1. זוהי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם מתנה מיום 23/7/08, וזאת בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").

2. התובע, מר עיסאם ג'מיל קודסי (להלן: "התובע") והנתבע 1, מר איאד ג'מיל קודסי (להלן: "הנתבע"), הינם אחים. הנתבעת 2, הגב' נסרין אבראהים קודסי, הינה מי שהייתה אשת הנתבע והתגרשו בבית-דין השרעי ביום 27/1/10 – נ/4 (להלן: "הנתבעת").

3. התובע טוען, כי הוא היה הבעלים והמחזיק בדירת מגורים שבקומת קרקע, במבנה המורכב משתי יחידות דיור קרקע וקומה ראשונה, הנמצאת בנצרת על החלקות 116 ו-117 מגוש 16514, דהיינו ב- 1/2 מהזכויות בחלקות הנ"ל (להלן: "הדירה"). הנתבעים היו נמצאים בסכסוכים משפחתיים ותביעות משפטיות ביניהם, וביום 5/6/08 הגיעו לידי הסכם להסדרת הסכסוכים והתביעות המשפטיות ביניהם, ובכלל זה להסדרת המחלוקת בין התובע לנתבעת (להלן: "ההסכם הראשון").

4. עוד טוען התובע, כי הסכים להעברת הדירה במתנה וללא תמורה, בתנאי שהנתבעים יפעלו בהתאם להסכם וירשמו הדירה על-שם ילדיהם, תוך שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם, ובכלל זה לאחר שהנתבעת התחייבה להפסיק בהגשת תלונות שווא כנגדו במשטרה, להימנע מכניסה לחנותו, לא לגרום לו נזק, להפסיק לקללו ולאיים עליו, ואף לאחר שהתחייבה לנהל חיים משותפים עם הנתבע, תוך שמירת אינטרס התא המשפחתי. אי לכך, בתאריך 23/7/08, ובהתאם להסכם, העביר הדירה ללא תמורה לנתבעים (להלן: "הסכם המתנה"), וביום 23/7/08 חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר, לשם העברת הזכויות בדירה לנתבעים (ת/4).

5. התובע טען כי מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם הראשון, החלה הנתבעת להתנהג באופן מחפיר כלפיו, ואף הגישה תלונה וצו הגנה כנגד הנתבע והרחיקה אותו מהדירה. הנתבעת, נכון לכתב התביעה, גרה לבדה בבית ומתנהגת בניגוד להסכם הראשון והתחייבותה על פיו. התנהגותה זו, והעלבונות החמורים שהטיחה בתובע, מהווים התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מההתחייבות לתת מתנה. אי לכך, כאמור לעיל, מבקש הוא להצהיר על ביטול הסכם המתנה, בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק.

6. הנתבע בכתב הגנתו לא חלק על תביעת אחיו (ראה גם : פרוטוקול מיום 9/11/2010, בפני כב' השופט ג'יוסי), אך הוסיף, כי הנתבעת ניהלה ומנהלת רומן עם אחר וגרמה לגירושו מהדירה, ובכלל זה, שאותו גבר יטרידו ויגיש נגדו בקשות למניעת הטרדה. מה גם, שהתברר לו, כי הנתבעת ערכה הסכם נישואין עם האחר עוד בטרם התגרשה מהנתבע.

7. הנתבעת טענה להגנתה, כי התובע מעולם לא היה בעלי הדירה ולא החזיק בה, וכי בעבר נעשתה עסקת העברת בעלות פיקטיבית בין התובע לנתבע, כאשר החלו חילוקי דעות וסכסוכים בין בני הזוג, על מנת להבריח את הנכסים הרשומים על שם הנתבע, ובמטרה למנוע ממנה את זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון. כן, בעת ביצוע העברת הבעלות בדירה בין התובע לנתבעים, הנתבע והתובע סיכמו בינם לבין עצמם ואף הכריחו אותה (ככל הנראה בטעות נכתב בכתב ההגנה הנתבע – ר.נ.), כי הדירה תרשם אך ורק על-שם הנתבעים ולא ע"ש הילדים.

8. הנתבעת שללה, כי הגישה תלונות שווא במשטרה, אלא שהתובע והנתבע הבטיחו לה להחזיר הדירה ע"ש הנתבעים, בתנאי ולא תגיש תלונות נגד התובע והנתבע שתקפו אותה והפריעו לה. מה גם, שלטענתה, התובע אינו צד להסכם הראשון, והוא כבר הבריח נכס אחר-חלקת אדמה- שרכשו שני הנתבעים בתקופת הנישואין, בכך שמכרו, ללא ידיעת הנתבעת.

9. הנתבעת הכחישה התנהגות מחפירה מצידה. היא אישרה הגשת תלונה במשטרה כנגד הנתבע, אך הכחישה שהוציאה אותו מהבית, אלא הוא יצא מיוזמתו והלך לגור עם חברתו. היא גרה בדירה עם ילדיה, כאשר לטענתה, התביעה באה במטרה למנוע ממנה זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון, והתובע משתף פעולה עם הנתבע, בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית-המשפט. מבלי לגרוע מהעובדה, כי התובע לא היה זכאי לקבל הדירה בהעברתה על שמו, הרי שעל-מנת לבטל המתנה, יש להוכיח, בין היתר, כי היא האשמה בסכסוך בינה לנתבע, וכי היא מעלילה עליו, אחרת אין כל בסיס לביטול הסכם המתנה בהתאם לטענות התובע, וכי התובע נכנס לכותלי בית-המשפט בחוסר תום לב וניקיון כפיים.

10. באחרית דבר, הנתבעת טענה, כי התובע תקפה פיזית יותר מפעם אחת, ובאחת הפעמים גרם לה נזק והיא הגישה תלונה במשטרה. כמו כן טענה כי התובע והנתבע, הכריחו והבטיחו לה הבטחות שווא, הכל על-מנת לחזור בה מהתלונות ו/או שלא להגיש כנגדם תלונות במשטרה.

11. ביום 9/11/2010, ב"כ הצדדים טענו לפרוטוקול בפני כב' השופט ג'יוסי, כי הדירה אינה רשומה בפנקס רישום מקרקעין, המדובר במקרקעין לא מוסדרים ומוסכם עליהם, כי שווי הדירה אינו מעבר למיליון שקלים.

