרת הציוד, והיא סירבה לקבלו משום שלא היה לה כל צורך בו (ראה סעיף 30 לתצהיר התובעת ת/1). בחקירתה היא אף המשיכה וציינה, כי היא לא הייתה מעוניינת בביטול החוזה וכי הפניה הראשונה לצורך החזרת הציוד הייתה כעבור יותר משנה מיום החתימה (עמ' 13, ש' 27-31).

25. למעשה אין חולק, כי היו פניות מטעם הנתבעת להחזרת הציוד, אולם יש להבהיר, כי מדובר בפניות כלליות שלא נדרש בהן באופן מפורש ביטול החוזה, וכידוע, בהתאם להלכה הפסוקה הודעת הביטול צריכה לבטא באופן מפורש את כוונת הצד המעוניין בביטול, לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים. ההודעה צריכה להיות חד משמעית וברורה ותשקף רצון לביטול מוחלט של החוזה (ראה ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב, פ"ד מ(4) 533 ו- ע"א 604/79 ברמן נ' יאיר, פ"ד לה(2) 701).

במקרה שלפנינו, לא הוצג העתק כלשהו מאותן פניות, כך שלא ניתן להסיק מתי נשלחו ומתי נתקבלו. מה גם, מהחומר הראייתי שהונח בפניי, לא ניתן להסיק אם דובר בפניות בעל פה או בפניות בכתב, אך כן ניתן להתרשם, כי דובר בפניות בהן לא דרשה הנתבעת באופן ברור ומפורש את ביטול החוזה, ושלכל היותר, מדובר בפניות דרכן "הציעה" הנתבעת – כפי שציינה בתצהירה, להחזיר את הציוד.

מה גם, מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי, עולה, כי הסיבה שלשמה נעשו פניות אלו, לא הייתה נעוצה כלל וכלל בעילות הביטול: אי גילוי זכות צד ג' (תומר) בציוד - כלשון סעיף 20 לחוק החוזים, או בהפרה (הפרת חובת הגילוי)} כלשון סעיף 8 לחוק החוזים תרופות, אלא בסיבה חיצונית אחרת הקשורה למצבה הכלכלי של העמותה ולמצב הציוד שנרכש. בעניין זה כבר נפסק, כי מדובר בהודעת ביטול פגומה:

"בשורה של פסקי דין נקבע בבית משפט זה כי משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה ... בענייננו, ציינה המשיבה ארבע הפרות המצדיקות לדעתה את מתן הודעת הביטול אולם אף אחת מהפרות אלו לא יכולה הייתה לשמש בסיס לביטול החוזה. יוצא אפוא, שהמשיבה ביטלה את החוזה מטעמים שלא הקנו לה את הזכות לביטול. רק בכתב-הטענות בפני בית-משפט קמא העלתה המשיבה את הטענה כי הביטול מוצדק גם בשל משלוח הודעת הביטול של המערערת. אולם בשלב זה, לא היה בכוחה של המשיבה לתת תוקף רטרואקטיבי להודעת הביטול הפגומה" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבניין בע"מ, פ''ד נב(1) 210)

26. לפיכך, ומשלא הוכח בפניי, כי אותן פניות שנשלחו לתובעת עומדות בדרישת הדין מבחינת צורתה, תוכנה או מבחינת זמנה, אין כל מקום להורות על ביטול החוזה, והחוזה נשאר בתוקפו, שריר וקיים כשהחיובים הקבועים בו עדיין חלים על הצדדים (ראה ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 362 (2005)).

כאן המקום לציין, כי הנתבעת גם לא הוכיחה ולא הצביעה על מקור חקיקתי כלשהו לפיו ניתן לקבוע, כי לאור ההטעיה והפרת הגילוי, יש לחייבה אך ורק במחצית משווי התמורה שסוכמה עבור רכישת הציוד. הרי הסעדים העומדים בפני הנתבעת בשל ההטעיה והפרת חובת הגילוי, הינם הסעדים שפורטו בהרחבה לעיל, ואין כל מקום לפסוק סעד אחר.

משקבענו, כי החוזה שריר וקיים, הנתבעת מחויבת לפעול על פיו ועליה לקיים את חיוביה בהתאם לאמור בו. על כן, ומשאין מחלוקת כי היא לא שילמה את התמורה בגין הציוד אותו רכשה מהתובעת, עליה לקיים את חיובה בעניין זה ולשלם לתובעת את התמורה המוסכמת.

סיכום

27. לסיכום, דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובעת סכום התביעה בסך של 90,790 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (9.12.09) עד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ כולל מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הנני מורה על העברת הפקדון, בסך של 20,000 ש"ח המופקד בקופת בית המשפט בתיק זה לתובעת.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, 04בדצמבר 2012, בהעדר הצדדים.