בפני: כב' הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד

כב' השופט ג'ורג' קרא, ס"נ

כב' השופטת מרים סוקולוב

<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד ג'בארין

ב"כ המשיבה – עו"ד יוסי קורצברג

מערער 1 - נאשם מוחמד ברכה

פרוטוקול

עו"ד ג'בארין: אני מודע לכך שחלק מהמסמכים לא הוגשו לכבודכם.

כב' השופט בארי לא דן באכיפה בררנית ואמר שבשלב זה הוא לא ידון בה. היתה החלטה לאחר שמיעת פרשת התביעה, אנחנו חזרנו על כך ובית המשפט קמא לא נימק את ההחלטה.

אם בית משפט זה אומר שבית משפט קמא דחה את הטענה באישום השלישי, אני משיב שטענו לאחר פרשת התביעה שאנחנו מסתפקים במה ששמענו. אנחנו טענו את זה כטענה לאחר שמיעת פרשת התביעה. אני טענתי שאני לא צריך להתחיל בפרשת ההגנה אם אני לוקח את תיאור נסיבות ביצוע המעשה ע"י שני עדי התביעה.

בהחלטה, נספח ב', בית המשפט מתייחס לשני אישומים שנמחקו ודן בחסינות מהותית. בית משפט קמא ביטל את שני האישומים הראשונים שנוגעים לסוגיית הפרעה לשוטר והעלבת שוטר, אבל מציין שבהפגנות יש גידופים, יש מחלוקת, ההפגנה לפעמים יוצאת מגדר הרגיל ולכן צריך לדון. הוא אומר שנושא ההפגנות מחייב אותו לדון. המדובר בסוגיה עיקרית. הפסיקה היתה ברורה בנושא.

בנספח ב' כב' השופט קמא ציטט את הפסיקה הרלוונטית, למשל את פס"ד פנחסי ואמר שהפגנה יכולה לצאת מגדר הרגיל.

אני מפנה למקרה שהיה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שאול גוטמן ע"פ 6571/02, שם דובר בח"כ לשעבר, שם האישומים היו הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וסיוע לבריחה. המדובר באירוע פוליטי בו ח"כ תוקף שוטר, אוזק בידו מפגינה ובורח יחד איתה, כלומר מבריח אדם מידי השוטרים. בתיק זה ישבו שלושה שופטים, שופט אחד קבע שאין כאן חסינות כלל, שופט שני קבע שהוא יכול להבין מתי החסינות חלה ובסופו של דבר, היה זיכוי.

במקרה שלנו המערער מפגין שלוב ידיים עם מר אבנרי, מתקרב אליו המתלונן וממרחק קצר מתחיל לגדף ולומר דברים קשים תוך כדי התקרבות למר אבנרי שהיה בן 85, המערער דוחף/הודף את המתלונן וממשיך בדרכו. כלומר זה המקרה הקלאסי שהשופט ברק מתייחס אליו שדברים לא נאותים מתבצעים תוך כדי הפגנה והחסינות חלה עליהם.

כב' השופט שמגר בפס"ד פנחסי מציין שאם העבירה בוצעה לא לשם ביצועה והיא דבר נגרר, רשמי וכחלק אינטגרלי מהפעילות הפוליטית, החסינות חלה. אנחנו טוענים ששני העדים אומרים שח"כ ברכה המשיך בדרכו, הוא לא קילל, הוא הדף והמשיך שלוב ידיים וההפגנה המשיכה.

נשאלתי מה השתנה לאחר פרשת התביעה ואני משיב, שהבאנו את שני העדים שדיברו על נושא ההפגנות, מה מאפיין את נושא ההפגנות.

שני האישומים שבוטלו בשל החסינות הם חמורים יותר מהמקרה שלנו.

לשאלת בית המשפט, אם בית משפט קמא דן בחסינות, אני משיב שהוא לא דן.

אני מפנה לפסקה 22 עמ' 5 להכרעת הדין: "נוכח דבריו המהימנים של עד התביעה...". ובסוף בפסקה 55 בית משפט כותב: "אני דוחה". ההכרעה לא מתייחסת לכך שלא היתה סנגוריה כי השופט מנתח את שני העדים ואומר שיש ביניהם סתירות.