12. בהתאם להחלטת כב' השופטת דלה מוסא, הוגשה ביום 20/2/2012 רשימת פלוגתאות מוסכמת ע"י ב"כ הצדדים.

13. מטעם התובע העיד הוא בעצמו ומטעם הנתבעים העידו הם בעצמם, כאשר הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, והתייחסות לטענותיהם כלל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.

דיון והכרעה:

14. השאלות הראשונות הטעונות הכרעה הינן, האם התובע הינו צד להסכם הראשון (ת/1), והאם העסקה להעברת הדירה, ללא תמורה, מהתובע לנתבעים, קשורה בהסכם הראשון להסדרת המחלוקת מיום 5/6/08 ?

האם התובע הינו צד להסכם הראשון או לאו?

15. התובע אישר בעדותו, כי הוא חתום על ההסכם הראשון (ישיבה מיום 5/5/2014, עמ' 16, שורות 28-29), ובסיכומיו טען, כי צד להסכם, הוא צד שנוטל על עצמו התחייבויות על-פי ההסכם ומקבל תמורה בהתחייבויות לפי אותו הסכם. על-כן, לא תוכל להיות מחלוקת לשיטתו, כי הוא חלק בלתי נפרד מההסכם הראשון, הוא צד לו המקבל זכויות על-פיו ונותן התחייבות ואף חתום עליו בתור צד גם אם שמו לא נרשם בכותרת בתור צד, אך בגוף ההסכם התייחסו אליו הצדדים כצד עיקרי. גם הנתבע, טען בסיכומיו, כי התובע הוא צד להסכם הראשון, כאשר מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי התובע מעולם לא היה צד להסכם, אלא היה עד לו יחד עם מר חתאם אבו נסרה, אשר שמו וחתימתו מופיעים בתחתית ההסכם (להלן: "חתאם").

16. לא שוכנעתי, כי התובע הוא צד להסכם הראשון (ת/1), ונראה שהוא חתום עליו כעד בלבד. למקרא ההסכם הראשון עולה, כי הוא נערך ונכרת בין שני הנתבעים, שכן כבר בכותרתו נכתב באותיות מודגשות, שהוא בין צד א- איאד גמיל קודסי, הלא הוא הנתבע, לבין צד ב' –נסרין קודסי, הלא היא הנתבעת, כאשר בהמשך הוסכם כי:

"הואיל: ובין שני הצדדים היו סכסוך...אשר הגיע בין הצדדים לתביעות משפטיות הדדיות, הואיל : ובכוונת הצדדים להסדיר הסולחה והפיוס בינם אשר מהווה עם חתימתם על הסכם

זה סיום מלוא לכל התביעות ו/או המחלוקת ו/או הטענות בין הצדדים,

אי לכך, הוסכם הותנה בין הצדדים כדלקמן...".

דהיינו, לשון ההסכם ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, לפיה הוא נערך בין שני הנתבעים, במטרה להסדיר את היחסים ביניהם. מה עוד שלפי שיטת התובע, צריך להיות גם חתאם צד להסכם הראשון, היות וגם הוא חתום עליו ליד חתימתו של התובע, ומתחת לחתימותיהם של שני הנתבעים בתור צד א' וצד ב'. ברור שאין מקום לקבל מסקנה זו, ובכל מקום אותו חאתם שחתום על ההסכם הראשון לא נקרא לעדות ע"י התובע. ויודגש, בסעיף 10 להסכם הראשון סוכם בין הצדדים, כי במידה ותתגלה מחלוקת ביניהם יתמנה מר חאתם אבו נסרה כבורר מוסכם מחייב ביניהם. על אף האמור בסעיף 10 להסכם הראשון, אף אחד מהמעורבים לא פנה לבוררות למר חאתם, כולל התובע שטוען כי הוא צד לאותו הסכם ראשון.

17. חיזוק למסקנה שהתובע אינו צד להסכם, מוצאת אני באמור בסעיף 6 לכתב התביעה, שם נטען כי: "התובע יטען כי בתאריך 5/6/2008 הגיעו הנתבעים 1' ו-2' לידי הסכם להסדרת הסכסוכים והתביעות המשפטיות ביניהם ובאותו הסכם הגיעו גם להסדרת המחלוקת עם התובע לנתבעת מס' 2". המשתמע מהאמור לעיל, כי הנתבעים הגיעו ביניהם לידי הסכם ולא התובע.

18. על ההסכם הראשון מתנוססת חותמת וחתימת עו"ד דראושה, אלא שהתובע לא קרא לו לעדות, כדי לנסות ולאושש את טענתו שגם הוא בעצמו צד להסכם. כידוע, הלכה היא, כי הימנעות מהעדת עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעדתו, ובמקרה דנא, הלא הוא התובע.

19. גם אם הנתבעת התחייבה התחייבות כלשהי בהסכם הראשון כלפי התובע, אין בכך בכדי להפכו לצד להסכם. אותו הדין ביחס להתחייבות המופיעה שם להעברת הבעלות ו/או רישום הדירה וכיוצ"ב (ראה : סעיפים 8-9 ו- 13 להסכם). ויודגש, אומנם, בסעיפים 13-14 להסכם הראשון סוכם כי:

"13. מר עיסאם גמיל קודסי נותן בזאת הסכמתו ו/או אישורו לאמור בסעיף 12 דלעיל ומתחייב לחתום על כל האישורים ו/או התיעוד הנדרש לצורך ביצוע הפעולה ברישום הקומה הראשונה מגוש 16514...מאדמות נצרת.

14. מוסכם על הצדדים, כי עם חתימת הסכם זה לא תהיה לכל צד כלפי צד שני ו/או מי מטעמו ובמיוחד מר עיסאם גמיל קודסי כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה עתידית והסכם זה מהווה סיום לכל המחלוקות בין הצדדים".

יחד עם זאת, אין בכך כדי להפוך את התובע לצד להסכם הראשון, שאם לא כן, כאמור לעיל גם מר חתאם הוא צד להסכם. מה גם, שלמקרא המשפט בסעיף 14, יכול להיות ששם התובע, הוא פירוט של "מי מטעמו".

