1. בפניי שתי תביעות כספיות של התובעים (אח ואחות) כנגד הנתבעת 1 – הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (להלן גם "הועדה" או "הנתבעת"), בתחומה מצוי המושב בית הילל (בו מתגוררים התובעים והנתבע 2) וכנגד הנתבע 2 אשר משקו צמוד למשקי התובעים.

מאחר שמדובר בתביעות זהות שעילתן פגיעה בפרטיות ועוולה נזיקית, בגין מכתב שנשלח ע"י התובעים ושלטענת התובעים, הועדה העבירה אותו לנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), והוא פרסם אותו, אוחדו התביעות.

2. בין התובעים לנתבע (ואחיו אשר נמחק מהתביעה ולפיכך תהיה התייחסות בפסק דין זה לנתבע בלבד), קיים סכסוך רב שנים ומתקיימים מס' הליכים משפטיים. לטענת התובעים, סכסוך זה נובע מהחלטות הנתבע לפלוש לשטחם, לבנות רפתות בשטח מגורים הכל מתוך מניע כספי.

לטענת התובעים, בעקבות יוזמה של ראש המועצה האזורית, בתחומה נמצא המושב, ליתן לגיטימציה לעבירות בניה שתאפשר גם פגיעה בנחלתם, שלחו לשר הפנים מכתב מיום 14.9.08 (להלן: "המכתב"). במכתב שטחו התובעים טענותיהם כנגד יוזמה זו וזאת בגין חששם לפגיעה ו/או עקיפה של ההליכים המשפטיים שהם מנהלים כנגד הנתבע ואחיו ביחס להליכי בניה והיתרי בניה שניתנו לטענתם לא כדין ומבנים שנבנו על ידי הנתבע ואחיו במשקיהם (משק 16 ו- 19) לטענתם לא כדין.

המכתב נשלח בפקס גם לנתבעת, לראש המועצה האזורית, ליועמ"ש של הועדה המחוזית, לב"כ התובעים ולמתכנן האזור.

לטענת התובעים – הנתבעת מסרה לנתבע את המכתב וזאת ניתן ללמוד מהעובדה שבעותק אשר פורסם על ידי הנתבע בחלקו העליון מופיע הכיתוב לועדה המקומית "ג.ע." כפי שנרשם על ידי התובעת בעת שהמכתב נשלח בפקס לועדה.

התובעים טענו, כי הנתבע תלה את המכתב על 3 לוחות מודעות של המושב והמכתב אף חולק על ידו לתיבות הדואר של המושב בצירוף מכתב מקדים מטעמו.

התובעים טענו כי במסרה את המכתב לנתבע, פעלה הנתבעת בניגוד לסעיפים 2(5), 2(7), 2(9), 23א', 23ב' לחוק הגנת הפרטיות ולחילופין, התרשלה במילוי תפקידה שכן מסרה את המכתב לנתבע, למרות שידעה על הסכסוך בין התובעים לנתבע.

התובעים טענו, כי בהפיצו את המכתב עבר הנתבע על סעיפים 2(5), 2(9), 2(10) לחוק הגנת הפרטיות במטרה לגרום לשנאה וכעס כלפיהם.

לטענת התובעים, פרסום המכתב גרם להם עלבון צורב, עגמת נפש ומורת רוח, ולפיכך הינם זכאים לפיצוי עפ"י סעיף 29(ב)(2) לחוק, בסך 100,000 ₪ מכל אחד מהנתבעים.

3. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה כנגדה בהעדר עילה. לטענת הנתבעת לא מסרה את המכתב לנתבע ולא היא שפרסמה את המכתב לחברי המושב. הנתבעת הוסיפה כי התובעים הם ששלחו את המכתב לתפוצה רחבה, וכן כי משהועלו במכתב טענות כנגד נתבע היה המכתב ממילא אמור להגיע לעיון והתייחסות הנתבע. עוד הוסיפה הנתבעת, כי לא היתה מניעה לתייק את המכתב בתיקי הבניה של הצדדים, כך שגם מסיבה זו יכול היה המכתב ממילא להגיע לידיעת הנתבע.

עוד נטען, כי בין כל הצדדים מתנהל הליך משפטי בביהמ"ש בטבריה וגם בשל גילוי מסמכים בהליך זה, היה מגיע המכתב ממילא לידיעת הנתבע. עוד הוכחש הנזק ונטען כי ככל שיפסק, יש לקזז ממנו את הנזק שגרמו התובעים לנתבעת, כתוצאה מההכפשות שהועלו במכתב כלפיה.

4. הנתבע טען כי המכתב היווה לשון הרע כלפיו ואף נשלח ע"י התובעים בפקס מתוך מטרה כי הרבה אנשים יראו אותו והפגיעה בו ובאחיו תועצם.

הנתבע טען כי בכך שתלה את המכתב ושלח אותו לחברי המושב, לא פגע בפרטיות התובעים, שכן מדובר במכתב תלונה (מחאה בעניין ציבורי ולכלל הציבור זכות לדעת עליו).

הנתבע הוסיף כי התובעים עצמם הם שפרסמו את המכתב אצל גופים רבים ואף שלחו אותו בפקס מבלי שצוין עליו "פרטי", או "חסוי", או "לא לפרסום", או "לנמען בלבד", או כיוצ"ב ויש גם בכך להצביע על הסכמתם לפרסומו.

