בפניי תביעת נזיקין, לתשלום פיצויים בגין נזקים, שלטענת התובע, גרמה לו הנתבעת, בסך של 5,900,000 ₪, בעת חיפוש שנעשה בביתו ובמחדל באי השבת הרכוש שנתפס אצלו בחיפוש.
צו החיפוש ניתן, במסגרת חקירה משטרתית שנוהלה נגדו, בתיק חקירה שנפתח עקב תלונת שותפו לשעבר. התיק נסגר עקב "חוסר ראיות מספיקות" ובלאו הכי מבלי שהוגש כתב אישום.

רקע עובדתי

1. החל משנות ה – 90 היה התובע יחד עם אשתו לשעבר, גב' נאוה קורן (להלן גם: "נאוה"), בעל עסק לייצור ושיווק תכשיטים מזהב וכסף.
   בספטמבר 2004 התגרש התובע מאשתו.
2. בין התובע לבין מר אביחי חטב (להלן: "המתלונן" או "אביחי" או "חטב") הייתה מערכת יחסים עסקית בחברת א.ח. בראשית (להלן: "החברה") שהוקמה באפריל 2003 ועסקה בייצור ושיווק תכשיטים במפעל בתל אביב (להלן: "המפעל").
   הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת ההגדרה המשפטית למערכת היחסים העסקית שבין התובע לחטב (עובד, קבלן שותף וכד'). אולם לצורך תיק זה אין חשיבות להכרעה שיפוטית בסוגיה זו ולכן גם אם יכונו הצדדים שותפים, המשמעות הינה מבחינה תיפקודית עובדתית לתיק זה, ולא הגדרה או קביעת סטטוס משפטי.
3. ביום 28.11.2004 הגיש המתלונן במשרדי הנתבעת (להלן גם: "המשטרה") תלונה נגד התובע בגין עבירת גניבה ממעביד ואיומים (להלן: "התלונה").
4. ביום 30.11.2004 נעתר בית משפט השלום בתל אביב – יפו לבקשת חוקרי המשטרה (במסגרת ב"ש 7791/04) למתן צו חיפוש (להלן: "צו החיפוש") בדירה בה התגורר התובע – ברחוב יערי 6 בתל אביב (להלן: "הדירה") – לצורכי חקירת האמור בתלונה.
5. ביום 7.12.2004 בשעה 11:00 לערך, ביצעה המשטרה חיפוש בדירה בנוכחות הגב' אוסנת שמר (להלן: "אוסנת") שהתגוררה גם היא בדירה. התובע לא שהה באותה עת בדירה. בהמשך, לאחר שהגיע התובע לדירה, ערכה המשטרה חיפוש גם על גופו ותפסה צרור מפתחות ובו מפתחות הרכב של אוסנת ושל רכב נוסף שהיה בשימושו. המשטרה ערכה חיפוש גם ברכבים אלו. לאחר שהסתיים החיפוש והמשטרה תפסה רכוש, עוכב התובע והתלווה לשוטרים לתחנת המשטרה יחד עם הרכוש שנתפס.
   באותו יום, בשעה 15:15 לערך, שבו השוטרים, בליווי התובע, לדירה וערכו חיפוש נוסף (להלן: "החיפוש השני") במחסן השייך לדירה אשר נמצא במגרש החנייה מחוץ לבניין (להלן: "המחסן"). בחיפוש זה תפסה המשטרה רכוש נוסף ועזבה את המקום מלווה התובע שעדיין היה בחזקת מעוכב.
6. לאחר החיפושים ערכה המשטרה דו"חות חיפוש ודו"חות תפיסה וסימון לרכוש שנתפס (נספח ג' לכתב התביעה).
7. ביום החיפוש עוכב התובע לחקירה במשטרה במהלכה הכחיש את הנטען נגדו.
8. יומיים לאחר החיפוש - ביום 9.12.2004, הושבו לתובע חלק מהפריטים שנתפסו במסגרת החיפושים וביום 12.12.2004 הושבו לתובע פריטים נוספים. לטענת התובע, עיקר הפריטים שנתפסו לא הושבו לו עד היום.
9. ביום 12.12.2004 נערך במשטרה עימות בין התובע למתלונן.
10. ביום 19.12.2004 זימנה המשטרה את אחיו של התובע – מר יוסי סלמה (להלן: "יוסי") להעיד במסגרת החקירה. במהלך העדות נשאל יוסי בנוגע לסחורה המצויה ברשותו השייכת לתובע והתבקש להביאה לתחנת המשטרה. לטענת התובע, חלק מסחורה השייכת לו אוחסנה אצל יוסי. למחרת, הגיע יוסי לתחנת המשטרה עם הסחורה שאוחסנה אצלו, שכללה חומרי גלם (צינורות, מוטות כסף ואבני חן) והמשטרה תפסה לצורך החקירה גם פריטים אלו.
11. בחלוף שישה חודשים מעת התפיסה ומשלא הוגש כתב אישום נגד התובע, פנה האחרון למשטרה מספר פעמים בכדי לברר מדוע לא יושבו לחזקתו יתר התפוסים וזו השיבה כי התיק הועבר לפרקליטות ושם יוחלט כיצד לנהוג בתפוסים.
12. במהלך חודש אוקטובר 2006 קיבלו התובע ויוסי הודעה כי ביום 20.9.2006 התיק המשטרתי נגדם נסגר בעילה של חוסר ראיות מספיקות.
    לשאלת באת כוחם, עו"ד חדווה באום, מתי יושבו התפוסים, נענתה על ידי נציג הפרקליטות כי ברגע שיוחלט מה לעשות בתפוסים, יודיעו על כך לתובע.
13. ביום 3.7.2008 הוזמן יוסי למשטרה לקבל לידיו את הפריטים שנתפסו במסגרת עדותו (ביום 20.12.2004) והתובע הצטרף אליו. לטענת התובע, באותו מעמד, הושבו ליוסי התפוסים שנתפסו אצלו ולשאלת התובע מדוע הוא אינו מקבל חזרה את יתר התפוסים שנתפסו בדירה ובמחסן, השיב השוטר כי הוא "לא יודע" והציע לתובע להגיש בקשה מתאימה להחזרת התפוס.
14. ביום 11.8.2008 פנה התובע, באמצעות ב"כ, למשטרה בבקשה להחזרת התפוסים.
    ביום 1.9.2008 טענה המשטרה בתשובתה בכתב, כי על פי בדיקתה קיבל התובע את התפוסים ממחלקת הרישום והתובע הופנה לבירור באותה מחלקה.
    ביום 10.9.2008 פנה התובע באמצעות בא כוחו למחלקת הרישום בבקשה נוספת להשבת התפוסים.
    ביום 14.9.2008 השיבה המשטרה לתובע כדלקמן: "מצ"ב 4 דפי מחשב המתייחסים למוצגים שהוחזרו למרשך אורי סלמה".
    לטענת התובע, תשובה זו ריקה מתוכן והיא סותרת את המצב העובדתי לפיו הוא לא קיבל את יתרת התפוסים – הדף הראשון שצורף לתשובה עסק בפריטים שהושבו ליוסי ושלושת הדפים הנוספים כלל לא היו חתומים על ידי התובע.
15. לפיכך, ביום 2.10.2008 פנה התובע לבית משפט השלום בתל אביב בבקשה להחזרת תפוסים (ב"ש 4070/08) (להלן: "הבקשה להחזרת התפוסים").
    במסגרת ניהול ההליך בבקשה זו, התברר כי, בימים שלאחר החיפוש, המשטרה מסרה למתלונן בהפקדה את התפוסים (שלא הושבו לתובע).
16. ביום 29.12.2008 התקיים דיון במסגרת הבקשה ובסיומו הורה בית המשפט (כב' השופט בארי) למשטרה "להחזיר את הפריטים, למעט אלה שכבר הוחזרו, לידי המבקש." (להלן: "החלטת בית משפט השלום").
17. ביום 29.12.2008 וביום 5.01.2009 פנה ב"כ התובע למשטרה בדרישה לתאם מועד להחזרת התפוסים בהתאם להחלטת בית משפט השלום (נספח ט"ז לכתב התביעה).
18. ביום 1.02.2009 הגיש המתלונן ערר על החלטת בית משפט השלום- ב"ש (מחוזי ת"א) 9236/09, להלן: "הערר").
    ביום 8.3.2009 במהלך הדיון בערר בפני כב' השופטת מרים סוקולוב התברר כי התפוסים אינם בידיו של המתלונן שכן לטענתו הוא מסר אותם לצד שלישי וניתנה החלטת כב' השופטת סוקולוב (נספח י"ח לכתב התביעה) לפיה הערר נדחה (להלן: "החלטת בית המשפט המחוזי").
19. במסגרת התביעה שבנדון, הגישה המשטרה הודעה צד שלישי נגד המתלונן, אולם זו נמחקה בהסכמה בין הנתבעת לבין המתלונן ובהתאם להחלטה מיום 14.7.2010.

תמצית טענות התובע

1. במהלך שני החיפושים תפסו השוטרים מהדירה טובין וסחורה רבה מאוד, שכללה בין היתר, אלפי תכשיטים מזהב וכסף, חלקם הגדול משובץ באבני חן, חומרי גלם שונים (בהם זהב, כסף ואבני חן), מחרוזות, כלי עבודה לעבודה בצורפות, מודלים מכסף ושעווה, תבניות גומי (מודלים) לייצור תכשיטים, מחשב, מסך למחשב, מקלדת למחשב, קטלוגים שונים, מכשירי טלפון ניידים ועוד.
2. עיקר התפוסים, לרבות תכשיטי זהב וכסף, חומרי גלם מזהב וכסף, אבני חן, שעוות, כלי עבודה, מודלים מכסף ושעווה, תבניות גומי (מודלים) לייצור תכשיטים, לא הושבו לתובע.
3. במעשיה המתוארים לעיל, עוולה המשטרה כלפיו את העוולות הבאות; רשלנות, הפרת חובה חקוקה, גזל, עיכוב נכס שלא כדין והסגת גבול במיטלטלין.
4. המשטרה התרשלה כלפי התובע והפרה את חובת הזהירות בה היא חבה כלפיו – על המשטרה החובה להשיב לתובע את מלוא התפוסים אשר תפסה בדירתו ומשאלו לא ניתנים עוד להשבה, חובה על המשטרה לפצות את התובע בסכום כספי המשקף את שווים.
5. במעשיה ובמחדליה, גזלה המשטרה מהתובע מיטלטלין שהוא זכאי להחזיק ומסרה אותם לצד שלישי.
6. במעשיה ובמחדליה, עוולה המשטרה כלפי התובע עוולת הפרת חובה חקוקה של האמור בסעיפים 26, 27, 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "פסד"פ").
7. שני החיפושים לא בוצעו בפני שני עדים שאינם שוטרים כמתחייב לפי הדין והאמור בצו החיפוש. החיפוש השני נערך בניגוד להוראות צו החיפוש לפיו "אין להשתמש בצו זה יותר מפעם אחת".
8. המשטרה גרמה לתובע נזק ראייתי בכך שלא מילאה את דו"חות התפיסה כדבעי ומסרה את התפוסים למתלונן ללא פירוט מתחייב.
9. המסמכים שערכה המשטרה לאחר התפיסה (המכונים דו"חות תפיסה וסימון, נספח ג' לכתב התביעה) נערכו בצורה רשלנית. אין לראות בהם דו"חות, אלא לכל היותר מסמכים כלליים ביותר שמולאו על ידי השוטרים בניגוד להוראות הדין. במקום לערוך דו"ח המפרט את כמות התפוסים וזיהויים, משקלם אחד לאחד, סימני הזיהוי שלהם לרבות צילומם, הסתפקה המשטרה ברישום כללי ביותר ולא ניתן ללמוד מכך מה התפוסים שנתפסו במדויק לרבות כמותם ומשקלם.
10. הגם שחלפו שישה חודשים מעת התפיסה ולא הוגש כתב אישום נגד התובע ובניגוד לסעיף 35 לפסד"פ, לא השיבה המשטרה את יתרת התפוסים לתובע ולא ביקשה מבית המשפט ארכה להחזקתם. למשטרה כלל לא קיים שיקול דעת בנסיבות האמורות בסעיף 35 לפסד"פ. המשטרה לא יכולה לטעון כי התפוסים אינם שייכים לתובע.
11. במסגרת הבקשה להחזרת התפוסים, התברר, כי יום אחד בלבד לאחר התפיסה, בטרם מוצתה החקירה ומבלי לאפשר לתובע להביע את עמדתו בעניין, מסרה המשטרה את התפוסים לידי המתלונן, שוב, ללא פירוט מתחייב.
12. תגובת המשטרה לבקשה להחזרת התפוסים מיום 22.12.2008, בה התבקש בית משפט השלום לקבוע כי התפוסים שייכים למתלונן, הייתה שגויה מבחינה עובדתית ומשפטית והעלתה "ניחוח רע" של התערבות המשטרה בעניינים לא לה. למשטרה לא הייתה כל זכות למסור את התפוסים למתלונן אף לא בצורה של "הפקדה" ולא ברור מדוע היא מיהרה לעשות כן.
13. בידי התובע פסק דין חלוט המחייב את המשטרה להשיב לו את התפוסים.
14. הנזקים שנגרמו לתובע;
    שווי התפוסים שתפסה המשטרה ולא הושבו לתובע הוערך בכתב התביעה בסך של שלושה מיליון וארבע מאות אלף ₪.
    לאור התפיסה ואי השבת התפוסים לתובע, נבצר מהתובע להמשיך לעבוד בעסקו ונמנעה ממנו הכנסה שהוערכה בכתב התביעה בסך של שני מיליון ₪.
    עקב מעשי המשטרה נגרמה לתובע עוגמת נפש בגינה הוא זכאי לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
    

