לפניי בקשת הנאשם לדחיית המועד לביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר הדין בתיק זה.

1. נגד הנאשם הוגש בתיק זה כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר ובסטיה מתוכנית, עבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בכתב האישום תוארה הבניה שבוצעה על ידי הנאשם: התחלת בניית מבנה למגורים בשטח של 150 מ"ר, ונטען כי הבניה בוצעה בקרקע שייעודה חקלאי ומחוץ לתחום תכנית מתאר.

2. ביום 14.12.2010 ניתן גזר דין לאחר שהנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, שבו הוטלו עליו עונשים שונים. בגזר הדין ניתן צו הריסה (להלן: הצו או צו ההריסה) לפיו המבנה מושא כתב האישום ייהרס. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 14.12.2011. הנימוק שצוין בגזר הדין הנו כדי לאפשר לנאשם למצות את הליכי הרישוי לקבלת היתר.

3. ביום 18.9.2014 הגיש הנאשם בקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 31.12.2014. ביום 12.11.2014 החלטתי להיעתר לבקשה, חרף התנגדות המאשימה, זאת נוכח הארכה הקצרה שהתבקשה – עד ליום 31.12.2014. לשם שלמות התמונה יצוין כי המאשימה הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטתי הנ"ל, ובהחלטה מיום 24.12.2014 ציינתי דברים אלו:

"בטרם מתן ההחלטה מיום 12.11.2014 עמדה לנגד עיני תגובת המאשימה, וחרף האמור בה ראיתי להיעתר לבקשה נוכח פרק הזמן הקצר (מאד) שנתבקש, ומשלא נטען על ידי המאשימה כי צו ההריסה עומד להתבצע תוך פרק זמן קצר זה. כפי שהבהיר כב' השופט טורס בהחלטתו שצורפה לבקשה (בסעיף 13) –והדברים מקובלים עלי לחלוטין – פועלה של החלטתי בדבר עיכוב ביצוע הצו הוא בין התאריכים 12.11.2014 ועד 31.12.2014 ולא מעבר לכך. מובן כי אין בהחלטה זו כדי לאיין הפרה שהייתה בעבר או להעניק חיסיון מפני הפרה שתהיה בעתיד, ככל שתהיה. על רקע זה, לא הובהר מה השימוש לרעה שיכול להיעשות בהחלטה. ומכל מקום, כאשר התקופה עומדת להסתיים בעוד מספר ימים אין מקום לדיון חדש בעניין"

יצוין כי במקביל להליכים כאן, הוגש נגד הנאשם כתב האישום בגין הפרת צו ההריסה, אשר נדון בפני מותב אחר.

4. הנאשם הגיש מצדו בקשה לעיון מחדש בהחלטתי מיום 24.12.2014 ובהחלטתי מיום 7.1.2014 ציינתי כי –

"אין עילה המצדיקה עיון מחדש [..]; המדובר בהחלטה שמבוססת על החלטתי הקודמת מיום 12.11.2014 בה נעתרתי לבקשת הנאשם במלואה; ב"כ הנאשם לא הצביע [על] טעם מעשי לקיום הדיון, כך שהדיון הוא תיאורטי גרידא; ומכל מקום – ברור הוא כי ההחלטה מיום 12.11.2014 אינה יכולה לחול למפרע".

5. בנוסף, ביקש הנאשם כאמור להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה על ליום 31.12.2015. בבקשתו זו מפנה הנאשם לבקשה הראשונה ולנימוקים שצוינו בה. בבקשה הראשונה צוין כי הנאשם נכה צה"ל וכן פורטו ההליכים התכנוניים הרלוונטיים. נטען כי ליישוב בו מצויים המקרקעין מתוכננת תכנית מתאר (ג/18234) המצויה בהליכי הפקדה; וכי הנאשם יזם תכנית לשינוי ייעוד המקרקעין. לבקשה צורפו מסמכים רבים הכוללים התכתבות בין הנאשם, בא כוחו וארגון נכי צה"ל, לבין רשויות התכנון; אישור לגבי מעמדה של תכנית המתאר ליישוב; ופניה של ראש המועצה המקומית להארכת מועד ביצוע צו הריסה.