אני מפנה לפסקאות 16-18 להכרעת הדין, שם בית המשפט מציין: "לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו בשלב זה...". ההחלטה היא החלטה לקונית. ההחלטה סוקרת מה נטען. האם זו החלטה שדנה בסוגיה?

מאחר שבית המשפט לא דחה את טענת החסינות המהותית והשאיר אותה לסוף, אני העליתי אותה שוב ובית משפט איפשר לי.

לגבי שני האישומים הראשונים יש החלטה מנומקת שאומרת מדוע החסינות חלה.

ההחלטה בענין האישום השלישי לא מתיישבת עם ביטול שני האישומים הקודמים. בהחלטה לביטול שני האישומים הקודמים צוין שהפגנה היא דומיננטית ולכן מחייבת דיון בחסינות.

עו"ד קורצברג: ביני לבין חברי אין מחלוקת באשר לכללים המשפטיים. שנינו הפנינו לפס"ד פנחסי וגורולובסקי. שנינו מסכימים שמבחן הסיכון הטבעי הוא המבחן החל ואין מחלוקת בעובדות. אני לא אתנגד להחזיר את התיק לבית משפט קמא.

לשאלת בית המשפט, מה אנחנו טוענים בנושא החסינות המהותית במידה ומקבלים את המבחן של הסיכון הטבעי, אני משיב שצריך לדחות את הערעור.

לשאלת בית המשפט אם יש הבדל בין האישומים, אני משיב שיש הבדל. פה מדובר במפגין. המפגין המתריס מהצד השני בכלל לא פנה למערער. לא קשור לתפקידו כח"כ. זה לא נמצא בסיכון הטבעי. זה לא קשור בכלל לתפקידו. פנו בכלל לאורי אבנרי.

במקרה הנוכחי בא אדם עובר אורח מהצד השני שחשב שאבנרי הוא בוגד ואני לא מבין מדוע על הרקע הזה המערער תקף את המתלונן. הרי אין מחלוקת שזו עבירה. כוונת הטענה שיש לו חסינות מהותית במקרה כזה, זה כאילו יש לו חסינות מהכל. אם הוא יכול לתקוף ברמה הבסיסית כל אדם שמעיר משהו למישהו, אז הוא יכול לעשות הכל.

אני מסכים להחזיר את התיק לבית משפט קמא. אני סבור שאין הנמקה. הסוגיה כאן עקרונית משום שהמקרה הוא מקרה ברור. הוא לא יכול לטעון ולא טען שזה קשור בהפגנה. יש אמירה שצריכה להיאמר. ח"כ לא יכול להתערב ולהרביץ.

עו"ד ג'בארין: טענת החסינות המהותית היא הטענה הדומיננטית, אבל היא כוללת בתוכה אכיפה בררנית וגם את מחדלי החקירה. המתלונן בעצמו אומר בחקירתו בפני בית המשפט שהציע למשטרה שיקחו את המצלמה וסירבו לקחת.

היו לי שתי אפשרויות: או ללכת ולטעון חסינות, הגנה מן הצדק, מחדלי חקירה וגם אכיפה בררנית, או ללכת על בסיס חוק החסינות שמתיר לי את האפשרויות האלה. מקריאת הערעור יוצא שאני טוען רק חסינות מהותית, אבל תיקון 33 פתח לי את האפשרות ולכן לא היה צריך ללכת לדוקטרינה כללית.

היום כאשר מבקשים להסיר חסינות לח"כ בנושא שקרוב לניהול תפקידו, צריכה להיבדק האכיפה הבררנית וגם החוק יחד עם פסה"ד, כי כאשר מגישים את כתב האישום צריכה להיות תשתית ראייתית.

עו"ד קורצברג: יש הכרעת דין עליה יש ערעור. טוען חברי אין הנמקה. הערעור של חברי תחום במה שכתב. הערעור הוא ערעור משפטי. איפה נכתב בהודעת הערעור שהוא טוען למהימנות?

אני מסכים שהטענה הערעורית לגבי חסינות תוכרע פה ובכפוף אליה התיק יוחזר לבית משפט קמא.

עו"ד ג'בארין: הגרסאות של שני העדים סותרות האחת את השניה.

אני מפנה לעמ' 32 לעדות חנניה: "אני תיארתי את ההפגנה, אני גם אמרתי את זה למשטרה...".

<#5#>

החלטה

כתב האישום בתיק זה מנה מלכתחילה 4 אישומים. בפתח הדיון בבית משפט קמא טען הסנגור כי לנאשם, קרי: המערער שבפנינו עומדת טענה של חסינות מהותית בשל היותו ח"כ.