תמצית טענות הנתבעת

1. יש לדחות את התביעה. מדובר בתביעה שקרית ובתובע נוכל וגנב אשר עקץ את המתלונן, גנב ממנו את רכושו, וכעת, מנסה במרמה לשלוח ידו גם לקופה הציבורית. הרכוש שתפסה המשטרה הינו תולדה של הגניבה שביצע התובע במפעל החברה;
   עובר לאירועים נשוא התביעה, ניהל התובע מערכת יחסים קרובה עם משפחת המתלונן והיה לבן בית בה וזו אף סייעה לו בתקופה בה ניהל את הליך הגירושין מאשתו. התובע הציע למתלונן להקים חברה לייצור תכשיטים ובשל היותו מוגבל בחשבונות הציע התובע שהחברה שתוקם תהיה על שם המתלונן בלבד, כאשר בעתיד יחלקו השניים ברווחים לאחר החזר ההשקעות של המתלונן. התובע לא השקיע כלל בחברה והאמון של המתלונן בתובע היה רב ביותר והמתלונן אף שילם את מזונות התובע כדי להצילו ממאסר ותרם גם באופן אישי לילדיו של התובע. לאחר גירושיו (בספטמבר 2004), התובע כבר לא היה צריך את המתלונן וביום 6.11.2004 הגיע המתלונן למפעל של החברה וגילה שהוא רוקן מתכולתו ללא סימני פריצה - התובע רוקן את תכולת המפעל והעבירה לדירה, למחסן של הדירה, לרכבים נוספים ולמקום אחסון אצל יוסי. מהעדויות בחקירת המשטרה עולה כי הרכוש שנתפס אצל התובע שייך לחברה ולמתלונן בעליה. ביום 9.11.2004, במסגרת מפגש בין המתלונן והוריו עם התובע ויוסי, הזהיר יוסי את המתלונן והוריו מפני פנייה אפשרית למשטרה בעניין. בהמשך, הודה התובע בגניבה מספר פעמים והתנצל על כך.
2. אין לקבל את גרסת התובע בהיותה שקרית ואין לאפשר לחוטא לצאת נשכר; התובע שיקר, בין היתר, במסגרת הליך הגירושין מאשתו בבית המשפט לענייני משפחה, כשהעלים מבית המשפט רכוש שהיה לו באותה עת. לכן, אין לאפשר לו לטעון בנוגע לאותו רכוש שהעלים במרמה.
3. התובע הציג את עצמו במסגרת הליך הגירושין שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, כי הוא חסר רכוש ואילו בהליך דנן הוא טוען טענה הפוכה – כי עובר לתפיסה היה בידיו רכוש רב, חלקו הבריח והסתיר במסגרת הליך הגירושין.
4. מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה; הוכח כי התובע הוא שגנב את מה שטען כי המשטרה תפסה אצלו. לכל הפחות, התובע מודה כי גזל את גרושתו ושיקר לבית המשפט ולכל הצדדים בהליך הגירושין, באשר לרכוש הנתבע על ידו. לכן, הוא אינו יכול לתבוע בגין מעשה פלילי / עוולתי שהוא עולל בזמן שהוא טוען שהמעשה הפלילי הוא המקור לרכוש אותו הוא תובע.
5. לתובע אין זכות בעלות ברכוש נשוא התביעה והרכוש מעולם לא היה שלו; כאמור, התובע לקח ללא רשות רכוש השייך לחברה בבעלות המתלונן. התובע הודה כי לקח את הרכוש ממפעל החברה, התנצל על הגניבה, אישר כי לקח את רכוש החברה ואף הסכים להחזיר את מה שלקח בשלבי המשא ומתן עימו. המשטרה הוכיחה כי המתלונן הוא בעל הרכוש שנתפס. הרכוש הושב לבעליו הברור אשר מידיו נלקח שלא כדין, כנגד חתימה על כתב התחייבות לשמירתם. המשטרה תפסה בנכסים, בסופו של יום, ומתוקף תפקידה עבור הבעלים האמיתי.
6. במסגרת הליך הנזיקין בתביעה דנן, שאלת הבעלות על נשוא הנזק היא מקדמית ויש לדון בה. לתובע אין פסק דין חלוט הקובע את החזרת התפוסים שכן הללו לא נמצאים עוד אצל המתלונן. לעניין הבעלות, אין הכרעה סופית בהליך של החזרת התפוס שנוהל בבית משפט השלום בתל אביב.
7. על מנת להוכיח את עוולת הגזל על התובע להוכיח שהוא בעל הזכות להחזיק את הרכוש נשוא התביעה.
8. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר; למעלה מחמש שנים מקרות האירועים הנטענים בה. אף הפנייה למשטרה נעשתה בחלוף ארבע שנים מקרות האירוע.
9. הרישום של התפוסים במשטרה הינו מספק בהתאם לנסיבות. לנוכח השווי הנמוך עד אפסי של התפוסים, רישום התכשיטים באופן בו בוצע, מתיישב עם ההיגיון של רישום כללי.
10. הנתבעת הכחישה את כל הנזקים הישירים והעקיפים להם טען התובע. ממילא, לא נגרם לתובע כל נזק, כי לא נתפס דבר שהיה שלו.
11. לעניין הנזק; התובע לא הוכיח כי ניזוק והרכוש נשוא התביעה, אינו ולא היה שלו. מה שנכנס למשטרה בעקבות התפיסה, הוא מה שיצא למתלונן ושוויו היה אפסי לעומת סכום התביעה.
12. התובע עצמו העריך את שווי התפוסים בסך של 100,000 ₪. יש לקבל את חוות דעתו של השמאי אלי סטרול - שניתנה במסגרת הליך הגירושין של התובע - שהעריך את המלאי בשווי של 35,000 ₪ - 60,000 ₪.
13. לעניין הטענה בדבר נזק ראייתי; יש לנהוג בזהירות רבה ביחס לקביעת נזק ראייתי בנוגע למחדלי חקירה. העברת נטל הוכחה, אינה קובעת חובת תשלום. המשטרה הרימה את נטל ההוכחה משהוכיחה פוזיטיבית מהו הרכוש שנמצא בתפיסה וכן מה שוויו, לשיטתו של התובע. מי שגרם לנזק ראייתי הוא התובע היות והוא הגיש את התביעה בשיהוי ניכר ותמוה. בנוסף, התובע גרם גם לנזק ראייתי בהליך.

עדים ועדויות

1. מטעם התובע העידו ונחקרו לפניי; עו"ד ערן ברד, סנ"צ רפי רגב, התובע – אורי סלמה, אוסנת שמר, רו"ח רוני טיומקין, סרגיי מלישב, אלונה ברכה, עו"ד חדוה באום, יוחנן קורמן.
2. מטעם הנתבעת העידו ונחקרו לפניי; ערן מלכה, מנשה ניסים, דוד עטיה, חיים ספורטה, יניב ממן, יעקב אזולאי, צבי סינגר, שאול קראייף, שלום סימן טוב, מיכאל קיגל, אבי לוזיה, שלומי מנשה, אבי ראש, ירון לונדון, תמר שליט, אביטל גמליאל, קרן קידר, ענת מכלוף, רפאל חטב, יצחק דגון, עו"ד יהודה טלמון, אלי סטרול, יהודה כהן סעידוב, נאוה כהן.

הערה: ההדגשות בציטוטים ובאזכורים שיובאו להלן אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.

דיון

1. בתיק זה התגלו עובדות המצביעות באופן ברור על התנהלות בלתי תקינה או רשלנית של המשטרה ולטענת התובע, אף מעבר לכך.

באירועים המתוארים ואלו שיתוארו לעיל (והם רבים), אין שלב שלא ניתן למצוא בו התנהלות רשלנית או פגומה של המשטרה.

כל אחד מהאירועים הנ"ל מעלה תהיות ותמיהות, ועל אחת כמה וכמה, כולם ביחד.

1. טענות התובע בקשר לנזקיו, ובייחוד להיקפם, גם הן מעוררות תמיהות לא מועטות ולפעמים הרבה מעבר לתמיהה, כמו למשל העובדה, שהתובע הודה בפניי שלא אמר את האמת, כאשר ניהל הליכים משפטיים אחרים.

התנהלות התובע והפגמים בהוכחת נזקיו, אין בהם דבר, כדי להסביר את התנהלות המשטרה בפרשה זו, ועל כך בהמשך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות וקיימתי דיונים בנוכחות הצדדים, לרבות חקירות נגדיות, אני סבור כי דין התביעה להתקבל, אך סכום הפיצוי לו זכאי התובע הינו נמוך לאין שיעור מזה הנתבע על ידו והכל מהטעמים הבאים:

1. התביעה עוסקת בנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה ממחדל הנתבעת בהשבת יתרת התפוסים לידיו. ייתכן, כי מחדלי הנתבעת בתיק זה, החלו עוד קודם לחיפוש (שהיה ביום 7.12.04) כאשר כבר ביום 29.11.2004, יום לאחר הגשת התלונה במשטרה, בטרם ניתן צו חיפוש, בטרם בוצעו החיפושים וממילא בטרם עוכב ונחקר התובע, החליט רפ"ק ערן מלכה: "לזמן את שני הצדדים אליך להסדר העניין והחזרת הציוד למתלונן בדחיפות".

כיצד ידע רפ"ק ערן מלכה, כבר בשלב זה, שייתפס ציוד בחיפוש, שהציוד לא שייך לתובע, אלא למתלונן, ומכח איזו סמכות, החליט כי יש להשיב למתלונן את הציוד. על כך לא ניתנה תשובה הגיונית או מספקת ואולי כבר מכאן ניתן ללמוד ולהסיק, שהמשטרה בהנחית רפ"ק מלכה, החליטה שלא כדין ושלא בסמכות, להשיב את הציוד למתלונן בפרט שהחלטה שכזו התקבלה, עוד בטרם בוצעה חקירה או בדיקה כלשהיא.

1. אחת הטענות המרכזיות של הנתבעת, היא - שהיות והתובע שיקר בפני בית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליך הגירושין מאשתו לשעבר- נאוה, בנוגע לכמות הרכוש שבחזקתו, אין לאפשר לו לזכות בתביעה דנן בפיצוי עבור אובדן אותו רכוש שהוא הסתיר בשעתו מבית המשפט לענייני משפחה או כי הרכוש שנתפס אינו שייך לתובע אלא למתלונן-חטב.

