לפניי בקשתו של הנאשם 2 (להלן "הנאשם"), המוגשת לפי סע' 153 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"), להתיר חזרתו מהודאה שניתנה ביום 26.6.12 ולבטל בכך את הרשעתו מאותו יום.

השתלשלות ההליכים ובקשת הנאשם

1. נגד הנאשם ונגד בנו (הנאשם 1) הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי הם ביצעו עבודות בנייה ושימוש, של בית מגורים בשטח כולל של 150 מ"ר, ללא קבלת היתר ומחוץ לתחום תוכנית המתאר בשטח המיועד לשמורת טבע (להלן: "העבודות"). העבודות בוצעו במקרקעין הידועים כגוש 19471 חלקה 13 (תת חלקה 3 מגרש מוצע 3/6) (להלן: "המקרקעין").

עוד נטען כי הם הפרו צו הפסקה שניתן ע"י בימ"ש שלום קריות (תיק 9336-08-09), אשר ציווה עליהם להפסיק את עבודות הבנייה והשימוש הנ"ל, כל עוד לא הוצא היתר.

בכתב האישום יוחסו להם עבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר והפרת צו הפסקה שיפוטי.

1. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 14.12.2010 נכחו הנאשם מס' 1 ועו"ד שנאן, מי שייצג בעבר ומייצג היום את שני הנאשמים

הנאשם מס' 1 טען לחוסר תום לב ולאכיפה בררנית מצידה של המאשימה, המקימים לו לשיטתו, הגנה מן הצדק המצדיקה ביטול כתב האישום.

הנאשם 2 לא התייצב, כאמור, ומפי בא כוחו נמסר כי הוא הגיש בקשה לעיכוב הליכים וממתין להחלטה.

1. בירור הבקשה לעיכוב הליכים ארך זמן ממושך, כשבין לבין נדחו לא מעט דיונים שנקבעו בתיק בשל כך וביום 8.1.12 הודיעה המאשימה כי הבקשה נדחתה ע"י היועץ המשפטי לממשלה.
2. בישיבה ההקראה שנקבעה ליום 28.2.12, השיב בא כוחם של הנאשמים, מבלי שאלה נכחו בדיון, בכתב האישום וכפר בעובדותיו תוך שטען כי הנאשמים "לא בנו ואין להם זיקה לבנייה נשוא כתב האישום".

בהתאם, נקבע התיק להוכחות ליום 26.6.2012. לישיבת ההוכחות לא התייצבו הנאשמים ובפתח הדיון ביקש בא כוחם להתיר להם לחזור מהכפירה וביהמ"ש נעתר לבקשה. באותו מעמד, הודיעה המאשימה על תיקון כתב האישום ע"י מחיקת העבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי, ככל שהיא מתייחסת לנאשם 2.

1. לאחר תיקון כתב האישום הודיע ב"כ הנאשמים כי כתב האישום המתוקן הוקרא למרשיו ולאחר שהבינו אותו הם מודים בעובדותיו. מפיו נמסר לפרוטוקול "אבקש להדגיש כי ביחס לנאשם מס' 2 הודאתו נובעת נוכח הבעלות הרשומה שלו במקרקעין, בהתאם לסעיף 208 לחוק התכנון והבניה".

הנאשמים הורשעו לפי הודאתם והדיון נדחה לבקשת הסניגור, לטיעונים לעונש ליום 12.9.2012. בבסיס הדחייה עמד רצונו להיערך להצגת מסמכים אודות נסיבותיהם האישיות של הנאשמים.

מועד זה נדחה, לבקשת הסניגור, אשר הודיע כי הצדדים מנהלים משא ומתן לעניין העונש וכי בכוונתו לזמן עדים לטיעונים לעונש, ככל שלא יגיעו הצדדים לידי הסכמות (ראו בקשה מיום 11.9.12).

1. ביום 15.11.12, לאחר חלוף יותר מ – 4 חודשים מיום הרשעת הנאשם על בסיס הודאתו ופחות משבועיים מהמועד שהיה קבוע לטיעונים לעונש, הוגשה בקשתו של הנאשם להתיר לו לחזור בו מההודיה.