הנתבע טען, כי למכותבים במכתב הייתה חובה להודיע לציבור על המכתב ולאפשר לציבור להביע עמדה על תכנו ודרישותיו שכן האמור במכתב נועד לפגוע בתושבים ולמנוע מהם לקבל היתרי בניה למבנים קיימים ובכך להפכם לעבריינים לנצח.

הנתבע טען כי פרסם את המכתב על מנת שחברים יוכלו להגיב על הניסיון למנוע מהם קבלת אישורי בניה ולגיטימציה לבניות שנעשו בעבר ואף על מנת שיידעו על התלונות שהוגשו כנגד אנשי הציבור הרלוונטיים. לטענת הנתבע, הייתה מוטלת עליו חובה מוסרית חוקית וחברתית לפרסם את המכתב על מנת שחברי האגודה כלפיהם יש לו חובת סולידריות וחברות, יוכלו להתגונן ולהביע עמדתם בנושא ציבורי כה מהותי ואף מפני שבמכתב עלו תלונות כלפי אישי ציבור וזכות הציבור לדעת על תלונות אלו.

עוד נטען כי לנתבע עניין אישי כשר בפרסום המכתב בו הושמץ הוא ומשפחתו על מנת למחות על הפגיעה בו ובמשפחתו.

הנתבע הוסיף כי, בכל מקרה, הפרסום נעשה בתום לב בנסיבות בהן לא יכל לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות שכן ידע שהמכתב יפורסם לכל וכי מדובר בעניין ציבור אשר יועבר לכל.

עוד נטען כי הפרסום נעשה בתום לב והינו הבעת דעה על התנהגות התובעים בקשר לעניין ציבורי ואף לא נעשה, אלא כדי לגנות ולהכחיש לשון הרע במכתב שפורסם קודם.

גם הנתבע הכחיש את הנזק הנטען וטען כי בכל מקרה, גם אם היתה הפגיעה בתובעים, היא הייתה שולית, אין בה ממש והיא אינה מצדיקה פיצוי.

5. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם. מטעם הנתבעת העיד מר אלדד שוהם – מהנדס הועדה (להלן: "המהנדס") וכן אוסנת גמרסני שעבדה במועד הרלוונטי כפקידת הועדה (להלן: "הפקידה"). מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד.

דיון:

6. לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות העדים שהעידו בפני ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

התובעים הרחיבו בסיכומיהם לעניין הסתירה, לטענתם, בין עדות המהנדס לעדות הנתבע לעניין העברת המכתב לנתבע. אינני מוצאת טעם להתייחס לעניין זה, שכן ממילא כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי אין המדובר כלל בפגיעה בפרטיות או בהתרשלות ואף כי בכל מקרה קיימת הגנה לפרסום,זאת גם אם המכתב אכן הועבר לנתבע.

עיון במכתב מעלה, כי האמור בו הינו תלונה והסתייגות התובעים ממה שחשבו שהינו עידוד ומתן לגיטימציה למבנים שנבנו ללא היתר בתחומי המועצה. במכתב זה מתארים התובעים את התנהלותה הקלוקלת, לטענתם, של הועדה (נותנת מתנות ופרסים לעברייני בניה סדרתיים ופתלוגיים, נוהגת איפה ואיפה וכיוב'), וכן מעלים טענה כי במהלך למתן לגיטימציה יש גם משום שיבוש הליכים משפטיים בהם הם נמצאים כנגד הועדה ומשפחת קולנדר בגין מבנים בלתי חוקיים במשקים 16 ו- 19 של משפחת קולנדר. כן הועלתה טענה כנגד התנהלותו של יו"ר המועצה בגין חיפוי על עברייני בניה וחשש לשיתוף פעולה ותיאום בינו לבין הועדה תוך "זריקת קרש הצלה לועדה ולמשפחת קולנדר". בסיום המכתב הועלתה דרישה לועדת חקירה להתנהלות המועצה האזורית והועדה.

הפרסום שנעשה על ידי הועדה לטענת התובעים, הינו מסירת המכתב לנתבע ואילו הפרסום שנעשה ע"י הנתבע הינו תלייתו על לוחות המודעות והעברת המכתב בדואר לתושבי האגודה.

סבורתני כי בהעברת המכתב לנתבע או בפרסומו ע"י הנתבע, אין משום פגיעה בפרטיות התובעים-הן מאחר שאין המדובר בעניינים פרטיים, או מידע פרטי והן מאחר שהתובעים עצמם נתנו הסכמתם מכללא, להעברת המכתב לנתבע, או להבאתו לידיעת הציבור.

בנוסף, בכל מקרה, עומדות לנתבעים הגנות הקבועות בחוק.

7. המונח "פרטיות" לא הוגדר בחוק הגנת הפרטיות (להלן: "החוק"), אלא נמנו 11 מצבים המפורטים בסעיף 2 לחוק, העונים על השאלה מה היא פגיעה בפרטיות. התובעים התייחסו בתביעתם למס' סעיפים וביניהם: 2(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, 2(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה, 2(5) העתקת תוכן של מכתב, או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב.