הקשר בין הסכם המתנה להסכם הראשון:

20. התובע טען בסיכומיו, כי הסכם המתנה בא בעקבות וכתוצאה מההסכם הראשון, וכי הסכם המתנה נערך בין אותם הצדדים להסכם הראשון, ובהסכם המתנה הצהירו הצדדים, כי הדירה היא של התובע ושהוא מתחייב להעבירה ללא תמורה לנתבעים. עוד טען התובע כי סעיף 9 להסכם הראשון, הוא הוכחה לקשר הישיר בין אותו הסכם להסכם המתנה, שם התייחסו הצדדים לצורך לפעול להעברת הדירה משם התובע לשם הנתבעים, ובסעיף 13 להסכם הראשון, נרשמה התחייבות התובע, דבר המוכיח היותו צד להסכם זה, ושם אישר את ההסכם והתחייב לפיו לחתום על כל האישורים ו/או התיעוד הנדרש לצורך העברת ורישום הדירה משמו לשם הנתבעים. לשיטתו של התובע, זו הוכחה מוחלטת, הן להיות התובע חלק מההסכם הראשון, ושההסכם הראשון הוא חלק בלתי נפרד מהסכם המתנה, כך שהוויתור שניתן ב- 23/7/08 בא כדי לבצע את ההסכם הראשון. גם הנתבע טען, כי קיים קשר בין שני ההסכמים, וכי אלו קשורים זה בזה.

מנגד, טענה הנתבעת שאין קשר בין שני ההסכמים, ההסכם הראשון מלמד על תנאים שסוכמו בין הנתבעים, ואילו הסכם המתנה נערך ונרשם אף בניגוד לסעיף 8 להסכם הראשון.

21. לא שוכנעתי, כי שני ההסכמים קשורים אחד בשני, ולא שוכנעתי כי התובע הינו צד שקיבל עליו התחייבות וזכויות על-פי ההסכם הראשון, ובתמורה ובכפוף למילוי התחייבויות הנתבעת לפי ההסכם הראשון, התחייב להעברת הזכויות בדירה, או כי הסכם המתנה בא בכדי לבצע את ההסכם הראשון.

22. כבר קבעתי לעיל שהתובע חתם על ההסכם הראשון כעד ולא כצד. מעיון בהסכם הראשון ובהסכם המתנה, לא עולה כי קיימת התנאה, שבמידה והנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע ו/או הנתבע, או אז התובע יעביר הזכויות בדירה אליה ולנתבע. למקרא ההסכם הראשון, נראה שכל סעיף עומד בפני עצמו והסכם המתנה אינו קשור להסכם. לשם סיבור האוזן אצטט מקצת מסעיפי ההסכם הראשון (צד א' בהסכם הראשוןהוא הנתבע וצד ב' היא הנתבעת), וכך סוכם:

"1. צד ב' מתחייבת בזאת להימנע מהגשת כל תלונה לשווא, בבית משפט ו/או משטרת ישראל ו/או כל גוף אחר נגד איאד גמיל קודסי, עסאם גמיל קודסי כתוצאה מסכסוכים משפטיים ו/או תביעות...

2. צד ב' מתחייבת בזאת, להימנע מכנסה לחנות אשר צד א' ואחיו עסאם קודסי עובדים בו למטרת גרימת נזק ו/או איומים ו/או קללות וכד'...

4. הצדדים מתחייבים בזאת לשמור על השקט המשפחתי, כבוד הדדי, אהבה הדדית וכל הזכויות המעוגנות בדין...

8. הצדדים מתחייבים בזאת להעביר הבעלות בדירה המשותפת הנמצאת בגוש 16514 חלקה 116/117 מאדמות נצרת ע"ש שני הצדדים וילדיהם המשותפים מירא קודסי...מאריא...ויסאם קודסי... בתוך 3 חודשים מהיום.

9. צד א' מתחייב בזאת לפעול לרישום הדירה המשותפת המוזכרת דלעיל אשר נרשמה על שם אחיו עיסאם...כאמור בסעיף 12 דלעיל.

10. מוסכם על הצדדים כי במידה ויתגלו מחלוקת בין הצדדים יתמנה מר חאתם אבו נסרה...כבורר מוסכם מחייב בין הצדדים...

12. צד ב' מתחייבת בזאת כי במידה ותהיה הפרה להסכם זה מצד כלשהו מתחייב צד א' להסכם לשלם פיצוי מוסכם... במזומן.

13. מר עיסאם גמיל קודסי נותן בזאת הסכמתו ו/או אישורו לאמור בסעיף 12 דלעיל ומתחייב לחתום על כל האישורים ו/או התיעוד הנדרש לצורך ביצוע הפעולה ברישום הקומה הראשונה מגוש 16514 חלקה 116/117 מאדמות נצרת.

14. מוסכם על הצדדים, כי עם חתימת הסכם זה לא תהיה לכל צד כלפי צד שני ו/או מי מטעמו ובמיוד (כך במקור –ר.נ.) מר עיסאם גמיל קודסי כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה עתידית והסכם זה מהווה סיום לכל המחלוקות בין הצדדים.

15. צד ב', מתחייבת בזאת כי במידה ותהיה הפרה לסעיף האמור דלעיל, לשלם לצד ראשון סך 150,000 ₪ במזומן".

23. בשום סעיף מהסעיפים האמורים לעיל, לא הותנתה העברת הזכויות בדירה בכך שהנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה האמורות בהסכם כלפי התובע ו/או הנתבע. ויודגש, הן בסעיף 9 להסכם הראשון והן בסעיף 13 לו, אין התנאה בין התנהגות הנתבעת לרישום הדירה. מה גם, שבהתעלם לרגע קט מקביעתי, כי התובע אינו צד להסכם, הרי שגם אם נתן הסכמתו כאמור בסעיף 13 לו, לאמור בסעיף 12, הרי שגם במקרה דנא לא קיימת ההתנאה לעיל, שכן כל שנאמר בסעיף 12, הוא תשלום פיצוי מוסכם במקרה של הפרת ההסכם ותו לאו.

24. הסכם המתנה לא נעשה בין אותם הצדדים להסכם הראשון, שכן כאמור לעיל קבעתי, שהתובע לא היה צד להסכם הראשון.

25. הסכם המתנה אינו בא בעקבות וכתוצאה מההסכם הראשון, כטענת התובע, שכן הגם אם הוזכר בהסכם הראשון עניין העברת/רישום הדירה, זה לא הופך את הסכם המתנה ככזה שבא בעקבות וכתוצאה מההסכם הראשון. כאמור, לא בהסכם המתנה ולא בהסכם הראשון הותנתה המתנה בהתנהגות הנתבעת כלפי התובע ו/או הנתבע.