6. המאשימה מתנגדת לבקשה והיא מעלה מספר טענות סף. היא טוענת כי הבקשה לא הוגשה בהתאם לתקנות המתאימות ואליה לא צורפו מסמכים תומכים. לגוף העניין, טענה המאשימה לחשיבות קיום הצווים במועד, וציינה את הליכי התכנון החלים על המקרקעין. לטענת המאשימה ההליך התכנוני הרלוונטי העומד על הפרק הוא תכנית המתאר שנמצאת במעמד של תכנית מופקדת מיום 7.11.2011. הובהר שתכנית זו היא "מתארית" שמכוחה לא ניתן להוציא היתרי בניה, שכן נדרש לאחר מכן אישור תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה. נטען כי אין סיכוי לכך שיהיה ניתן להוציא היתרי בניה בעתיד הנראה לעין והליכים אלה יארכו זמן רב, כך שלא ניתן לומר כי קיים אופק תכנוני. המאשימה ציינה כי הנאשם הגיש תכנית נקודתית לשינוי הייעוד, אולם תכנית זו נדחתה לפני מספר שנים ולתגובה צורפו מסמכים בעניין זה.

7. תחילה אציין כי לא ראיתי לקיים דיון במעמד הצדדים (ראו תקנה 4 ל תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט-2008), זאת נוכח מהות הטענות המועלות והעובדה כי אין מחלוקת עובדתית מהותית, ונראה כי ניתן להכריע בבקשה על סמך הטיעונים הכתובים והמסמכים שצורפו.

8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסכמים שצורפו להם, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. אביא את נימוקיי.

9. הבסיס המשפטי לבקשת הנאשם מצוי בסעיף 207 לחוק התכנון והבניה הקובע כהאי לישנא: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

10. ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אונו, פ"ד נו (3) (2007) (להלן: פרשת סבן) נקבע כי בבוא בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה יביא במניין שיקוליו את אינטרס הפרט ואת אינטרס הכלל, תוך שבית המשפט עושה "איזון לשעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט. בהקשר זה ראו גם רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית ת"א יפו פ"ד נא (4) 625 (להלן: פרשת בן חור).

בפרשת סבן צוינו דברים אלה, שראוי כי נשים אותם לנגד עיננו בדיון בבקשות כגון אלה:

"תופעה תדירה היא שבית-משפט נותן ארכה לביצועו של צו הריסה מקום שעבריין-הבנייה יכול שיזכה בהיתר בנייה, ואולם לא רק כך ניתנת ארכה לעבריין-בנייה. אכן, מגוון המקרים רב הוא. סמכותו זו של בית-המשפט זכתה להדגש-יתר בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43) שעה שבית-המשפט זכה מפורשות בסמכות רב-פעמית לקבוע מועדים להריסת מבנה עבריין, על יסוד הנחה שעניינו של המבקש ארכה יישקל מעת לעת על-פי מצב הדברים – מאזן האינטרסים, בלשוננו – שיהיה בעת הידון הבקשה למתן ארכה נוספת"

ובהמשך:

"בית-המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין-בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב".

11. ומהו "טעם טוב"? המבחן העיקרי להפעלת שיקול הדעת במסגרת עריכת האיזונים האמורים, עניינו בסיכויים לכך כי המבנה שלגביו ניתן צו ההריסה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, תוך שהודגש בפסיקה כי המדובר בסמכות שצריכה להיות למקרים חריגים ויוצאים דופן. ראו: ע"פ 917/85 נימר נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ([פורסם בנבו], 9.3.2004). כך לדוגמא; כאשר קיימת תכנית מתאר מאושרת, רשיון הבניה בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה (ראו פרשת בן חור).

12. אכן, בגזר הדין שניתן בתיק זה צוין כי "למעלה מן הצורך יצוין, כי לנאשם עומדת זכות לפנות בבקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה, בהתאם לסעיף 207 לחוק התכנון והבניה. בקשה זו תישקל בהתאם להתקדמות ההליכים בעניין הכשרת הבניה נשוא כתב האישום". הנאשם תולה את יהבו על אמירה זו וטוען בין היתר כי דחיית בקשתו תסתור את מה שצוין בגזר הדין ולא תהלום את הקביעה שבו לעניין הארכת המועד. אולם, אין כך פני הדברים. הדברים שצוינו בגזר הדין אין משמעותם כי כל אימת שתוגש בקשה על ידי הנאשם על בית המשפט לקבלה, אלא שהבקשה צריכה ל"[ה]ישקל בהתאם להתקדמות ההליכים בעניין הכשרת הבניה". דומה שבכך אין רבותא – שהרי שיקולים אלה הם שעומדים בבסיס ההחלטה אם להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה לתקופה נוספת אם לא. נדרש אפוא, דיון בשאלה אם מתקיימים התנאים לעיכוב נוסף בביצוע צו ההריסה ובכללם בחינת התנאים להתקדמות ההליכים התכנוניים, למצב התכנוני דהאידנא ולאופק התכנוני הקיים, ככל שקיים. ולכך נפנה כעת.