איני סבור כי הדרך הנכונה להתמודד עם מחדלי המשטרה כאן, היא העברת "הכדור" לתובע בטענה כי הרכוש אינו שלו ולכן תביעתו להידחות. קשייו של התובע בהוכחת נזקיו הם גדולים וכבר עתה ניתן לומר שלא עמד ברובם, אך אין באלו כאמור, כדי לכפר - והחשוב מכך כדי להסביר, את מחדלי המשטרה בפרשה זו, שנמצאו על כל צעד ושעל, לאורך תקופה ארוכה, ואני סבור שעל כך ניתן גם לומר למשטרה ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות הגנה" ולתובע מאידך- ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

1. הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" מקורו בהשקפה לפיה טובת הציבור מחייבת כי בתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת זכויות ומתן סעדים המתבססים על פעולות אסורות, הנוגדות לחוק. עקרון זה ביסודו לא נועד לעשות משפט צדק בין הצדדים, אלא עוצב למען "תיקון עולם", ותכליתו למנוע שימוש בבית המשפט כאמצעי למימוש מעשים לא כשרים (ראה: ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י 1121 (1956); אהרן ברק "הגנות: שלילת תביעת הניזוק מפני "טובת הציבור"", בתוך: דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי, עורך, מהדורה שניה) 340 (1976) (להלן: "ברק")). לכלל זה תחולה רחבה בענפי המשפט האזרחי, ובכלל זה בדיני הנזיקין (ראה: ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט(1) 429 (1964); ד"נ 5/65 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד כ(1) 561 (1966)). הרעיון הטמון בדוקטרינה זו הוא שמי שחטא, אין לתת לו ליהנות מפרי חטאו, דבר העומד בניגוד לתקנת הציבור ואשר יש בו משום "עלבון למצפון" (ראה: ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם בנבו, 21.10.2009) (להלן: "ענין אלון"); ע"א 2242/03 אברהם נ' ראשד, פסקה 16 (פורסם בנבו, 18.7.2005) (להלן: "ענין אברהם"); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (2003)).
   על פי התפיסה השיפוטית הנוהגת בעת זו, לבית המשפט נתון שיקול דעת אימתי למשוך ידיו מדיון בתביעה שעילתה נגועה באי-חוקיות או אי-מוסריות ומתי להיזקק לה, חרף הפסלות המכתימה אותה. גבולותיו של הכלל אינם חדים וברורים ויישומו הלכה למעשה מערב שיקולים שונים שבאינטרס ציבורי, העשויים להשתנות ממקרה למקרה.
2. המבחן המקובל לעניין זה נוטה להתבסס על מידת הפליליות או חוסר המוסריות של התנהגות התובע (ראה: ברק, בעמ' 341-342). הגמישות ביישומו של העיקרון רואה בטובת הציבור את השיקול המרכזי, ובמסגרת זו ישנה התחשבות, בין היתר, במידת האשם הפלילי או המוסרי הדבק בתובע. דרגת החומרה של האשם אינה ניתנת להגדרה מדויקת, והיא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות העניין (ענין אלון, פסקה 9 (השופטת ארבל)). גם מידת אשמו של הנתבע עשויה לשמש גורם התייחסות לעניין זה, ועשוי להינתן משקל לתכלית הציבורית שבהעמדת התנהגות הנתבע למבחן שיפוטי, כדי שלא יצא חוטא נשכר נוכח החלת הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. לפעמים, עשוי האינטרס הציבורי להצדיק את בחינת אחריותו של הנתבע, חרף היות עילת התביעה נגדו פסולה אף היא מחמת אי-חוקיות (ענין אברהם, פסקה 16 (השופטת ביניש).
3. בענייננו, כפי שיפורט בהרחבה להלן, התובע הודה במהלך ההליך דנן כי הוא שיקר בעדותו בבית משפט לענייני משפחה ואכן קיים פסול בהתנהגות זו. כך למשל, בסיכומיו ציין התובע כי במסגרת ההליך הוא השיב גלויות והודה, כי במסגרת המאבק בינו לבין גרושתו הוא אכן העלים נכסים מבעלי תפקידים שמונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 173 לסיכומים).
   מנגד, אני סבור, כאמור כבר וכפי שיובהר עוד בהרחבה להלן, כי אף המשטרה, פעלה במקרה דנן באופן פסול, רשלני, תוך הפרה של חובותיה על פי דין. לכן, דחייה של תביעת התובע רק מהטעם האמור (ששיקר בבית המשפט לענייני משפחה כטענתו), משמעותה גם שהמשטרה לא תיתן את הדין על מעשיה ובכך יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי להעמיד למבחן את התנהגותה הרשלנית של המשטרה, המנותקת מהתנהגותו של התובע.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם ולא אתעלם מהתנהלותו השקרית של התובע וזו תילקח בחשבון בעת דיון בסוגיית נזק שנגרם לו.

1. להלן אבחן את התנהלות המשטרה במקרה דנן בהתאם לעוולות השונות;

הפרת חובה חקוקה

1. העוולה קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע כדלקמן:

"63. (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק — למעט פקודה זו — והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני."

1. לעוולה זו חמישה יסודות: (1) חובה המוטלת על המזיק על-פי חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (5) הנזק הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק (ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 14 (2003)).
   להלן אבחן קיומם של יסודות אלו על המקרה דנן;
   
2. יסוד ראשון - החובה המוטלת על המזיק על פי חיקוק – בעת תפיסת חפצים על ידי המשטרה;

המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) לפסד"פ, והוא כולל מספר חלופות שכל אחת מהן עשויה לשמש מקור סמכות לתפיסת חפץ.
לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, נתונה לבית משפט השלום סמכות, לפי סעיף 34 לפסד"פ, להורות על שחרור החפץ בתנאים שיקבע. בצד סמכותו של בית המשפט להורות מה ייעשה בחפץ תפוס על פי בקשת איש משטרה או בקשת אדם הטוען לזכות בחפץ (בהתאם לאמור בסעיף 34), מורה סעיף 35 לפסד"פ מה ייעשה בחפץ אשר נתפס כאשר בתוך 6 חודשים מיום תפיסתו לא הוגש משפט אשר בו החפץ אמור לשמש ראייה, או לא ניתן לגביו צו בית משפט על פי סעיף 34 לפסד"פ.
במצב כזה, קובעת הוראת חוק זו, כי על המשטרה להחזיר את החפץ לאדם אשר מידיו הוא נלקח, ובית המשפט מוסמך להאריך את התקופה בתנאים שייקבעו.

זו לשון הוראת סעיף 35 שכותרתו "החזרת תפוס על ידי המשטרה":
"35. אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע."

הקביעה בסעיף 35, היא ברורה, חד משמעית וקטגורית- החפץ צריך להיות מוחזר למי שממנו הוא נלקח, אלא אם התקבל צו שיפוטי המורה אחרת. כאן בענייננו לא רק שלא ניתן צו שיפוטי אחר, אלא ניתן צו המורה להחזיר לתובע את אשר נתפס אצלו ולכן למשטרה אין שיקול דעת והיא אינה יכולה לשים עצמה כמכריעה, של מי התפוס ולמי יש להשיבו.

1. בבש"פ 555/07 מוחמד יחיא נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו 6.3.2007), להלן: "עניין יחיא" הדגיש בית המשפט (פסקה 13 לפסק הדין) כי:
   "במסלול זה לא ניתן למשטרה שיקול דעת למי להחזיר את החפץ, שכן החוק מורה לה, בהתקיים התנאים המוקדמים, כי עליה להעבירו לידי המחזיק שמידיו הוא נלקח, או לחלופין, לפעול במסגרת המסלול המותווה בסעיף 34 לפקודה, ולקבל צו שיפוטי שיורה לה כיצד לנהוג בתפוס."
   ככל שלמשטרה יש ספק שהיא מחזירה תפוס למי שאינו ראוי לכך מבחינת הדין, עומד לה הנתיב שנקבע במפורש בדין, לפנות לבית המשפט, שיאריך את המועד או שיתן הוראה בשונה מזו הקבועה בדין - לפיה על המשטרה להשיב את התפוס "לאדם אשר מידיו נלקח".
2. חובת רישום התפוסים;
   כבר, במסגרת הליך התפיסה, חלה חובה על המשטרה לרשום את התפוסים.
   סעיף 27 לפסד"פ שכותרתו "רשימת החפצים שנמצאו" קובע כי:
   "27. רשימת כל החפצים שנתפסו אגב חיפוש, בין שנערך על פי צו ובין שלא על פי צו, והמקומות שבהם נמצאו, תיערך על-ידי מי שביצע את החיפוש ותיחתם בידי העדים או בחותמתם.".

רישום שכזה, משמעו, רישום ותיעוד מדויק וברור, כדי שלא תהיה מחלוקת מה נתפס, כפי שהתגלעה מחלוקת שכזו, בענייננו.

1. יסוד שני - החיקוק נועד לטובת הניזוק – לא יכולה להיות מחלוקת כי הסעיפים האמורים לעיל נועדו להגן על האדם ממנו נתפסו החפצים, תוך איזון בין הפגיעה בקניינו לבין קיומו של הליך פלילי תקין.
   תפיסת חפציו של אדם, היא ללא ספק פגיעה בקניינו. פגיעה זו אפשרית ומותרת במסגרת "חוק- יסוד, כבוד האדם וחרותו", הקובע בסעיף 3 ש"אין פוגעים בקנינו של אדם". ברור שחיפוש ותפיסה הם לתכלית ראויה, אך סעיף 8 לחוק מבהיר למניעת ספק כי במקרים חריגים שכאלה הפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". מכאן, שמקום בו נעשית פגיעה מותרת שכזו היא צריכה להיעשות בזהירות , במידתיות, כשאין כל מוצא אחר, ובייחוד יש להקפיד בה, על כל תג ותו רישומי, כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק מה נתפס.

לעניין תפיסת חפצים, בתי המשפט הדגישו זה מכבר כי עצם התפיסה: "פוגעת, מעצם מהותה, בזכות האדם לקנין; לפיכך, בביצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה, או אמור לשמש ראייה במשפט. הצורך באיזון ראוי כאמור קיים לא רק בשלב התפיסה גופו, אלא גם לאחר מכן, וכל עוד המשטרה מחזיקה בתפוס, וכן בשלב שבו יש להכריע אם יש מקום לשחרור החפץ. באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורל התפוס יש להתחקות אחר תכלית התפיסה, ואם תכלית זו פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס." (ראה: עניין יחיא שאוזכר לעיל).

