מבוא

1. התובעת, נחום שחם סוכנות לביטוח (1995) בע"מ והתובע, נחום שחר, הגישו תביעה על סך 302,000 ₪ כנגד הנתבעת, הגב' כרמל גופר.

2. התביעה הוגשה בגין סכומים אשר, לטענת התובעים, שולמו על ידם בגין פרמיות ביטוח עבור בעלה המנוח של הנתבעת מר דורון גופר ז"ל (להלן: "המנוח").

3. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע וכן תצהיר של רו"ח אופיר בן חיים וחוות דעת מומחה של האקטואר מר גיורא אליגון לעניין חישובי הריבית. כמו כן, זומנה לעדות הגב' ליאורה וייס מחברת הפניקס, אשר מכתב שנערך על ידה צורף כנספח לתצהירו של התובע.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירה וכן תצהירו של עו"ד נתן לרר.

בדיוני ההוכחות נחקרו המצהירים, נותן חוות הדעת והגב' ליאורה וייס.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

טענות התובעים

4. לטענת התובעים, המנוח היה בקשרי ידידות אמיצים עם התובע, מנהלה של התובעת, אשר שימש כסוכן ביטוח לעסקיו של המנוח ולרכושו הפרטי. המנוח היה בעלים ומנהל של שתי חברות העוסקות בתחום הבנייה: גופר הנדסה ואחזקות 1995 וגופר חברה לבנייה בע"מ (להלן: "חברות גופר").

תיק הביטוח האלמנטרי של המנוח התנהל אצל התובעת באותן שנים בהיקף של כ-100,000 ₪.

5. המנוח נפטר ביום 7.7.98. לטענת התובעים, כשנתיים לפני מותו של המנוח, שיתף המנוח את התובע בקשייו הכספיים, בדאגות לעסקיו ולהבטחת קיום משפחתו. לפי הנטען המנוח חשש כי פוליסות הביטוח השונות יבוטלו על ידי חברות הביטוח מאחר ולא עמד בתשלום הפרמיות.

ביטול הפוליסות היה מעמיד את המנוח בסכנה לגורל עסקיו.

במהלך שנת 1996 לא כובדו מספר הוראות קבע עבור פוליסות ביטוח שונות.

המנוח ביקש מהתובע את עזרתו בתשלום הפוליסות השונות. התובע הסביר לו כי הוא בעצמו מצוי בחובות ולכן יצטרך לקחת הלוואה נוספת לצורך כך.

התובע הסכים לבקשתו וסוכם ביניהם כי המנוח יחזיר את כל תשלומי הביטוח בצירוף העלויות, כהלוואה לכל דבר.

לטענת התובעים, במהלך השנים החזיר המנוח חלק מהכספים כך שנותר חייב סך נומינלי של 77,254 ₪.

לטענת התובע, הוא דאג לביטוחו של המנוח במערכת של פוליסות מסוגים שונים כך שלאחר מותו ולמרות חובותיו, לא נפגעה משפחתו והנתבעת וילדיה נהנו מתשלומי ביטוח חיים בהיקף כולל של למעלה מששה מיליון ₪.

6. לטענת התובעים, בחלוף מספר חודשים לאחר מותו של המנוח, הנתבעת הזמינה את התובע לפגישה במסעדה בחוף בית ינאי על מנת לדון עימו בענייני הביטוח השונים וביניהם נושא ההלוואה אותה קיבל המנוח, נושא שאותו הכירה, ואת האפשרויות לסילוקה.

לטענת התובעים, בפגישה נכחו עורך דינה של הנתבעת באותו זמן, עו"ד נתן לרר, וגב' איריס מורג, אחותו של המנוח.

לטענת התובעים, במהלך אותה פגישה, הנתבעת הבטיחה להחזיר באופן אישי לתובע את כל המגיע לו. לאחר שהתובע הציג את היקף ההלוואה, התערב עו"ד לרר והסביר כי נכון יותר להגיש תביעות כנגד חברות גופר אשר היו באותן ימים בכינוס נכסים.

לטענה התובעים, התובע הסכים לכך לאור הבטחתה של הנתבעת כי יקבל ממנה בחזרה כל שקל, ככל שלא יתקבלו תביעות החוב שיגיש כנגד החברות.