26. חיזוק להיעדר הקשר בין ההסכמים, מוצאת אני בפער בין האמור בהסכם הראשון להסכם המתנה, כך שבעוד שבסעיף 8 להסכם הראשון, התחייבו הצדדים להעביר הבעלות בדירה המשותפת: "הנמצאת בגוש 16514 חלקה 116/117 מאדמות נצרת ע"ש שני הצדדים וילדיהם המשותפים מירא קודסי...מאריא...ויסאם קודסי... בתוך 3 חודשים מהיום", דהיינו ע"ש 5 נפשות, הרי שבהסכם המתנה דובר על העברת הזכויות בדירה על שם שני הנתבעים בלבד, המכונים שם – מקבלי העברה. לא זו אף זו, בהסכם המתנה אין כל התייחסות להסכם הראשון, או להכפפת התנהגות הנתבעת להעברת הזכויות. בהערת אגב אומר, שבהסכם המתנה, אין גם כל התייחסות לחוק המתנה במקרה של הפרה, עליו מבסס התובע את תביעתו, שכן בסעיף 13 להסכם המתנה, אשר עניינו "הפרות וסעדים", סוכם כי:

"13.1. על הוראות והפרות הסכם זה יחול חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970.

13.2. הוראות סעיפים 5 ו 6 והצהרות הצדדים במבוא להסכם הינן מעיקרו של הסכם זה והפרתן תחשב כהפרה יסודית, כמשמעה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970.

במבוא להסכם המתנה (התובע מכונה-"המעביר" והנתבעים-"מקבלי ההעברה"), סוכם כי:

"הואיל המעביר הינו הבעלים הרשומים והמחזיקים הבלעדיים של דירת מגורים בקומת קרקע הנמצאת בנצרת, על החלקות 116 ו- 117 מגוש 16514. כלמור 1/2 מהזכויות בחלקות הנ"ל (להלן – "הדירה")...

והואיל והמעביר מצהיר כי במצב זה תועברנה 1/2 מזכויות החזקה והבעלות הבלעדיות בחלקות שהינה הדירה שבקומת קרקע ובחלקות הנ"ל על שם מקבלי ההעברה;

והואיל ואין כל מניעה לרישום מיידי של הדירה ע"ש מקבלי ההעברה בלשכת רישום המקרקעין;

והואיל ו המעביר מעוניין להעביר ללא כל תמורה לאחיו ובת זוגו את מלא זכויותיו בדירה למקבלי ההעברה ולמסור להם גם את החזקה הבלעדית בה...

והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את כל היחסים הקשורים להסכם זה של הדירה באופן ובתנאים שלהלן...".

בסעיף 5 להסכם המתנה, אשר עניינו "מסירת החזקה בדירה", סוכם כי:

"5.1. החזקה בדירה תימסר מקבלי ההעברה ע"י המעביר עד ליום 30/7/08...

5.2. בעת מסירת החזקה תהא הדירה נקייה מכל חפץ ואדם וכפי מצבה הנראה לעין ביום חתימת ההסכם למעט בלאי סביר, כשהיא ראויה למגורים".

בסעיף 6 להסכם המתנה, אשר עניינו "התמורה", סוכם כי:

"הצדדים מצהירים בזאת כי ההעברה הינה מתנה והיא ללא כל התמורה. המעביר הינו אחיו של מקבל מס' 1 וגיסה של מקבלת ההעברה מס' 2".

27. כאמור לעיל, בשום מקום, לא במבוא ולא בגוף הסכם המתנה, לא נקבע שהוא בא בעקבות וכתוצאה מההסכם הראשון, ובכלל זה הפרות הסכם המתנה הוגדרו בסעיף 13 לו, ולא התייחסו כלל לאמור בהסכם הראשון, וגם שם אין התייחסות כלל לחוק המתנה, כאמור לעיל, אלא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). מעבר לכך, גם אם היה קשר בין ההסכמים, הרי שכפי שיובהר בהמשך, משלא שוכנעתי שהתנהגות הנתבעת עולה כדי "התנהגות מחפירה" ומשלא נטען ל"הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי" של התובע, הרי שאין מקום להיענות לדרישת התובע להצהיר על ביטול הסכם המתנה, מכוח חוק המתנה.

זכות החזרה של נותן המתנה מהתחייבותו להעברת הדירה לנתבעים ללא תמורה:

28. התובע טען בסיכומיו, כי כאמור בהסכם הראשון, המתנה הייתה מותנית בתנאים שפורטו בו, ומשהוכח דבר הפרת ההתחייבות על-ידי הנתבעת, אין ספק כי הסכם זה דינו ביטול. הנתבע טען בסיכומיו, כי התנהגות הנתבעת מהווה הפרה להסכם והפרת התחייבותה כלפיו. כן, הפסיקה היום מאפשרת ביטול הסכמי מתנה מסיבה של התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה כלפי נותנה, לאחר קבלת המתנה, כאשר בענייננו בית-המשפט הוא שיכריע בדבר. מנגד, הנתבעת טענה בסיכומיה, כי אין זכות כזאת בחוק, ולשון סעיף 5(ג) לחוק מדבר על רשות, מכאן דין תנאי זה להידחות על הסף, גם מאחר והתובע לא הוכיח כל התנהגות מחפירה מצדה כלפיו. מה גם, שעל התובע להוכיח התנהגות מחפירה מצד כל מקבלי המתנה ולא רק מצדה, כאשר התובע לאורך כל הדרך התעלם מהנתבע, שותפו, והתמקד בהעלאת טענות סרק כנגד הנתבעת בלבד.

מסגרת נורמטיבית:

29. התובע מבקש להצהיר על ביטול הסכם המתנה, בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק, אשר בו נקבע כי:

"(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

בע"א 3601/96 עמית בראשי ואח' נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 נפסק, שהמתנה היא חוזה, כאשר חוזה המתנה, הוא חוזה חד-צדדי במובן זה שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדים של המתקשרים. בעניינים שבהם חוק המתנה אינו דן במישרין, יחולו על חוזה המתנה דיני החוזים הכלליים. התחייבות לתת מתנה, כמשמעותה בסעיף 5 לחוק המתנה, גם היא חוזה מחייב, חוזה הנשלט אף הוא על­-ידי דיני המתנה ודיני החוזים, והוא טעון מסמך בכתב.