1. גם בבש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.5.2000), נפסק מפי השופטת פרוקצ'יה כי:
   "בית משפט זה הביע דעתו בעבר כי שלילת רכוש תפוס מבעליו בשלב הביניים שמתחילת הליך הפלילי ועד לסיומו הנו צעד דרסטי שראוי למנעו במידת האפשר, בשוללו מהזכאי לו את ההנאה מזכות הקנין, לעיתים לתקופה ארוכה, בטרם התבררו מכלול העובדות הצריכות לענין. מכאן, הגישה הרווחת היא כי כאשר עומדת זכות הקנין כזכות יסוד מצד אחד ומצד שני ניתן לעשות שימוש באמצעים חלופיים שונים על מנת להבטיח את מימוש תכלית החילוט בעתיד - ראוי לנקוט אמצעים אלה ככל הניתן כחלופות לתפיסה והחזקה של רכוש בטרם הרשעה".
2. לעניין אופן רישום המוצגים שנתפסו, בע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' איסמעיל בן מחמוד זביידה (פורסם בנבו, 10.5.2004) עמד בית המשפט (כב' השופטת ביניש) על החשיבות באותו רישום וסימון של המוצגים וקבע:
   "חובה על העוסקים במלאכה להקפיד על שמירת זכויותיהם של נאשמים. רישום מפורט המתעד את הליך תפיסת המוצגים והמקום בו נתפסו, סימון המוצגים באופן שיאפשר את זיהוים וכן רישום מסודר המתעד את הובלת המוצגים לאחסון- כל אלה חיוניים לשם הוכחת תקינות החקירה ועל-מנת ליתן לנאשם אפשרות להתגונן כיאות מפני האישומים כנגדו. פגמים חמורים בנוגע להוכחת התפיסה של המוצגים, זיהוים והובלתם, עלולים לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובאפשרותו לנהל הגנה ראויה. במקרים כאלה, עלולים הפגמים האמורים להוביל לזיכוי הנאשם על-מנת שלא ייגרם עיוות-דין."
3. יסוד שלישי – המזיק הפר את החובה המוטלת עליו – ולענייננו הפרת החובה להשיב את התפוסים לתובע ; בפועל, כפי שאף המשטרה מודה, בסופו של יום משהוחלט לסגור את תיק החקירה נגד התובע, היא לא השיבה את יתרת התפוסים לתובע. הגם שהיו בעניין זה סתירות בגרסת של המשטרה, בעיקר בהליך שנוהל בבקשה להחזרת התפוס, לבסוף הודתה הנתבעת שהתפוסים, שלא הועברו לתובע, הועברו למתלונן.
   המשטרה העבירה את התפוסים למתלונן ב"טכניקה" מוזרה של "נאמנות / הפקדה" אך עד מהרה הסתבר שטכניקה שכזו לא רק שלא מעוגנת בדין, אלא שאין בה כל תועלת שכן כצפוי, המתלונן העבירם לצד שלישי, והלכה למעשה, כיום לא ניתן להשיב את התפוסים גופם לתובע.
4. בסיכומיה, מודה המשטרה כי היא: "אינה חולקת על החובה לפי הדין, בהקשר של החזרת התפוס. אין גם חולק, כי בסוגיית החזרת תפוס, ובודאי ככל שלא הוגשה בקשה לפי ס. 34, אין הנתבעת, משטרת ישראל, מחליטה בדבר גורלו של התפוס והבעלות בו." (סעיף 35 לסיכומי המשטרה).
5. בית המשפט כבר עמד בעבר על חשיבות ההפעלה הדווקנית והמדויקת של סמכויות המשטרה לפי סעיפים 34 ו – 35 לפסד"פ ועל הצורך להימנע מקיצורי דרך בעניין זה, וכך נקבע:
   "כאשר על הכף מונחת זכות יסוד של הפרט על קניינו ומנגד סמכות הרשות ליטול ממנו את קניינו, על הרשות למלא בקפדנות אחר הוראות החוק ולנקוט את הצעדים המתחייבים ממנו כדי להפעיל את סמכותה. דרישה זו אינה פורמאלית גרידא. היא נובעת מתפיסת היסוד של המחוקק ושל השיטה בדבר האיזון ההולם בין צרכי הציבור ובין זכויות הפרט, ואין להקל ראש בצעדים שיש לנוקטם בדרך לפגיעה באותן זכויות" (ראה: פרשת עובדיה, בעמ' 477; בש"פ 998/05 פפיסמדוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.3.2005); עניין יחיא, פסקה 18).
6. בהקשר זה, אני סבור כאמור, כי יש לדחות את טענתה המרכזית של המשטרה לפיה ראשית יש לדון בשאלת הבעלות בתפוסים והיות, ולשיטתה, התובע אינו הבעלים של התפוסים, אלא המתלונן, אין לקבל את תביעת התובע; זה ניסיון ברור של המשטרה לחמוק מלקיים דיון בשאלת מחדליה היא, והמשמעויות הנובעות מכך.
   הוראות סעיף 35 לפסד"פ הן ברורות וקובעות כי יש להחזיר את התפוסים לאדם ממנו נלקחו. אין מחלוקת במקרה דנן, כי המשטרה לא ביצעה זאת, לא פנתה לבית המשפט לפי סעיף 34 לפסד"פ ובכך הפרה את חובתה החוקית.
7. בעניין יחיא, מתח בית המשפט ביקורת על המשטרה שהעבירה את התפוס לידי צד שלישי ולא החזירה אותו לאדם ממנו הוא נלקח, תוך שצוין כי:
   "בפעולתה כאמור, חרגה המשטרה מהסמכות שניתנה לה בסעיף 35 לפקודה. שהרי כל שהוסמכה לעשות על-פי אותה הוראה הוא לשחרר את התפוס בהתקיים התנאים האמורים שם, לידי האדם "אשר מידיו נלקח", החפץ, כאמור שם. אם סברה המשטרה כי אין מקום להחזיר את הרכב למחזיק, היה עליה לפנות לבית המשפט בהליך על פי סעיף 34 לפקודה ולקבל צו שיפוטי שיורה לה למי להחזיר את הרכב." (פסקה 15 לפסק הדין בעניין יחיא).
8. בע"ח (מחוזי חי') 18563-04-14 א. חמלני טכנולוגיות (2007) בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.4.2014) העבירה המשטרה תפוסים, לגביהם נטען כי הם נושאים סימני מסחר מפרים של חברה מגרמניה, למחסני החברה המתחרה שטענה כי זכויותיה בתפוסים הופרו. בית המשפט, לאחר שקבע כי על המשטרה להעביר את התפוסים לאדם שמידם נלקחו בהתאם לסעיף 35 לפסד"פ, הוסיף וציין כי:
   "...מדובר במצב אבסורדי. המשטרה תופסת קניינו של אדם ומוסרת אותו לידי גורם זר, רק משום שאותו גורם טוען לזכות, מבלי שנערכה בדיקה מעמיקה, ומבלי שניתנה החלטה שיפוטית לעניין זה. הפקעה קניינית מעין זו, גם אם היא זמנית, אינה סבירה ונעדרת כל עיגון חוקי." (פסקה 7 לפסק הדין).
   בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעניין חמלני נדחתה (בש"פ 3405/14 מדינת ישראל נ' חמלני טכנולוגיות (2007) בע"מ (פורסם בנבו, 1.6.2014), תוך שבית המשפט מפי כב' השופטת ברק ארז, חזר והדגיש כי:
   "אם כן, במבט הצופה פני עתיד, ראוי שהמשטרה ורשויות האכיפה יקפידו לפעול בהתאם להוראות סעיפים 34-35 לפקודת סדר הדין הפלילי בכפוף למגבלות הקבועות בהם, ובכלל זה לעניין פרקי הזמן שעליהם הם מורים, ובשים לב לאמות המידה שהותוו לצורך כך בפסיקתו של בית משפט זה... אין צורך להכביר מלים על החשיבות הנודעת לכך – לנוכח ההקפדה הנדרשת ביחס לתנאים שנקבעו להפעלת סמכויות סטטוטוריות באופן כללי, ולא כל שכן בשים לב להשלכותיהן של הסמכויות הנדונות על זכות הקניין, שהיא זכות יסוד מוגנת, הדגשה שאף היא חזרה ונשנתה בפסיקתו של בית משפט זה." (פסקה 19 לפסק הדין).
9. גם בע"ח (מחוזי ב"ש) 15139-01-13 מדינת ישראל נ' שלומי ואזנה (פורסם בנבו, 6.6.2013) קבע בית המשפט, תוך שחזר על העקרונות הקבועים בסעיף 35 לפסד"פ, כי: "מה עוד, שסעיף 35 קובע במפורש כי במידת הצורך התפוס יושב "לאדם אשר מידיו נלקח", כך ששאלת הבעלות רלוונטית פחות כאשר מדובר בהחזרת תפוס בשל חלוף 6 חודשים להחזקתו." (פסקה 8 לפסק הדין).
   בע"ח 47380-05-12 שמואל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.7.2012) נפסק כי עצם העובדה שהמשטרה לא הגישה בקשה להארכת החזקת התפוסים במסגרת פרק הזמן הקבוע לכך בסעיף 35 לפסד"פ, נחשבת למחדל הנמנה על אחד מהפגמים והליקויים בהתנהלות המשטרה בהליך התפיסה.
10. בענייננו, הדברים עוד יותר ברורים מקום שכבר ניתנה החלטה שיפוטית חלוטה שקבעה כי המשטרה כשלה בבירור עובדות המקרה וכי עליה להחזיר את התפוסים לתובע;
    בהחלטת בית משפט השלום במסגרת הבקשה להחזרת התפוסים קבע כב' השופט בארי כדלקמן;

"למרבה התמיהה, נמסר למבקש כי הפריטים האלה נמסרו לו, אולם בדוח המחשב שהוצג לב"כ המבקש אין חתימה של המבקש המלמד על קבלת הפריטים.
...
לאחרונה ביום 22/12/08 התקבלה תגובה מפורטת של רב פקד ערן מלכה, שמעלה טענות חדשות שלא בא זכרן בתגובות הקודמות וכן בתשובות שניתנו לב"כ המבקש.
היה מצופה מהמשטרה לעשות בירור יסודי נוכח הבקשה שהופנתה אליה על ידי ב"כ המבקש.
נוכח כל האמור לעיל, אני מורה להחזיר את הפריטים, למעט אלה שכבר הוחזרו, לידי המבקש.
להשלמת התמונה ברצוני לציין כי תמוהה התייחסותו של רב פקד מלכה נוכח העובדה כי חלק מהפריטים הוחזרו זה מכבר למבקש."
(ההדגשות בקו, ההגדלות וההבלטות, אינן במקור).

בהחלטה זו דחה כב' השופט בארי את בקשת המשטרה (שהובאה בפניו מפי רפ"ק ערן מלכה במסגרת תגובתה לבקשה להחזרת התפוסים): "להורות על הסרת התחייבות החברה להחזיק ברכוש עד גמר ההליכים המשפטיים ולמעשה להורות על העברת הרכוש לידי החברה לצמיתות".

1. מן הראוי להדגיש כי החלטת בית משפט השלום נותרה בעינה, מאחר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נדחה הערר שהגיש המתלונן על החלטת בית משפט השלום.
   כך קבעה כב' השופטת סוקולוב, בהחלטתה במסגרת דחיית הערר;
   "... היום במהלך הדיון בערר שהגיש על ההחלטה דנן מר חטב אביחי, נודע לבית המשפט ולנוכחים כאן לראשונה, שהתפוסים נשוא הדיון אינם נמצאים יותר ברשותו של העורר למרות שנמסרו לו כנאמן והוא חתם על הצהרה במשטרת ישראל שהוא קיבל אותם לרשותו כנאמן.
   ....
   מאחר והתפוסים אינם מצויים בחזקתו של העורר (הנאמן עליהם) ולדבריו העבירם לאחר, אין גם מקום לדון בערר שהוגש על החלטת כב' השופט בארי שקרוב לוודאי לא היה דן אם היה יודע שהתפוסים אינם מצויים בחזקת הנאמן.
   אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערר.
   הצדדים יפנו במידת הצורך לבית משפט אזרחי לצורך מיצוי זכויותיהם." (ההדגשות בקו, ההגדלות וההבלטות, אינן במקור).

לפיכך, משנדחה הערר בבית המשפט המחוזי, נותרה על כנה החלטת כב' השופט בארי כי יש להשיב את התפוסים לתובע.

1. כאמור כבר, לגישתה של המשטרה התפוסים לא היו שייכים מלכתחילה לתובע ולכן אין מקום להשיב לו אותם. אלא, שגרסה זו נסתרה לא רק בהחלטת בית משפט השלום הנ"ל, אלא גם בעדותו של רפ"ק ערן מלכה עצמו שהעיד, כי היו פריטים שנתפסו אצל יוסי (אחי התובע) והוחזרו לו, הגם שהמתלונן זיהה שאותם פריטים שייכים לו.

כך הצהיר ערן מלכה (סעיף 32 לתצהירו): "באשר לרכוש שנתפס מאחי התובע ב 20.12.04, והובא לתחנת המשטרה – רכוש זה, כאמור, הוחזר ליוסי סלמה והוא אף אישר זאת בדיעבד... יצוין, כי אף לגבי רכוש זה, טען המתלונן כי הוא שייך לחברה, אך רכוש זה, בסופו של דבר, נותר במשטרה, כאמור ונמסר, לבסוף, ליוסי סלמה." – המשטרה לא הסבירה מדוע חלק מהרכוש הוחזר ליוסי, הגם, שלטענתה, זהו רכוש שהיה שייך מלכתחילה למתלונן ולשיטתה נגנב כאמור על ידי התובע.

1. הפרת החובה לרשום את המוצגים שנתפסו בהתאם לסעיף 27 לפסד"פ;

כפי שיפורט להלן, רישום התפוסים על ידי המשטרה בכל שלבי הטיפול בתיק החקירה, ובפרט בעת התפיסה, ובעת הרישום על ידי החוקרת במשטרה, נעשה בצורה רשלנית ובלתי תקינה תוך הפרת סעיף 27 האמור לעיל.

1. מפאת חשיבות אופן רישום דו"חות החיפוש, אצטט להלן את שנרשם בהם;
   בדו"ח תפיסה וסימון מיום 7.12.2004 שנערך לאחר החיפוש והתפיסה שבוצעו בדירה (נספח ג' לכתב התביעה) נרשם, כי במסגרת החיפוש נתפסו, בין היתר:
   "1. תיק ירוק ובתוכו: פלטה מעץ המכילה 31 טבעות כסופות, פלטה המכילה 15 עגילים בצבע כסף, בד לבד המכיל 11 צמידים ומחרוזות. שקית ניילון צהובה ו 4 שקיות שקופות המכילות כולן מס' רב של תכשיטים שנתפס בחדר השינה.
   2. קופסת פלסטיק כתומה ובה כלי עבודה שונים שנתפסה במגירה השמאלית בחדר השינה.
   3. שקית צהובה ובה מס' רב של תכשיטים ארוזים בניילונים קטנים ובתפזורת. מס' פלטות גומי המשמשות להטבעת תכשיטים וחותמת בשם "עיצובים" קניון סחרוב שהיתה מתחת למיטה בחדר השינה.
   4. שקית סגולה שהיתה מתחת למיטה ובה כלי עבודה שונים הקשורים לצורפות.
   5. תיק שחור מבד ובתוכו בד לבד ובו 23 מחרוזות שונות, שקית ובה 5 טבעות וצמיד המכיל מס' רב של טבעות המשמשות למדידת טבעות.
   6. שקית של קופת חולים ובה תכשיטים שונים בתפזורת.
   7. שקית לבנה ובה מס' רב של גומיות להטבעת תכשיטים ושקית קטנה עם 2 טבעות שהיתה בארון הבגדים מצד שמאל.
   8. שקית שקופה ובה מס' רב של מחרוזות שהיתה בארון הבגדים השמאלי בתוך שקית סגולה ובה גם שקיות נייר בצבע אדום.
   9. קופסה פלסטיק שקופה בתוך ניילון שקוף ובה טבעות משעווה אדומה שהיתה בתוך תיק שחור בארון בתוכו נתפס גם תיק קטן ובו מסמכים שונים.
   10. מכשיר מירס אפור...
   11. קופסה חומה ובה תכשיטים שונים שהיתה בארון הבגדים הימני.
   12. קופסה פלסטיק ובה תכשיטים ארוזים במעטפות נייר עם הוראות תיקון שהיתה בארון הבגדים הימני.
   13. מערכת מחשב...
   14. טבעת כסף ועליה כתוב "שאה" שנתפסה בכיסו של המעוכב.
   15. מכשיר סלולרי...
   16. מכשיר סלולרי...
   17. שקית צהובה ובה צרור מפתחות גדול המכיל מפתחות מסוגים שונים...."
   