לטענת התובעים, התובע הסביר לנתבעת כי ניתן יהיה לצמצם את החוב באותה עת, בסכום של כ-17,700 ₪ ע"י ביטול רטרואקטיבי של חלק מהפוליסות, מתאריך הפטירה של המנוח, ולהזדכות על הסכום הנ"ל. ברם, הנתבעת ביקשה שלא יעשה כן מאחר והחברות ממשיכות לעבוד ויש להמשיך לדאוג לביטוח הפרויקטים, העובדים והרכוש.

לטענת התובעים, התובעת הגישה ביום 30.12.98 תביעות חוב כנגד החברות שבבעלות המנוח על סך 96,387 ₪ כולל עלויות מימון.

באפריל 2007 קיבל התובע מכתבים מכונס הנכסים הרשמי בהם נכתב כי הכונס עומד לפנות לבית המשפט בבקשה לחלוקת דיוידנד לחובות בדין קדימה בלבד. התובע לא הבין את הפניה וביום 25.6.08 קיבל הודעה מב"כ הכונס כי אינו זכאי לדבר כתוצאה מהפירוק.

לטענת התובעים, לאחר מכן פנה התובע לנתבעת. ביום 23.7.08 נפגשו בביתה והנתבעת שאלה כיצד החוב גדל. מספר ימים לאחר הפגישה הודיעה הנתבעת כי הינה מסרבת לשלם את החוב. בעקבות זאת, התנהלה ההתכתבות בין הצדדים. ההתכתבות צורפה לתצהיר התובע.

טענות הנתבעת

7. לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה שכן עילת התביעה נולדה לכל המאוחר במועד ההבטחה הנטענת בשנת 1998.

8. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו כי היה חוב של המנוח לתובעים ואת סכומו.

בסיכומי הנתבעת, נטען בפירוט כי בניגוד לנדרש על פי כלל הראיה הטובה ביותר, לא צורפו ע"י התובעים מסמכים אותנטיים המעידים על העברת כספים על ידי התובעים, עבור חברות גופר.

9. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת התחייבה לשלם את החוב וכי נכרת חוזה.

בסיכומי הנתבעת מצוין, כי גרסת הנתבעת נתמכת בעדותו של עו"ד לרר שנוכח בפגישה. הנתבעת אף מפנה למכתבו של התובע מיום 21.2.99 שנשלח לנתבעת כמה חודשים לאחר הפגישה המדוברת, ואין בו אזכור של הסיכום הנטען.

הנתבעת אף מציינת בסיכומיה כי העובדה שהתובעים הציגו את החוב כ"חוב אבוד"

כלפי שלטונות מס הכנסה, איננה עולה בקנה אחד עם הטענה כי הנתבעת התחייבה להשיב הסכום.

לטענת הנתבעת, פועלת לרעת התובע הימנעותו מזימון גיסתה, שנוכחה בפגישה, לעדות.

לחלופין טוענת הנתבעת, כי גם אם תתקבל גרסת התובע, הרי שאין המדובר באמירה היוצרת מחוייבות משפטית. לטענתה, במקרה זה לא היתה לצדדים כוונה ליצור קשר משפטי מחייב ומדובר בהבטחה נטענת, ללא תמורה מהתובעים לנתבעת.

הנתבעת אף טוענת כנגד השיערוכים הנטענים של החוב.

דיון והכרעה

החוב הנטען של המנוח

10. התובע טוען כי המנוח נותר חייב לו סך של 77,254 ₪ (קרן) בהתאם למכתב שהוציא התובע למנוח ביום 10.5.98 (נספח ה' לתצהירו).

להוכחת טענתו כי שילם את פרמיות הביטוח עבור חברות גופר, צירף התובע אישור של חברת הפניקס (נספח ו' לתצהירו). המדובר בתשלומים שבוצעו בשעתו לחברת הדר שמוזגה לחברת הפניקס. הגב' ליאורה וייס מחברת הפניקס, העידה כי לפי המסמכים שבפניה שולמו מהחשבון של התובע סך של 138,091 ₪ עבור פוליסות של המנוח וחברות גופר בשנים 1999-1996.

הגב' וייס העידה, כי התובע נהג באותה תקופה לשלם את הפרמיות עבור מאות לקוחות.

לדבריה, בשעתו היה מותר לסוכן ביטוח לשלם לחברות הביטוח ולגבות הסכומים מהלקוחות.

הגב' וייס אף העידה, כי אין זה בידיעתה האם המבוטח שילם לתובע בגין התשלומים האמורים.

