רקע:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מפגיעתו בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 08/01/08.

התובע, תושב ג'נין, יליד 19/07/76, נפגע בגופו עת עבד על משאית לאיסוף אשפה, שהייתה בבעלות הנתבע מס' 1, ומבוטחת בביטוח חובה ע"י "כלל" חב' לביטוח – הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת").

התאונה אירעה עת שהתובע עמד על החלק האחורי של המשאית, כשלפתע מנגנון ההרמה פעל, התובע נדחף פנימה ורגלו הימנית נתפסה ונלחצה ע"י זרוע ההרמה. כתוצאה מכך נגרמו לתובע שברים מרוסקים של עצם הטיביה והפיבולה הימניים.

הסכמה דיונית:

2. עקב כפירת הנתבעת בנסיבות התאונה החלה שמיעת הראיות, ולאחר סיום שמיעת ראיות התביעה הודיעו הצדדים על הסדר דיוני לפיו ישולמו לתובע פיצויים בשיעור 80%, בכפוף להוכחת נזקיו (ר' הודעת הנתבעת מתאריך 31/01/13, תחת בקשה 14, וכן הודעת התובע מ-07/02/13, תחת בקשה 15).

חומרת הפגיעה והנכות:

3. לבקשת התובע מונה ע"י בית-המשפט מומחה רפואי בתחום האורטופדי – פרופ' צינמן, אשר קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10%.

כעולה מהמסמכים הרפואיים ומחוות דעת פרופ' צינמן, מיד לאחר התאונה הובהל התובע ע"י ניידת מד"א לבי"ח כרמל בחיפה, שם נמצאו שברים בעצמות הטיביה והפיבולה של רגל ימין; וכן שבר באגן מצד שמאל ללא תזוזה. רגלו הושמה בגבס, ושוחרר עוד באותו יום, עם המלצה להעברה באמבולנס לאזור מגוריו בשטחי הרשות הפלסטינית. כעולה מחו"ד פרופ' צינמן השבר בטיביה אובחן כשבר מרוסק, ואילו השבר בפיבולה אובחן כשבר סגמנטלי (שבר בארבע נקודות – ס"י). כן ציין, כי בשל נפיחות רבה שהייתה, לא ניתן היה לנתחו, ובשל כך רגלו הושמה בגבס והועבר למקום מגוריו, שם עבר ניתוח לאחר כשבועיים, ובוצע קיבוע לעצם הטיביה בעזרת פלטה וברגים, אלא שלא הושגה עמדה אנטומית של השבר ונשארה הגבלה קלה בטווח תנועות הקרסול. כאמור, פרופ' צינמן קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%.

התובע העיד, כי טופל בגבס משך כ-6 חודשים, ולאחר מכן, משלא הושגה תוצאה טובה עבר ניתוח וקיבוע פלטינה. לפי עדותו הוא אושפז בפעם הראשונה 4 ימים, ובפעם השניה 3-4 ימים (ר' עדות התובע בעמ' 10, ש' 11-9).

עיסוק התובע והשתכרותו לפני ואחרי התאונה:

4. הוברר, כי התובע תושב הרשות הפלסטית, שוהה בלתי חוקי בארץ (ועל כך אין חולק), אשר עבד משך כ-5 שנים עובר לתאונה בעבודות כפיים, בעיקר בעבודות מזדמנות ועבודות פינוי אשפה אצל קבלנים שונים באזור הר הכרמל. התובע העיד, כי במקום עבודתו האחרון, עובר לתאונה, הספיק לעבוד כ-20 ימים בשירות הנתבע מס' 1 , והתגורר בדלית אל-כרמל.

5. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי מעדותו של התובע לא ברור כמה השתכר עובר לתאונה, כשפעם העיד, כי שכרו היומי עמד על 250 ₪ ופעם על 80 ₪ (צ"ל 180 ₪ - ר' עדות התובע בעמ' 11, ש' 7).

חברו לעבודה של התובע, מי שעבד בארץ משך כ-15 שנה, עם רישיון עבודה, השתכר כ-4,500 ₪ לחודש, ואילו התובע עבד, כאמור, ללא רישיון, בהיותו שוהה בלתי חוקי בארץ. ב"כ הנתבעת מציע להעמיד את שכרו על מחצית שכר חברו, היינו ע"ס 2,250 ₪ לחודש. לטענת ב"כ הנתבעת, גם משיקולי תקנת הציבור, אין מקום לפיצוי התובע על בסיס השתכרות השווה לעובד מהשטחים ששוהה כחוק בארץ. כך או אחרת, הלכה היא, כי יש לחשב הפסדי שכרו של התובע, בהתאם לרמת ההשתכרות בשטחי הרשות הפלסטינית שהיא 2,000 ₪ לחודש. עוד טען, כי נכות בשיעור 10% הינה קלה וכי ההלכה ידועה לעניין חישוב הפסדי שכר לעתיד.