2 הסעיפים הראשונים מתייחסים לפרסום המתייחס ל"ענייניו הפרטיים של אדם"- לא מצאתי במכתב עצמו כל פירוט של "עניינים פרטיים" של התובעים. המידע היחיד שפורסם הינו למעשה עצם משלוח המכתב על ידי התובעים והעובדה שבינם לבין משפחת קולנדר והועדה קיימים הליכים משפטיים. עניינים אלו אינם בגדר "עניינים פרטיים".

החוק אינו מגדיר "עניינים פרטיים". בע"א 439/88 רשם לאגרי מידע נ' ונטורה נחלקו הדעות ביחס לפירוש המונח (אם כי לגבי אותו מקרה – מידע על אנשים שמסרו המחאות ללא כיסוי היתה תמימות דעים). לעומת כב' השופט בך אשר סבר כי יש לפרש את המונח באופן רחב, היתה דעתה של כב' השופטת שטרסברג כהן זהירה יותר:

"סבורתני, שאין המקרה שלפנינו מצריך הגדרה כוללנית של ענייניים שיש לראות בהם "ענייניו הפרטיים של אדם". בכגון דא ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית, אלא לאפשר בדיקת הנושא על – פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו עניינו הפרטי של אדם, אינה חד-משמעית, וכמו ביטויים רבים בהם אנו נתקלים בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו. אין חולק כי פרטיותו של אדם היא בעלת חשיבות עליונה ונכון לראותה כחלק מזכויות היסוד המגולמות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בבואנו להגדיר "עניניו הפרטיים של אדם" הגדרה שתהפוך כל הפוגע בהם למפר חוק, עלינו להיות זהירים ודווקניים" (ההדגשה שלי ר.א).

עיון בפסיקה מלמד כי ענייניים פרטיים הוכרו ככאלו במקרים בהם נחשפו פרטים של אנשים כגון: שמות של אנשים שהגיעו להסדר כופר עם רשות המיסים (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל), שמות אנשים שהגישו מועמדות למשרה ציבורית והנימוקים לפסילת מועמדותם (עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות). פרטים על רכוש, או הכנסות אדם וכיוצ"ב (ע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ פד"י מ"ד 2 726,731). ראה דברי ביהמ"ש בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, בפסקה 20:

"ברמה הבסיסית ניתן לומר כי הזכות לפרטיות יכול שתתייחס למידע או לנתונים הנוגעים באופן מובהק לפרט ולו בלבד (עם מידע או נתונים כאלה נמנים למשל מצבו הרפואי, רמת הכנסותיו, גילו, משקלו, העדפותיו המיניות וכדומה)".

גם מסעיף 2(11) לחוק ניתן ללמוד מה הם העניינים הפרטיים שעצם פרסומם מהווה עילה של פגיעה בפרטיות: "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד". כלומר, "עניינים פרטיים" והזכות לפרטיות מתייחסת לאותם עניינים של הפרט אשר עפ"י מוסכמות חברתיות, זכאי הפרט לשמרם לעצמו ופרסומם יעשה רק במקרים שהסכים לכך.

במקרה דנן, לא מצאתי בעצם פרסום העובדה שהתובעים שלחו מכתב ובו הסתייגות מההליך למתן לגיטימציה, יש כדי פרסום "ענייניהם הפרטיים" של התובעים.

עיון במכתב מעלה כי פרסומו חשף יותר "עניינים פרטיים" של הנתבע, או של הועדה, אשר דרך התנהלותם, להשקפת התובעים, תוארה בו. יחד עם זאת, אין בעצם פרסום שליחת מכתב תלונה כנגד מדיניות ראש מועצה, כדי להוות פרסום עניינים פרטיים של השולחים.

8. גם העובדה שהתובעים נמצאים בסכסוך משפטי עם משפחת קולנדר והועדה, אינה בנסיבות דנן "עניינים פרטיים" שחשיפתם מהווה פגיעה בפרטיות. בעניין זה אדגיש כי מהנספחים שבפני, שוכנעתי שמדובר בסכסוך אשר כבר פורסם זה מכבר ואין לי ספק כי לא היה בגדר עניין פרטי שתושבי המושב לא ידעו עליו. ראה בעניין זה נ2/2 - כתבה אשר התובעת הודתה כי יזמה: "אני יזמתי פגישה עם העיתונאי של ידיעות אחרונות והתמקדתי בתלונה על הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון" (עמ' 21 שורות 10-11). בכתבה מצוטטת התובעת כמי שאומרת שהועדה היא לא יותר מאשר חותמת גומי ואף פורסם בכתבה דבר קיום ההליכים שהתובעת מנהלת נגד קורלנדר בגין הליכי הבניה בחלקותיהם. די היה בכתבה שבנידון כדי להצביע על כך שעצם ההליכים המשפטיים וטענות התובעים ביחס להתנהלות הועדה וקורלנדר אינם בגדר עניינים פרטיים שטרם פורסמו. בנוסף, גם מהנספחים האחרים עולה כי התובעים עצמם כבר פרסמו עמדתם ביחס להתנהלות הנתבעים. ודוק, סעיף 1 לחוק קובע כי "פגיעה בפרטיות" הינה כזו שנעשית ללא הסכמתו של הנפגע. משהתובעים עצמם לא ראו בפרטים בדבר קיום ההליכים בינם לבין הנתבעים, או בעמדתם והסתייגותם מהתנהלות הנתבעים, מידע סודי והם עצמם חשפו מידע זה, אין המדובר בביצוע עוולה כנטען. בעניין זה, ראה גם נ2/ 16, בו ציין התובע: "מיד לאחר קבלת ההודעה דחיית התנגדותי לתוכניות הנ"ל, עורך דיני ואנוכי שלחנו עשרות מכתבים לכל הנוגעים בדבר (כולל לפניות הציבור וגם לכבודו)..."