לטענת הנתבעת, אין די במכתב מחברת הפניקס כדי להוכיח חוב נטען בגין פרמיות ששולמו לחברת הדר.

הנתבעת טוענת כי אין במכתב מחברת הפניקס כדי להוכיח כי התובעים לא קיבלו מחברות גופר ו/או מהמנוח את הכספים עבור הפרמיות.

הנתבעת טוענת, כי המאזן של התובעת אינו יכול לשמש כהוכחה מספקת לגובה החוב. לפי המפורט בסיכומיה, הסכום המופיע במאזן כולל ריבית, למרות שרואה החשבון העיד כי מדובר בסכום קרן ויש בכך כדי לפגוע באמינות המאזן. לטענת הנתבעת, היה על התובעים לצרף את הנהלת החשבונות הרלבנטית להוכחת החוב הנטען.

אני מקבלת את עדותה של גב' וייס כי בתקופה האמורה שילם התובע עבור הפרמיות של הפוליסות האמורות של המנוח ושל חברות גופר.

עולה מעדותה כי זו היתה דרך ההתנהלות של התובע מול חברת הביטוח ולקוחותיו בתקופה האמורה.

מובן, שאין די בכך כדי להוכיח כי המנוח נותר חייב כספים לתובע.

11. בכל הנוגע להוכחת גובה החוב של המנוח, מפנים התובעים למכתביו של התובע למנוח ובפרט למכתב שהוציא התובע למנוח ביום 10.5.98 (נספח ה' לתצהירו).

התובעים אף צירפו הודעות לגבי חזרה של הוראות קבע של המנוח לתובעים.

בנוסף, מפנים התובעים לדוחות הכספיים של התובעת. לעניין זה מפנים התובעים לתצהירו של רואה החשבון של התובעת, רו"ח אופיר בן חיים. רו"ח בן חיים הצהיר כי הינו משמש כרו"ח של סוכנות הביטוח של נחום שחם בע"מ משנת 1995. בהתאם למפורט בתצהירו, על פי הדוחות הכספיים של התובעת, המבוססים על הנהלת החשבונות שלה, חובן של חברות גופר לתובעת, נכון לשנת 2002, הסתכם בסך של 96,387 ₪. עוד ציין, כי הסך האמור נדרש כחוב אבוד לצרכי מס בדוחות הכספיים של התובעת ליום 31.12.02.

בחקירתו הנגדית העיד, כי בספרים החוב מופיע כנומינלי. עוד העיד כי עיין בדוחות הכספיים משנת 1998, אך לא הביא אותם עימו לדיון בבית המשפט.

מעדות התובע עצמו ובהתאם למכתבו של התובע לחברות גופר מיום 10.5.98, עמד קרן החוב על סך של 77,254 ₪.

בהתאם להוכחות החוב שהגיש התובע לכונס הנכסים, עמד החוב של שתי החברות יחד על סך של 38,022 ועוד 58,365 ₪ ובסה"כ 96,387 ₪ (כולל ריבית).

עולה מן האמור, כי הנתון בדוחות הכספיים של התובעת אינו סכום נומינלי, אלא כולל הוצאות מימון.

12. התובע טוען, כי הוסכם בינו לבין המנוח כי ילווה לו את הסכומים הדרושים לצורך תשלום הפרמיות וכי המנוח הסכים להחזיר לו את הסכומים בצירוף הוצאות מימון.

אין בפני כל אסמכתא בכתב לעניין ההסכמה הנטענת, בדבר מתן הלוואות ע"י התובע למנוח. יש לציין כי בנספח ד' ונספח ה' לתצהירו של התובע, שהינם מכתבים ששלח בשעתו למנוח לגבי סכומי החוב, אין אזכור לכך שמדובר בהלוואות. בשני המכתבים נרשם "אנא הסדר תשלום". כמו כן, בנספח ד' פורטו הפרשי הצמדה לכל תשלום ותשלום. אין כל פירוט של דרישה לחיובי ריבית.

עוד יש לציין כי בתביעות החוב שהוגשו לחברות גופר לא צוין כי מדובר בהלוואות.

כמן כן, כאשר רו"ח של התובעים נשאל האם החוב נרשם בספרים כהלוואה השיב בשלילה וציין כי החוב הופיע כ"לקוח חייב" (ר' עמ' 10 לפרוט' הדיון).