2. באופן דומה, גם בדו"ח תפיסה וסימון מיום 7.12.2004 שנערך לאחר החיפוש והתפיסה שבוצעו במחסן נרשם, כי במסגרת החיפוש נתפסו, בין היתר:
   "מוצג מס' 1 – קופה רושמת...
   מוצג מס' 2 – ארגז חום ובתוכו כלי חרס ומעמדים לתכשיטים בגדלים ומסוגים שונים.
   מוצג מס' 3 – קרטון המכיל 2 חנוכיות בצבע כסף.
   מוצג מס' 4 – 5 קטלוגים של תכשיטים.
   מוצג מס' 5 – שקית המכילה שקיות + קופסאות שבתוכן תכשיטים בגדלים וסוגים שונים.
   מוצג מס' 6 – מסמכים שונים.
   מוצג מס' 7 – טבעת בתוך שקית ניילון ונייר בתוכה.
   מוצג מס' 8 – 2 ארגזים חומים המכילים גומיות לשעוות לייצור תכשיטים."
3. מעיון בדו"חות תפיסה אלו, עולה כי רב הנסתר בהם על הנגלה וניתן להעלות על הדעת, או ניתן לגרוס כל גרסה אפשרית, מה היה באותן שקיות, באותן שקיות שהיו בתוך שקיות אחרות, באותם הארגזים וכד' הן לעניין סוג התפוסים (זהב, כסף, יהלומים, פנינים, אבני חן, שרשראות וכד') והן לגבי כמותם.
   כפי שניתן לראות הדו"חות נרשמו בצורה כוללנית ובלתי מפורטת. לא ניתן להבין מהרשום בהם מה בדיוק נתפס באותו מעמד ובוודאי שאין באופן רישום זה כדי לקיים את הדרישה האמורה בסעיף 27 לפסד"פ בדבר רישום: "כל החפצים שנתפסו".
   בדו"חות אלו נעשה שימוש בשפה כללית וכוללנית למדי – מאותם מונחים כגון: מס' רב של תכשיטים, כלי עבודה שונים, מס' רב של טבעות, מספר פלטות גומי, תכשיטים שונים בתפזורת, מס' רב של גומיות, מס' רב של מחרוזות, תכשיטים שונים, תכשיטים ארוזים, מעמדים לתכשיטים בגדלים ומסוגים שונים, תכשיטים בגדלים וסוגים שונים – לא ניתן להבין באופן מדויק מה בדיוק נתפס בהליך.
   בנוסף, הפריטים שנתפסו, לא נשקלו, לא צולמו בצורה ברורה ולא תועדו באופן מספק המאפשר זיהויים במידת הצורך, ככל שהדבר נדרש לצורכי חקירה או לשם החזרתם לתובע בנסיבות האמורות בסעיף 35 לפסד"פ. רישום כוללני זה לא מאפשר התחקות באופן מעשי אחר אותם מוצגים בהמשך ההליך.
   אני סבור כי יש לדחות בעניין זה את טענת הנתבעת, כי לאור השווי הנמוך של התכשיטים הרישום היה מספק. בהעדר רישום מדויק, כאמור, ממילא לא ניתן לקבוע האם מדובר על שווי נמוך של תכשיטים אם לאו ואיש לא שֹם את אנשי המשטרה לשׁום שוויו של רכוש שנתפס בייחוד כאשר לאותם אנשי המשטרה אין את הכישורים לכך (הם אינם שמאים). בעידן המודרני וגם באותה העת כשבוצע החיפוש, לא היה צריך להיות כל קושי לתעד את התפוסים על ידי צילום מדויק למשל וכד'.
   כפי שיובהר להלן במסגרת הדיון בפרק העוסק בנזקי התובע, רישום קלוקל זה אף גרם לנזק ראייתי.
4. חלק מהשוטרים שהעידו בפניי הודו כי הרישום האמור אינו תקין ולא ניתן להבין ממנו מה בדיוק נתפס, וכך למשל;

• העד מיכאל לוזיה שערך את החיפוש בדירה, העיד לגבי מה שנכתב בדו"ח החיפוש כ: "שקית צהובה ובה מספר רב של תכשיטים ארוזים בניילונים קטנים" כי הוא לא זוכר ולא יודע להגדיר למה הכוונה במילה "רב" והסביר כי: "במקומות שבהם היה יותר קשה לספור אז כתבתי מספר רב של תכשיטים" (עמ' 48 לפרוטוקול, ש' 1 – 18).
• העד חיים ספורטה שלקח חלק בחיפוש במחסן, הגם שלא הוא זה שרשם את הדו"ח בעקבות החיפוש, ציין לגבי אופן הרישום בדו"ח הפעולה לאחר החיפוש לגבי ארגזים, קופסאות ושקיות כי: "אי אפשר להבין, רשום ארגז חום, שקית המכילה שקיות וקופסאות... בדוח הפעולה היה צריך לפרט כמה שקיות." (עמ' 100 לפרוטוקול, ש' 30 – 31). בהמשך ציין כי כמות התכשיטים הייתה אמורה להיספר (עמ' 101 לפרוטוקול, ש' 19 – 20).
  כשצוין בפניו כי בשום מקום לא כתוב כמות של התכשיטים, השיב: "אז תפנה למי שעשה את דוח החיפוש כי הוא היה צריך לכתוב זאת בדוח הפעולה." (עמ' 101 לפרוטוקול, ש' 29).
• יעקב אזולאי, שהיה בשעתו קצין הרישום, העיד בחקירתו לגבי אופן רישום מוצגים שנתפסו: "יש שני רישומים – הראשוני של טופסי המוצג, והשני, של מי שמקבל ואמור לאחסן את הדברים במחסן. אני האיש השני בעצם, שמקבל את ההנחיות מראש, אם אומרים לרשום ערימה כמוצג אני מפרק את זה ורושם מוצג מוצג. למשל אם זה גומיות אז סופר. כל דבר נספר, כל פריט לפרטי פרטים." (עמ' 104 לפרוטוקול, ש' 29 – 32) ובהמשך: "אני רוצה שהכל יהיה רשום כמו שקיבלתי את זה. אני לא מסתפק ברשומה כללית. מה, אדם יביא לי ערימה של כסף ויגיד לי כסף?! חייבים לתת פירוט." (עמ' 105, ש' 10 – 12) כן אישר כי רישום של מס' רב של טבעות מבלי לרשום כמות זהו רישום לא תקין לטעמו (שם, ש' 18).
  ובהמשך: "... אמור להיות רשום כמות טבעות, לא צריך להיות רשום "כמה טבעות". לדוגמא: הרשם מקבל שקית ובתוכה מס' טבעות. הוא לא פותח את השקית כי בדר"כ אסור לו לפתוח, הוא רושם בדיוק מה שכתוב שרשם החוקר או התופס. אם רשום מס' טבעות בשקית זה מה שהוא רושם. זה לא נראה לי תקין אבל זה יכול להיות." (שם, ש' 21 – 24). בהמשך אישר כי אם נתפסת כמות של חומר גלם זהב וכסף ראוי לשקול זאת כדי לדעת מה הכמות (עמ' 106 לפרוטוקול, ש' 4 – 6).
• פקד ירון לונדון שערך את החיפוש בדירה העיד כי כשנכתב בדו"ח החיפוש "מספר רב של תכשיטים" הוא לא יודע על איזו כמות מדובר (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 21 – 23).
• העד מיכאל קיגל שערך את החיפוש במחסן העיד כי על פי הרישום בדו"ח החיפוש (סעיף 5) "שקית המכילה שקיות פלוס קופסאות ובתוכם תכשיטים בגדלים שונים ובצורות שונות" הוא לא יכול לדעת כמה קופסאות וכמה שקיות היו בפועל (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 21 – עמ' 34 ש' 5).

1. רישום כוללני זה, אכן יצר בעייתיות, כבר עם הגעת התפוסים למשטרה;
   לאחר שהפריטים נתפסו הם הועברו באותו יום לידי הגב' תמר שליט שהייתה באותו יום החוקרת התורנית (להלן: "תמר"). תמר הצהירה כי לאחר תום החיפוש (בבית ובמחסן) הועברו התפוסים לידיה והיא מלאה טופס בקשה לרישום המוצגים במשרד הרישום בתחנה ונעלה את המוצגים ב"ארון מוצגים" בתחנה על מנת ששוטר משרד רישום המוצגים ימשיך את הטיפול במוצגים.
   עוד הצהירה (סעיף 9 לתצהירה) כי: "לאחר עריכת הרישום האמור, כל פריט, מקבל 'מספר פריט' ממערכת המחשב המלווה אותו. אציין כי, גם קבוצת פריטים בעלי קווי דימיון, יכולים להיות כלולים כ "פריט".".
   ערן מלכה הצהיר (סעיף 9 לתצהירו) ביחס לתפקידה של תמר באותו שלב: "לאחר שחוקר בתחנה מקבל את המוצגים, ממבצעי החיפוש, ומשווה אותם אל מול הרישום בדו"חות הפעולה שערכו, הוא מקליד טופס ממוחשב שכותרתו 'בקשה לרישום המוצגים' - היינו – רישום המוצגים במשרד הרישום בתחנה."
   על פניו טופס הרישום שערכה תמר זהה לכאורה לדו"חות הרישום בתפיסה עצמה.
   יחד עם זאת, קיימת סתירה לגבי מוצג מס' 4 בדו"ח הרישום של שליט לבין מוצג מס' 5 בדו"ח הפעולה של השוטרים שתפסו את המוצגים מהמחסן. הגם ששליט הודתה בחקירתה כי מוצג מס' 4 בדו"ח שנרשם על ידה הוא אותו מוצג מס' 5 בדו"ח התפיסה של השוטרים (עמ' 99 לפרוטוקול, ש' 8), אין זהות מלאה ברישום;
   מוצג מס' 5 בדו"ח התפיסה של השוטרים צוין כ: "שקית המכילה שקיות פלוס קופסאות שבתוכן תכשיטים בגדלים וסוגים שונים", לעומת זאת מוצג מס' 4 בדו"ח של תמר שליט צוין כ: "שקית המכילה קופסאות שבתוכן תכשיטים בגדלים וסוגים שונים" – כלומר, בדו"ח של תמר לא מופיעות לכאורה אותן "שקיות" שהופיעו בדו"ח של השוטרים. בעדותה נשאלה תמר שליט על סתירה זו, והשיבה לבסוף: "אז אולי לא רשמתי גם שקיות" (עמ' 101 לפרוטוקול, ש' 14).
2. אני סבור כי סתירה זו ברישום, אינה עניין של מה בכך. היות והרישום בדו"חות התפיסה כאמור, היה חובבני וכוללני למדי, השמטה של המילה "שקיות", מקצינה את הבעייתיות באותו רישום ולא ניתן לדעת מה בדיוק נתפס, בזמן שלא פורט במדויק מה היו באותן שקיות, כמו גם באותן קופסאות וכל שצוין הוא כי היו בתוכן "תכשיטים בגדלים שונים וסוגים שונים".
3. שני היסודות הנוספים (הרביעי והחמישי) להתקיימות העוולה של הפרת חובה חקוקה הם קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק – דהיינו, שההפרה גרמה לניזוק נזק, ושהנזק הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק.
   ברובד העובדתי, קובע סעיף 64 לפקודת הנזיקין כי רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו: "אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק". התובע בעוולת הפרת חובה חקוקה נדרש להראות כי הפרת החובה מהווה "הסיבה שבלעדיה אין" לגרימת הנזק הנטען (עניין ועקנין, בעמ' 144).
   ברובד המשפטי, קובע סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, כי: "אשם הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו", ולא יראו אדם כמי שגרם לנזק אם: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" (עניין ועקנין, בעמ' 146).
4. בענייננו, אין ספק כי מאחר ויתרת התפוסים לא הוחזרה כאמור לתובע (וגם לא יכולה להיות מוחזרת לו שכן הללו הוחזרו שלא כדין למתלונן), הגם שקיימת חובה כאמור בדין לעשות כן והגם שניתנה החלטה בדבר החזרתם בבית משפט השלום, נגרם לתובע נזק בדמות השווי של אותם תפוסים מאחר וכיום לא ניתן לעקוב אחר התפוסים שהועברו למתלונן ובהמשך לצד שלישי.
   בהקשר זה, נקבע בעניין יחיא, כי במצב שבו תפוסים הועברו לצד שלישי בניגוד לדין ולא ניתן להחזיר את התפוסים לאדם ממנו נלקחו, יש להורות כיצד לקבוע את שווה ערכם בכסף (ראה: פסקה 19 לפסק הדין).