באשר לתקופת אי-כושר מלאה בסמוך לאחר התאונה, טוען ב"כ הנתבעת, כי עולה מהתיעוד הרפואי שהתובע נותח לאחר כ-3 חודשים מיום התאונה. התובע לא הציג כל אישור מחלה, או אישור רפואי אחר המלמד על התקופה בה רגלו הייתה בגבס. משכך, טוען ב"כ הנתבעת, יש להכיר בתקופת אי-כושר מלא לאחר התאונה למשך 4 חודשים בלבד.

6. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו להפנות לתחשיבי הנזק מטעמו, זאת על מנת לקצר בדבריו.

בתחשיביו טען לתקופת אי-כושר מלאה לאחר התאונה למשך 12 חודשים, וביקש לחשב את הפסדיו על בסיס השתכרות חודשית של 6,000 ₪. לגבי יתרת התקופה, טען, כי יש לפצותו בגין הפסדי שכר חלקיים, בשיעור 15%; כן גם לגבי הפסדי שכרו לעתיד.

בסיס השכר הקובע/הכרעה:

7. התובע מבקש לחשב את הפסדיו לפי בסיס שכר של 6,000 ₪ לחודש; בעוד הנתבעת מבקשת לחשב הפסדי שכרו לפי בסיס של 2,000 ₪ לחודש, ולכל היותר 2,250 ₪ לחודש. עוד מציינת הנתבעת, כי לא הוצגו ע"י התובע תלושי שכר כלשהם להעיד על גובה השתכרותו מעבודתו בארץ. אכן כן, התובע לא הציג תלושי שכר כלשהם מעבודתו בארץ. עם זאת, הוכח בפניי, כי התובע עבד בארץ בעבודות מזדמנות למיניהן, והרי אף נפגע תוך כדי עבודתו.

התובע העיד, כי משך כ-5 שנים עובר לתאונה נהג להיכנס ארצה ולעבוד בעבודות כפיים שונות, כגון עבודות בניין, עבודה במאפיות, עבודות מזדמנות ועבודה בפינוי אשפה. התובע העיד, כי שכרו היומי עמד על 250 ₪, ואילו בימים בהם עבד משמרות של 4-5 שעות שכרו היומי עמד על 180 ₪ ביום, אלא שהוא קיבל שכר במזומן, וללא שהונפקו לו תלושי שכר. מעדותו של התובע עולה, כי אף שהחליף מפעם לפעם מקום עבודה, לרוב היה עובד ברציפות, למעט בתקופות החגים שהיה חוזר לביתו, במקום מגוריו. הנני נותן אמון בעדות התובע באשר לרמת השתכרותו מעבודתו בארץ, עדות נתמכת בעדויותיהם של שני עדיו. על רמת השתכרותו של התובע ניתן ללמוד מעדות עת/2 – אף הוא משטחי הרשות הפלסטינית, שוהה בארץ שלא כדין, ועובד בעבודות מזדמנות למיניהן. עת/2 העיד, כי עבד עם התובע, ושולם לו שכר יומי של 180 ₪. עת/3, תושב הרשות הפלסטינית, שעבד אצל אותו מעביד בפינוי אשפה, העיד, כי השתכר 4,500 ₪ לחודש.

8. עדויותיהם של עדי התביעה 2 ו-3 באשר לגובה השכר המשולם להם תואמות ומקובלות בעיניי. עת/2 העיד, כאמור, כי משתכר סך של 180 ₪ ליום, שהם למעשה 4,500 ₪ לחודש עבודה של 25 ימי עבודה.

הוכח, אם-כי, כי התובע השתכר מעבודתו בארץ סך של כ-.4,500 ₪ לחודש. זוהי גם רמת ההשתכרות של פועל משטחי הרשות שעיסוקו בעבודות מן הסוג הזה, ללא קשר להיותו שוהה חוקי, או בלתי חוקי.

9. אכן, צודק ב"כ הנתבעת, כי ברגיל יש לחשב את הפסדי שכר של התובע עפ"י השכר במקום מגוריו הקבועים, אלא שהמצב שונה לגבי חישוב הפסדי שכר לעבר. מי שעבד בארץ משך כ-5 שנים, סביר להניח, כי אילולא התאונה היה ממשיך לעבוד בארץ למשך תקופה נוספת בלתי מבוטלת. גם העובדה שהתובע השתכר בארץ כפי שהשתכר, ללא שהיה בידו רישיון כניסה, אין בה כדי לשלול ממנו את הפיצוי. הלכה פסוקה היא, שיש לבחון הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה, ועל-פיה יש לחשב את הפסדיו. אמנם הלכה זו נפסקה למקרים שבהם מבקש התובע להוכיח השתכרות גבוהה יותר מזו שהצהיר עליה לשלטונות מס הכנסה, אלא שהיא רלוונטית גם למקרה שלפנינו, על דרך ההיקש. הלכה זו הסתמכה על עקרון השבת המצב לקדמותו, ואילו הצורך להעניש את נותן ההצהרה ניתן לשלטונות מס הכנסה:

"הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס אינה מחייבת בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכוח דיני הנזיקין..."

(ר' ע"א 5794/94, אררט נ' רחל בן שבח ואח'; כן ר': ריבלין, תאונות הדרכים, מהד' רביעית, עמ' 984-980).