13. בסיכומו של דבר ולאחר בחינת הראיות שהובאו לענין זה על ידי התובעים, כפי שפורטו לעיל, שוכנעתי כי המנוח וחברות גופר נותרו חייבים לתובעים סכומים שלא שולמו על ידם בגין פרמיות ביטוח. סכום החוב עמד נכון ליום 10.5.98 על סך של 77,254 ₪ (קרן).

יחד עם זאת, נוכח המפורט לעיל, לא הוכח כי היתה הסכמה מפורטת בין התובע למנוח לעניין הוצאות המימון.

הטענה להתחייבות של הנתבעת

14. התובעים מבססים את התביעה כלפי הנתבעת על טענה להבטחה שניתנה בפגישה שהתקיימה בין הצדדים, לאחר מותו של המנוח.

התובעים טוענים כי הנתבעת הבטיחה להחזיר באופן אישי לתובע את כל המגיע לו באותה פגישה שהתקיימה בבית קפה על שפת הים.

להוכחת הטענה הוגש תצהירו של התובע.

בכתב התביעה צוין, כי התובעים יצטרכו להזמין עדים ממשפחתה של הנתבעת. (סעיף 41 לכתב התביעה). אולם, בסופו של דבר, לא זומנו על ידי התובעים מי מבני משפחתה של הנתבעת ובכלל זאת אף לא הגב' איריס מורג שנכחה בפגישה המדוברת.

15. לגרסת הנתבעת, הבינה כי מדובר בחובות בגין תשלומי ביטוח החיים של המנוח אותם הבטיחה להחזיר.

16. בפועל, אין מחלוקת כי אין ולא היו חובות של המנוח או חברות גופר כלפי התובעים, בגין פרמיות לביטוחי חיים.

17. לטענת הנתבעת, למעשה אין צורך להכריע בין שתי הגרסאות. יצירת חוזה מחייבת מפגש רצונות ובמקרה זה לא היה כל מפגש רצונות.

מטעם הנתבעת, הוגש גם תצהירו של עו"ד לרר שנוכח בפגישה מטעמה.

עו"ד לרר הצהיר, כי דבריה של הנתבעת באותה פגישה נאמרו בהקשר של ביטוחי החיים וכי לכך התכוונה.

18. אין מחלוקת, כי אכן התקיימה פגישה, בבית קפה בחוף ינאי וכי נוכחו בה התובע, הנתבעת, עו"ד נתן לרר אשר ליווה את הנתבעת באותה תקופה וכן הגב' איריס מורג, גיסתה של הנתבעת.

אין מחלוקת, כי הנתבעת היא זו שיזמה את הפגישה עם התובע ( ר' סעיף 37 לתצהירו של התובע).

באותה תקופה, טרם התקבלו על ידי הנתבעת כל התשלומים בגין ביטוחי החיים של המנוח ואין מחלוקת כי נושא זה נדון בפגישה.

התובע הצהיר, כי במהלך הפגישה העלה את נושא החוב של המנוח כלפיו. לדבריו, הנתבעת הבטיחה כי תשלם את החוב.

אין מחלוקת, כי עו"ד נתן לרר התערב והסביר כי על הנתבעת להימנע מהעדפת נושים וכי לכן על התובע לפנות ראשית לכונס הנכסים.

התובע אכן הגיש הוכחות חוב במסגרת הליכי הפירוק שהתנהלו בקשר לשתי החברות.

כמו כן, התובע פנה ביום 21.2.99 לנתבעת בכתב (נספח יא' לתצהירו), פירט את החובות הפרטיים שביקש כי תשלם לו וכן ציין כי הגיש תביעות חוב לגבי שאר הסכומים.

במכתבו של התובע לנתבעת נכתב כך:

" ...

1. הוגשו תביעות החוב לכונס הרשמי, והעתק שלהן יעבור בפקס יחד עם המכתב. ביטוחי הספארי בפנים. סך הכל סכום שתי התביעות 96,387 ₪.

2. מיון החשבונות השונים לצורך הגשת התביעות הפריד את הבטוחים הפרטיים משאר הביטוחים ויצר רשימה שגם אותה אעביר לך יחד עם מכתב זה. מדובר למעשה רק בביטוחי תכולת הבית מ-96 (מספר הוראות קבע שהבנק החזיר) וכן הביטוח מ-4/97 4/98. כיון שמדובר בחשבונות ישנים נושנים, אשמח אם תשלחי לי צ'ק או צ'קים לכיסוי החשבונות.

..."

החוב הפרטי בגין תשלומי הביטוח לבית שולם בעקבות זאת על ידי הנתבעת.

