עסקינן בתביעה עיקרית ובתביעה שכנגד שעניינן בהסכם הפעלה שנחתם בין הצדדים.

רקע:

1. התביעה העיקרית הוגשה על ידי ריקושט 3000 בע"מ, המפעילה של רשת חנויות ארצית, וכן על ידי הנמר המהיר שיווק בע"מ, שהינה חברת בת של ריקושט (להלן: ""ריקושט" ו/או "הרשת", "הנמר המהיר" ו/או "התובעות" ו/או "הנתבעות שכנגד", בהתאמה), כנגד פ.נ.ס. (פנאי נופש ספורט), בע"מ (להלן: "פ.נ.ס."), כנגד ח.ג.ס מחנאות ספורט בע"מ (להלן: "ח.ג.ס."), וכן נגד מר דב סקג'יו (להלן: "דב"), שהינו מנהל של ח.ג.ס. ומנהל של פ.נ.ס. (להלן: "הנתבעים" ו/או "התובעים שכנגד").
2. למען סבר האוזן, רשת החנויות ריקושט הוקמה בשנת 1993, תחילה פעלה תחת רשת חנויות ריקושט (1993) בע"מ וחברות קשורות. לימים, נמכרה פעילות הרשת, והחלה לפעול בשנת 1998, תחת השם ריקושט 3000 בע"מ.
3. פ.נ.ס וח.ג.ס הינן שתי חברות בניהולו של דב, שזה האחרון הינו זכיין של הרשת.

ראשית, דב שימש כזכיין של ריקושט בקניון הנגב בבאר-שבע, והחל להפעיל את הסניף באמצעות ח.ג.ס. חברה שהוקמה במאי 1997, ושימשה בין היתר כמפעילת סניף ריקושט בקניון הנגב, ולאחר מכן בתחנה המרכזית בבאר-שבע. דב מציין, כי בשנת 1998 ביקש להרחיב את פעילותו ולפתוח סניף ריקושט נוסף במתחם "ביג" בבאר-שבע (להלן: "מתחם ביג"). לצורך פתיחת הסניף הוקמה פ.נ.ס בספטמבר 1997, ושימשה בין היתר, כמפעילת סניף ריקושט במתחם ביג.

1. במסגרת התביעה העיקרית הוגשה תביעה שכנגד על ידי פ.נ.ס. ח.ג.ס ודב, נגד ריקושט, הנמר המהיר, וכן נגד מנחם חמי טפרברג (להלן: "חמי"), שהינו מנכ"ל ריקושט.
2. על מנת לסבר את האוזן, בבסיס התביעות, נחתם הסכם הפעלה ביום 17.09.1997, בין ריקושט לבין פ.נ.ס. (להלן: "הסכם ההפעלה" ו/או "ההסכם") לצורך הפעלת חנות רשת במרכז ביג בבאר שבע (להלן: "החנות").
3. תחילה התקשרה פ.נ.ס עם קניון ביג בהסכם לשכירת שטח לחנות לתקופה של 10 שנים (להלן: "הסכם השכירות"). בהמשך, במסגרת ההסכם ההפעלה, ביום 27.01.2008 נחתם הסכם שכירות חדש בין ריקושט והנהלת קניון ביג (להלן: "הסכם שכירות חדש") (נספח י' לתצהיר חמי).
4. בשנת 1998 נפתחה החנות, ובשנת 2000, בחלק מהשטח של החנות הוקם סניף של אופיר טורס (להלן: "אופיר טורס"), וזה האחרון השתתף בדמי השכירות באופן יחסי.
5. ביום 19.02.2009, הופסקה פעילותו של דב בחנות, והוא עבר לחנות שהייתה מנוהלת על ידי אשתו, חנות ששמה "צועדים" (להלן: "צועדים").
6. לשיטת ריקושט, פ.נ.ס. , ח.ג.ס. ודב הפרו את הוראות ההסכם ביניהם, בכך שלא שילמו דמי ניהול ופרסום, אי תשלום דמי שכירות במועד, הימנעות מחיבור החנות לרשת המחשוב של ריקושט, הימנעות מביצוע שיפוץ בחנות בהתאם להתחייבות פ.נ.ס., וכן שימוש שלא כדין בשם ריקושט והפרת זכויות יוצרים.

ריקושט שמה יהבה בהפרות הנטענות, אשר בגינן סבורה היא שיש לפסוק לטובתה פיצויים מוסכמים על סך של 659,800 ₪, ואילו בגין אי תשלום עבור טובין, דמי ניהול ופרסום סך של 112,935 ₪. אולם, בחרו התובעות להעמיד את תביעתן על סך של 400,000 ₪, ולשיטתן מטעמי אגרה.

1. מנגד, פ.נ.ס., ח.ג.ס. ודב טוענים כי התובעות הגישו תביעת סרק שיש לדחותה, שהרי ריקושט היא זו שהתנהלה באופן דורסני וערמומי כלפיהם, נישלה אותם מזכויותיהם, וגרמה להם נזקים כבדים ביותר. לאור האמור, מבקשים פיצוי בגין גזילת החנות, בתוספת הפיצוי המוסכם, החזר הפיקדון שהופקד על יד דב בשנת 1997, בסך של 100,000 ₪, השבה של דמי פרסום אשר נגבו ביתר, ופיצוי בגין עמלת ספק. לשיטתם, התובעים הפרו את חובות הניהול כלפיהם, ונגרמו להם נזקים.

בנוסף לאמור, טוענים הנתבעים כי יש לחייב את ריקושט, ואת חמי בתשלום בסך כולל של 2,677,089 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, אולם לצרכי אגרה, העמידו את סכום התביעה, תחילה על סך של 750,000 ₪ בלבד, ובהמשך תיקנו את תביעתם לסך של 1,500,000 ש"ח.

1. יצוין, הצדדים שבפניי הביאו לפתחו של בית המשפט במסגרת הליך זה, שורה של פסקי דין, ולשיטת כל אחד מהם, פסקי הדין מלמדים על התנהלותו השלילית של הצד השני.
2. ריקושט והנמר המהיר פעלו כנגד הנתבעים בתביעה העיקרית במספר הליכים משפטיים, כגון הליכי הוצל"פ, בתיק ההוצל"פ מספר 01-53308091, בו הזוכה הוא הנמר המהיר, וכן בתיק מספר 01-53313093 בו הזוכה היא ריקושט.

ביום 16.03.2009 הוגשה תביעה מטעם ריקושט, כנגד הנתבעים במסגרת המרצת פתיחה 1243/09 בבית המשפט המחוזי בת"א (להלן: "התובענה"), בשל הפרות יסודיות של החוזה, וביטולו על ידי ריקושט, ובמסגרתה נתבקשו סעדים זמניים.

ביום 20.04.09 במסגרת דיון בבקשה לסעדים זמניים, ולאחר שהוגשו כתבי טענות בבקשה זו, ניתן תוקף של פסק דין להסכמה (להלן: ""פסק דין בהסכמה"), אליה הגיעו הצדדים במסגרת התובענה, ולפיה ניתן צו קבוע כנגד הנתבעים, אשר נכנס לתוקף החל מיום 01.06.2009.

במסגרת פסק הדין בהסכמה, התקבלו הסעדים א' ו- ב' בהמרצת הפתיחה, ונקבע כי הנתבעים מנועים מלעשות שימוש בשם ריקושט, בין במישרין ובין בעקיפין, וכן נקבע כי הנתבעים מחויבים להסיר כל שילוט או כיתוב הכולל את השם ריקושט, המצוי בחנות, המופעלת על ידם, והמצויה במרכז המסחרי בבאר שבע. כמו כן, הוסכם כי הסכם ההפעלה יובא לידי סיום ב- 31.05.2009 כולל, ושבאותו המועד יערכו נציגי הצדדים גמר חשבון כולל.

1. הצדדים חלוקים ביניהם באשר להפרות הסכם ההפעלה, להתנהלות דורסנית, ולפיצוי הראוי בגין ההפרות הנטענות על ידם.
2. במסגרת ההליך הוגשו תצהירי עדות ראשית, תצהירי תשובה, והוגשו הראיות.

מטעם התובעות, העידו מר סטיב טרביס (להלן: "סטיב"), שהינו בעלים ומנהל של עוסק מורשה אורדן יבוא ושיווק ושל חברת אורדן מחנאות טיפוס וספורט, שהינה ספק (להלן: "אורדן"), מר ארנון זיכרון, (להלן: "ארנון"), שבזמנים הרלוואנטיים פעל כעוסק מורשה של עסק לאספקת ציוד למחנאות ולטיולים ששמו "מחסנית" (להלן: "מחסנית") והינו ספק, הגב' מירי ניסנוב-כהן, ששימשה מנהלת כספים בריקושט בשנים מפברואר 2006 ועד אוקטובר 2009 (להלן: "מירי"). רו"ח אבי לוי (להלן: "רו"ח לוי"), שהינו מנהל הכספים של ריקושט, העיד חמי, ומר בעז ווקסמן (להלן: "בעז"), שמשמש כיו"ר ריקושט מזה יותר מעל 12 שנים, והנו בעל השליטה בריקושט באמצעות אופיר טורס.