13. הנאשם ביצע את עבודות הבניה בקרקע חקלאית, אשר גם לעת הזו ייעודה נותר לחקלאות שאינו מאפשר ביצוע עבודות בניה והוצאת היתר להכשרת הבניה. אמנם, מהמסמכים שצירפו הצדדים עולה כי בצינורות רשויות התכנון תכנית מתאר ליישוב לפיה ייעוד המקרקעין המוצע הוא לפיתוח ולמגורים, והמבנה מושא כתב אישום נמצא בתחום התכנית המוצעת. אולם המדובר בתכנית אשר פורסמה להפקדה עוד בשנת 2011, מועד הגשת ההתנגדויות תם ולטענת הרשות המקומית קיים עיכוב באישור התכנית הנובע מכך שמשרד הפנים טרם דן בהתנגדויות (ראו מכתבו של מר עג'מיה מיום 9.10.2012 שצורף לבקשה). במכתב של ראש הרשות המקומית מיום 21.4.2014, שאף הוא צורף לבקשה, הובהר כי נשמעו ההתנגדות בחודש מרץ 2013, אך צוינו הקשיים הרבים העומדים בפני אישור תכנית המתאר, ומהמכתב עולה כי אישור התכנית אינו בעתיד הנראה לעין.

14. לא זו אף זו, גם לאחר אישור תכנית המתאר אין הדבר מהווה סוף פסוק. שהרי המדובר בתכנית כללית שמכוחה לא ניתן להוציא היתר (ראו בין היתר סעיפים 1.4, 6.1.1 ו- 7.1 לתקנון שצורף לתגובת המאשימה) , ונדרשים הליכים של תכניות מפורטות ואיחוד וחלוקה כדי להביא את הליכי התכנון למצב מכוחו יהיה ניתן להוציא היתרי בניה.

15. אכן, כעולה מטיעוני הצדדים הנאשם פעל והגיש בקשה נקודתית לשינוי יעוד המקרקעין. מנספחי התגובה עולה כי הליכים אלה החלו עוד בשנת 2010. מהחלטת ועדת משנה לתכניות מפורטות מיום 12.1.2010 עולה כי התכנית נדחתה כדי לא לפגוע בתכנית המתאר הכוללת, וגם תכנית נוספת שהוגשה בשנת 2011 לא אושרה. עולה אפוא, כי כבר עם מתן גזר הדין חלק מההליכים שנקט הנאשם היו ידועים, אך מאז שנת 2011 אין שינוי במצב התכנוני ולא הוכח כי חלה התקדמות המצדיקה מתן ארכה. אני ער לנימוק שבבסיס דחיית התכניות שיזם הנאשם (לבל תפגענה בתכנית המתאר הכוללת שעל הפרק), ולקושי שהוא מעורר לנוכח הימשכות הליכי תכנית המתאר, אולם בכך אין כדי לשנות ממסקנתי. יש לזכור כי הבחינה הרלוונטית היא מצב התכנון ומידת הקרבה להשגת היתר, הכל על רקע העובדה כי המצב שנוצר הוא כתוצאה מעבודות בניה שבוצעו על ידי הנאשם ללא היתר בקרקע חקלאית.

16. מן האמור לעיל, עולה כי המצב התכנוני רחוק ממצב המאפשר הוצאת היתר בניה, ונראה שאף רחוקה הדרך לאישור תכנית מתאר, שלפיה יהיה ניתן לאשר תכניות מפורטות לרבות תכניות איחוד וחלוקה, ואשר רק לאחר מכן ניתן יהיה להגיש מכוחה בקשה להיתר בניה. משכך הוא המצב התכנוני, לא ניתן לומר כי קיים אופק תכנוני המצדיק עיכוב ביצוע צו ההריסה לפרק זמן נוסף.

17. לא נעלמו מעיני שאר הטענות שבסדרי דין המועלות על ידי ב"כ המאשימה, אולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי להידרש להן.

18. סוף דבר, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ה, 26 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.