9. עיון במכתבים השונים שנשלחו ע"י התובעים (נ2 /9, נ2 /10, נ2 /17) מצביע על כך שטענות התובעים כנגד קורלנדר והועדה כבר נשלחו לגורמים רבים (הממונה על המחוז במשרד הפנים, סמנכ"ל בסיס מימון והשקעות במשרד החקלאות, מרכז פיקוח שטחים אורבאניים ביחידה לפיקוח על הבניה וכיוצ"ב), בכל הפעמים בפקס – ללא שום הודעה, או ציון, כי המדובר במכתב פרטי או חסוי.

בעניין זה מצאתי מתאימים דברי ביהמ"ש שנאמרו בהקשר אחר לעניין מעשה פרסום של לשון הרע:

"במקרה דנן, המכתב אכן היה ממוען לעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעירית קריית גת. עם זאת, כאשר מדובר במכתב אשר נשלח לגוף ציבורי, הרי גם אם הוא ממוען לפלוני בעל תפקיד מסויים, הנסיבות מורות בבירור כי סביר להניח, ואף למעלה מכך, שהמכתב או תוכנו, עשויים להגיע לידיעת אנשים נוספים באותו גוף ציבורי, זאת לצורך טיפול בתלונה.

השולח מכתב תלונה לרשות גם אם לבעל תפקיד מסוים ברשות, אינו שולח לו את המכתב באופן אישי, אלא המכתב נשלח אליו בשים לב לתפקידו בגוף ציבורי, כאשר השולח חפץ כי יטפלו במכתב הגורמים המתאימים. במצב דברים זה, כפי שהיה כאן, רק מתבקש שאותו מכתב יגיע לגורמים נוספים, זולת הנמען, לצורך בחינת התלונה וטיפול בה".

(ת"א (י-ם) 6626/98 כהן משה נ' זקן נירה).

כלומר, כל המכתבים הקודמים לרבות המכתב שבנדון, נשלחו בפקס, כשהתובעים אף לא טרחו לציין כי המדובר במכתב פרטי, או חסוי. בעצם שליחת המכתבים באופן זה הביעו התובעים דעתם שטענותיהם כלפי הועדה וקורלנדר אינם עניינים פרטיים, או שהם מסכימים, כי לא יישמרו בסודיות.

בעניין זה יש להדגיש כי התובעת אישרה שכאשר מדובר היה בעניין אישי או סודי, טרחה לציין שמדובר בעניין אישי או סודי (עמ' 25 שורות 18-19 וכן שורות 23-24). כלומר התובעת הייתה מודעת לכך שכאשר מדובר במכתב פרטי יש לציין עליו כי הוא אישי, או פרטי וכך נהגה התובעת בעבר:

"זאת אומרת שכאשר חשת שיש עניין שאת רוצה להסתיר ציינת שזה אישי או סודי.

ת. כן" (עמ' 25 שורות 23-24).

העובדה שעל המכתב דנן לא טרחו התובעים לציין כי הוא אישי, או חסוי, מעידה כי לא ראו בו ככזה.

10. מהטעם שפורט, אין לראות בהעברת המכתב ע"י הנתבעת, או פרסומו ע"י הנתבע, גם עוולה עפ"י סעיף 2(5) לחוק. ראשית אציין כי בניגוד לנטען בסעיף 32 לסיכומי התובעים, אין המדובר במכתב פרטי. מדובר במכתב שנשלח בפקס ללא כל הערה בדבר היותו חסוי או פרטי ואף תוכנו מתייחס התנהלות לא תקינה של גוף ציבורי (הוועדה) ויו"ר המועצה, ואף מועלית דרישה לוועדת חקירה -עניינים אלו לא ניתן להגדירם בכל דרך שהיא כ"פרטיים". בעניין זה ראה ת"א 55739/03 לפשיץ נ' גלזר ואח':

"סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפרט את המקרים המהווים פגיעה בפרטיותו של אדם, כאשר ההוראה הרלבנטית בענייננו הינה החלופה שבסעיף קטן (5):

"(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;"

עיון ברשימה מביא למסקנה כי לא ניתן להבין כי לא נועדה לפרסום, אלא להיפך:

1. בראש הרשימה נכתב בתכתב יד כי היא נועדה לישיבת מועצת תנאי שירות מיום 15.8.01. משמע, הכותב מעוניין להפיץ אותה בין חברי הועדה...

2. ברשימה, המשתרעת על גבי תשעה עמודים, לא הוזכר כי המדובר ברשימה פרטית, אשר נועדה לשימוש אישי בלבד (ההדגשה שלי ר.א).