19. עו"ד לרר מסר תצהיר מטעם הנתבעת בו הצהיר כי הגיע לפגישה עם התובע. לדבריו, בפגישה העלה התובע את הטענה כי המנוח נותר חייב כספים בגין פרמיות ביטוח. עוד הצהיר לענין טענות התובע בדבר ההתחייבות שניתנה לו .

כך בסעיף 4 ואילך לתצהירו של עו"ד לרר:

"

4. ...

כרמל לא פיזרה ולא היתה מסוגלת לפזר התחייבויות לשום גורם שהוא, לא התחייבה לשום דבר ובמידה ומישהו משך אותה בלשונה הרי הדבר חסר כל משמעות.

בחזרה לשחם- לא השכלתי גם להבין אם הוא מתייחס לחובות הקשורים לפוליסות ביטוחי חיים, ביטוחי רכוש או ביטוחים עסקיים, או כולם כאחד, אם כי זכור לי כי על הפרק היה, בנוסף לשיחה כללית כאמור, נושא ביטוחי החיים, שמא כרמל תוכל לקבל בטווח המיידי כספים בגינם (ייתכן ובזמן זה, חלקית כבר קבלה, לא זכור לי).

שחם אכן דבר בפגישה על נושא ביטוחי החיים, הבטיח כי בזכותו קיבלה או תקבל כרמל תגמולי ביטוח חיים גבוהים עקב פטירת המנוח, וביקש מכרמל, אגב דבריו אלו, להתחשב בכך ולמצוא הזדמנות לכך ששחם יקבל כספים המגיעים לו לטענתו.

כרמל הביעה את הערכתה לדבריו ואת דבר היעדר רצונה כי הוא יצא נפסד אגב פעולתו זו. הדברים נאמרו בהקשר של ביטוחי החיים, ולי אישית היה ברור כי לכך כרמל מתכוונת, שהרי כרמל לא היתה יכולה להתייחס כלל להיבטים העסקיים של פעילות בעלה המנוח, בוודאי שלא בשלב המוקדם הזה ובוודאי לא להתחייב התחייבות כלשהי בפן הזה.

5. אני לא אמרתי שכרמל רוצה לשלם את 'כל החוב'. איני יכול לזכור מלים מדויקות מלפני שנים כה רבות, אך דעתי המשפטית, לה הייתי צמוד, היתה כי גם אם כרמל תסכים לשלם מכספה הפרטי, עלי להזהירה כי דבר כזה עלול חלילה להוות העדפת נושים, ייתכן והעזבון ייכנס להליכי פש"ר, דבר שאכן קרה ולפיכך בקשתו של שחם, במידה והוצגה, כלל אינה מעשית.

אמרתי לשחם כי לדעתי עליו להגיש הוכחת חוב לכנ"ר או למנהל העזבון, אך כל הסיפור כאילו הצגתי מחוייבות לעניין התחשבנות או תשלום מצד כרמל לאחר סיום הליכי תביעת החוב – אינו נכון. יתכן כי אמרתי לשחם שאם התביעות יידחו יוכל אז לחדש את הדו-שיח בענין זה עם כרמל, אך בוודאי לא מעבר לכך, ולא היה כל 'סיכום' כביכול כנטען בסעיף 49 לתצהירו של שחם".

עוד הצהיר עו"ד לרר כי לא ניתנו בפגישה כל התחייבות על ידי הנתבעת או על ידו בשמה, להחזיר מכיסה הפרטי הלוואות שאולי נתן שחם למנוח.

בחקירתו הנגדית, לא נחקר עו"ד לרר לגבי האמור בסעיפים אלו. להימנעות מחקירה בנושא מרכזי זה, של מי שהיה נוכח בפגישה, יש ליחס משמעות ראייתית והיא פועלת לרעת התובעים.

20. לתמיכה בטענתם כי הנתבעת התחייבה בפני התובע, מפנים התובעים בסיכומיהם לאמור בכתב ההגנה של הנתבעת. התובעים מציינים, כי הנתבעת מודה כי זכור לה סכום של כ-70,000 ₪ וכן כי הנתבעת מתייחסת להתחייבות שלה להחזיר את החוב.

בסעיף 12 לכתב ההגנה נכתב כך:

"12. סעיף 18 לכתב התביעה מוכחש מכל וכל.