10. על דרך ההיקש מן ההלכה הנ"ל ניתן לומר, כי עקרון השבת המצב לקדמותו מחייבת פיצוי בהתאם לשכר האמיתי, ואילו הצורך בענישה בגין שהייה בלתי חוקית נתון לסמכות הרשויות המופקדות על הנושא.

על-אף האמור, ולאור שעל ראשו של השוהה הבלתי חוקי מרחפת האפשרות שמא ייאלץ לחזור לארץ מוצאו, במוקדם או במאוחר, הרי שיש לחשב את הפסדי שכרו לעתיד בשונה מן העבר, ולעבר הרחוק מיום התאונה בשונה מהעבר הקרוב למועד התאונה.

עפ"י האמור לעיל, ראיתי, כי יש לחשב את שכרו של התובע לתקופה של שנתיים מיום התאונה (עד ינואר 2010), לפי בסיס השכר של 4,500 ₪; מפברואר 2010 עד היום לפי בסיס שכר של 3,500 ש"ח; ואילו חישוב הפסדי שכר לעתיד יחושב על בסיס שכר של 2,500 ₪ לחודש.

הפסד שכר לעבר:

11. התובע טען בעדותו, כי בעקבות התאונה היה במעקב וטיפולים רפואיים משך כשנה ושבעה חודשים ואף הילך בעזרת קביים משך כשנה וחצי; והיה באי-כושר מלא משך כשלוש שנים וחצי. ואילו בא-כוחו טען בסיכומיו לתקופת אי-כושר מלא משך כשנה וחצי מיום התאונה.

אכן מעדות התובע ניתן היה ללמוד, כי כושר העבודה חזר אליו, אם-כי חלקית, כשנה עד שנה וחצי לאחר התאונה; וכי כבר אז החל לחפש עבודה באזור רמאללה, מאחר ולא הצליח להיכנס לתחומי המדינה.

בהתחשב בחומרת הפגיעה והניתוחים שהתובע עבר, כפי שהדברים עלו מן המסמכים הרפואיים ומחו"ד פרופ' צינמן; ומאידך בהתחשב במיעוט הראיות לתמוך בטענות התובע בדבר תקופת אי-הכושר, ראיתי להעמיד תקופת אי-הכושר המלא לעבר על 10 חודשים.

לפיכך, הנני מעמיד את הפיצוי בגין אי-כושר מלא לעבר, למשך 10 חודשים על סך 45,000 ₪, וכשהוא משוערך להיום – 55,600 ₪.

באשר ליתרת תקופת העבר של 51 חודשים, ולאור האמור לעיל לגבי רמת השכר, והאפשרות כי התובע יסולק חזרה לארץ מוצאו, ראיתי להעמיד את הפיצוי על דרך האומדנה על סך 12,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

12. על מגבלותיו התפקודיות העיד התובע, כי כיום הוא מוגבל בעליה על סולמות, מוגבל בעמידה או הליכה ממושכים, מוגבל בכריעת ברכיים ובישיבת פרקדן, וסובל מכאבים תמידיים באזור הברך (ר' עדות התובע בעמ' 11, ש' 18 עד 22). התובע העיד, כי לאחר התאונה התקשה למצוא עבודה בשל מגבלותיו הפיזיות.

בתחשב בשיעור הנכות, בחומרת הפגיעה, בגילו של התובע, ובעיסוקו בעבודות כפיים, וכן בהתחשב ברמת השכר בשטחי הרשות הפלסטינית, ובעובדה, כי עלה בידי התובע לעבוד תקופת מה בארץ, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכרו לעתיד על סכום גלובלי של 60,000 ₪. (חישוב אקטוארי מלא, מעוגל, על בסיס השתכרות חודשית של 2500 ₪).

כאב וסבל:

13. התובע טען ל-8 ימי אשפוז. הנתבעת טענה ל-4 ימי אשפוז. מאחר ובעניין זה לא הובאו ראיות, אלך בעקבות הנתבעת.

עבור 4 ימי אשפוז, 1,250 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום התאונה = 1,600 ₪.

עבור 10% נכות, 15,630 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה = 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג':

14. אין ספק, כי למשך מספר חודשים בסמוך לאחר התאונה, ולאור חומרת הפגיעה, הגבס והניתוחים שעבר והקיבוע באמצעות פלטה וברגים, נזקק התובע לעזרת צד ג' אינטנסיבית, להערכתי משך כ-4 חודשים, לאחריהם נזקק לעזרה מופחתת של 4 חודשים נוספים, ולא מעבר לכך.

כן נזקק התובע, מן הסתם, להוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים, ושילם לרופאים פרטיים. התובע לא הציג ראיות בכתב על הוצאות אלו, ולא הביא עדים.

בהתחשב באמור, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה (על רכיביו) על דרך האומדנה, על סך 10,000 ₪.

מעבר לראשי הנזק הנ"ל, לא הוכיח התובע הפסדים נוספים.

לסיכום:

15. ס"כ הסכומים הנ"ל 159,200 ₪. מכוח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשיעור 80% מהסכום הנ"ל, היינו, סך של 127,360 ₪.

לסכום הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, והוצאות משפט בסך 2,500 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ג, 18 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.