מטעם הנתבעים, העידה הגב' תמר מטוס (להלן: "תמר"), ששימשה כעוזרת ליו"ר ועד של הסגל האקדמי באוניברסיטת בן-גוריון, שפרסמה הודעה בנוגע לחנות "צועדים", מר עובד תמיר (להלן: "תמיר"), שהינו אחד הזכיינים בריקושט, מר אמיר לויט (להלן: "אמיר"), שהיה מבין מייסדי ריקושט, ודב.

בתמצית טענות התובעות:

1. התובעות טוענות, שהנתבעים הפרו 5 הפרות, האחת - אי תשלום בגין טובין, דמי ניהול ופרסום. במסגרת סעיף 2 להסכם התחייבה פ.נ.ס. לשלם לריקושט 3% ממחזור המכירות (ללא מע"מ) עבור ניהול, ו-2.6% ממחזור המכירות (ללא מע"מ) עבור פעילות שיווק ופרסום מקומי וארצי. הגם, שנקבע שכל התשלומים יישאו מע"מ לפי שיעור המע"מ אשר יחול בעת כל תשלום ותשלום.

פ.נ.ס. התחייבה לשלם את התשלומים תוך 7 ימים, מסוף החודש שבגינו משולמת התמורה, ואף קיבלה הנחה מעת לעת, לפנים משורת הדין. אולם, הנתבעים נמנעו מלשלם את מלוא חובם, ונכון למועד הגשת התביעה, עומד סכום החוב על סך של 122,935 ₪, ובכך הפרו הנתבעים את הסכם ההפעלה. לטענתן החוב היה גבוה יותר, אך הוקטן נוכח גביית סכומים בהליכי ההוצאה לפועל.

לשיטת התובעות, טענות דומות ביחס לסכומי דמי ניהול ופרסום שהועלו ביחס להסכמי הפעלה הדומים, במקרים אחרים, נדחו בשורה של פסקי דין חלוטים. יש לדחות את טענות הנתבעים כשהודו ששילמו 12 שנים ללא תנאי את דמי הניהול ופרסום. אין כל בסיס לטענות הנתבעים ביחס לדמי ניהול ופרסום, שסותרות במפורש את הוראות הסכם ההפעלה, שמחייבות בתשלום מלוא דמי הניהול והפרסום עד לתום תקופת ההסכם, כאמור בהסכם ההפעלה.

1. הפרה שנייה – אי תשלום דמי שכירות, במסגרת ההסכם התחייבה פ.נ.ס. לשלם את דמי השכירות בגין החנות, במועדים כפי שנקבעו בהסכם השכירות (להלן: "הסכם השכירות"), אולם פ.נ.ס. לא עמדה בהתחייבותה, ולא שילמה את דמי השכירות באופן סדיר.

כמו כן, לא שילמה את המס בגין חובות חשמל, ארנונה וערבויות כפי שנדרש ממנה כמחזיקה בחנות ובהתאם להסכמות עם המשכירה.

בסיכומי התובעות צוין כי הוכח שהתובעים הפרו את הסכם ההפעלה כשלא שילמו דמי שכירות ביחס לארבעה חודשי שכירות – פברואר, מרץ ומאי 2008, ופברואר 2009. לפיכך, הנתבעים הפרו את הסכם ההפעלה.

1. הפרה שלישית – הימנעות מחיבור החנות לרשת המחשוב של ריקושט, במסגרת החוזה, לרבות סעיף 4.4 ו-4.21 התחייבה פ.נ.ס. לפעול בהתאם להוראות ריקושט, בנוגע להפעלת החנות, ולשמור בדייקנות אחר נהלי הרשת. הנתבעים לא עשו כן, ועל כן המדובר בהפרה יסודית.
2. הפרה רביעית – הימנעות מביצוע שיפוץ בחנות, בהתאם להתחייבות פ.נ.ס. במסגרת סעיף 16 להסכם השכירות, התחייבה ריקושט לבצע שיפוץ יסודי בחנות תוך 3 חודשים מיום חתימתו.

קרי, עד ליום 27.04.2008. אולם פ.נ.ס. הפרה התחייבות זו, והמדובר בהפרה יסודית של החוזה, והפרה של הסכם השכירות. כתוצאה מכך, קניון ביג ביטל את הסכם השכירות וסגר את החנות.

1. הפרה חמישית – שימוש שלא כדין בשם ריקושט, הפרת זכויות יוצרים. התובעות במסגרת הסיכומים העלו את הטענה בדבר התחייבות שלא "להתחרות" בריקושט. לטענתן, לתובעות נודע כי בניגוד חמור לחוזה ולפסק הדין, ובניגוד לדין, עשו הנתבעים פ.נ.ס. ודב שימוש שלא כדין בשמה של ריקושט, לרבות באתר האינטרנט של אוניברסיטת בן גוריון, וזאת ללא הסכמת ריקושט. לאור האמור מדובר בהפרה יסודית של ההסכם על ידי הנתבעים.
2. הנתבעים הודו שהפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הוא סביר, ועליהם לשלם את הפיצוי המוסכם בגין כל הפרה והפרה שהוכחה. הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 5.3 להסכם הינו 25,000$.
3. הנתבע 3, דב, חב חבות אישית לחובות הנתבעות 1 ו-2. שהרי הוא שחתם בשם הנתבעת 1 על החוזה, וחזקה עליו שקרא את סעיפיו. דב לא הסתייג מסעיף 6 להסכם המטיל עליו אחריות אישית. לחילופין, יש לחייב את נתבע 3, באופן אישי מכוח דיני הרמת מסך.
4. אין בסיס לתביעה להחזר הפיקדון, הסכם ההפעלה ממצה, קובע שאין פיקדון, והנתבעים ממילא לא הוכיחו שהפיקדון הנתבע הופקד.
5. כשהנתבעים הודו שהמוניטין הקשור לחנות ריקושט שייך לריקושט, אין להם כל עילת תביעה בגין פגיעה במוניטין.
6. על פי הודאת הנתבעים והוראת הסכם ההפעלה, אין לתובעים זכות להחזר הוצאות/השקעות, מה גם שהנתבעים לא הכחישו שהפחיתו אותם בתוך תקופת השכירות.
7. פסק הדין שקובע שהסכם ההפעלה בוטל כדין, משתיק את הנתבעים מלטעון שהוא לא בוטל כדין, ועל כן אין עילה לנזקים הנטענים.
8. הנתבעים הודו שלא חויבו בעמלות ספקים, והוכח שספקים מעולם לא גלגלו עמלות על מפעילים, ולא חויבו במחירים גבוהים יותר. המפעילים התחייבו לרכוש רק מספקים מורשים מוצרים שאושרו, ועל כן אין בסיס לטענה של פגיעה בתחרותיות בשל חובה זו.
9. עדויות עדי התובעות, הוכחו כאמינות, עקביות ומתיישבות עם יתר הראיות, ואילו עדויות עדי הנתבעים לקו באי ידיעה אישית, באי אמירת אמת, בסתירה למסמכים מפורשים, ובהתחמקויות.

בתמצית טענות הנתבעים:

1. לאחר רכישת השליטה ברשת על ידי פ.נ.ס., החלו הנתבעים להיתקל בהתנהלות מנוכרת מצד ריקושט, כאשר הדגש עובר מפיתוח עסקי ושיפור הרווחיות והתחרותיות של החנות, להתמקדות בעניינים של בירוקרטיה פנימית ועיסוק אובססיבי בגביית עמלות, ותשלומים מהחנויות. ככל שחלף הזמן החלו להצטבר עוד ועוד ראיות לכך, שאופי הרשת השתנה לרעה, וכי הרשת הפכה לגוף עוין אשר לא רק אינו מסייע בפעילות העסקית של הנתבעים, אלא פוגע בהם כלכלית. בשנת 2009 החלה ריקושט במהלך של העברת סניפים מוצלחים ממודל של זכיינות למודל של בעלות ישירה של הרשת, והתפתחה פרקטיקה פסולה של השתלטות עוינת. במקום לסיים את ההתקשרות עם הזכיין באופן הוגן, העדיפה ריקושט לתקוף אותו בטענות של הפרת חוזה.
2. בכל הנוגע לדמי פרסום, החל משנת 2004, החלה הרשת לגבות מהנתבעים דמי פרסום בשיעור קבוע של 2.6%, ולא בשיעור משתנה על פי היקף הפרסום בפועל. יודגש, על פי ההסכם, דמי פרסום בשיעור של 2.6% היו סכום מקסימאלי, אשר שולמו רק בתקופות בהן היה פרסום מסיבי. ברוב המקרים, שולמו דמי פרסום בשיעור נמוך בהרבה, בין 0.25% לבין 1.5%. בתקופה הרלוונטית, היקף הפרסום היה נמוך ביחס לעבר, אולם ריקושט הפכה את דמי הפרסום למעין מס קבוע.