הנתבעת תטען כי התיאור כאילו "הציג" התובע את היקף

'ההלוואה' ו/או 'עלויות מימון' הינו מטעה ומגמתי.

הנתבעת תוסיף ותטען כי בפגישה האמורה אכן התייחס התובע לכספים אשר שילם לדבריו עבור המנוח, אך למיטב זכרונה (בחלוף שנים כה רבות), לא השתמש כלל במינוחים 'הלוואה' או 'עלות מימון' וגם לא הזכיר סיכום כלשהו בינו לבין המנוח, אלא התייחס רק לחוסר צדק לדבריו בכך שעזר, לדבריו, למנוח ואינו יכול להיפרע מאחר והמנוח, כמו גם החברות, הותירו אחריהן חובות רבים.

הנתבעת תוסיף ותטען כי זכור לה שהתובע דיבר, באופן כללי, על חוב של המנוח כלפיו עקב ביטוחי חיים בסכום של כ-70 אלף ₪ ועל חובות הקשורים לביטוחים עסקיים, מבלי לפרט.

הנתבעת תוסיף ותטען כי למיטב זכרונה לא ' הציע' עו"ד לרר לתובע דבר, אלא רק ציין כי החברות הינן או יהיו בהליכי פירוק וכי אם התובע טוען לחובות של החברות כלפיו, יהיה עליו להגיש נגדן תביעת חוב.

הנתבעת תוסיף ותטען כי לא זכורה לה אמירה כלשהי של עו"ד לרר כאילו היא תפרע 'הלוואות' או תשלם אישית כספים כלשהם לתובע, ואם אמר עו"ד לרר דברים שכאלה- דבר שקשה לה להאמין כי התרחש- לא היה מוסמך לומר זאת בשמה.

13. סעיף 19 לכתב התביעה מוכחש מכל וכל.

הנתבעת תטען כי אכן אמרה לתובע כי תחזיר לתובע את עלויותיו, אך כוונתה היתה אך ורק לתשלומים לביטוחי החיים של המנוח, ככל שתקבל את תגמולי פוליסות ביטוח החיים שערך המנוח, מאחר והבינה כי בכך מדובר.

הנתבעת תוסיף ותטען כי דבריה נאמרו מתוך התרגשות ורצון טוב, לאחר שהבינה מדברי המנוח כאילו בזכות תשלומים ששילם לטענתו במקום המנוח היא תזכה לתקבולים נכבדים מביטוחי חיים, ובהקשר זה, מתוך תמימות ואמונה כי התובע דובר אמת, הבהירה כי אין בכוונתה להתעשר על חשבונו וכי מה ששילם יוחזר לו.

הנתבעת תוסיף ותטען כי התובע מוציא דברים מהקשרם, ומנסה כעת לייחס את דבריה לחובות עסקיים של החברות, למרות שלא לכך כוונה. זאת לאחר שהתובע הטעה אותה להאמין כי שילם במקום המנוח פרמיות לביטוח החיים, דבר שבדיעבד התברר כי לא היה ולא נברא.

הנתבעת תוסיף ותטען כי אינה יודעת כיצד 'ראה' התובע את החוב ומה היתה פרשנותו לזהות החייב, אולם הדבר לא שינה מאומה כי לא רק החברות היו חדלות פרעון, אלא גם עזבון המנוח".

התובע אף מפנה למהלך הדברים לאחר שקיבל את התשובה השלילית מכונס הנכסים הרשמי. התובע מפנה לכך שהנתבעת קבעה עימו פגישה וכי במסגרת ההתכתבויות ביקשה ממנו פרטים נוספים אודות סכומי החוב. בסיכומיהם מציינים התובעים כי רק בהתכתבות מאוחרת העלתה הנתבעת את הטענה כי ההתחייבות שלה התייחסה לחובות בגין פרמיות ששולמו בגין ביטוחי החיים.

יש לציין כי הגב' איריס מורג, גיסתה של הנתבעת שנוכחה אף היא בפגישה, לא זומנה לעדות מטעם מי מהצדדים. זאת, למרות שהתובעים ציינו, כאמור, בכתב התביעה כי יזמנו בני משפחה של הנתבעת. התובע העיד כי הגב' מורג לקוחה שלו עד היום וביקשה ממנו שלא לזמנה לעדות מכיון שמדובר במשפחה והוא נעתר לה (ר' עמ' 34 לפרוט' הדיון).

21. התביעה הוגשה בשנת 2009 בהתבסס על הבטחה בעל פה שניתנה בשנת 1998.