המלומד מרדכי אלפרדו ראבילו, בספר פירוש לחוקי החוזים – חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (מהדורה שנייה, 1996) מציין ביחס לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, כי המבטיח יהיה רשאי לחזור בו במסגרת סעיף זה, אפילו אם ויתר בכתב על זכותו לחזור, ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה. רשות החזרה כוללת כל התנהגות המצביעה על כפיות-טובה או על פגיעה בכבוד או ברכוש הנותן או בן משפחתו, גם כאשר הדבר אינו עבירה פלילית או עוולה אזרחית. הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה מוטל על הנותן: בית-המשפט יבדוק גם אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגות הנותן עצמו. אם אכן כך הוא, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו (ראה: עמ' 384-386).

בע"א 7156/06, 8634/06 כרמי צמח נ' דוד גבאי (19/7/09) נפסק, כי הוראת סעיף 6 לחוק המתנה, מכפיפה את הקנייתן של מתנות להסדרים המיוחדים הנקובים בדין. ההסדר הרלבנטי למקרה שנדון שם, מצוי היה בהוראות סעיפים 6-7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובעות כי השלמת עסקה במקרקעין – לרבות מתנה במקרקעין – טעונה רישום. מכיוון שרישום הדירה טרם הושלם, המדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין. משכך, רשאי המשיב לחזור בו מן המתנה בהתקיים אחת מהחלופות המנויות בהוראת סעיף 5 לחוק המתנה, כאשר מבין ההוראות המנויות בסעיף 5 לחוק, הוראת סעיף 5(ג) היא הגורפת ביותר. נטייתה של הפסיקה הייתה לפרש את התיבות "התנהגות מחפירה" באופן מרחיב המיטיב עם המתחייב מתוך תפיסה שמדובר בהתחייבות חלשה יותר מהתחייבות חוזית רגילה (ראה: ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797 (1999)).

ייפוי כוח בלתי חוזר:

30. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי מרגע שהבית נרשם ו/או הועברה הבעלות בו על-פי ייפוי כוח בלתי חוזר והסכם המתנה, אין בידי התובע כל זכות לבטל ו/או לחזור בו מההסכמה ו/או מייפוי הכוח הנ"ל. לאור המסקנה אליה הגעתי, ומשלא מצאתי לנכון להורות על ביטול הסכם המתנה, הרי אין מקום לדיון מעמיק בטענה זו, אך למעלה מהצורך אומר, כי איני מקבלת את טענת הנתבעת לעניין ייפוי הכוח, ובעניין זה יאים הדברים שנפסקו בבע"מ 9825/05 ואח', סמיר מוחמד חג' אחמד חמדאן ואח' נ' סמיר מוחמד חמדאן חג' אחמד ואח' (28/10/09):

"כידוע, אין ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכות במקרקעין מהווה הקנייה של הזכות, אלא אך יצירתה והגדרתה של שליחות, המכוונת למימושה של העברת הזכות המהותית. יש להבחין על כן בין ההסכם הבסיסי היוצר את ההתחייבות להקניית הזכות ובין הכלי למימושו של הסכם זה בדמות ייפוי הכוח...ככלל, אין מניעה כי שתי מערכות אלו – ההסכם הבסיסי והשליחות – תתמזגנה ותבואנה לידי ביטוי שתיהן בייפוי הכוח. משכך, אף במידה ואין בנמצא הסכם עצמאי להקניית הזכות אשר לשם יישומו ניתן ייפוי הכוח, יהיו מקרים בהם ייפוי הכוח עצמו ייראה כמבטא את ההסכם הבסיסי וכולל אותו...בענייננו, ניתן לכאורה לראות את ייפוי הכוח בשני מובנים – הן ככלי למימושו של הסכם חלוקת הירושה, והן כמבטא עסקת מתנה עצמאית".

התנהגות הנתבעת כלפי התובע והנתבע:

31. התובע טען בסיכומיו, כי זכותו המוחלטת לחזור בו מהמתנה, הן בשל אי רישום הדירה על שם הנתבעים, הן בשל הפרת ההסכמים על-ידי הנתבעת והסכמת הנתבע לביטול המתנה, והן בשל ההתנהגות המחפירה של הנתבעת.

32. מעבר למה שקבעתי לעיל בדבר היעדר הקשר בין ההסכם הראשון להסכם המתנה, הרי שאיני משוכנעת, כי התובע, רשאי/יכול לחזור בו מהתחייבותו מכוח סעיף 5(ג) לחוק, הואיל ולא הוכחה "התנהגות מחפירה" מצד הנתבעת כלפיו או כלפי הנתבע. בפניי קיימת גרסה מול גרסה: גרסת התובע ואחיו, שרואה אני אותה כגרסה אחת בשל האינטרסים המשותפים שלהם, כאמור לעיל, אל מול גרסת הנתבעת, שטוענת שלא כך היו פני הדברים. לא מצאתי להעדיף את גרסת התובע בעניין זה על פני גרסת הנתבעת ששללה טענה זו, ואפרט.

33. התרשמתי כי התובע הן בכתב התביעה והן בעדותו, ניסה להטיל את האשם, בתביעתו לביטול הסכם המתנה על התנהגות הנתבעת, אלא שבין השיטין נראה שלא כך הדבר, והוא סבל לדבריו גם מאחיו, וכבר בניסוח הפלוגתאות ניתן להבין זאת, שכן פלוגתא 2 נוסחה כך: "האם הנתבעים הפרו את תנאי ההסכם מיום 5/6/2008". התובע התבקש בחקירתו הראשית לומר, אילו סכסוכים היו בין הנתבעים לפני ההסכם הראשון שהובילו בסופו של דבר לחתימה עליו, ותשובתו הייתה: "היו ביניהם בעיות כפי שציינתי, נתבע 1 שהוא אח שלי עבד איתי בעסק והעסק היה ליד הבית, אחרי שנתתי להם את הדירה היו לי הרבה בעיות מצידם ובמיוחד מצד נתבעת 2..." (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 5/5/2014, שורות 24-25). עולה מהאמור לעיל, לכאורה כי שני הנתבעים גרמו בעיות כנטען לתובע, ולא רק הנתבעת.