טענתו העיקרית של הנאשם היא כי הודאתו ניתנה מחמת טעות. לשיטתו, ההודאה התבססה על כך שהוא הבעלים הרשום של המקרקעין נשוא כתב האישום, כאשר בדיעבד התברר כי הם עדיין רשומים ע"ש מינהל מקרקעי ישראל.

לשיטת הסניגור, אילו נכח הנאשם בדיון סביר להניח כי היה מעמיד את הדברים על דיוקם בנוגע לבעלות הרשומה במקרקעין.

עפ"י הנטען, הבקשה מוגשת מתוך אמונה עמוקה כי הנאשם יוכל להוכיח את חפותו ובשל סיכויי הגנה טובים הנשענים, בין היתר, על הוראת סע' 208 לחוק התכנון והבניה, שכן הוא נקט באמצעים נאותים כדי למלא אחר הוראת החוק ומסר למאשימה את פרטי המחזיקים בפועל במקרקעין.

1. המאשימה מתנגדת לבקשה.

לטענתה, הנאשם ידע את מצב הזכויות במקרקעין וידע טרם הודאתו, כי המקרקעין רשומים על שם מינהל מקרקעי ישראל ודחתה מכל וכל את טענתו לטעות בעובדה או פגם ברצון.

לשיטתה, הנאשם זכאי להירשם כבעלים של המקרקעין מכוח הסכם חליפין שהוא, ולא אחר, היה צד לו והוא נהג במקרקעין מנהג בעלים ואף בחומר הראיות נמצאים מסמכים הקושרים אותו לניסיונות הכשרת הבנייה.

דיון ומסקנות

1. על חזרה מהודיה חולשת הוראת סע' 153 (א) לחוק, לפיה:

"הודה הנאשם בעובדה אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו".

הכלל הרחב הוא כי נאשם יכול לחזור בו מהודייתו רק אם ביהמ"ש הרשה לו זאת, והדבר ייעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן. מהותם של 'הנימוקים המיוחדים' המצדיקים מתן רשות לחזור מהודאה לא פורטה בסעיף, אולם הדעה המקובלת הינה כי חרטת הנאשם, כשלעצמה, אין בה כדי להוות נימוק מיחד לעניין זה וביהמ"ש יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם התברר לו כי היה פגם בהודאה מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים או כי זו ניתנה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו.

1. בפסה"ד שניתן בע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (4), סקר כב' השופט גרוניס את הפסיקה שחלה בנדון ולטעמו קיימות שתי גישות בפסיקה, האחת, המקלה שהובאה מפי הרוב בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' קאסם סמחאת (פ"ד מ"ה (5), 798) ולפיה "אין להכביד על נאשם שרצונו לחזור בו מהודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני..." והשנייה, המחמירה, המאפשרת חזרה מהודיה, רק מקום בו "מתעורר חשש ממשי, שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שאינו מבין משמעות הודייתו...". גם המצדדים בגישה המקלה, סבורים כי אין להיעתר לבקשה להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו באופן אוטומטי ויש להתחשב ביתר הנסיבות.
2. שאלת החזרה מהודייה זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה ולאחרונה נזקק לה כב' השופט פוגלמן, בע"פ 5583/08 פלוני נ' מ"י (ניתן ביום 13.4.2010), שם נקבע:

"ההשקפה המקובלת היא כי חזרה מהודיה תתאפשר בנסיבות חריגות ורק מקום בו משקלם של "הנימוקים המיוחדים" הנדרשים מכוחו של סעיף 153 לחסד"פ הוא משמעותי. נימוקים כאלה עשויים להתקיים מקום בו מתעורר חשש ממשי כי חרף העובדה שההודיה נמסרה בין כותלי בית המשפט, ועל אף ההנחה הרגילה לפיה הודיה כזו ניתנה באופן חופשי ומרצון, נפל בה פסול הנובע מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה, או מכך שהיא הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה... קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם נבחן על-פי מכלול הנסיבות האופפות את מסירתה ...". ראו גם ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.1.2011).