באותו מקרה קבע ביהמ"ש כי אם התובע רצה לשמור על אי חשיפת הרשימה שהכין, היה צריך להצפינה בכונן המתאים וכי אף שליחתה להדפסה במדפסת המצויה במסדרון מערכת העיתון מבלי ליטול אותה, מהווה הודעה כלפי העובדים בעיתון, כי היא מותרת לקריאה ולפיכך לא ניתן היה לדעת שמדובר במסמך אישי.

וראה גם ת"א 10978/08 הרב חזקיהו יוסף כהן נ' בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי:

"מכל מקום, כפי שקובע סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות אחד היסודות לפגיעה בפרטיות הוא העדר הסכמה. בענייננו יש לראות בהפצת מספר כה גדול של החוברות על ידי התובע וללא שנעשה פיקוח מספיק על חזרתן לידיו כדי להוות הסכמה מכללא לפגיעה, ככל שהייתה (ר' סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות). בנסיבות אלה, אין מדובר בפגיעה בפרטיות".

11. לסיכום: הפרטים היחידים שפורסמו בקשר לתובעים ושהינם – עצם שליחת המכתב וההליכים המשפטיים בינם לבין הועדה וקורלנדר (שאר הפרטים אינם נוגעים לענייניהם, אלא הינם טענות כלפי גורמים אחרים), אינם בגדר "עניינים פרטיים" כהגדרתם בחוק.

בנוסף וביחס לטענה שהועלתה כנגד הנתבעת- הרי עפ"י האמור בסעיף, פגיעה בפרטיות תהווה העתקת תוכן המכתב בלי רשות מאת הנמען או הכותב... לא רק שהמכתב אינו אישי, אלא שהנתבעת מכותבת, ולכן הייתה רשאית לפרסמו. ראה דברי ביהמ"ש בת"א (נת') 15460-09-10 עמית כהן נ' ורד ליברמן:

"לשון הסעיף מלמדת על הנחה לפיה די בהסכמת הנמען או הכותב כדי לשלול את הפרת הוראות החוק בעת פרסומו של המכתב [ראה עו"ד דן חי "ההגנה על הפרטיות בישראל (מהדורה ראשונה, מרץ 2006) עמודים 196-199]. בענייננו, הנתבעת היתה הנמען, ומשכך אין בשליחת המכתב משום פגיעה בפרטיות.

הגם כי יש להניח כי משמעות זו עלולה לעורר בעיות, הרי שזוהי לשון החוק, היא ברורה ובנסיבות דנן הנני סבור כי היא אף מוצדקת [לדיון בעניין זה ראה :אלי הלם, עו"ד "דיני הגנת הפרטיות" (הוצאת פרלשטיין-גנוסר, ת"א, 2003), עמוד 102 ואילך]".

זאת ועוד, במקרה דנן לא רק שהמכתב נשלח לוועדה ללא כל הגבלה על פרסומו ולא רק שע"פ החוק הייתה לועדה כ"נמען" הזכות לפרסמו לנתבע, אלא שבמיוחד לאור אופיו ומהותו של המכתב, כפי שיפורט להלן, צודקת הועדה בטענתה, כי אך צפוי היה שהועדה תפנה את המכתב לגורמים הרלוונטיים ובניהם הנתבע לצורך קבלת התייחסות לאמור במכתב.

12. לאור האמור - אין המדובר במכתב שלא נועד לפרסום, או שלא ניתנה רשות לפרסמו מהכותב (לגבי ההעברה לנתבע, הרי המדובר בהעברה ע"י הנמען עצמו- הועדה שגם הייתה מכותבת במכתב ולפיכך ממילא אין המדובר בעוולה עפ"י סעיף זה).

ניתן לראות הסכמה מכללא של התובעים לפרסום טענותיהם, אשר כבר הועלו על הכתב על ידם פעמים רבות וגם הפעם כמו בפעמים האחרונות נשלחו בפקס, כשכל עובד, או מבקר במשרדים יכול היה לראותן. לא צוין כי מדובר במכתבים שיש לשמרם בסודיות, או בפרטיות, ואף פרסום הכתבה בעיתון בעבר מעידה כי ברצון התובעים היה לפרסם את ההליכים המשפטיים ואת עמדתם כלפי התנהלות הועדה וקורלנדר.

13. הטענה כי הנתבעת עברה על סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות- גם אם אקבל את טענת התובעים כי מי מטעם הנתבעת הוא שמסר את המכתב לנתבע, לא מצאתי כי בכך עברה הנתבעת על הקבוע בחוק. סעיף 23 אוסר אומנם על גופים ציבוריים למסור מידע, אלא שהמדובר במידע כהגדרתו בסעיף 7 לחוק: "נתונים אישיים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו". במקרה דנן, אין המדובר ב"מידע" כאמור. גם אם אתייחס לסעיף 23 א אליו הפנו התובעים ועל פיו הוראות אותו פרק יחולו על ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם אף שאינן בגדר מידע, הרי כאמור אין במכתב ידיעות על עניינים פרטיים!!! המדובר במכתב תלונה- הסתייגות ממדיניות ראש המועצה, תוך העלאת תלונות נגד התנהלות הועדה, ראש המועצה וקורלנדר. אין המדובר בפרטים אודות התובעים עצמם. מעבר לכך אציין, כי בסעיף 23 סוייג איסור העברת המידע – זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין,, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.