דמי ניהול – מהנתבעים נגבו דמי ניהול קבועים בסך של 3% מהמחזור, אולם בפועל ממועד כניסת הנתבעים לריקושט, לא בוצעו יותר פעולות תיאום בין החנויות. התפתח סגנון של הפרד ומשול. הלכה למעשה, לא ניתנה כל תמורה ממשית בגין דמי הניהול אשר נגבו בשיעור קבוע של 3% מהמחזור.

באשר לטובין, אין כל חוב, המדובר בטענה סתמית.

על ריקושט להשיב את הסכומים שנגבו שלא כדין, בגין דמי פרסום וניהול בסך של 115,676 ₪. כמו כן, יש להשיב דמי פרסום שנגבו ביתר, ולא בוצעה התחשבנות לגביהם, ולפי החישוב המינימלי שהוכח על ידי דב, המדובר בסך של 225,000 ₪.

כמו כן, דב במסגרת תצהירו העלה את הודעת הקיזוז כנגד כל החוב הנטען והמוכחש.

1. עמלות ספקים – לנתבעים התברר כי התובעות דורשות מספקי הרשת עמלות בשיעור של 5% - 10% ממחיר המוצרים שהן מספקות לחנויות הרשת, תוך שהן מאשרות לספקים לגלגל את העלות הנ"ל על חנויות הרשת. כך יצא שהנתבעים נאלצו לרכוש סחורה במחיר גבוה בהרבה מהמחיר אותו מקבלות חנויות מתחרות מהספק. הגם, הרשת חייבה את הספקים להשתתף במימון פרסום בהיקף של כ-3% ממחיר הסחורה הנמכרת.

העמלה נגבתה מבלי שנזכרה בהסכם, וללא כל אישור והסכמה מצד דב, לפיכך העמלה המינימלית שנגבתה שלא כדין, הינה 5%, ובסה"כ 795,000 ₪.

1. פגיעה בתחרותיות – התובעות יצרו מצב אבסורדי לפיו, מחד אין החנויות רשאיות לרכוש סחורות באופן עצמאי מספקים שאינם מורשים על ידי הרשת, ומאידך התובעות יוצרות עיכובים ו/או חוסרים, בהספקת סחורה נדרשת. במהלך השנים, החלה ריקושט לפתוח סניפים שלא בזכיינות, אשר זכו לתנאים מסחריים מועדפים, לא שילמו דמי ניהול פרסום, וכו'. בפועל היוו סניפים פרטיים אלו תחרות בלתי הוגנת לסניפי הרשת אשר פעלו בזכיינות.
2. עמלת סליקה – התברר לנתבעים כי הם משלמים עמלת סליקת אשראי בשיעור גבוה בהרבה מעמלת סליקה רגילה הנדרשת בשוק.
3. ניהול חשבונות בצורה קלוקלת ושגויה – במהלך השנים הוציאו התובעות חיובים שונים, המבוססים על כרטיסיות לא תקינות, הכוללות פעולות תמוהות ושגויות. מבדיקה ראשונית שנעשתה עולה כי קיימות חשבוניות שגויות, תשלומים שלא נפרעו, ופעולות לא ברורות, הכל באופן אשר הגדיל את החיובים שהושתו על הנתבעים שלא כדין. בפעולותיהם ומחדליהם של התובעות, הן רמסו את האמון שהיה הבסיס לפעילות במסגרת ריקושט, והפרו את כל חובותיהם כלפי הנתבעים. כלומר, התובעות הפכו את ריקושט למעין חברת גבייה גדולה, אשר עסוקה בגביית עמלות שונות מהנתבעים מבלי לספק כל תמורה ממשית. בנסיבות אלה, החליט דב לצמצם את פעילותו במסגרת ריקושט, כך שבחודש יוני 2007 חדלה ח.ג.ס. מלהיות חלק מרשת ריקושט. בדיעבד, הסתבר כי ריקושט המשיכה לגבות דמי ניהול ופרסום מח.ג.ס. גם ביחס לחודשים יוני עד דצמבר 2007.
4. ריקושט, חמדה את סניף ביג לעצמה, וביקשה להשתלט עליו. בהתאם לכך, בראשית 2008 פעלה מאחורי גבו של דב, וחתמה על חוזה שכירות חדש ישירות מול הביג, ללא ידיעת או הסכמת דב.
5. ריקושט הודיעה ביום 19.02.2009 לפ.נ.ס. כי עקב סגירת הסניף על ידי הביג, היא מבטלת את הזיכיון עמו. ריקושט סילקה את דב מרשת ריקושט, על מנת ליהנות בעצמה מפירות הסניף אותו בנה דב במו ידיו, השקיע בו אלפי שעות עבודה, ומאות אלפי שקלים במשך למעלה מ-10 שנים.

1. לאור האמור, התנהלות התובעות מהווה הפרה מתמשכת ויסודית של הסכמים, בינם לבין הרשת, והם זכאים לסעדים בגין ההפרות.
2. דב השקיע רבות בבניית החנות, כ- 1.2 מיליון ₪ לפחות, והוא זכאי לפיצוי בגין גזילת החנות.

אין שום טענה המצדיקה את הפעלת הסניף של דב על ידי ריקושט מבלי לשלם כל תמורה. לפיכך, המדובר בעשיית עושר ולא במשפט, הואיל ואין סעיף בהסכם ההפעלה המתיר לריקושט לקבל לידיה את הסניף ואת המושקע בה ללא כל תמורה. על כן, יש לחייב את התובעים בסך של 468,750 ₪. טענת ריקושט כי אין להשקעות של דב שום ערך, הואיל וסביר להניח כי על ההשקעה חל פחת, אין בטענה הזו מאום, הטענה לא הוכחה הגם שהמדובר בהרחבת חזית אסורה.

1. טענות ריקושט כי ניתן פסק דין הקובע שהסכם ההפעלה בוטל כדין, אינו נכון. כחלק מאותו פסק דין היה אמור להיערך גמר חשבון, במסגרתו הייתה אמורה ריקושט לשלם את התמורה בגין החנות. ביטול ההסכם לא מאפשר לריקושט להתעשר שלא כדין.
2. דב, עם כניסתו לרשת ריקושט בשנת 1997 נדרש להפקיד פיקדון בסך של 100,000 ₪. בהתאם לסעיף 4.15 להסכם בין הצדדים על ריקושט להחזיר את הפיקדון עם סיום ההסכם, שהוא צמוד למדד, ונכון להגשת התביעה עומד על סך של 141,341 ₪. ריקושט מתנערת מחובתה להחזיר את הפיקדון, ויש אינדיקציות כי הפיקדון הופקד.
3. התביעה של ריקושט היא תביעת סרק, מנופחת שהוגשה בחוסר תום לב קיצוני, לאחר פסק הדין שניתן בהסכמה היו הצדדים אמורים לבצע גמר חשבון, במקום זאת, ריקושט הגישה תביעה. יש מעשה בי-דין ביחס לכל טענות התביעה של ריקושט, שהרי את אותה תביעה בדיוק הגישה לבית המשפט המחוזי, ששם גם טענה לאותן הפרות חוזה, וההליך הסתיים בהסכמה, בו נקבע כי ההסכם לא יבוטל בגין הפרות יסודיות, אלא יסתיים בהסכמה תוך ביצוע גמר חשבון כולל.

בנוסף, ריקושט נכשלה בהוכחת תביעתה. שהרי, על מנת להוכיח את טענותיה הכספיות הציגה כרטסת הנהלת חשבונות והביאה ארבעה עדים, שאלה לא ידעו לגביהן.

יתרה מכך, בהעלאת טענת "התחרות", המדובר בהרחבת חזית אסורה.

1. באשר להתחייבותו של דב, הוא לא התחייב לערוב להתחייבות הנתבעת 1, ולא חתם על החוזה באופן אישי.

בתמצית תשובת התובעות:

1. פסקי דין קודמים דחו טענות זהות של הנתבעים.
2. הנתבעים הודו שמשך 12 שנים שילמו ולא כפרו בחבותם לשלם את מלוא דמי הניהול והפרסום, ללא התניה.
3. לא ניתן לתבוע זכויות שלא כלולות בהסכם ההפעלה. בין היתר, הנתבעים לא הוכיחו כי הופקד הפיקדון, ושיש הסכם להשבתו.
4. לא יכולה להיות טענה של עשיית עושר כלפי ריקושט, כאשר קיים הסכם ממצה בין הצדדים.
5. לנתבעים אין מענה להוכחת הפרת ההסכם באי תשלום חובות דמי ניהול, פרסום, טובין וחובות שוטפים כפי שמצאו ביטויי בחשבוניות, בכרטסות ובעדויות מנהלי הכספים, שלא נסתרו. לנתבעים אין מענה לכך שנסתרה טענתם שאינם מחויבים בהסכם השכירות החדש עם הקניון, ובכלל זה שיפוץ החנות. לנתבעים אין מענה להודאות ולראיות על הפרת התחייבותם לא להתחרות בריקושט, ושנעשה שימוש שלא כדין בשם "ריקושט". לנתבעים אין מענה להודאתם שלא חויבו בעמלות ספקים, ואין מענה לעדויות שהוכיחו כי מעולם לא "גילגלו" עליהם עמלות ספקים.
6. על הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם, בגין כל אחת מההפרות הנטענות.
7. הנתבעים זנחו את תביעתם האישית כנגד חמי, ואין כל התייחסות לאחריות והערבות האישית של דב.