1. לאחר שבחנתי היטב את הבקשה ושקלתיה ולאחר שלקחתי בחשבון את מכלול הנסיבות בתיק, לא מצאתי להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו ומכאן שדין בקשתו להידחות.
2. ראש וראשון אציין כי עסקינן בנאשם מיוצג, אשר בחר משיקוליו שלו שלא להתייצב לדיונים שהתקיימו בעניינו, ולמעשה מלבד הדיון שהתקיים ביום 12.10.10, אליו התייצב עם בא כוחו, הוא נעדר מכל הדיונים. הוא נעדר מהישיבה בה כפר הסניגור בכתב האישום, מהישיבה שהיתה קבועה להוכחות ובה ביקש הסניגור לחזור מהכפירה, מהישיבה בה הודה הסניגור בשמו ואף נעדר מהישיבה שנקבעה לטיעונים בבקשה לחזרה מהודייה !! הנאשם הסמיך את בא כוחו, בין היתר, להודות, לכפור ולטעון בשמו ואיני סבורה שיש בעובדה זו כדי להשליך על הבקשה התלוייה ועומדת לפתחי, במיוחד כשלא מועלית, אף לא בחצי פה, טענה לפיה הסניגור הודה בשמו של הנאשם שלא בהסכמתו ו/או שלא על דעתו.
3. ולטענותיו של הנאשם - הנאשם מבקש למעשה להתבסס בבקשה על דברי בא כוחו שנרשמו במעמד ההודאה, כאילו הנאשם הוא הבעלים הרשום של המקרקעין.

בבקשה נטען כי ההודאה מקורה בטעות במצב הדברים, ביחס לבעלות במקרקעין; בסיכומים נטען כי אם הנאשם היה נוכח בדיון היה מעמיד את הדברים על דיוקם ומבהיר כי אינו הבעלים הרשום במקרקעין, ואולם דומה כי מדובר בשתי טענות סותרות שאינן מתיישבות אחת עם השנייה, שכן מהטענה השנייה ניתן להבין כי לנאשם היה ידוע, עוד בטרם ההודאה, כי אינו הבעלים הרשום במקרקעין ומכאן שלא ברור על איזה טעות במצב הדברים מדובר.

אדרבא, מטענותיו של הנאשם עולה כי הוא ידע שאינו הבעלים הרשום עוד משנת 2009, שכן בסע' 5 לבקשה מצויין "קיים מסמך מאת הנאשם עוד מיום 18/08/2009, ולפיו הוא מודיע למאשימה כי הוא איננו הבעלים של חלקת האדמה שעליה הוקמו המבנים הנטענים, והוא אף מפנה באותו המסמך לבעלים בפועל של הנכס והאחראי על הבנייה".

מדברים אלה ומיתר טענותיו של הנאשם עולה כי הוא הודה תוך ידיעה כי אינו הבעלים הרשום ונסיונו לחזור מהודייתו על בסיס הטענה כי היא ניתנה בסברה כי הוא הבעלים הרשום דינו דחייה.

1. יוטעם כי אין מדובר בהודאה שניתנה 'לאחר יד' ובהזדמנות הראשונה, אם כי לאחר לא מעט ישיבות ודין ודברים בין הצדדים ולאחר למידה של הנאשם ובא כוחו לתיק ולחומר הראיות.

והינה הודיע הסניגור, בדיון מיום 1.3.2011, כי קיבל את המסמכים הנמצאים בתיק הוועדה וכי בדעתו לקבל מסמכים נוספים הנמצאים בוועדה המחוזית ובמשטרת ישראל.

כעבור כשנה ולאחר דחיית הבקשה לעיכוב הליכים נגד הנאשם, הוא כפר באישום וטען כי אין לו זיקה לבנייה נשוא האישום. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש הנאשם, באמצעות בא כוחו, לחזור מהכפירה ורק לאחר שהמאשימה תיקנה את כתב האישום נגדו ומחקה את האישום שעניינו הפרת צו הפסקה שיפוטי, הודה בכתב האישום המתוקן.