במקרה דנן, המידע במכתב מתייחס בעיקר לועדה ולקורלנדר אשר בוודאי נתנו הסכמתם למסירתו. גם אם אתייחס למידע שפורסם ע"י הנתבעת לנתבע על עצם הגשת התלונה ותלונות התובעים כפי שפורטו במכתב, הרי יש כאמור, לראות במשלוח המכתב בפקס, ללא כל רישום כי הינו סודי, או כי התובעים מבקשים שלא יועבר לקורלנדר, משום הסכמה להעברתו.

זאת ועוד, בעצם העלאת הטענה במכתב, כי ההליכים למתן לגיטימציה עלולים לשבש את ההליך המשפטי בין התובעים לועדה ולמשפחת קורלנדר וכי מן הראוי כי בשלב זה לא יינתנו אישורים והיתרים למשקים 16 ו-19 (ראה סוף עמ' ראשון למכתב), היה על התובעים לצפות ולדעת כי המכתב יועבר לידיעת קורלנדר. בעניין זה ראה נ5/2 בו כתבה התובעת עצמה כי כבעלת עניין, היא זכאית לקבל כל מידע על כל פעולה של קורלנדר ועל כל צעד שננקט כלפיהם. כן ראה נ6/2 בו הלינה התובעת על סירוב הועדה לאפשר עיון במסמכים וציינה כי לבסוף ניתנה לה האפשרות לעיין בתיק הבניין ולצלמו. אם כן, לגישת התובעת עצמה, אין המדובר במידע שאין להעבירו לידיעת הצדדים הרלוונטיים. לא ייתכן כי מחד תטען התובעת כי היא עצמה זכאית לעיין במסמכים המצויים ברשות הועדה ביחס לכל פרט המצוי בוועדה הנוגע לקורלנדר, בעוד אשר מאידך תטען כי הועדה הפרה את חובת הזהירות שלה או כי נאסר על הועדה להביא לידיעת קורלנדר הליך אשר נועד בין היתר, וכפי שצוין במכתב במפורש, למנוע בשלב זה, מתן היתרים לחלקות 16 ו- 19.

14. למעלה מן הצורך, שכן כאמור בנסיבות שוכנעתי כי לא בוצעה כלל עוולה של פגיעה בפרטיות ולא הופרה כל חובת זהירות, מצאתי כי גם עומדות לנתבעים הגנות הקבועות בחוק:

הגנה עפ"י סעיף 18(3) לחוק – בהתאם לסעיף זה תהיה הגנה טובה אם היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב. אין ספק כי הפרסום במקרה דנן לא היה כוזב, שכן התובעים אכן שלחו את המכתב. השאלה היחידה שנותר לבחון ביחס להגנה זו הינה האם בהעברת המכתב מהועדה לנתבע היה עניין ציבורי והאם בפרסומו ע"י הנתבע לתושבי המושב, היה עניין ציבורי.

לגבי העברת המכתב לנתבע, קיים עניין ציבורי בכך שמי שנמצא בהליכים לקבלת היתרי בניה ידע כי הוגשה תלונה כנגד המשך טיפול בפניותיו. דומני, כי קיים עניין ציבורי שהפונה לועדה לצורך קידום הליכים להיתרי בניה, יידע כי יש הסוברים שהליכים אלו אמורים להיות מעוכבים, או כי קיימת בקשה למנוע מתן לגיטימציה למבנים קיימים שבנה. התובעת עצמה אישרה בחקירתה כי כבעלת עניין היא זכאית לקבל מידע ודיווח על כל פעולה ויוזמה של משפחת קולנדר לפי כל דין, על מנת שתוכל להגן על זכויותיה (סעיף ד' בנ5/2 וכן עמ' 21 שורה 32 ועמ' 22 שורה 2 לפרוטוקול). בהמשך כשנשאלה התובעת האם באותו אופן לא זכאית משפחת קולנדר לראות כל מכתב בקשר לעניינה, השיבה התובעת כי הדבר תלוי בהחלטת הועדה המקומית – עמ' 27 שורה 24-25. אם כך גם הנתבעת מאשרת כי קיים עניין ציבורי בכך שמי שהמכתב מתייחס אליו יוכל לקבלו ולדעת על התלונה שבנדון.

גם באשר לפרסום המכתב לתושבי המושב, אשר עתידים היו להיות מושפעים מתוכנו (ככל שתתקבל עמדת התובעים כפי שהובעה במכתב), ואף זכאים לדעת על התנהלות לא תקינה (לטענת התובעים), של ועדת הרישוי וראש המועצה- קיים "עניין ציבורי". אבהיר כי גם המונח "עניין ציבורי" לא הוגדר בחוק. יחד עם זאת, ברור כי מידע הנוגע לעניינים אינטימיים של אדם, לא ייראה בד"כ כעניין ציבורי, בעוד שבעניינים הנוגעים לציבור הרחב יוכרו כעניין ציבורי. במקרה דנן ניסיון למנוע ככלל קידום הליכי לגיטימציה למבנים שנבנו בעבר, או דעה כי גופים ציבוריים נוהגים לא כדין, עונים בוודאי על מהותו של עניין ציבורי.