דיון והכרעה:

1. בית המשפט ביושבו על המדוכה נדרש לברר את טענות הצדדים שבפניו, בראי הסכם ההפעלה שנחתם בין הצדדים, הסכמי השכירות, וההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם.

יש לברר את התביעה העיקרית - האם הנתבעים חבים בגין טובין שסופקו, דמי ניהול ופרסום, והאם הנתבעים הפרו את הסכם ההפעלה, קרי – לא שילמו את הנדרש מהם, ולא רק זאת, אלא סירבו לבצע שיפוץ, לא שילמו דמי שכירות, לא התחברו לרשת המחשוב של הרשת, עשו שימוש שלא כדין בשם "ריקושט", ועל כן יש לחייבם בפיצוי המוסכם בגין כל הפרה.

כמו כן, יש לברר את התביעה שכנגד, האם התובעים גזלו מדב את החנות, ויש לחייבם לפצותו בסכום הנדרש. יש לברר את שאלת הפיקדון, שדב טוען שהופקד על ידו ועל כן יש להשיבו אליו. יש לבחון את הטענה בדבר השבת דמי פרסום שנגבו שלא כדין/ביתר, ופיצוי בגין עמלת ספק. הטענה בדבר עמלת סליקה נזנחה בסיכומי הנתבעים.

כבר עתה אומר, שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, מצאתי לנכון לדחות את מרבית התביעה שהגישו התובעות, כך שהנתבעים יישאו בתשלום חלקי בגין דמי ניהול ופרסום. כמו כן, בנוגע לתביעה שכנגד, השתכנעתי לדחות את מרביתה, ולחייב את התובעות בהשבה חלקית בגין דמי ניהול ופרסום. ולהלן נימוקיי:

1. ראשית, אציין כי לצדדים טרוניות וכעסים האחד כלפי השני, ולא נעלם מעיני כי בין הצדדים התנהל הליך קודם במסגרת המרצת פתיחה, שם בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמות (נספחים ג' ו- ד' לתצהירו של חמי).

כעולה מההסכמה, יוצא אפוא שהסכימו הצדדים בין היתר:

"הסכם ההפעלה יובא לידי סיום ב- 31.5.09, כולל. באותו מועד יערכו נציגי הצדדים גמר חשבון כולל.

לגבי התקופה שעד 1.6.09 מוסכם שלא תהיה למשיבים טענה כנגד השימוש בשם ריקושט בחנות שנפתחה על ידי המבקשת".

לשיטת התובעות, פסק-הדין בתובענה קובע שהסכם ההפעלה בוטל כדין, לפיכך משתיק את הנתבעים מלטעון שהוא לא בוטל כדין, ועל כן אין עילה לנזקים.

מנגד, טוענים הנתבעים שפסק-הדין בתובענה לא קובע שהסכם ההפעלה בוטל כדין.

1. בנסיבות אלה, אין לי אלא לפנות לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (נספח ד' לתצהיר חמי). מעיון בפרוטוקול עולה כי צודקים הנתבעים שהתקבלו רק הסעדים א' ו- ב', שקבעו הפסקת שימוש בשם ובסמלי ריקושט, ולא התקבלו סעדים ג' ו- ד' שעסקו בתחרות עתידית ובהכרזה כי הסכם ההפעלה בטל, ושהוא בוטל כדין.

יחד עם זאת, עיננו רואות כי כן נקבע שהסכם ההפעלה יובא לידי סיום ביום 31.05.2009, כולל, ושבאותו המועד יערכו נציגי הצדדים גמר חשבון כולל. מסתבר, כפי שהוברר במסגרת ההליך שבפניי, כי הצדדים לא טרחו לערוך גמר חשבון ביניהם, ולא כיבדו את ההסכמה אליה הגיעו.

1. עתה, לדידי, זה השלב לפנות להוראות הסכם ההפעלה, ולבחון את טענות הצדדים, אחת לאחת.

טרם זאת, אציין, שידוע, על פי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93, פד"י מט (2) 265 (1995)) אשר נזכרה שוב בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), יש ליתן את הדעת ללשון החוזה; למהות החוזה, הסדריו ומבנהו; לחוזים אחרים הקיימים בין הצדדים; לנסיבות החיצוניות לו; ולאומד דעתם של הצדדים בעת ניהול המשא ומתן ולאחר כריתת החוזה.

בשנים האחרונות ניתנו מספר פסקי דין על ידי בית המשפט העליון הקובעים שאין לקרוא בחוזים תנאים שלא נזכרו בהם במפורש (ראו ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו) (2008); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו) (2008) ודעתו המפורשת של כב' השופט דנציגר בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן (פורסם בנבו) (2010). יוזכר, התקבל תיקון לסעיף 25 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 הקובע את הכללים בפרשנות הסכם. לפי החוק בנוסחו החדש, יש ליתן עדיפות ללשון החוזה, מקום ש"אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה".

תשלום טובין ודמי ניהול ופרסום:

1. לשיטת התובעים, הנתבעים שילמו במשך 12 שנים את דמי הניהול והפרסום הקבועים בהסכם, מבלי שהעלו כל טענה כנגד חובתם לשלם את התשלומים. אשר על כן, יש לקיים את ההסכם כפי שריקושט מציגה, ולחייב את הנתבעים בסך של 122,935 ₪, כדלקמן:

חוב של פ.נ.ס לריקושט על סך של 49,802 ₪, בגין דמי ניהול ופרסום עבור חודשים אוקטובר 2008 עד לינואר 2009.

חוב של פ.נ.ס לנמר המהיר בסך של 45,756 ₪, בגין טובין שסיפקה הנמר המהיר לריקושט.

חוב של ח.ג.ס לריקושט בסך של 17,377 ₪, בגין זיכויים שוטפים בין חנויות, ובגין דמי ניהול ופרסום עבור חודשים אוגוסט-דצמבר 2007.

1. הנתבעים מכחישים בצורה גורפת את החובות, כפי שפורטו לעיל. לטענתם, אין בטענות ריקושט מאום. הטענות כי לדב נותרו חובות כספיים הן טענות שקריות, וההסתמכות על עדות רו"ח לוי היא חסרת ערך, הגם שהכרטסות שהוצגו על ידי התובעות לא מראות חוב ברור.

להשלמת התמונה, הנתבעים במסגרת תביעתם שכנגד, טוענים כי על ריקושט להשיב את הסכומים שגבתה ביתר/שלא כדין, עבור דמי ניהול שיווק ופרסום. לשיטתם, יש להשיב לח.ג.ס סך של 23,286 ₪ בגין דמי ניהול ופרסום, מאחר ולא קיבלה שירותי פרסום וניהול מיוני 2007, וזאת כי נותקה מרשת ריקושט. באשר לפ.נ.ס, זו סולקה ביום 19.02.2009, וחויבה בגין דמי ניהול ופרסום עד חודש יוני 2009, לפיכך יש להשיב לה את התשלומים למשך 3.5 חודשים, בסך של 74,704 ₪. כך, שיש להשיב סך כולל של 115,676 ש"ח, הכוללים ריבית והצמדה.

בנוסף, טוענים הנתבעים כי יש לחייב את ריקושט להשיב את דמי הפרסום שנגבו ביתר, החל משנת 2004, שהרי ריקושט החזירה לתובעים סך של 50,000 ₪ בגין פרסום בשנת 2007, ומכאן יש להקיש כי נגבו דמי פרסום ביתר, ויש להורות על החזר כאמור, משנת 2004 ועד לשנת 2009 בסך כולל של 225,000 ₪.

ועוד, כל צד מבקש להפנות לפסק-דין אחר, בעניינה של ריקושט, ולהצדיק את טענותיו, אולם מעיון בפסקי הדין, אציין כי בכל תיק ותיק מדובר בנסיבות שונות, כל עניין נבחן לגופו של עניין, בהתאם לנסיבותיו, ועל כן אבחן את השאלות שבפניי, בהתאם לנסיבות המקרה.

1. ראשית יש להפנות לסעיף 2.7 להסכם ההפעלה הקובע:

"א. המפעיל מתחייב לשלם לרשת מידי חודש בחודשו את הסכומים הבאים:

1. 3% ממחזור המכירות (ללא מע"מ) עבור ניהול.

2. עד 2.6% ממחזור המכירות (ללא מע"מ) עבור פעילות שווק ופרסום

מקומי וארצי.

ללמדך, ההסכם מדבר בעד עצמו, לשונו ברורה, ויש בו כדי לשקף את אומד דעת הצדדים באשר לסכומים אותם צריכים הנתבעים לשלם. בכל הנוגע לניהול, נקבע שיעור של 3% ממחזור המכירות, ואילו עבור פעילות שווק ופרסום נקבע שיעור של עד 2.6%.