34. התובע נשאל בחקירתו על מה שקרה לאחר החתימה על הסכם המתנה ועד שהגיעו לבית-המשפט, והשיב כי: "הם גרמו לי הרבה בעיות ולכן יצאתי לדירה בשכירות, לפני שנה רציתי לעשות שיפוץ בדירה בקומה הראשונה כדי להתחתן, נתבעת 2 התעמתה איתי ועם ארוסתי ומנעה מהקבלן להיכנס לדירה, והגענו לבית המשפט, ובית המשפט קבע כי אנו יכולים לשפץ את הדירה וכי נתבעת 2 לא יכולה למנוע זאת מימני. בגלל הדבר הזה אני לא יכול לחיות חיים נורמליים או להיכנס לביתי. אני הפסדתי את הדירה ואת העסק, ואני גם משלם שכירות" (שם, עמ' 12, שורות 4-8). טענותיו של התובע בעניין זה נותרו בגדר טענות בעלמא. הוא לא טרח להעיד בעניין זה את ארוסתו ו/או להציג את החלטת בית-המשפט המתירה לו לשפץ, והימנעותו מהעדת עד או מהצגת ראיה בעניין זה פועלת לחובתו. יש להניח, כי לו היו דברים בגו היה טורח להעיד את ארוסתו או להציג את פרוטוקול הדיון באותו עניין והחלטת בית-המשפט שם.

35. בהמשך, שינה התובע בחקירתו הנגדית לב"כ נתבע את גרסתו, ושנשאל איך הקשר בינו לנתבע, לאחר החתימה על ההסכם השיב, שהלה לא הפריע לו, אלא רק הנתבעת, ואף שהופנה לדבריו, כי הוא עזב את הבית, ושנשאל האם עזבו בשל התנהגות הנתבעים, או הנתבעת בלבד, השיב שזה רק כתוצאה מהטרדות הנתבעת, היא זו שנכנסה ועשתה נזק לעסק ומנעה ממנו להיכנס לדירה שלו. טענה זו, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בחקירתו הראשית, כי "הם גרמו לי הרבה בעיות ולכן יצאתי לדירה בשכירות...".

36. התובע, נשאל על-ידי ב"כ הנתבעת, מתי הסכסוך החל, מה היה לפני ומה אחרי, ותשובתו הייתה: "עשינו את ההסכמים כדי לקבל שקט, ואחרי ההסכם התחילו הבעיות, נתתי להם את הדירה בתנאים מסוימים והם לא מילאו אחרי התנאים. כשהם לא עומדים בתנאים אז הסכם המתנה מבוטל" (שם, עמ' 13, שורות 29-31). הפועל היוצא מהאמור לעיל, שלא ההתנהגות המחפירה בלבד של הנתבעת הביאה לדידו לדרישה לביטול הסכם המתנה, אלא התנהגות שני הנתבעים.

37. התובע העיד עוד כי היה להם עסק של מכולת, סיטונאות של מזון, והנתבעת הייתה נכנסת לעסק ועושה בעיות, היא הוציאה נגדו צווי הרחקה, וכתוצאה מכל הבעיות שעשתה לו העסק נסגר לעיתים למשך 7 או 8 ימים. הוא הפסיד לקוחות והכנסותיו מהעסק פחתו, לא היה לו כסף להפקיד בבנק וכל השיקים חזרו: "עכשיו אני מעוקל בבנק ולא יכול לפתוח עסק חדש. כתוצאה מכך, העסק שלי נסגר..." (שם, עמ' 9-10). עוד העיד בהמשך, כי העסק נסגר: "ביולי 2009 אני חושב. אני לא זוכר בדיוק" (שם, עמ' 13, שורה 13). העסק קרס בגלל הנתבעת, כל פעם שהתלוננה נגדם ועשתה להם הרחקה מהעסק, היה זה נסגר, לא היו להם לקוחות לשלם עבור השיקים שהוציאו, הבנקים החזירו להם שיקים, הספקים הפסיקו לתת להם סחורה, והוא לא יכל לשלם את דמי השכירות על העסק. דא עקא, לשאלה האם הגישו צווי הגנה כנגדה, השיב התובע, שתמיד הנתבעת יזמה קבלת צווי הגנה, הם אף פעם לא הוציאו כנגדה צווי הגנה כדלקמן:

"ש: תתאר לי איך היחס של הנתבעת 2 כלפיכם השפיע באופן ממשי על העסק שלכם.

ת: תמיד הייתה נכנסת לעסק, מורידה סחורה ועושה נזק, הייתה שולחת את הילדים שלה לעשות נזק, ומתקשרת למשטרה ומתלוננת שאנחנו הרבצנו לה.

ש: ולמרות זאת אף פעם לא הגשתם לא תלונה ולא צו הגנה נגדה.

ת: לא התלוננו נגדה. כשהיינו נחקרים במשטרה עקב תלונותיה היינו מסבירים למשטרה מה היא עשתה, והכל מתועד בתיקי המשטרה" (שם, עמ' 18-19).

יש להניח, כי לו היו דברים בגו, כטענת התובע, היה טורח להוציא צווי הגנה כנגד הנתבעת, ולא היה שוקט על השמרים, או לכל הפחות היה מזמן את תיקי המשטרה שנפתחו באותו עניין. משלא עשה כן, אין לו מה להלין אלא על עצמו, ואין לקבל את גרסתו בעניין.

38. גם מעדות הנתבע, בחקירתו הראשית השתמע, כי המטרה מאחורי ההסכמים הייתה לרצות את הנתבעת שלא תפגע בעסק: "...כל המטרה מאחורי הדבר הזה כשאחי נתן לנו את הבית במתנה, הייתה לנו אחריות בעסק כלפי ספקים, נתבעת 2 ניצלה את המצב הזה...היא ניסתה לנצל את זה שהיא תעשה לנו נזק אם לא ניתן לה את הבית...התובע היה מוכן לתת לנו את הבית כדי לחיות בשקט כמו כל בעל ואישה כדי שהעסק יצליח וישמור על קיומו ועל השם שלנו. בתקופה האחרונה נתבעת 2 לחצה, הייתה נכנסת לעסק, מורידה את כל הסחורה...התובע ניסה לעשות יוזמה לרצות את כל הצדדים ולפתור את הבעיות, ואז הגענו לשני ההסכמים שהוגשו לתיק".

לשאלה האם העסק הרוויח, או הפסיד, השיב שבקושי כיסו את ההוצאות, זה היה עסק קטן בתוך בית, וכשנסגר העסק היה חוב על העסק, בסכומים גבוהים שאינו יודע כמה, יש חוב פיגורים ושיקים שחזרו, והיום הוא באיחוד תיקים.