עוולת הרשלנות;

1. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כי:

"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

1. לקיום עוולת הרשלנות נדרשת חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק; חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; מעשה או מחדל רשלני המנוגד לחובת הזהירות המוטלת על המזיק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין נזק שנגרם (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004)).
2. הגם שלאחרונה נשמעים קולות מן הספרות ומן הפסיקה הקוראים לסטות מהסדר המסורתי האמור לעיל של בחינת רכיבי הרשלנות ובע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013) הציע השופט עמית לאמץ מודל כללי שונה, תוך דחיית הגישה של "חובה תחילה" (פסקה 8 לפסק דינו), ניתן לומר כי בענייננו אין כל קושי גם עם דרך זו שכן החובה קיימת וברור שהיא הופרה. אך, טרם עולה שמגמה זו מתגבשת לדעת רוב ובע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (פורסם בנבו, 22.6.2014) דעת הרוב (השופטים הנדל ושהם) סברה כי יש לשמר את המודל המסורתי של בחינת עוולת הרשלנות, כך שתחילה תיבחן שאלת חובת הזהירות ולאחריה שאלת הפרתה – קיומה של רשלנות.
3. חובת הזהירות המושגית קמה על פי מבחן הצפיות ועניינה בשאלה האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק במובן הנורמטיבי, מקום שניתן לצפות את הנזק כעניין טכני (ענין ועקנין, בעמ' 123; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768 (1983) (להלן: "ענין עיריית חדרה"); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129-130 (1985) (להלן: "ענין גורדון")). ההכרעה בשאלה זו נעשית על פי שיקולים של מדיניות משפטית: האם ראוי להטיל על סוגי מזיקים מסוימים חובה כלפי סוגי ניזוקים מסוימים, ובאילו נסיבות ראוי לעשות כן (ענין עיריית חדרה, בעמ' 765; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 809 (1993); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 ואילך (1994) (להלן: "ענין לוי"); אהרן ברק "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות" מבחר כתבים כרך ב' 1083, 1086 (2000) (להלן: ברק, מבחר כתבים)). בדרך כלל, מקום בו ניתן לצפות את הנזק באופן טכני או פיזי, קמה גם חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים שבמדיניות חברתית המצדיקים את צמצום החובה או את שלילתה, חרף היכולת הפיזית לצפות את הנזק (ענין גורדון, בעמ' 130-132; ענין לוי, בעמ' 65).
4. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על רקע נסיבות המקרה הספציפי, ועניינה בשאלה האם בין צדדים ספציפיים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קמה חובה קונקרטית להוציא מן הכח אל הפועל את החובה המושגית החלה ביחס לפעילות האנושית מהסוג הנדון. לעניין זה יש לבחון האם אדם סביר, בנסיבות הקונקרטיות, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ענין גורדון, בעמ' 129-130; ברק, מבחר כתבים, בעמ' 1087).
5. הפרת חובת הזהירות נמדדת על פי אמת מידה אובייקטיבית, הנשענת על מימד הסבירות הבוחן האם סטה המזיק מסטנדרט ההתנהגות המוטל עליו והפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. החובה היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ביחס לסיכון הקיים, ולנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג. רמת הזהירות הסבירה, נקבעת על פי שיקולים שבמדיניות משפטית, המסייעים לקבוע מהם האמצעים הסבירים שיש לנקוט בהם כדי לעמוד בחובת הזהירות, והדבר תלוי ומותנה בנסיבותיו של העניין (ענין ועקנין, בעמ' 122, 131; ברק, מבחר כתבים, בעמ' 1087-1088).
6. לבסוף, נדרש קשר סיבתי בין המעשה או המחדל הרשלני לבין הנזק שנגרם (סעיף 64 לפקודת הנזיקין). במסגרת זו, נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי: האם הייתה ההתרשלות בבחינת גורם-שבלעדיו-אין שהביא לנזק, או האם הנזק היה מתרחש גם אלמלא הופרה החובה וגם אם היו ננקטים אמצעי זהירות מתאימים (ענין ועקנין, בעמ' 134; ע"א 8199/01 עזבון מירו נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 790 (2003); יצחק אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין", בתוך: דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי, עורך, מהדורה שניה) 119, 193 (1976) (להלן: אנגלרד)). כן נבחן קיומו של קשר סיבתי משפטי. על פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, תוטל אחריות מקום שאשמו של המזיק הוא הסיבה, או אחת הסיבות, לקרות הנזק, ואולם לא יראו באשמו של אדם גורם לנזק, אם אשמו של אחר היה הגורם המכריע להתרחשותו. הסיבה המכרעת לנזק נאמדת בעזרת מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר (ענין גורדון, בעמ' 144; ענין ועקנין, בעמ' 134).
7. עוולת הרשלנות על מרכיביה השונים חלה הן על הפרט, והן על הרשות הציבורית, אולם התוכן הפנימי הנלווה למרכיבים אלה עשוי להיות מושפע ממעמדה המיוחד של הרשות הציבורית ומהנורמות המיוחדות המתחייבות מדרך פעולתה.
8. על-פי פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 תפקידה של המשטרה לעסוק "במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש" (סעיף 3). לצורך הפעלת תפקידים אלה, ניתנות לשוטרים סמכויות נרחבות (סעיף 4).
9. בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.2011) (להלן: "עניין יוסף") נדונה אחריות רשויות המשטרה בעוולת הרשלנות ונפסק כי:
   "ככל רשויות השלטון, כך גם משטרת ישראל כפופה לחוקי-היסוד, וחובתה להגן על זכויות היסוד של הפרט המעוגנות בהם. זאת, במיוחד נוכח אופי סמכויותיה של המשטרה והיקפן, אשר שימוש לא נאות בהן טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חריפה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט – בכבודו, בחירותו ובפרטיותו."
   בת.א. (מחוזי מרכז) 770-12-07 עזבון המנוחה ענבל עמרם ז"ל נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 29.8.2010) חזר והדגיש בית המשפט (כב' השופטת הנשיאה (בדימוס) גרסטל) כי: "המשטרה, כמו כמו גוף שלטוני, צריכה לצפות, ששימוש או אי- שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק" וכי: "זוהי האחריות הישירה של המדינה.".
10. בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: "ענין סוהן")). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות – שהן ענין של שיקול - דעת רחב וקביעות שבמדיניות - ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא אותה פעולה (ראה: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס, פ"ד נח(5) 167 (להלן: "עניין וייס") בעמ' 181).
11. אנשי המשטרה נדרשים להפעיל את הסמכויות הנתונות להם בתבונה, ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות ובסבירות. בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506 (2004) נפסק בהקשר זה:
    "...פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על-פי סטנדרט המומחה הסביר בנסיבות הענין. ... סטנדרט ההתנהגות הסביר נקבע, איפוא, על-פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על-ידי שוטרים מיומנים, שעברו הכשרה מתאימה" (עמ' 516-517 לפסק הדין).
12. גבולות האחריות האזרחית של גורמי המשטרה בתחום החקירות וההליך הפלילי נמתחים כנגזרת משיקולי מדיניות משפטית. מן הצד האחד, המשטרה מופקדת על אכיפת החוק הפלילי, לצורך הגנה על ביטחון החיים ושלמות הגוף והרכוש. לשם השגה יעילה של יעדי המשטרה, הוקנו בידיה סמכויות וכוחות אותם היא נדרשת להפעיל. בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון עדין ומורכב בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי (ראה: ענין וייס, בעמ' 181-182; ישראל גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות" משפטים כו 295, 313 (תשנ"ו)).
13. בידי המשטרה נתונות על פי חוק סמכויות רחבות לצורך ביצוע תפקידיה. כמו גופים שלטוניים אחרים, המשטרה נושאת בחובה לבצע תפקידיה במקצועיות והיא צריכה לצפות, כי שימוש רשלני בכוחותיה או בסמכויותיה עשוי לגרום לנזק (ראה: ע"א 862/80 עירית חדרה נגד אהרון זוהר, פ"ד לז(3) 757, עניין וייס).
14. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ראה: ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (פורסם בנבו, 12.3.2009), פסקאות 6-11 לפסק הדין; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)).
15. מן הכלל אל הפרט - כפי שיפורט בהרחבה להלן, אני סבור כי במקרה דנן, המשטרה נהגה ברשלנות ואין ספק שצריכה, יכלה לצפות או לפחות הייתה יכולה לצפות, את הנזק שאירע לתובע בעקבות אירועי התפיסה והיא לא נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע נזק זה.
    
    רשלנות זו של המשטרה באה לידי ביטוי בכמה עניינים;

הרשלנות החלה אומנם ברישום אך מיד נמשכה ו"נמתחה" להפקדת התפוסים בידי המתלונן;

1. כאמור, לאחר תפיסת הרכוש, העבירה המשטרה את הרכוש למתלונן / לחברה. המשטרה טענה כי הרכוש הועבר למתלונן בהפקדה / למשמורת עד לסיום ההליכים המשפטיים תוך הבהרה כי אין במתן זכות החזקה שניתנה לחברה בחפץ כדי ללמד על זכות משפטית כלשהי שיש לחברה בו. אולם, כאמור, המתלונן העביר את הרכוש לצד שלישי וכיום, הלכה למעשה נבצר מהמתלונן, ובעקבות זאת גם מהמשטרה, להשיב את התפוסים לתובע. למיטב הבנתי, טכניקה שכזו לא רק שאינה תואמת ואינה מעוגנת בדין, אלא שהיא אינה שכיחה במשטרת ישראל (כך אני מקווה) ובענייננו מדובר על אירוע נדיר וחריג. אך, גם אם יסתבר שזו "דרך המלך" במשטרה, לפיה תפוס מוחזר למתלונן ללא צו שיפוטי (ובענייננו בניגוד לצו שהורה להחזיר את הרכוש התפוס מהמתלונן), הרי שמדובר בהליך לא תקין מכל היבט אפשרי, והמקרה דנא כ"אלף עדים דמי".
2. כפי שעולה מהעדויות שהובאו בפניי, הגם שהמשטרה העבירה את התפוסים למתלונן בהפקדה / למשמורת בלבד, בפועל, המשטרה לא נהגה בזהירות מספקת באותה הפקדה, לא קיבלה ממנו בטחונות להתחייבותו ולא הבהירה למתלונן בדיוק מה משמעות אותה הפקדה, אלא נתנה לו להבין כי היא מאמינה שהרכוש שנתפס שייך לו. כתוצאה מכך, המתלונן לא היסס והעביר את הרכוש לצד שלישי, ברגע שנסגר תיק החקירה נגד התובע והמשטרה החליטה לוותר גם על משלוח הודעת הצד השלישי במהלך הדיון לפני.
3. מכלול הנסיבות, כמפורט בפסק דין זה, מעורר חשד לגבי מה שנמסר למתלונן ולגבי עמדת המשטרה ביחס לתפוסים במעמד ההפקדה.
   כפי שכבר נאמר לעיל, אני סבור כי מכלל הנסיבות עולה - כי הגם שהמשטרה טענה כי התפוסים הועברו למתלונן בהפקדה בלבד, ניתן לראות כי המשטרה כבר החליטה במועד שבטרם תפיסת הרכוש, וגם בעת תפיסתו, כי התפוסים שייכים למתלונן ולכן אקט "ההפקדה" היה בעצם הלכה למעשה, אקט של העברת הרכוש לצמיתות למתלונן.
4. משמעות ההפקדה מבחינת נציגי המשטרה;
   מעיון ביומן החקירה בתיק (נספח ע"ה לסיכומי התובעים) עולה כי כבר ביום 29.11.2004, יום לאחר הגשת התלונה במשטרה, בטרם ניתן צו חיפוש, בטרם בוצעו החיפושים וממילא בטרם עוכב ונחקר התובע, החליט רפ"ק ערן מלכה: "לזמן את שני הצדדים אליך להסדר העניין והחזרת הציוד למתלונן בדחיפות" (שורה 4 ליומן).
   בהמשך, ביום 15.12.2008 כתבה השוטרת לילך לוי לשוטר רפי רגב את הדברים הבאים: "לבקשתך, נפגשתי היום עם סגן יועמ"ש המחוז עו"ד צלילית ויטלזון אשר עיינה בבקשה להחזרת תפוסים שהוגשה ע"י החשוב ובתיק. הנחייתה היא כי תזמן מיידית את כל המעורבים בתיק, אשר אולי להם יש הסברים מדוע הוחזרו חלק מן המוצגים אשר נתפסו אצל המבקש (שהינו החשוד בתיק) למתלונן... גם לדעתה צפויה תביעה אזרחית וכרגע אין לה תשובה מניחה את הדעת שניתן לענות לביהמש. הערה שלי- ראה שורות 4,19,20 ביומן התיק, מהן ניתן להבין לכאורה כי ערן מלכה החליט במועד ולא בטעות למסור חלק מן הרכוש למתלונן, אלא שאין בתיק כל נימוק או הסבר לכך." (שורות 50 – 51 ליומן).
5. עדות המתלונן לגבי משמעות ההפקדה מבחינתו;
   כאשר הועברו התפוסים למתלונן, הוא חתם על טופס הפקדה. המתלונן העיד כי חתם על הטופס מבלי לקרוא אותו כלל (עמ' 171 לפרוטוקול, ש' 8 – 9). ביחס למה שהוא הבין מאותו אקט של הפקדה, העיד המתלונן כי:
   "מסמך ההפקדה כפי שאני הבנתי אותו, כל עוד ההליך הפלילי נמשך, תראה, התכשיטים שלי. בסדר? הציוד שם שלי." (עמ' 170 לפרוטוקול, ש' 1 – 2)
   ובהמשך:
   "ש. מתי לדעתך, ביום שחתמת אתה יכול לעשות משהו?
   ת. ברגע שנגמר ההליך הפלילי.
   ש. זאת אומרת אתה לא צריך לקבל אישור מאף אחד?
   ת. נכון, כי זה שלי.
   ש. מתי הבנת שטעית?
   ת. כשהיה הערר והשופטת נזפה בי ואמרה לי שזה אסור." (עמ' 170 לפרוטוקול, ש' 14 – 20).
6. במסגרת הערר על החלטת כב' השופט בארי (ב"ש 9236/09) שהגיש המתלונן, ציין ב"כ המתלונן כי הרכוש הוחזר על ידי המתלונן לספקים והוא כבר לא קיים אצלו. לשאלת בית המשפט בערר: "הלקוח שלך חתם על שטר נאמנת לא יכולתם לעשות דין ברכוש הזה לפחות הייתם צריכים לפנות למשטרה ולבדוק אם מותר להחזיר או אסור להחזיר לספקים – " השיב ב"כ המתלונן: "אבל רוח הדברים היתה מה ששידרו מהמשטרה וגם ניתן לראות זאת מהתגובה שהציוד שייך לו ולא להם. החזרנו את הציוד שדחו את הערר. הציוד הוחזר לספקים לאחר שנדחה הערר שלנו על סגירת התיק.
   נכון שיש תצהיר שהציוד נמסר לי בנאמנות. אם ילד לא יבין על מה הוא חתם." (פרוטוקול הדיון מיום 8.3.2009 בפני כב' השופטת סוקולוב , עמ' 4 ש' 3 – 8). בהתבסס על כך דחתה כב' השופטת סוקולוב את הערר.
7. בתביעה דנן, נשאל המתלונן בחקירתו הנגדית על מה שאמר ב"כ באותו ערר והשיב:
   "לא אמרו לי קח את זה עכשיו, באותו יום שנתנו לי קח את זה עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה, אמרו לי מה שאמר לי מי שנתן לי את זה,... אני אגיד לך מה אותו בן אדם אמר לי? הוא אמר לי אנחנו לא מאמינים לו, זה שלך, רק תחתום על טופס הפקדה וזהו." (עמ' 171 לפרוטוקול ש' 25 – עמ' 172 לפרוטוקול ש' 11). בהמשך חזר המתלונן על כך שהמשטרה "שידרה" לו שזה שייך לו (עמ' 173 לפרוטוקול, ש' 4, ש' 10 – 12, עמ' 174 ש' 16).
8. כאמור, הודעת צד שלישי שהגישה המשטרה נגד המתלונן בהליך זה נמחקה. המשטרה ציינה בסיכומיה כי הגיעה להסדר מול המתלונן למחיקת הודעת הצד השלישי שהגישה נגדו, קודם כל מסיבה מוסרית כשהתברר לה, מעל לכל ספק, כי התובע הינו ה"קוזק שגזל" את המתלונן ואין הוא צריך ליהנות מפרי התכתשות מיותרת עמו. לעומת זאת, נגד התובע כלל לא הוגש כתב אישום והוא ממילא לא הועמד לדין בגין אותה עבירת גניבה.
9. סתירות לגבי מועד העברת הרכוש בהפקדה לידי המתלונן -