בעניין שיווק ופרסום, הצהיר אמיר כי אין מדובר בעמלה קבועה, אלא במחויבות של הזכיין להקצות עד 2.6% מהמחזור שלו, לצרכי פרסום, בהתאם לפרסום בפועל (סעיף 6 לתצהירו).

למדים אנו שיכול שיהא אחוז נמוך מ- 2.6%, ויכול להיות שלא. אך, ברי הוא שהאחוז לא יעבור את שיעור האחוז שנקבע.

הנתבעים במשך 12 שנים, שילמו את השיעורים כפי שנקבעו בהסכם, מבלי שהתנו זאת בקבלת מידע על פרסום וניהול. כמו כן, הובא בפניי כי דמי הפרסום נגזרים ממחזור המכירות, כפי שאישש זאת חמי בתצהירו (סעיף 17), ומירי (סעיף 3 לתצהירה).

נכון הוא, שבשנת 2007 ניתן זיכוי בגובה של 50,000 ₪ עבור דמי פרסום (נספח ה' בתצהירו של חמי), אך סבורתני, שמעצם כך, שניתן זיכוי עבור שנה מסוימת, אין לראות זאת כהודאת בעל דין באשר למתן זיכוי עבור שנים נוספות. טענת דב כי לא מגיע לריקושט סכומי כסף העולים על 0.25%-1.5% מהמחזור (סעיף 46 לתצהירו של דב), אינה משכנעת, שהרי בהתאם להסכם ההפעלה ניתן לגבות עד 2.6%, והמסקנה היא שניתן לגבות גם בשיעור של 2.6%.

מירי העידה כי על פי הדו"ח בשנים 2000-2004 דב שילם דמי פרסום בשיעור נמוך מ- 2.6% (עמ' לפרוטוקול). ב"כ הנתבעים שם יהבו בדבריה של מירי, שהעידה במפורש: "... יכול להיות שבשנים מסוימות הדברים התנהלו אחרת..." (עמ' 25 לפרוטוקול).

לטעמי, אין בכך כדי לחייב את ריקושט להשיב דמי פרסום, מאחר ולא גבתה מעבר ל- 2.6%. בהחלט יתכן שבמקרים נקודתיים נגבו שיעורים נמוכים יותר לדמי הפרסום, אך אין בכך הכרח לחייב החזרת דמי הפרסום.

בנוסף לאמור, לדידי, טענת הנתבעים כי כוונת הצדדים הייתה לגבות דמי פרסום בהתאם להוצאה בפועל, אינה נלמדת מלשון החוזה. שהרי, מירי עצמה העידה שיכול להיות שבשנים מסוימות הדברים התנהלו אחרת, כך שהיו שיקולים אחרים, שאינם תלויים דווקא בהוצאה בפועל.

הנתבעים מבקשים להסתייע בעדותו של אמיר, אך לטעמי אין בעדותו לסייע ולתמוך בגרסתם. שנשאל אמיר באשר לגובה עמלת הפרסום, האם הוצג לזכיין שבוצע פרסום בסכום העמלה, השיב כי אינו זוכר ואמר: "אתה מדבר איתי על 20 שנה אחורה, הייתה התחשבנות מסוימת, על הפרסום על גובה הפרסום לפי מה שהתחייבנו והוא היה צריך להיות לפי חשבונית שהרשת הוציאה...". בהמשך עדותו, באותו המשפט הוסיף: "אם היו מפרסמים ב- 2% היו צריכים לחייב אותם – 2%" (עמ' 60 לפרוטוקול).

יודגש, אמיר הודה במהלך עדותו כי לא היה שותף במו"מ, ועל כן דומני שלא ניתן ללמוד מעדותו על אומד דעת הצדדים.

מנגד, חמי הסביר כי העמלות בהסכם ההפעלה, מטרתן לקדם את הרשת, ואין בסיס לטענה שכדי לשלם את העמלות בהסכם ההפעלה, על ריקושט להעביר למפעיל מידע ונתונים הקשורים לדרך הניהול של הרשת. והוסיף, כי חשיפת הדבר תפגע קשות ברשת (עמ' 76 לפרוטוקול).

חמי בתצהירו אמר כי התחייבות של כל מפעיל לשאת בעלויות הנובעות מהפעלת הרשת, אינה מותנית בהצגת נתונים מצד ריקושט (תצהיר תשובה סעיף 1). וטען, כי המפעילים ברשת, כולל דב, שילמו לאורך כל הדרך, עבור השירותים, והעמלות הקבועות בהסכם מבלי שהעלו טענה כלשהי בהקשר זה.

יצוין, כעולה מחומר הראיות שהובא בפניי, לא עלה בידי הנתבעים להציג בדל מסמך אשר יאשש את גרסתם, מלבד הטענה כי דמי הפרסום יהיו בשיעור של עד 2.6%, ועל כן יש לחייבם בשיעור נמוך יותר (עדותו של דב עמ' 64-65 לפרוטוקול).

לא זו אף זו, גם תצהירו של עובד אין בו כדי לסייע לנתבעים (עמ' 57 לפרוטוקול), שהרי כל שאמר, כי עת שהיה זכיין של ריקושט גבו ממנו דמי פרסום בהיקף מופקע, ובגין דמי הניהול ששילם לא קיבל שום תמורה, אך משום מה לא הציג ראיות של ממש.

בנסיבות העניין, לאור המפורט לעיל, נחה דעתי כי ניתן היה לגבות עד 2.6% עמלת פרסום ממחזור המכירות, כלומר – גם 2.6%. לא השתכנעתי כי שיעור דמי הפרסום תלוי בהצגת הנתונים המסחריים בנוגע לשיווק ופרסום.

יתרה מכך, טענת הנתבעים שהוצאות הפרסום לאורך השנים היו נמוכות מהשיעור שנגבה, לא הוכחה. לפיכך, לא מצאתי לנכון להורות על השבת דמי הפרסום, גרסת התובעות לא נסתרה, והנני לקבלה. כמו כן, לא הוכח על ידי הנתבעים שריקושט עסקה בגביית עמלות מבלי שסיפקה תמורה.

1. עתה נשאלת השאלה – האם קיים חוב, מהו החוב שהוכח, אם בכלל בנוגע לטובין, לדמי ניהול, ולדמי שיווק ופרסום, והאם בעצם הנתבעים לא שילמו את אשר התחייבו, או שהייתה גבייה יתרה/שלא כדין עבור חודשים שהנתבעים לא היו אמורים לשלם. לאור האמור, יש לבחון את הראיות והעדויות שהובאו במסגרת ההליך.

החוב של פ.נ.ס לריקושט - רו"ח לוי בתצהירו (סעיף 1) הצהיר כי לפ.נ.ס הצטבר חוב שלא שולם בגין דמי הניהול והפרסום. פ.נ.ס העבירה שיקים בעבור התשלום האמור, אך השיקים חזרו. רו"ח לוי מוסיף ומסביר בתצהירו כי החוב בגין רכיב זה עמד על סך של 69,368 ₪, מחוב זה קיזזה ריקושט יתרות זכות שעמדו לפ.נ.ס בריקושט בסך של 19,566 ₪, ולכן החוב הותר הוא 49,802 ₪. כלומר, חוב הניהול והפרסום חושב לאחר שכבר הופחתו ממנו סכומים שריקושט הצליחה לגבות מהנתבעים.

החוב פ.נ.ס לנמר המהיר - הצהיר רו"ח לוי (סעיף 2 לתצהירו) שבעבור חודשים נובמבר 2008 ועד פברואר 2009, פ.נ.ס לא שילמה לנמר המהיר בגין סחורה שסופקה לה, ובנוסף, שיק בסך 7,748 ₪ שהעבירה פ.נ.ס לנמר המהיר, חזר. כמו כן, החוב הנ"ל הופחת מאחר שהנמר המהיר הצליחה להחזיר לעצמה חלק מהסחורה שסופקה. לפיכך, פ.נ.ס לא שילמה חוב של 45,756 ₪ בגין טובין שסופקו לה. הכרטסת הרלוונטית והחשבוניות בגין הטובין מצאו ביטויים בנספח 2 לתצהיר רו"ח לוי.

הנתבעים טענו באופן גורף כי הטענות המועלות כנגד פ.נ.ס נטענו באופן סתמי, אולם לא הצליחו לסתור את הטענות, העדויות והראיות. עדותו של רו"ח הייתה בהירה ועקבית, ונתתי אמון בעדות זו. ההשתלחות של הנתבעים במסמכים ובכרטסות של התובעות, לא היה לה על מה לסמוך.

זאת ועוד, לתצהירו ולעדותו של רו"ח לוי הצטרף תצהירו של חמי (סעיף 18). גם הגב' ניסנוב התייחסה אל הכרטסות ואל החשבוניות בעדותה (עמ' 24 לפרוטוקול). העדויות, התצהירים, והמסמכים שצורפו, לא נסתרו על ידי הנתבעים, ועל כן השתכנעתי לאמצם. הגם, שמשום מה רו"ח לוי לא נחקר על האמור, בחקירתו הנגדית.