ישנו קושי לפרש, בחלוף עשור, את ההבטחה שניתנה בשעתו.

אמנם, התובע מפרט לגבי מערכת יחסי האמון. יחד עם זאת, ניתן היה לצפות מהתובע שהינו סוכן ביטוח כי יעלה סיכום דברים מסוג זה, על הכתב, ולו רק כדי למנוע אי הבנות.

זאת, ביתר שאת, כאשר התובע כתב לנתבעת זמן מה לאחר הפגישה מכתב מפורט (נספח יא' לתצהירו). אך, התובע לא ציין בו את ההתחייבות שלדבריו ניתנה לו על ידי הנתבעת.

בהחלט יתכן, כפי שמצוין בסיכומי הנתבעת, כי כל צד הבין את הדברים שהוחלפו בפגישה בין הצדדים בשנת 1998 בדרך אחרת, בבחינת "רשומון" כאשר התובע מכוון לחוב בגין הפרמיות העסקיות ואילו הנתבעת סבורה כי נותר חוב בגין פוליסות ביטוח החיים שמהן נהנתה.

ניתן לקבל את ההסבר של הנתבעת, לפיו התחייבה להשיב את סכומי הפרמיות לתובע, שכן סברה שלא ראוי שהיא תהנה באופן אישי מפוליסות ביטוח חיים שהתובע שילם עבורן.

בנסיבות אלו, אני מוצאת כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעת התחייבה להחזיר לתובע את החוב נשוא התביעה שאינו נובע מתשלום פרמיות בגין ביטוחי חיים.

מעבר לנדרש יש לציין, כי התובעים לא הוכיחו כי נפגעו מהמצג של הנתבעת, ככל שהיה. התובע מציין כי ככל שלא היתה ניתנת ההבטחה, היה תובע את עזבון המנוח. אך הנתבעת הצהירה כי אף העזבון של המנוח היה בפשיטת רגל וכך אף עולה מתצהירו של עו"ד לרר שצוטט לעיל. לפיכך, ממילא אין כל ראייה כי התובע יכול היה להיפרע מהעזבון.

22. טענה נוספת שהעלה התובע נוגעת לכך שהמשיך לשלם פרמיות בסך של כ- 17,000 ₪ לאחר מותו של המנוח. לדבריו, נושא זה עלה בפגישה בשנת 1998. לדבריו, התבקש שלא להפסיק את התשלומים. בסיכומיו מציין התובע, כי ככל שלא היה מובטח לו שהסכומים ישולמו בודאי שלא היה ממשיך לשלם את הפרמיות האמורות.

הנתבעת הצהירה כך (ר' סעיף 7 לתצהירה):

"המכונית בה השתמשתי באותה עת הייתה רשומה על שם העסק/חברה של דורון, ולאחר מות דורון (למיטב זכרוני עוד טרם הפגישה) ביקשתי מהתובע לוודא כי ימשיך להיות למכונית ביטוח תקף ואני אשלם אותו מכאן ואילך, וכך היה. בנוסף, שילמתי את דמי הביטוח עבור ביטוח הבית ותכולתו. אך מעולם לא התחייבתי כלפי התובע לשאת בחובות נוספים או אחרים של דורון כלפיו או כלפי חברות ביטוח, ככל שהיו כאלה, למעט כאלה הנובעים מפרמיות ביטוח חיים (אשר בדיעבד התברר כי אין ולא היו)."

עו"ד לרר הצהיר (בסעיף 6 לתצהירו) כי לא זכור לו בפגישה האמורה כל דיון בענין חידושי פוליסות ולא זכורה לו כל התייעצות עימו בנושא כזה.

מצוין בסיכומי הנתבעת כי התובע לא הוכיח את טענתו לעניין זה כנדרש. לשיטתה של הנתבעת, היה על התובע לצרף לשם כך את הנהלת החשבונות שלו.

אני מוצאת כי התובעים לא הביאו את הראיות הנדרשות לצורך הוכחת הטענה לעניין גובה התשלומים שלדברי התובע נעשו על ידו, עבור פרמיות לחברות של גופר לאחר מותו של המנוח ולאחר הפגישה שהתקיימה בשעתו, וכי ניתן היה לקבל את הסכומים חזרה. לפיכך, טענה זו דינה להידחות.

23. לנוכח כל האמור, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ג, 28 יולי 2013, בהעדר הצדדים.