כפי שעולה מהעדויות שהובאו בפניי, המשטרה לא הציגה גרסה אחידה בעניין זה והשוטרים שהעידו מטעמה סתרו זה את זה ולעיתים אף את העדות האישית שלהם. בפועל, הובאו בפניי שלוש גרסאות למועד המדויק של הפקדת התפוסים בידי המתלונן – 8.12.04, 9.12.04, 12.12.04;

• בסיכומיה ציינה המשטרה כי: "הוחלט למחרת [יום ביצוע החיפוש – י.ש.] להפקיד בידי האחרון [המתלונן – י.ש.] את התפוסים" (סעיף 39 לסיכומי המשטרה) ובהמשך הסיכומים ציינה כי: "בסופו של דבר, נראה, כעדות אביחי, כי קיבל בפועל את הדברים, לאחר העימות שבוצע ביום 12.12.04..." (סעיף 42 לסיכומי המשטרה).
• לעומת זאת, בתצהירו (סעיף 16), ציין ניסים מנשה כי המוצגים נמסרו למתלונן בתאריך 9.12.04, אולם בחקירתו הנגדית העיד כי: "מתי זה הוחזר בדיוק אני לא יכול לדעת." (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 17 – 18) ובהמשך: "... אני אמנם רשמתי שהוחזר אבל לא אני בפועל החזרתי." (שם, ש' 21).
• ניסים מנשה העיד כי, הגם שבטופס ההפקדה צוין התאריך 8.12.04 כמועד ההפקדה למתלונן ועל הטופס עצמו רשום כי הוא ימולא ברגע ההפקדה בלבד, זה: "עדיין לא אומר שהוא קיבל את זה ביד" (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 17). הנימוק לכך: "ביום 8/12 נערך טופס ההפקדה ואת זה אישר אבי ראש, באישור של אבי מלכה... בפועל, הוא לא קיבל את הרכוש מאחר והיה צריך לרשום אצל רשם המוצגים כי הם נרשמו כמוצגים ביום 9/12." (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 10 – 13).
  כלומר, המשמעות של העדפת הגרסה כי ההפקדה בוצעה ב – 8.12.04 (כפי שנרשם בטופס ההפקדה), היא שבעת רישום המוצגים במשטרה על ידי רשם המוצגים (קרי, ב – 9.12.04) הם כלל לא היו בפניו היות והם הופקדו זה מכבר.
  מנגד, ערן מלכה הצהיר (סעיף 22 לתצהירו) כי: "הרכוש שנתפס ב 7.12.04, הופקד אצל אביחי חטב ביום 8.12.04..." והוא חזר על מועד זה בחקירתו הנגדית (עמ' 72 לפרוטוקול, ש' 19) הגם שבהמשך סתר את גרסתו ואמר: "...מעיון במסמך 109 ניתן לראות שיש החלטת סילוק של הקצין הממונה ביום 09.12 ולכן לא יכול להיות שהוחזר מוצג עוד לפני שהקצין החליט על החזרתו." (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 16 – 17).
• רפ"ק אבי ראש הצהיר (סעיף 10 לתצהירו) כי: "ביום 9.12.04, לאחר סיום הליך רישום המוצגים במשרד המוצגים יכלו התפוסים/מוצגים שהמתלונן זיהה, כאמור, לעבור בפועל לידיו. זאת, כיוון שהיה הכרח לרשום את התפוסים במשרד הרישום." – כלומר, לפי גרסה זו, התפוסים לא יכלו לעבור לידי המתלונן לפני ה- 9.12.04.
  לעומת זאת, בחקירתו הנגדית אישר כי אם בטופס ההפקדה שנחתם על ידי מקבל הפיקדון רשום שהוא קיבל את התפוסים ב – 8.12.04 זה בדרך כלל אומר שהוא קיבל אותם באותו יום (עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 16 – 25) ועל אף שבדרך כלל יש להמתין להחלטה במערכת הממוחשבת על סילוק המוצגים בטרם הפקדתם (מה שנעשה ב- 9.12.04): "יכול להיות שבמקרה הספציפי הזה קרה משהו אחר" (עמ' 69 לפרוטוקול, ש' 10 – 12).
• מנגד, הגם שכאמור, טופס ההפקדה נחתם על ידי המתלונן ב – 8.12.04, המתלונן העיד בחקירתו הנגדית כי התפוסים נמסרו לו ב – 12.12.04 (עמ' 162 לפרוטוקול, ש' 3 – 5) ורק: "אחרי העימות כשכבר היה ברור שהוא משקר שהדברים הם שלי, אז אני קיבלתי." (שם, ש' 27 – עמ' 163 ש' 1).

1. אופן רישום התפוסים בטופס ההפקדה -

• גם בטופס ההפקדה / כתב ההתחייבות (מיום 8.12.2004) עליו חתם כאמור המתלונן במסגרת החפצים שנמסרו לו להפקדה, תוארו המוצגים באופן כוללני ביותר כ:
  "תכשיטים מחשב מסך מחשב גומיות מסמכים שונים חומרי גלם כסף וזהב".
  בנוסף, במקום המיועד בטופס בו התחייב המתלונן להחזיק ברשותו עד גמר ההליכים המשפטיים בתיק החקירה את החפצים "המנויים מטה שתיאורם כדלקמן:" לא צוין דבר.
• יתירה מכך. כאמור, באותו כתב התחייבות צוין, הגם שבאופן כוללני למדי, כי למתלונן הועברו "חומרי גלם כסף וזהב", אולם מעיון בדו"ח התפיסה עולה כי לא נכללו בו "חומרי גלם" כלל. במהלך חקירתו הנגדית, רפ"ק ערן מלכה, הקצין הממונה על החקירה, לא נתן הסבר מניח את הדעת לסתירה מהותית זו;
• רפ"ק ערן מלכה הודה שחומרי הגלם (כסף וזהב) שנתפסו לא נשקלו (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 31 – 32). בהמשך אישר "שאין את המילה חומר גלם בדוח חיפוש" (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 2, 4, 6). רפ"ק מלכה לא ידע להסביר מדוע אם כן בטופס ההפקדה לידי המתלונן הופקד, בין היתר, חומר גלם כסף וזהב, התחמק מתשובה והשיב: "התשובה היא שמי שכתב את זה יודע" (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 11).
  לגבי היעדר פירוט בטופס ההפקדה, נשאל רפ"ק מלכה: "ש. אם החזרת את זה כמו שאתה אומר וזה היה רק בהפקדה, אם היית מתקשר אליי אחרי שישה חודשים וצריך להחזיר את זה, והייתי מחזיר לך גומייה, 2 גרם כסף וכיוצ"ב, איך תוכיח לי שהפקדת אצלי יותר? ת: זה כתוב בטופס
  ש: אבל הוא לא חתום על שום טופס.
  ת: אבל זה בא ביחד זה נמצא בתיק, זה אינדיקאציה על מה הוחזר לו .
  ...
  ש. אני אומר לך שהייתם כל כך בטוחים שאתם נותנים ללא כוונה שיחזירו לכם, יש לך ארבע שורות למלא שם מה החפצים והמסמכים שנותנים לו, מי שמחזיר לו צריך לפרט את הפרטים ואין שום פירוט, היה צריך הרי להינתן פירוט מדויק. מדוע לא נתתם פירוט אם התכוונתם לקבל חזרה את החפצים לכשתחפצו בכך
  ת. מי למטה חתום ? תשאל אותו." (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 15 – 27).
• לגבי החשיבות של טופס ההפקדה, הצהיר ניסים מנשה (סעיף 24 לתצהירו) כי: "כאמור בטופס ההפקדה..., מקבל ההפקדה, נותן התחייבות בכתב, בטופס המיועד לכך וכן בעדותו... להחזיק במוצגים, ללא עריכת שינוי כל שהוא בהם, עד גמר ההליכים המשפטיים בתיק החקירה ולשמרם בצורה נאותה, ללא עריכת כל שינוי, ולהחזירם ללא תנאי למשטרה או בהתאם להוראות בי"מ בכל עת שיידרש...אם כן, במקרה דנן, לא הוחזרו התפוסים לידיו של המתלונן אלא הופקדו בידיו בלבד, כשומר על המוצגים."
• יחד עם זאת, לגבי עצם רישום המוצגים בטופס ההפקדה הספציפי העיד ניסים מנשה כי: "... אין מקום לרשום את כל המוצגים, לכן רשמתי את זה בכללי וזה הטופס, זו כמות עצומה." (עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 2 – 3).