החוב של ח.ג.ס לריקושט בגין זיכויים שוטפים בין חנויות ובגין אי תשלום דמי ניהול ופרסום - הצהיר רו"ח לוי (סעיף 3 לתצהירו) כי המדובר בחוב עבור חודשים אוגוסט 2007 עד לדצמבר 2007.

רו"ח לוי שם יהבו בספר חשבונות שהוגש מטעמו, ועל חשבוניות מס (נספח 3 לתצהירו).

גם בעניין זה טענו הנתבעים כי המדובר בטענה סתמית, וכי מדובר בטענות מסולפות ולא ברורות. יחד עם זאת טענו כי ח.ג.ס לא קיבלה שירותים אלה, מאחר והיא נותקה מרשת ריקושט מחודש יוני 2007. התובעות לא נתנו מענה לטענה זו של הנתבעים, ולא התייחסו כלל לעניין ניתוק ח.ג.ס מריקושט, ולפיכך לא סתרו אותה. לאור האמור, השתכנעתי שלא לחייב את ח.ג.ס בגין התקופה הנתבעת. יתרה מכך, בנסיבות אלה זכאית ח.ג.ס להחזר בגין החודשים יוני ויולי 2007, הואיל והוכח על ידי התובעות כי היה חוב רק עבור החודשים אוגוסט עד דצמבר 2007.

ועוד, הנתבעים העלו במסגרת התביעה שכנגד טענה כי פ.נ.ס סולקה מהחנות כבר ביום 19.02.2009, ולמרות זאת ריקושט המשיכה לחייב אותה בגין דמי פרסום וניהול עד ליום 01.06.2009, קרי – למשך 3.5 חודשים נוספים.

התובעות לא טענו גם כנגד טענה זאת, וכל שאמרו שהנתבעים חויבו לקיים את הסכם ההפעלה עד לסיומו. כאמור בפסק הדין בהסכמה, ההסכם בוטל ביום 1.6.2009.

בד בבד, לא ניתן להתעלם מכך כי בפועל פ.נ.ס לא הייתה בחנות, ומאידך ההסכם היה עוד בתוקף, לפיכך השתכנעתי להורות על החזר ממחצית הסכום, קרי – סך של 37,352 ₪.

למעלה מהאמור, ושוב, בכל הנוגע לטענות הנתבעים באשר לגביית דמי ניהול מבלי שניתנה כל תמורה, אין להן על מה לסמוך.

תשלום דמי שכירות:

1. לשיטת התובעות הנתבעים הפרו את הסכם ההפעלה בכך שלא שילמו במועד, באופן סדיר, את דמי השכירות ביחס לארבעה חודשים – פברואר, מרץ 2008, מאי 2009, ופברואר 2009.

מנגד, טוענים הנתבעים כי הטענה שנותר חוב כלשהו בגין דמי השכירות הינה טענה מביכה, הגם שדב לא ידע על הסכם השכירות החדש.

1. כאמור בסעיף 3.1 נאמר:

"הרשת חותמת על חוזה השכירות עם בעלי החנות ו/או מנהלת הקניון על כל נספחיו, והמפעיל ישלם לרשת דמי שכירות וכל תשלום אחר על פי החשבוניות שיוצגו לו בנוגע לשכירות החנות, לפי תאריכי הפירעון שהרשת תשלם לבעלי החנות ו/או למנהלת הקניון.

עיננו הרואות שהתביעה לא הוגשה על חוב בגין דמי שכירות, אלא על תשלום לא סדיר.

דב טען כי לא ידע על הסכם השכירות החדש, אך לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בראיות, דווקא השתכנעתי, שדב ידע על הסכם השכירות החדש. יצוין, דמי השכירות עלו מ- 33,000 ₪ לחודש ל- 42,000 ₪ לחודש, ומועדי התשלום השתנו מתשלום חודשי לתשלום דו חודשי (עמ' 73-74 לפרוטוקול). דב בעצמו העיד כי שילם את דמי השכירות כאמור בהסכם השכירות החדש, ואף לא ביקש לבטל הסכם זה (עמ' 74 לפרוטוקול).

זאת ועוד, מירי העידה, ועדותה לא נסתרה, שהסכם השכירות החדש נמסר לנתבעים, באמצעות דב (עמ' 28 לפרוטוקול סעיף 9 לתצהירה).

באשר לדמי השכירות בגין חודשים פברואר מרץ 2008, דב הופנה לנספח יב' לתצהיר של חמי, למכתב של קניון ביג מיום 05.03.2008, ונשאל על כך שהתשלום לפי הכרטסת של הקניון, בוצע לאחר המכתב, ועל כך השיב כי החוב שולם אחרי שהוראת הקבע חזרה על ידי הבנק, בגין אי התאמה במסמכים, ועל כן נתן שני שיקים. דב הוסיף כי נתן את השיקים למנהל המתחם (עמ' 75 לפרוטוקול). יודגש, כעולה מעדותו של דב, התשלום לא בוצע במועדו, אלא במועד מאוחר.

באשר לדמי השכירות בגין חודש מאי 2008, חמי ציין כי הוציא מכתב לנתבעים ביום 22.04.2008 (נספח יג לתצהירו), והעיד שביום 22.05.2008 קניון ביג הוציא מכתב התראה (נספח יד לתצהיר חמי), בו ציין שטרם שולמו דמי השכירות.

כמו כן, ביום 06.08.2008 ריקושט התריעה במכתב נוסף (נספח טו לתצהיר חמי). דב ציין כי שילם את דמי השכירות לשנת 2008, אולם הפסיק לשלם את דמי השכירות עת פונה מהחנות, בפברואר 2009.

התובעות טוענות כי תשלום דמי השכירות לחודש פברואר 2009 בוצע על ידי ריקושט, לאחר שהנתבעים הפרו את חובתם לשלם (עמ' 30 לפרוטוקול). הגם, אי תשלום דמי השכירות הוביל לביטול הסכם השכירות, ולסגירת החנות (נספח יז' לתצהירו של חמי).

כעולה מחומר הראיות ומהעדויות, דב מודה כי לא שילם בגין חודש פברואר 2009, מאחר ופונה מהחנות.

וישאל השואל - מדוע שלחה המשכירה לריקושט מכתב המודיע כי שוב לא שולמו דמי השכירות והניהול, ובנסיבות אלה הודיעה על ביטול הסכם השכירות (נספח יז', שם). לדידי, דברים אלה מדברים בעד עצמם.

למיותר לציין, שאם תשלומי השכירות היו משולמים באופן סדיר על ידי הנתבעים, אזי לא היה צורך להגיע למצב של הודעת פינוי.

דב בעדותו, לא שכנע כי התשלומים בוצעו באופן סדיר, בהתאם לאמור בהסכם.

ב"כ הנתבעים שם יהבו בטענה כי בכרטסות התובעות לא מופיע כלל חוב, אולם דב עצמו ציין כי לא שילם דמי שכירות עבור חודש פברואר 2009, אך יש לזכור כי לא נתבע בגין רכיב זה. כמו כן, דב ולא סתר את ראיות התובעות. צודק ב"כ התובעות כי בסיכומי הנתבעים אין מענה של ממש, בכל הנוגע לאיחור בתשלומי השכירות, ושהועלו טענות סתמיות, לא ברורות שלא נתמכו בבדל ראיה. יחד עם זאת, יש לזכור כי התובעות לא תבעו את דמי השכירות לחודש פברואר 2009, ולא בכלל.

חיבור החנות לרשת המחשוב של ריקושט:

1. לטענת התובעות, הנתבעים הפרו את הסכם ההפעלה כשסירבו להתחבר לרשת המחשוב של הרשת.

מנגד, טוענים הנתבעים כי המדובר בטענה שקרית.

על פי הסכם ההפעלה – סעיפים 4.4, ו- 4.21 על הנתבעים לפעול בהתאם להנחיות, וכללי הרשת.

וקסמן בעדותו הדגיש את חשיבות הפעלת חנויות הרשת תחת רשת מחשוב אחידה (עמ' 50 לפרוטוקול). חמי העיד כי פנה מספר פעמים לנתבעים ודרש את חיבור החנות לרשת (סעיפים 36-38 לתצהיר חמי).

ניסנוב, במסגרת תצהירה צירפה את סיכום הפגישה שהתקיימה עם דב ביום 04.03.2008, ששם דב התחייב להתחבר למחשב באופן מידי ( נספח ז' לתצהיר סעיף 8). כאשר דב נשאל לעניין זה, האם יש מכתב שכזה, השיב "לא מדויק" (עמ' 66 לפרוטוקול). בנוסף, העיד כי דיברו איתו על נושא המחשוב בכלליות (שם), וציין כי דין ודברים בעניין היה בעל-פה. גם בעניין זה אין שום בדל ראיה הסותרת את ראיות ועדויות התובעות, ואין דבר הסותר את המסמכים הכתובים שהוצגו בפניי.