בית משפט קמא (כב' השופט בכיר ד' בארי) דן בטענה וקיבל אותה באשר לאישומים 2 ו- 4.

על החלטה זו לא היה ערעור ולפיכך אישומים אלה ירדו מסדר היום בפרשייה הנוכחית.

נותרו, אפוא, שני אישומים - אישום ראשון ואישום שלישי:

באשר לאישום הראשון, בית משפט קמא זיכה את המערער לאחר שמיעת ראיות. גם על נושא זה אין בפנינו ערעור כך שגם הוא ירד מהדיון הנוכחי.

נותר אפוא האישום השלישי.

בית משפט קמא קבע ממצאי עובדה באשר לטענות שנטענו בכתב האישום. באישום זה ממצאי העובדה מצויים למעשה ברובם או בתמציתם לפחות בסעיף 22 להכרעת הדין שבו קבע בית המשפט: "... אני קובע כי אחרי דבריו המעליבים של עד זה כלפי מר אורי אבנרי, ח"כ ברכה צעד לעברו, תקף אותו בכח עם זרוע ואגרוף...".

עדיין עמדה בפני בית משפט קמא השאלה, האם עומדת למערער חסינותו המהותית מכח היותו ח"כ? בענין זה אמר בית משפט קמא בשלב מוקדם יותר, כאשר ההגנה טענה עם סיום ראיות התביעה, כי אין למעשה מקום להשיב לאשמה כדלקמן: "לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו עד השלב הזה של הדיון, לא מצאתי כי יש הצדקה לקבוע כי במקרה זה חלה החסינות המהותית" (ר' סעיף 16 להחלטתו של בית המשפט מיום 18.11.12). בית המשפט לא נימק מדוע הגיע למסקנה זו.

בהכרעת הדין התייחס בית משפט קמא לסוגיה זו כאשר אמר בסעיף 55 להכרעת הדין: "באי כוחו המלומדים של הנאשם חזרו על הטענות שהשמיעו בתחילת הדיון וביקשו לקבוע, כי גם בשני האישומים שנותרו על כנם הנאשם נהנה מחסינות מהותית. הסנגורים גם טענו לאכיפה בררנית בעניינו של הנאשם. בחנתי את הטענות ומאחר ולא הוספו עובדות חדשות לאלה שנטענו בתחילת הדיון, לא מצאתי מקום כי יש לקבל טענות אלה". גם הפעם – נעדרת ההנמקה.

התוצאה המתקבלת משני רכיביה של החלטת בית המשפט: הרכיב הראשון המצוי כאמור בהחלטה מיום 18.11.12 והרכיב השני שעניינו סעיף 55 להכרעת הדין, הינה כי אין בפנינו הנמקה כלשהי מדוע קבע בית המשפט כי למערער לא עומדת החסינות המהותית. שתי ההתייחסות בשני המקומות, כמצוטט לעיל, הן לקוניות וחסרות כל הנמקה.

משכך, איננו יודעים מה עמד בבסיס החלטתו של בית משפט קמא ולפיה, לא עומדת למערער החסינות המהותית. הערעור שבפנינו נסוב במידה רבה על סוגיה זו. בית המשפט לא התייחס גם בהכרעת הדין לשאלת האכיפה הבררנית ומחדלי חקירה.

בנסיבות שנוצרו דעתנו היא כי אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא על-מנת שינמק את החלטתו מדוע לא עומדת למערער החסינות המהותית. אחרי שבית המשפט ינמק את הכרעתו, עומדת למערער זכות הערעור. אנו מבהירים כי איננו מבטלים את הערעור התלוי ועומד בפנינו ונשוב ונדון בו אחרי שבית משפט קמא יאמר את דברו.

אין מקום לטיעונים נוספים והדיון יוחזר לבית המשפט על-מנת שינמק את החלטתו בנושאים שפורטו לעיל.

בשל הזמן הרב שלאורכו מתנהלת פרשייה זו יעשה בית משפט קמא מאמץ לתת את ההחלטה במועד קרוב ככל האפשר, על-מנת שנוכל להשלים את הדיון בערעור.

<#3#>

ניתן והודע היום כ"ג כסלו תשע"ה, 15/12/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי סימונה אלפסי