דא עקא, שלא התובע ולא הנתבע, הציגו דו"חות רווח והפסד, בכדי להראות מה היה מצב העסק לאורך השנים, שכן אין כל מניעה שהעסק לא היה רווחי לא בשל התנהלות הנתבעת, כנטען על ידם, אלא מטעמי העסק עצמו. מה גם שלא הוצגה בפניי כל אסמכתא אודות המצב הכספי של העסק בעת סגירתו, ובכלל זה כי הנתבע באיחוד תיקים, וכל הטענות בעניין זה נטענו בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי.

39. הנתבע בעדותו העלה טרוניה כנגד הנתבעת, כי ניהלה מערכת יחסים ונישאה לגבר אחר העונה לשם עלי אבו דקה (להלן: "עלי") לפני שהתגרשה ממנו, ולשם כך אף הוגש הסכם הנישואין בין עלי לנתבעת מיום 10/6/09 (נ/3), וזאת לדבריו לאחר שלקחה את הדירה והבטיחה את זכויותיה לעתיד (ראה בעניין זה: פרוטוקול מיום 5/5/2014, עמ' 20, שורות 7-10 ועמ' 21, שורות 21-26). מנגד, הנתבעת העידה, כי התגרשה מהנתבע בהתאם להחלטת בית הדין השרעי מיום 27/1/2010 (נ/4), והתארסה לעלי באופן רשמי לאחר הגירושין. הסכם הנישואין (נ/3) הינו מזויף, וכי החתימה שנחזית להיות חתימתה עליו היא מזויפת. היא מסרה כי עלי נתן את המסמך הזה לנתבע והיא מכירה אותו מעלי בעת שהגישו למשפחתה בכדי ללחוץ עליה, בערך בשנת 2011. היא הוציאה נגדו צו הגנה, משגילתה שעשה עסקה עם הנתבע, התארס עמה כדי להוציא אותה ואת הילדים מביתה, אז היא לא רצתה להמשיך איתו, והוא נתן את המסמך למשפחתה (ראה בעניין זה גם עדותה מיום 10/9/2014, עמ' 33-35 ועמ' 37-38). עוד טענה, כי עלי והנתבע היו חברים, לאחרונה הם ביחד, לאחר שהנתבע ידע שהם מתארסים רשמית, הם הסתכסכו ביניהם באותה תקופה.

הנתבעת כאמור העידה, שלא היה לה רומן עם עלי לפני שהתגרשה רשמית מהנתבע. הנתבעת הופנתה לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת שהגיש עלי כנגד איאד בחודש אוגוסט 2009 (נ/1), ולפרוטוקול הדיון (נ/2), ובעניין זה נטען כלפיה, כי ממסמכים אלו עולה, כי בשנת 2009, לפני שהיא והנתבע התגרשו, עלי והנתבע היו מסוכסכים, ותשובתה הייתה, כי אין לה מושג מה הם הגישו אחד כנגד השני, היא לא הייתה בתמונה, וכי הם התארסו אחרי שהתגרשה (ראה גם שם, עמ' 38, שורה 7).

40. איני מוצאת לנכון, לדון בשאלה מתי ניהלה הנתבעת יחסים עם עלי, ובכלל זה האם נ/3 הוא מזויף אם לאו, משלא נקרא עלי לעדות, עדות שנדרשה במיוחד לאור טענת הנתבע, כי הסכם הנישואין הובא לו על-ידי עלי, לאחר שעלי והנתבעת הסתכסכו ביניהם, ולהערכתו הוא הביא לו את ההסכם, אחרי שהנתבע התגרש ממנה.

41. באחרית דבר אומר, כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענת הנתבעת ביחס להתנהגות התובע כלפיה, אשר מפאת צניעות הפרט לא אפרטה בפסק-הדין (ראה פרוטוקול מיום 10/9/2014, עמ' 26, שורות 14-17, עמ' 29, שורות 26-30, עמ' 30, שורות 3-4), משלא אוזכר הדבר מפורשות בכתב הגנתה, ואף לא נתמך בעדות מי מבני המשפחה שידעו על כך לטענתה. כמו כן, הנתבעת טענה בסיכומיה, כי היה על התובע להוכיח שגם הנתבע התנהג כלפיו בהתנהגות מחפירה, שכן שני הנתבעים נמצאים באותו צד, ושניהם קיבלו, כביכול, את המתנה מהתובע. משלא מצאתי לנכון לקבוע כי יש לייחס התנהגות מחפירה לנתבעת, הרי שכל העילה עליה מתבססת התביעה קרסה, ומשכך איני רואה לנכון לדון בטענה זו של הנתבעת.

42. מסקנתי מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי התובע להוכיח התנהגות מחפירה מצד הנתבעת, המצדיקה חזרה מהתחייבותו ליתן מתנה. לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת שהיא חזרה לקללו, או נכנסה לחנותו תוך גרימת נזק לו וכיוצ"ב, ובכלל זה שהתנהגה שלא כיאות כלפי הנתבע.

האם הדירה, נשוא כתב התביעה, הינה חלק מהרכוש המשותף בין שני הנתבעים:

43. אקדים ואומר, כי אין מקום לדיון בפלוגתא זו, שעה ששאלה זו אינה רלבנטית לתביעה נשוא דיוננו, אשר עניינה מתן פסק-דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם המתנה, כך שכל דיון בשאלה אם הדירה היא חלק מהרכוש המשותף אם לאו, מקומה להתברר במסגרת בית-המשפט לענייני משפחה. הדבר מקבל משנה תוקף לאור האמור בסיכומי הנתבעת, כי סוגיה זו מתנהלת בין הנתבעים בתביעה בבית-המשפט לענייני משפחה. למעלה מהצורך אומר, שהנתבעת אישרה, כי הבית נשוא המחלוקת, היה קיים לפני הנישואין, כאשר קומת הקרקע הייתה רשומה על שם הנתבע וקומה ראשונה על שם התובע. לשאלה, האם הדירה, נשוא המחלוקת, לא הייתה חלק מהרכוש המשותף שלהם, השיבה, כי הם לא סיכמו כלום.