שיפוץ החנות:

1. לשיטת התובעות, הנתבעים הכירו היטב את חוזה השכירות החדש, שחייב אותם לעשות שיפוץ, אולם הפרו זאת.

מנגד, טוענים הנתבעים כי נושא השיפוץ מהווה מחדל של חמי, ורומז כי מדובר "במזימה" למציאת תירוץ לביטול חוזה השכירות.

מעיון בסעיף 16 לחוזה השכירות החדש, עולה כי ריקושט התחייבה לבצע שיפוץ יסודי בחנות תוך 3 חודשים מיום חתימתו, כלומר – עד ליום 27.04.2008.

חמי העיד שהנתבעים קיבלו מספר התראות ודרישות לבצע את השיפוץ, ללא הואיל (סעיפים 48-40 תצהיר חמי, ועמ' 46 לפרוטוקול).

חמי העיד, שהתקיימו מספר פגישות בנוכחות דב, ושהנתבעים התחייבו לבצע שיפוץ (סעיפים 42-43 לתצהיר חמי, ועמ' 45-46 לפרוטוקול הדיון). הגם, שהעיד שהקניון מסר לנתבעים סיכום ישיבה בכתב, בה נכחו והתחייבו הנתבעים לבצע את השיפוץ (נספח יט' לתצהירו של חמי, ועמ' 46 לפרוטוקול).

הנתבעים לא התמודדו עם הטענות בצורה משכנעת, לא סתרו את העדויות והראיות, ולא התמודדו עם מכתב הקניון (נספח יז' לתצהיר חמי), ששם נאמר מפורשות כי הייתה התחייבות לשיפוץ החנות, התחייבות שהופרה. דב בעדותו התחמק מתשובה בכל הנוגע לשיפוץ החנות, ולא נתן מענה של ממש (עמ' 74-76 לפרוטוקול).

שימוש שלא כדין בשם ריקושט, והפרת זכויות יוצרים:

1. לטענת התובעות, הנתבעים הודו שמיד עם סיום הסכם ההפעלה, הם פתחו עסק מתחרה בריקושט, תוך הפרה של סעיף 4.18 להסכם ההפעלה. הגם, שהשתמשו שלא כדין בשם "ריקושט" לקידום עסקם המתחרה.

לטענת הנתבעים, לעניין "התחרות" מדובר בטענה שלא הועלתה בכתב התביעה, ומהווה הרחבת חזית אסורה, הגם שממילא כל עניין "התחרות" נדון והוסדר במסגרת פסק הדין בהסכמה.

התובעות בסיכומי התשובה, לא התייחסו לטענת הרחבת החזית.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, אכן עניין "התחרות", לא הועלה במסגרת כתב התביעה, כל שהועלה הינו בדבר שימוש שלא כדין בשם "ריקושט", והפרת זכויות יוצרים. לפיכך, נשאלת השאלה האם נעשה שימוש שלא כדין בשם "ריקושט".

זה המקום לציין כי עניין זה הוסדר במסגרת פסק הדין בהסכמה. אולם, למעלה מהצורך אעיר כי דב בעדתו ציין כי אשתו הפעילה חנות למתנות והדפסות, בשם צועדים, וכאשר פונה מחנותו הצטרף לאשתו, ושם מכר מוצרים שנמכרים בריקושט (עמ' 76 לפרוטוקול). כמו כן, הדגיש כי פעל בהתאם להנחייתו של חמי (עמ' 77, שם).

ועוד, הגב' מטוס העידה כי פרסמה מודעה שכותרתה: "תווי קניה לחנות צועדים (ריקושט לשעבר)", הגם שבמודעה צוין: "הסחורה בשתי החנויות דומה" (נספח כ"א לתצהיר חמי). לטענת הגב' מטוס, שפרסמה את המודעה ידעה שמדובר בחנות אחרת בשם "צועדים" ולא בריקושט, אשר מוכנה לכבד את תווי הקנייה של ריקושט.

לאור האמור, לא השתכנעתי כי נעשה שימוש שלא כדין בשם ריקושט.

טענות דב לעניין גזילת החנות:

1. לשיטת דב, הוא השקיע בבניית החנות מאות אלפי ₪, השקיע בפרסום ובבניית קהל לקוחות. אשר על כן, הוא תובע סך של 468,750 ₪, בגין השקעתו, ומציין כי לכל הפחות יש לחייב את ריקושט בתשלום סך של 100,000$, וזאת בהסתמך על דמי פינוי מקובלים לחנות (סעיף 241 לתצהירו). לטענתו, ריקושט ביטלה את הסכם ההפעלה שלא כדין, ועל כן זכאים התובעים שכנגד לדמי הפיצוי המוסכם. כלומר, יש לחייב את ריקושט ואת חמי ביחד ולחוד בתשלום של 125,000$ (דמי הפיצוי המוסכם +דמי פינוי מינימליים על-פי שער דולר של 3.75 ₪ לדולר), שהינם 468,750 ₪.

בנוסף לאמור, טוענים הנתבעים לעשיית עושר שלא במשפט.

מנגד, טוענים הנתבעים שכנגד, שעל פי הוראות הסכם ההפעלה אין לתובעים שכנגד זכות להחזר הוצאות/השקעות. הגם, שהתובעים שכנגד לא הכחישו שהפחיתו אותם, כפחת, בתוך תקופת השכירות. יצוין, שבעניין הפחת, טוענים התובעים שכנגד כי מדובר בהרחבת חזית, ואילו הנתבעים שכנגד שוללים זאת, הואיל והנתבעים הודו שניכו את הפחת.

ועוד, טוענים הנתבעים שכנגד, שלא יכולה להיות כלפי ריקושט טענה של עשיית עושר, כאשר קיים הסכם ממצה בין הצדדים.

ראשית, יש להפנות להסכם ההפעלה, וניתן ללמוד ממנו כיצד על הצדדים לנהוג עם סיום ההתקשרות ביניהם, ומצאתי לנכון להפנות לסעיף 5.6 להסכם ההפעלה הקובע:

"מוסכם בין הצדדים כי במקרה של סיום ההתקשרות בין הצדדים תקבל הרשת את כל הציוד אשר שייך לה ומצוי בחנות, וכן המלאי שימצא בחנות באותה עת (הדגשה שלי נ.ב). תנאי התשלום עבור המלאי יהיו שוטף בתוספת 120 יום".

מעיון בהוראות ההסכם עולה כי אין הוראה הקובעת באשר להחזר השקעה, או הוצאה, ככל שהיו.

ביני לביני, אין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו על ידי ב"כ התובעות, בסיכומים, שהסכם ההפעלה ממצה את זכויות הצדדים, מבטל הסכמות קודמות ושלא ניתן לשנותו, אלא בכתב (סעיפים 2.6 ו- 10.2 להסכם). במקרה שבפניי, אין לקרוא להסכם ההפעלה הוראות שלא קיימות בו, ועל כן אין מקום לדון בטענה של עשיית עושר.

1. גם אם נצא מנקודת הנחה כי דב השקיע ממון רב בחנות, טרם חתימתו על ההסכם הוא היה צריך לקחת בחשבון את הסיטואציה מה יקרה כאשר ההתקשרות תסתיים. מההסכם עולה, שיש התייחסות למצב מעין זה, שהרי סעיף 5 להסכם דן בהפרות ההסכם וסיום ההסכם. אך, "הסעיף" אותו דורש דב לקיים, קרי – החזר השקעה/הוצאה, אינו קיים.
2. יוער, בת.א (ת"א) 7874-07-10 גיא ציוד ומחנאות בע"מ נ' ריקושט 3000 בע"מ, הנתונים שם היו שונים, שהרי בהסכם ובתוספת להסכם ההפעלה היה סעיף ספציפי, סעיף 6, שקבע בין היתר: "במקרה של סיום ההתקשרות בין הצדדים תשלם ריקושט למפעיל את הסכום של 250,000 ₪....".
3. יתרה מכך, במסגרת פסק הדין בהסכמה, הסכימו הצדדים לערוך גמר חשבון ביניהם, משום מה לא פעלו כאמור, והעדיפו להתנצח האחד עם השני, ולהתגושש בזירה המשפטית, בתביעות שבפניי. וזאת, מבלי שעשו "גמר חשבון", ומבלי שהציגו נתונים כאמור.
4. לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בשאלת הפחת, ככל שהועלתה, ובהתנגדות לה.
5. בשולי הדברים אעיר, שהתובעות, במסגרת סיכומיהם התייחסו לפיצוי בגין פגיעה במוניטין, שהעלה דב, ואילו ב"כ הנתבעים ציין בסיכומיו, כי דב כלל לא תבע בגין פגיעה במוניטין (סעיפים 11-12 לסיכומים). התייחסות התובעות הייתה בדין, שהרי במסגרת כתב התביעה שכנגד, המתוקן, ובתצהירו של דב צוין בכותרת: "הפיצוי המוסכם והשבה בגין השקעות בבניין הסניף ובמוניטין". למיותר לציין, שאין טעם של ממש לדון בשאלה זו, שהרי, המוניטין שייך לריקושט, ואין ממש בטענת המוניטין שצבר דב בחנות, וההתייחסות הינה להשקעה, בכללותה.
6. לאור המקובץ לעיל הנני לדחות את דרישתו של דב להחזר השקעה/הוצאה.