וראה: פרופ' זאב סגל: "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט כרך ט' (תשמ"ג), 175 בעמ' 190: "יש ואף בנושאים האינטימיים הללו שציינתי – העניין הציבורי בפרסום גובר על ההגנה המוגברת על צנעת הפרט למשל ככל שנושא הפרסום נוגע יותר לציבור הרחב, או למשל, כאשר יש במידע כדי להשפיע השפעות חשובות על הציבור, גם במקרים שבהם עוסק המידע באדם פרטי".

וכן:

"המונח "עניין ציבורי"... (ה) מתייחס רק לפרסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפרסום משום עניין לציבור, שיש בו לעיתים אך כדי לספק מזון לסקרנים, או למלא יצרם של רכלנים..." (כ"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד עתון הארץ בע"מ ואח', בעמ' 91). פרסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו (ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 175, 196)" (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה [15], בעמ' 826).

במקרה דנן, מלבד העניין הציבורי ביחס לאנשים הנמצאים בהליכים לקבלת לגיטימציה, הרי שבאופן כללי כאמור, תלונות ביחס לגוף ציבורי, או לנושא משרה ציבורית, בוודאי שיש בהם עניין ציבורי.

ברי, כי פרסום המתייחס לאופן מילוי תפקיד ציבורי של נושא משרה ייחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה, ולפיכך בפרסום הטרוניות והתלונות על התנהלות הועדה, או ראש המועצה, הייתה חשיבות ציבורית. בכך שהציבור ידווח על פעילות לא תקינה של גופים אלו, יוכל הציבור לפעול באפיקים הקבועים בדין, או בדרך ציבורית (ביחס לנבחרי ציבור), לצורך הפסקת הפעילות הלא תקינה.

לא ברורה לי טענת התובעים בסעיף 44.2 לסיכומיהם, כאילו פרסום מכתב המתריע על הפרת החוק – יזרז את הפרת החוק וכאילו אין בו עניין ציבורי. כאמור, ככל שהתנהלות רשויות ציבוריות אינה תקינה, יש עניין ציבורי בפרסומה של אותה התנהלות וחשיפתה. זאת ועוד, פרסום התנהלות לא תקינה, סביר שתביא להשהייתה ולפעילות לבירור הטענות ולא לזירוזה של אותה התנהלות.

15. בנוסף, סבורתני כי בנסיבות חלה גם ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק – על פיה הפגיעה נעשתה בתום לב כשהנתבע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות. כלומר לצורך תחולת ההגנה נדרשים 2 רכיבים: שלא ניתן היה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות ושמדובר בפגיעה בתום לב.

מאחר שאף מותב זה לא ראה כיצד המדובר במכתב המתייחס לעניינים פרטיים, ברי כי לא ניתן לקבוע שהנתבעים יכלו לדעת כי המדובר במכתב אשר יפגע בפרטיות התובעים.

כפי שכבר פורט לעיל בהרחבה, אין במכתב כל חשיפה של פרטים אישיים של התובעים, לא צוין עליו כי הינו אישי, או פרטי ובהתייחס למהותו, לא ניתן היה לצפות כי פרטיות התובעים תפגע.

ביחס לועדה, ברי גם כי הועדה לא יכולה הייתה לדעת או לצפות כי הנתבע יתלה את המכתב בלוחות המודעות או ישלחו בתיבות הדואר.

באשר לשאלת תום הלב - אפנה לסעיף 20(א) לחוק הקובע כי ככל שהפגיעה נעשתה באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מהתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה שנעשתה בתום לב. במקרה דנן כאמור, לא יכלו הנתבעים לדעת כי המדובר בפגיעה בפרטיות (שכן אין המדובר כלל בעניינים פרטיים) ולפיכך התקיים התנאי הראשון להקמת החזקה.

הדרישה כי הפגיעה לא חרגה מהתחום הסביר -התקיימה ביחס לועדה שכן המכתב הועבר על ידי הנתבעת 1 לנתבע שהינו רלוונטי לנטען במכתב ולפיכך, אין המדובר בחריגה מהתחום הסביר.

גם ביחס לנתבע התקיימה דרישת אי החריגה מהתחום הסביר - הבאת תוכן המכתב הנוגע לתושבי האגודה לידיעתם של אותם תושבים (שכן המכתב נוגע לתושבי האגודה ויתכן וישפיע על הליכי הלגיטימציה ו/או אופן קבלת היתרים באזור), אינו חורג אף הוא מהסביר בנסיבות.

בנוסף, טענתו של הנתבע (אשר לא נסתרה) כי לפני פרסום המכתב התייעץ עם בא כוחו אשר הודיע לו כי אין מניעה חוקית לפרסמו, מצביעה גם היא על תום ליבו של הנתבע אשר מלכתחילה ביקש להיזהר ולא לפגוע בתובעים ככל שהדבר אסור עפ"י דין ורק כשהוסר חששו זה (ע"י בא כוחו), פרסם את המכתב.