44. בעניין רכישת הדירה, הגיש ב"כ התובע הסכם (ת/3) משנת 1996, ולגביו העיד התובע, כי המוכר שם, מכר לנתבע את הדירה בקומת הקרקע ולו את הדירה בקומה הראשונה, ומי ששילם עבור רכישת הדירות, הוא אביו ז"ל. זה היה לפני נישואיי הנתבע, כאשר הנתבעת לא הייתה כלל בתמונה ולא תרמה לתשלום בעבור הדירה. כמו כן, העיד התובע שהנתבע לווה ממנו כספים, וכאשר הגיע למצב שלא יכול היה להשיב לו אותם, ואף נזקק לכסף נוסף, סיכם עמו שיקבל ממנו את דירתו וישלם לו את היתרה. דא עקא, שב"כ התובע טען, כי אין להם מסמכים כיום על אותה העברה. התובע, העיד עוד, כי כשאביו קנה הדירות, הוא רשם על שם כל אחד מהם קומה, וכשהנתבע ויתר לו על הדירה כתוצאה מהכספים שלווה ממנו, דירתו נרשמה על שמו והעסקה דווחה למס רכוש. התובע לא זכר לומר באיזה שנה זה היה, ולדבריו: "אני יכול להביא מסמך" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5/5/14, שורה 5).

יחד עם זאת, התובע לא נקב סכום מדויק שהנתבע לווה ממנו ו/או היה חייב לו, ועדותו בעניין זה הייתה פתלתלה. לשאלה, כמה הנתבע היה חייב לו, השיב: "הרבה כסף. שווה לדירה, לאחר שהעביר לי את הדירה על שמי אני שילמתי לו את יתרת מחיר הדירה" (הדגשה לא במקור – ר.נ. שם, עמ' 14, שורות 9-10). הוא שילם לנתבע סכום בשווי של כ- 70,000$, שזה היה גם המחיר של הדירה:

"ש: זה הסכום שהוא שילם לך ההפרש או השווי של הדירה?

ת: זה כולל הכל, לא רק ההפרש.

ש: אתה שילמת לו את הסכום הזה?

ת: כן, בסביבות הסכום הזה" (שם, עמ' 14, שורות 13-16).

מנגד, השיב הנתבע לשאלה כמה היה שווה הבית בזמן שהעבירו לתובע, והשיב שאינו יודע, לא הביא שמאי, ואף לא ידע לומר, מה היה גובה החוב לאחיו באותה עת, אך לדבריו היה גבוה. אם לא די בכך, הרי שלשאלה, האם קיבל מהתובע הפרש, כשנתן לו את הבית, השיב: "לא, אני הייתי צריך לפרוע לו את החוב. רציתי להשתיק אותו" (שם, עמ' 24, שורה 25). אין להכביר במילים אודות עדות זו של הנתבע, שמעבר לכך, שלא ידע לומר כלל מה גובה החוב, ולא תמכו בכל אסמכתא, אלא אף סתר את דברי התובע, שלא קיבל ממנו הפרש בעבור הדירה.

בנוסף, התובע העיד ששילם לנתבע הרבה כסף, שילם עבורו שכ"ט עו"ד, בתלונות שהגישה נגדו הנתבעת, וגם שילם לו על כל ההתחייבויות שהיו לו, פעמים-שלוש שכר לו שירותי עו"ד, המדובר בהרבה כסף ויש לו רשימה בבית. התובע לא רק נמנע מלהגיש מסמך זה, הרי שבהמשך עדותו, לשאלה, האם יש לו מסמכים אודות החובות שהיו בינו לבין הנתבע, השיב בשלילה, ובהמשך, שינה מעט את גרסתו כדלקמן:

"ש: אין מסמכים, אין רישום של הסכומים שהוא היה מקבל מימך לטענתך?

ת: הייתי לפעמים רושם על נייר ואני לא יודע איפה זה, כשקיבלתי מימנו את הדירה לא שמרתי מסמכים. אם היה מתכחש לחוב הייתי שומר את המסמכים" (שם, עמ' 19, שורות 5-7).

הנתבע נשאל ממה נבע חובו כלפי התובע, והשיב שהוא שילם עבורו הרבה כספים לעו"ד, במעצרו הראשון עלה הדבר כ- 55,000 ₪, ולדבריו נעצר לראשונה אולי בשנת 2003, שנה וחצי-שנתיים לאחר נישואיו, וכי הוגש כנגדו כתב אישום. דא עקא, שגם במקרה דנא, הנתבע לא נדרש על-ידי התובע להציג כל אסמכתא לאישוש טענותיו.

התובע והנתבע העידו אם כך, כי העברת הדירה מהנתבע לתובע הייתה בשל חוב שחב הנתבע לתובע, אלא שהתובע לא הוכיח כאמור לעיל, מה היה גובה חוב הנתבע אליו, או מה היה שווי הדירה, וטענתו זו נטענה בעלמא, ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי. לא מצאתי את גרסת הנתבע כחיזוק ו/או כסיוע לגרסת התובע בעניין זה, שכן כאמור לעיל המדובר בשני בעלי דין בעלי אינטרסים זהים, הגם אם המדובר בתובע ונתבע.

45. למעלה מהצורך אוסיף ואומר, ומבלי שהדבר יתפרש כקביעת פלוגתא מאלו העומדות להכרעה בבית-המשפט לענייני משפחה, בעניין השאלה האם הדירה הינה חלק מהרכוש המשותף אם לאו, הרי קיים קושי ממשי בטענה שברגע שבני זוג קיבלו דירה בנישואיהם ואחר כך התגרשו, תצא האישה נקייה מכל זכות בדירה, במיוחד שהמשמורת על הילדים נתונה בידיה ובכל מקרה הבעל חייב במדור לילדים (ראה בעניין זה: עדותה בפרוטוקול מיום 10/9/2014, עמ' 28, שורות 1-8).

46. באחרית דבר, מצאתי לנכון לומר ביחס לטענת הנתבעת בסעיף 16 לכתב ההגנה, בנוגע להברחת נכסים, ובכלל זה בנוגע לפלוגתאות המוסכמות בעניין זה, כי אין לכך כל נפקות לעניין נשוא דיוננו, והשאלה הרלוונטית היא אם הייתה "התנהגותה המחפירה" מצד הנתבעת המצדיקה את ביטול הסכם המתנה, ומשמצאתי שהתנהגות הנתבעת לא הייתה מחפירה כלפי התובע ו/או הנתבע, הרי שדין התביעה להידחות.

סיכומו של דבר

47. אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון שהנתבעת הייתה מיוצגת ע"י הלשכה לסיוע משפטי. בעניין נתבע מס' 1, שגם הוא היה מיוצג ע"י הלשכה לסיוע משפטי – אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ה, 08 מאי 2015, בהעדר הצדדים.