הפיקדון:

1. לשיטת דב, עם כניסתו לריקושט בשנת 1997, נדרש להפקיד פיקדון בסך של 100,000 ש"ח, ובהתאם לסעיף 4.15 להסכם ההפעלה, על ריקושט להחזיר את הפיקדון עם סיום ההסכם, שהוא צמוד למדד.
2. דב מציין כי הפיקדון הופקד במסגרת ההסכם הראשון, שהיה מול ח.ג.ס, ומסביר שבגין כך לא נדרש להפקיד פיקדון נוסף במסגרת ההסכם, מול פ.נ.ס (סעיפים 118 ו- 189 לתצהירו של דב).
3. מנגד, טוענת ריקושט כי לא הופקד פיקדון, וניתן להיווכח בסעיף 4.15 להסכם ההפעלה, ששם יש מחיקה מפורשת של סעיף הפיקדון. הגם, שאין זכר לקיומו של הפיקדון.

1. מעיון בהסכם ההפעלה ניתן להיווכח כי סעיף 4.15 מחוק, וישאל השואל – האם בחוזה הקודם עם ח.ג.ס הופקד הפיקדון, ועל כן דב לא נדרש בהסכם ההפעלה שבעניינו להפקיד פיקדון נוסף? קרי - האם הופקד כלל הפיקדון?

ראשית, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד.

בעניינו, דב מבקש להסתפק בהסבר שלפיו הוא הפקיד את הפיקדון במסגרת ההסכם הקודם מול ח.ג.ס, ועל כן לא נדרש להפקיד פיקדון נוסף. הגם, שבא כוחו מפנה לתצהיר התשובה של חמי, לנספח 2 שהינו כתב תביעה. יצוין, מעיון בכתב התביעה בסעיף 25 עולה: "חלק מהמפעילים היו מפקידים אצל התובעת פיקדון כספי להבטחת ולתשלום התיייחבות לתובעת".

רוצה לומר, שלא כל המפעילים היו נדרשים לעשות כן, אלא חלקם. מה גם שיתכן שלאור ההסכם הקודם הפיקדון אולי הושב, או שאולי נעשה בו שימוש כלשהו.

אמיר בעדותו ציין כי ברגיל בה זכיין ונותן פיקדון, (עמ' 60 לפרוטוקול), אך לא ידע לומר כי אכן דב הפקיד את הפיקדון, שהרי בעצמו העיד כי "דודי", שהיה מבין מייסדי ריקושט, הוא זה שבעיקר ניהל את ההסכמים האלה, והיה מעורב בהם (עמ' 59 לפרוטוקול).

1. יתרה מכך, גם על סמך הכרטסת של ריקושט מיום 22.07.2009 אליה הופנה חמי, לא ניתן לקבוע כי הופקד פיקדון על סך של 100,000 על ידי דב (עמ' 47 לפרוטוקול).
2. ועוד, בעניין "גיא ציוד", שם חמי ציין כי הפיקדון לא הופקד אצל ריקושט 3000 בע"מ, אלא בחברה "הישנה", ובעצם לא הייתה מחלוקת באשר להפקדה עצמה.
3. לאור האמור לא ניתן לקבוע כי פיקדון על סך של 100,000 ₪ הופקד על ידי דב.

עמלת ספק:

1. לשיטת הנתבעים, זכייני ריקושט כבולים על ידי הסכם הפעלה לרכוש רק מספקים שאושרו על ידי ריקושט, ואותם ספקים יקבלו את האישור מריקושט למכור לזכיינים, רק אם ישלמו לה עמלה של 5%-10% ממחיר הסחורה.
2. מנגד, טוענת ריקושט כי עמלות הספק לא נגבו ישירות מהזכיין, ואין הוכחה כי העמלות "גולגלו" על הזכיין.
3. על מנת לבחון סוגיה זו, בין היתר, יש להפנות לעדויות הספקים, כפי שהובאו בפניי. סטיב שהינו מנהל בספק בשם "אורדן", העיד שהמפעילים לא חויבו בעמלות ששולמו לריקושט, שהמחירים למפעילים לא היו יקרים, והיו בהתאם לתעריפים המקובלים (עמ' 20, 22-23 לפרוטוקול וסעיף 3 בתצהירו). כמו כן, ארנון, שהינו מנהל בספק בשם "מחסנית", העיד שהמפעילים לא חויבו בעמלות, ואף לא חויבו במחירים גבוהים יותר (עמ' 22-23 לפרוטוקול, וסעיף 6 לתצהירו).

הנתבעים שמים יהבם במודעה (נספח י' לתצהירו של דב), ולשיטתם, מדובר במודעה של "ספק מאושר" בשם GRAVITY, אשר נשלחה ללקוחותיו השונים, ומצוין שם במפורש: "נא לשים לב – לרשת ריקושט תוספת 5% למחירי עלות".

יודגש, המודעה צורפה כנספח לתצהירו של דב, וסבורתני שמן הסתם היה על דב לנסות לטרוח ולזמן את אותו ספק לעדות. לא ניתן להסתפק בצירוף מסמך זה כנספח, על מנת לאשש את הטענה. הגם, שמדובר במסמך שלא נושא תאריך, אלא אך תאריך פקס.

לאור האמור, הן סטיב והן ארנון העידו כי המפעילים לא חויבו בעמלות כלשהן, ושהמחירים למפעילים לא היו גבוהים יותר. ברי בעיני, שריקושט מתקשרת עם ספקים על מנת שאלה יספקו מוצרים ושירותים ברמה גבוהה ואחידה, כדי לשמור ולקדם את המותג "ריקושט", ואין בכך פסול. בנסיבות העניין, נחה דעתי כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי העמלות "גולגלו" על הזכיין.

ערבותו של דב ואחריותו של חמי:

1. בכתב התביעה, טענו התובעות כי דב חתם על הסכם ההפעלה, כבעל מניות וכמנהל של נתבעת 1, ושלא הסתייג מסעיף 6 להסכם ההפעלה, שמטיל עליו אחריות אישית.
2. דב, בכתב ההגנה ציין כי הוא לא התחייב לערוב להתחייבות הנתבעת 1, ושהוא לא חתם על החוזה באופן אישי.
3. סעיף 6 להסכם ההפעלה קובע:

"בעלי המניות מתחייבים בזאת להיות ערבים ביחד ולחוד למלוי התחיבויותיו של המפעיל, בהתאם להסכם זה ובכל תקופה מוארכת שלו, והינם מוותרים בזאת על זכותם לדרוש מהרשת לפנות למפעיל למלא אחר התחייבויותיו לפני הפניה אליהם".

1. לשונו של הסעיף נהירה וברורה, וקובעת את ערבותו של דב למילוי ההתחייבויות של המפעיל, קרי נתבעת 1.
2. מעיון בהסכם ההפעלה ניתן להבחין בשתי חתימות, האחת של החברה, והאחת של דב. כך, שעולה אפוא שדב חתם על הסכם ההפעלה, הסכים לערבותו, ואין עתה הוא יכול להתנער מכך.
3. לאור האמור, ובהתחשב בכך כי הנתבעים אף זנחו בסיכומיהם את טענת הערבות האישית של דב, הנני לקבוע כי ערבותו הינה כדין.
4. ועוד, הנתבעים זנחו בסיכומיהם גם את התביעה האישית כנגד חמי, ואף לא הוכחה אחריותו האישית, על כן התביעה האישית נגדו נדחית.

הפיצוי המוסכם:

1. בהתאם למקובץ לעיל, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים הפרו חלק מהסעיפים בהסכם ההפעלה, אך יחד עם זאת גם התובעות לא התנהלו "כטלית שכולה תכלת", שהרי נכנסו לפעול בחנות, מבלי שסיימו את מערכת היחסים בצורה הולמת.

לא זו אף זו, שני הצדדים המשיכו להתגושש, ולא ערכו ביניהם גמר חשבון, גם לאחר שניתן פסק דין בהסכמה.

1. אשר על כן, בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את מי מהצדדים בפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 5.3 להסכם.

סוף דבר:

1. לאור המקובץ לעיל, בתביעה העיקרית התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית, והנתבעים 1 ו- 3 ישלמו לתובעות סך של 95,558 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.
2. בתביעה שכנגד, התביעה כנגד חמי נדחית, והתובעות (הנתבעות שכנגד) ישלמו לנתבעים סך של 37,352 ₪ בגין דמי הניהול והפרסום שנגבו מעת עזיבת החנות, ועוד סך של 6,654 ש"ח בגין החודשים יוני ויולי 2007, מאחר וקבעתי שח.ג.ס פטורה מתשלום דמי ניהול ופרסום מיוני 2007, וכל זאת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.
3. לאור התוצאה אליה הגעתי, יישאו הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ז, 09 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.