16. באשר ליתר ההגנות אליהן הפנה הנתבע בסיכומיו, לא מצאתי כי הן עומדות בנסיבות דנן. בתמצית אציין, כי הגנת סעיף 13 לחוק לשון הרע חלה על פרסום שנעשה תוך כדי דיון, דהיינו במהלך משפט, או בקשר אליו, לרבות מסמכים המועברים בין בעלי הדין. אולם, ההגנה אינה חלה על מי שאינו צד למשפט (עמ' 200 בספרו של המלומד שנהר "דיני לשון הרע"). לכן ההגנה לא יכולה לחול על פרסום לחברי המושב שאינם שותפים להליך המשפטי בין הצדדים.

עוד לא מצאתי כי המדובר בחובה חוקית מוסדית או חברתית לפרסם את המכתב ע"י הנתבע, או כאילו שהפרסום נועד להגן על עניין אישי כשר שלו:

הנתבע טען כי פרסום המכתב נועד להגן על רכושו ועל שמו הטוב. אולם, ההגנה על רכושו לא הייתה יכולה להיעשות בדרך של פרסום לחברי המושב, אלא בפעילות חוקית בענייני תכנון ובניה במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. באשר לשמו הטוב של הנתבע, הרי מלבד הודעה כי מצורפים מכתב ראש המועצה והצעתו להסדיר היתרי בניה וכן מכתב התובעים, לא צורף כל מלל נוסף מטעמו של הנתבע על פיו הסביר את גרסתו- מלל אשר היה נדרש ככל שאכן הפרסום נועד כדי להגן על עניינו.

17. אציין, כי אף שעיקר טענות התובעים התייחסו לעילה על פי חוק הגנת הפרטיות וראה גם סעיף 4 לסיכומיהם, בה הפנו אך ורק לעילת תביעה זו, הרי ביחס לנתבעת העלו התובעים בין לבין, גם טענה של התרשלות. בעניין זה אציין כי צודקת הנתבעת בסיכומיה כי ככל שהטענה התייחסה לפרסום המכתב על ידי הנתבע, הרי המדובר במעשה שלא יכולה הייתה ולא צריכה הייתה לצפותו: כפי שכבר פורט לעיל, לאור אופי המכתב, נהגה הועדה כראוי משהפנתה אותו להתייחסות הנתבע, אשר ממילא אף יכול היה לראותו לאחר שהיה מתויק בתיק הבניה של הצדדים. בנוסף, גם אילו הייתה מוכחת הפרת חובה כלשהיא בהעברת המכתב לנתבע וגם אילו היה מוכח נזק, כתוצאה מפרסום המכתב על ידי הנתבע, צודקת הנתבעת בטענתה כי מעשהו של הנתבע הוא זה שהיווה את הסיבה המכרעת לנזק הנטען וניתק את הקשר הסיבתי בין מעשה הנתבעת (בהעברת המכתב אליו)לבין הנזק הנטען.

בהתאם לפסיקה, פעולתו המכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק, מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא ניתן היה לצפותה (ע"א 7-21/99 עזבון המנוח ויצמן ז"ל נ. סלע פ"ד נ"ד (1) 822, 830. במקרה דנן, הנתבעת לא יכולה הייתה ולא חייבת לצפות כי הנתבע יתלה את המכתב על לוח המודעות, או ישלחו בתיבות הדואר ולכן אין לייחס לה אחריות או קשר סיבתי לנזק הנטען כתוצאה מפרסומו ע"י הנתבע.

18. מאחר שלא מצאתי כי היה בהעברת המכתב לנתבע, או בפרסומו של המכתב ע"י הנתבע משום פגיעה בפרטיות התובעים ואף מצאתי כי בכל מקרה עומדת לנתבעים הגנה הקבועה בחוק, אציין רק בתמצית ולמעלה מן הצורך, כי בכל מקרה, בנסיבות, אף לא היה מקום לפסיקת הפיצוי הנתבע. דרישת התובעים במכתב הייתה להקים ועדת חקירה לבדיקת טענותיהם. ברי, כי ממילא ככל שדרישתם הייתה נעתרת, היה המכתב על התלונות המועלות בו, מתפרסם בגדר הנימוקים להקמת אותה ועדת חקירה. לפיכך, לא ברור איזה נזק נגרם מפרסום עובדת שליחת המכתב, כאשר ממילא היה צפוי להתפרסם לאחר הקמת ועדת החקירה כפי שדרשו התובעים עצמם.

בנוסף, לאור העובדה שטענות התובעים וההליכים המשפטיים בינם לבין הנתבעים, ממילא היו ידועים לאנשי המושב, לא סביר כי עצם פרסום המכתב הביא לפגיעה בתובעים.

זאת ועוד התובעים, לא העידו ולו אדם אחד מן המושב אשר לטענתם כעס עליהם, או בא אליהם בטרוניה בגין פרסום המכתב. לא הובהר מה הוא אותו "עלבון צורב" שנגרם להם מכך שחבריהם למושב יודעו על משלוח המכתב, שלטענתם, הרי נועד להביא לתועלת הציבור ולהפסקת הפעילות הפסולה והלא ראויה, לטענתם, של הועדה וראש המועצה.

משלא הוכח כי המדובר בפגיעה של ממש, הרי המדובר ב"מעשה של מה בכך" העונה על הגדרת סעיף 6 לחוק ואשר אינו מקנה זכות לתביעה.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.