"השכל הישר וניסיון החיים מלמדים כי הודאה אמיתית וכנה מפיו של הנאשם, נעשית לאחר שהסנגור בדק את חומר הראיות, שקל וייעץ למערער שראוי לסיים את ההליך בהודאה וזאת גם לאחר שבא בדברים עם המשיבה וניהל איתה מו"מ בין אם הוצע לו הסדר ובין אם לאו. [ראה עפת (חי') 1672-07-10‏ ‏ ריאד וני נ' מדינת ישראל) וכך הוא בענייננו.

הסניגור הצהיר לפרוטוקול כי כתב האישום המתוקן הוקרא והובן ע"י הנאשמים וברי היה למתבונן מהצד כי החזרה מהכפירה ותיקון כתב האישום היו מהלכים מתואמים בין הצדדים והנאשם, חרף אי התייצבותו לדיון, היה מודע להם (והוא לא טען אחרת). הודאת הנאשם ניתנה לאחר בחינת ראיות המאשימה, כפירה תחילה בעובדות כתב האישום ותיקון כתב האישום לאחר חזרה מהכפירה. נסיבות אלה מלמדות כי הנאשם החליט להודות לאחר שבחן ושקל, עם בא כוחו, את האופציות העומדות לפניו ובדיקת חלופות אחרות ולא נפל לטעמי כל פגם ברצונו.

1. יודגש כי אף לאחר ההודאה, נשאו ונתנו ב"כ הנאשמים וב"כ המאשימה ביחס ל'עונש' שיש להטיל על הנאשם וכך בשתי הזדמנויות שונות הגיש הסניגור בקשות לדחיית הדיון שהיה קבוע לטיעונים לעונש בנימוק של אי מיצוי המו"מ בין הצדדים לעניין העונש. (ראו בקשות מהימים 11.9.12 ו- 29.9.12) והדיון בשל כך נדחה ליום 27.11.2012.

בנסיבות אלה, הרושם המתקבל, לכאורה, הוא שהבקשה לחזרה מהודאה הוגשה לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי העונש שיש להטיל על הנאשם ולא מתוך מניעים אמיתיים ומוצדקים.

1. זאת ועוד, הבקשה לחזרה מהודאה הוגשה, כארבעה חודשים וחצי לאחר שהודה הנאשם והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן ולאחר שנראה כי הנאשם היה שלם עם החלטתו להודות. הנאשם לא טרח להתייצב לדיון בבקשה נשוא החלטה זו, ואף לא לדיונים אחרים בתיק ולא ניתן לקבל את הרושם כי מדובר במי שאכן שמאמין בחפותו המלאה ומבקש להוכיחה, כפי שנטען בסיכומים.
2. משהגעתי כאן אציין כי גם אם אין מדובר בבעלים הרשום של המקרקעין, הרי שזיקתו אליהם ברורה ודומה כי אין בטענתו שהוא העבירם לילדיו כדי לסתור בהכרח את טענת המאשימה כי הוא הוחזק כבעלים בהם בשעת ביצוע העבירה וכי עליו היתה מוטלת החובה להשיג היתר (ראה סעיפים 208(א)(2)(4) לחוק התכנון הבניה).

באשר להגנה הנטענת מכוח סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה, הרי שלשון החוק ברורה והיא מחייבת הוכחת שני תנאים מצטברים כדי לזכות בהגנה מהאישום המיוחס לנאשם. הראשון כי העבירה בוצעה ללא ידיעתו של הנאשם, והשני, כי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק בכל הנוגע לעבודה הנדונה.

הנאשם לא טען כי עבודות הבנייה שבוצעו ללא היתר, בוצעו שלא בידיעתו ומכאן שגם אם שיתף פעולה עם המאשימה ומסר את פרטי בניו (ככל הנראה מסרם בדיעבד), אין מדובר במי שעומדת לו הגנה מכוח סעיף 208 (ב) לחוק.

1. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי מדובר במי שהודאתו ניתנה עקב טעות בעובדה או כי נפל פגם כלשהו בהודאה. לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות חזרתו של הנאשם מהודאתו ומכאן אני דוחה את הבקשה.
2. הצדדים מוזמנים לטיעונים לעונש (ביחס לשני הנאשמים) ליום 22.4.13, שעה 12:00.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותזמנם לדיון שנקבע.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ג, 7 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.