לפני בקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה ביום 22.3.16, בגין אי התייצבותו של הנתבע לדיון, וזאת כתנאי לקיום דיון ההוכחות שנקבע ליום 31.3.16.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה ובאסמכתאות אליהן הפנתה התובעת, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתנות את המשך הדיון בחיובו של הנתבע בתשלום הוצאות המשפט.

הצדדים מיקדו טענותיהם בשאלה, אם לאור העובדה שהנתבע מצוי באיחוד תיקים בהוצאה-לפועל, חיובו בתשלום ההוצאות יהא בבחינת העדפת נושים, אם לאו. לא מצאתי לנכון להכריע בסוגיה זו. לשיטתי, אין מקום להיעתר לבקשה כפועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה.

התניית דיון כאמור בתשלום הוצאות משפט היא בבחינת אמצעי קיצוני, שעלול לשלול מן הנתבע את יומו בבית המשפט ולמנוע ממנו את האפשרות לנהל את הגנתו. כבר נפסק לעניין זה כי "מבחינת מדיניות שיפוטית, הכלל הוא, כי אין להתנות את המשך הדיון בתשלום הוצאות, שכן פסיקת הוצאות אין תכליתה לפגוע בזכותו של בעל דין להתדיין, אלא לפצות את בעל הדין שכנגד על הנזק הכספי שנגרם לו בגין מעשיו או מחדליו של בעל הדין האחר" (ע"ע (ארצי) 248/03 אקרון – החברה הכלכלית לפרדס חנה כרכור בע"מ, פד"ע ל"ט 446 (2004)). עוד נפסק באותו עניין כי "אין זה מן הראוי שקיומם של הליכים משפטיים יותנה בתשלום הוצאות. תפקידה של ערכאת השיפוט הוא להכריע בסכסוכים ולפסוק בזכויות המתדיינים. ערכאת השיפוט אינה לשכת הוצאה לפועל ואין היא זירה לאכיפת חיובים..." (שם, בעמ' 468). בבסיס מדיניות שיפוטית זו עומדת התפיסה כי "זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ואין לשלול אותה ממתדיין המבקש להגשים את זכותו המהותית לקבל סעד מבית המשפט בהעמדת תנאי החוסם את דרכו" (ע"ע (ארצי) 1044/00 קגן – מלונות החוף השקט בע"מ (20.3.2002). אכן, לבית המשפט שיקול דעת, במקרים המתאימים, להתנות את המשך ההליך בתשלום הוצאות משפט שנפסקו באותו הליך. עם זאת, לא שוכנעתי כי במקרה דנן מן הראוי להפעיל סמכות זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' אדר ב' תשע"ו, 30 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.