1. כלומר, גם מהאופן הכוללני בו נרשם הרכוש בטופס ההפקדה, קיים חשד כי המשטרה לא התייחסה ברצינות הראויה לעצם הפקדה זו ולאפשרות שביום מן הימים יתבקש המתלונן להשיב את הרכוש לתובע. היות והמוצגים לא פורטו כדין, לא ניתן לדעת מה בדיוק נמסר למתלונן ובמידת הצורך (הגם שהוא בשלב זה תיאורטי בלבד) לא ניתן היה לדרוש מהמתלונן להשיב את התפוסים ולהשוות כראוי בין מה שנמסר לו לבין מה שהוחזר.
2. אופן ניהול ותיעוד ההליכים במשטרה -

מעיון במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, עולה כי המשטרה לא הציגה גרסה אחידה גם בנוגע לסוגיה מה בדיוק נעשה בתפוסים. חוסר אחידות זו גם הובילה להחלטות האמורות בבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה להחזרת התפוס;

1. כך, במסגרת הדיון בבקשה להחזרת התפוסים הגישה המשטרה לבית המשפט את המסמכים הבאים:
   מכתבו של פקד אבי ראש מיום 7.12.2008 בו צוין כי: "מעיון בחומר החקירה ומשיחה עם החוקר שטיפל בתיק באותה עת, מצאתי כי הרכוש הוחזר בהפקדה לידיו של המתלונן – אביחי חטב ביום 12.12.04" (נספח י"ב לכתב התביעה, ההדגשה בקו במקור – י.ש.).
   
   לעומת זאת, ביום 11.12.2008 הוגש מכתבו של קצין חקירות אביב שפנצר בו צוין כי:
   "1. נערך בירור לגבי מיקום הרכוש ואופן החזרתו למר יוסף סלמה.
   2. הוברר כי הרכוש המדובר הושב לידי מר יוסף סלמה בהפקדה.
   3. בהתאם לכך נערכה פנייה למר סלמה להתייצב במרחב ייפת"ח בהקדם כשברשותו כל הרכוש שהושב לו על מנת למצות את בירור העניין.
   נא להתעלם מתגובתו של פקד אבי ראש – מדובר במסמך פנימי ואין לצרפו לכלל החומרים בתיק." (נספח י"ג לכתב התביעה).

פקד אביב שפנצר שהגיב לבקשה להחזרת התפוסים בבית משפט השלום, הצהיר (סעיפים 9 – 10 לתצהירו) כי במענה לפניית כב' השופט בארי: "9...בתחילה, בטעות, שלחתי להם מסמך פנימי של פקד אבי ראש, ובהמשך, בהתאם לבדיקתי האמורה, שלחתי להם מכתב תגובה במזכר מתקן. ברור כי חשבתי, שהתגובה של פקד ראש, בטעות יסודה, לאור הרישום במחשב, על השבת התפוסים ליוסי סלמה.
10. כיום, בדיעבד, אכן מסתבר כי התגובה שהגשתי לבי"מ תולדתה בטעות בתום לב... לא היתה כל כוונת זדון ו/או הטעיה אלא תקלה גרידא."

1. סתירה נוספת נוגעת לתשובה שניתנה למבקש לפנייתו למשטרה ביום 10.9.2008 בבקשה להחזרת התפוסים. המשטרה השיבה, במכתבה מיום 14.9.2008, כי כל המוצגים הוחזרו לתובע וצירפה מסמך בכותרת "החזרת מוצג תפוס" המכיל 4 דפי מחשב המתייחסים למוצגים שלכאורה הוחזרו לו.
   מאוחר יותר, הודתה המשטרה כי בעניין זה חל "בלבול" והמסמך הוצא בטעות;

ניסים מנשה, מי שכיהן כחוקר במשטרה באותם מועדים, הצהיר (סעיפים 27 – 28 לתצהירו) לגבי המסמך ממנו ניתן להבין שהתפוסים הוחזרו לתובע כי: "מסמך זה הוקלד בטעות, במועד הפקדת התפוסים אצל המתלונן והשבת יתרתם לתובע (ביום 9.12.04), כשמפורטים בו כלל המוצגים שנתפסו, ככאלו שנמסרו לתובע... מסמך זה הוצא בטעות, ולא נחתם ע"י התובע, אורי סלמה. אילו מסמך זה היה מבוצע בפועל, משמעות הדבר הייתה, מסירת כלל התפוסים לתובע.
כנראה, שמסמך זה שהוקלד בהיסח הדעת, כאמור, גרם לתקלות במידע שנמסר לתובע, במהלך השנים שלאחר סגירת התיק, ע"י קצינים שלא הכירו ולא טפלו בתיק ולא עיינו בו פרטנית בעת מתן התשובה."

לגבי אותו מסמך, הצהיר גם רפ"ק יעקב אזולאי (סעיפים 6 – 8 לתצהירו): "6. הוצאתי מן המחשב את תדפיס טופסי החזרת מוצג טפוס... ולפיהם הבנתי כי התפוסים הוחזרו לתובע, לאורי סלמה וכן ליוסי סלמה.
7. רק היום, לאחר שהגעתי ליתן תצהיר במשרדי הפרקליטות, הבנתי, כי הטופס ששלחתי לב"כ התובע הנ"ל, הוקלד בטעות. במערכת הפלא, אכן מצויין טופסי 'הצגת החלטה על סילוק' ומהם עולה כי המוצגים שנתפסו בתיק זה, נמסרו לשלושה – למתלונן, אביחי חטב, לתובע, אורי סלמה והתפיסה האחרונה בתיק נמסרה ליוסי סלמה.
8... הטעות היחידה הייתה, במידע שנמסר לו בזמנו, עקב הטופס המוטעה כי כלל התפוסים נמסרו לתובע, בעוד שהללו, בפועל, חולקו כאמור."

1. רפ"ק ערן מלכה הצהיר בעניין זה (סעיף 31 לתצהירו): "בסופו של דבר, בעקבות ההליך המשפטי שהתובע הגיש להשבת תפוסים, נערכה בדיקה פנימית, במהלכה פנו לכל מי שהיה מעורב בתיק בשלב החקירה והגיעו אלי. בשלב זה, הבנתי שיש בלבול במערכת וצריך לתת לבי"מ תמונת מצב נכונה, ועל כן התנדבתי, על אף שכבר סיימתי את תפקידי במרחב יפתח, ליתן תגובה מקיפה לבי"מ בהליך הבקשה להשבת תפוסים.".

1. ואכן, ביום 22.12.2008 הוגשה לבית משפט השלום תגובה נוספת של המשטרה לפיה: "... 10. מפירוט עובדות אלה ניתן ללמוד כי הרכוש שנלקח ממשרדי החברה ע"י המבקש ללא כל רשות לכאורה, שייך לחברה.
   11. על אף המסקנה הברורה שמדובר ברכוש החברה לא הוחזר הרכוש לחברה, אלא נמסר לה למשמורת תוך התחייבות של החברה להחזיק ברשותה את הרכוש עד גמר ההליכים המשפטיים בתיק וזאת תוך הבהרה כי אין במתן זכות החזקה שניתנה לחברה בחפץ כדי ללמד על זכות משפטית כלשהי שיש לחברה בו.
   12. לימים, כאשר נבחן חומר הראיות ע"י עו"ד זיוה קנדל מפרקליטות מחוז תל אביב, הוחלט לגנוז את התיק מחוסר ראיות מספיקות להעמדתו לדין של המבקש.
   13. במסגרת גניזת התיק לא ניתנה הדעת בנושא המשך המשמורת על הרכוש ובכך למעשה נותר המצב על כנו." (נספח י"ד לכתב התביעה, ההדגשה בקו במקור – י.ש.).
2. על סתירות אלו, כבר הביע תמיהה כאמור, כב' השופט בארי בהחלטתו האמורה לעיל וקבע כאמור כי: "היה מצופה מהמשטרה לעשות בירור יסודי נוכח הבקשה שהופנתה אליה על ידי ב"כ המבקש." (נספח ט"ו לכתב התביעה).
3. המשטרה גם לא נתנה הסבר מספק, מדוע בסמוך לאחר שהפרקליטות החליטה לסגור את תיק החקירה, היא לא פעלה באופן מידי להעביר את התפוסים לתובע, לפי הדין.
   יתירה מכך. בתגובתה האמורה בהליך הבקשה להחזרת התפוסים בבית משפט השלום, המשטרה אף הודתה כי היא כלל לא נתנה את הדעת להמשך המשמורת על הרכוש, הגם שהתיק נסגר, ובכך למעשה "נותר המצב על כנו". משמע, איש לא חשב במשטרה כי הרכוש באחריותה ורק נמסר למתלונן לפיקדון או בנאמנות. מרגע שנמסרו התפוסים למתלונן יצאה המשטרה כי היא פטורה מאחריות ולא היא. המשטרה תפסה רכוש וקניין של אדם והיא חייבת להשיב אותו לידיו, אלא אם היא מקבלת החלטה שיפוטית שקובעת אחרת, או שהיא מקבלת הסכמה מראש ובכתב ממי שנתפס ממנו הרכוש שהוא מוותר עליו וגם אז לטעמי יש לעשות זאת בחסות החלטה שיפוטית.
4. הגם שרפ"ק מלכה הצהיר מידיעתו האישית על הליך הערר בבית המשפט המחוזי ועל כך שהתברר שהתפוסים כבר אינם ברשות המתלונן (סעיף 32 לתצהירו), הוא לא השיב לשאלתי ולא ידע להסביר מדוע בסופו של יום, לאחר שנסגר התיק נגד התובע, המשטרה לא פנתה לבית המשפט ולמתלונן שיחזיר את התפוסים והשיב באופן מתחמק: "באותם ימים לא הייתי שם, לא הייתי בתפקיד, ומי שהיה שם כנראה לא היה בקיא" (עמ' 80 לפרוטוקול, ש' 15).
5. אין ספק כי המשטרה חבה חובת זהירות מושגית כלפי בעלי הנכסים אותם היא תופסת, לעניין הנזקים הנגרמים מהחזקתם ובייחוד שעה שאלו הוחזקו על ידי המשטרה, באמצעות המתלונן, לאחר שנסגר תיק החקירה ולא הוגש כתב אישום.
   בבש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.3.2006) נקבע כי יש להפעיל מידתיות לגבי המשך החזקה בתפוס גם אם טרם נסתיימו ההליכים המשפטיים: "גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים..." – קל וחומר במקרה דנן, בו החליטה הפרקליטות על סגירת התיק נגד התובע ולפי הדין חייבת הייתה המשטרה להחזיר את התפוסים לתובע, אולם, לדבריה, היא כלל לא נתנה את הדעת לעניין זה.
6. בענייננו, אני סבור כי מכלול והצטברות הנסיבות האמורות לעיל – ביחס להפקדת התפוסים, משמעות ההפקדה בידי המתלונן, היעדר תיעוד מדויק לגבי מועד ההפקדה בידי המתלונן, היעדר תיעוד מדויק ומספק ביחס לרכוש שהועבר באותה הפקדה, הסתירות השונות לגבי הליך ההפקדה עצמו, הטעויות שבוצעו במסמכים שונים שהופקו במערכת שבסופו של דבר הובילו ל"בלבול במערכת" (כדברי רפ"ק ערן מלכה שצוטטו לעיל), מוכיחות את הרשלנות וחוסר הזהירות שנקטה המשטרה במקרה זה.

לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של המשטרה כלפי התובע, כמי שהחזיק בתפוסים ולבסוף לא הוגש נגדו כתב אישום בגין אותה עבירה במסגרתה נתפס הרכוש.

1. המשטרה התרשלה משלא נתנה את הדעת להמשך החזקת התפוסים, ללא כל הסבר או צידוק מספק. היה עליה לתת את הדעת לכך שהמשך החזקה בתפוסים, בין על ידה ובין על ידי המתלונן מסבה נזק לתובע, שעה שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגדו. כאמור, חובתה של המשטרה היא להחזיר את התפוס מיד לאחר שאין בו עוד צורך להמשך החקירה או לניהול הליך פלילי.
   המשטרה לא נקטה באמצעים סבירים למניעת הנזק – העבירה למתלונן שלא כדין את התפוסים, וגם שעשתה כן לא הבהירה למתלונן עד תום את משמעות ההפקדה, לא היה ברור לו על מה הוא בדיוק חותם, לא פורטו כראוי התפוסים שהועברו אליו והוא לא התבקש ליתן בטוחות למילוי התחייבויותיו. החל מהמועד בו הוחלט שלא להגיש כתב אישום, ובטח לאחר החלטת בית משפט השלום, היה על המשטרה לפעול להשבת התפוסים. כאמור, גם בית משפט השלום הביעה תמיהה מהתנהלות המשטרה, הורה לה להשיב את התפוסים ולקיים בירור יסודי בעניין.
   המשטרה יכלה והייתה צריכה לצפות את נזקי התובע שעה שהעבירה את התפוסים למתלונן, מבלי להבהיר לו בצורה חד משמעית שהתפוסים רק מופקדים אצלו. כן הייתה צריכה לצפות שאם בסופו של דבר יוחלט (כפי שאכן הוחלט ביום 20.9.2006) שלא להגיש כתב אישום נגד התובע – יהיה עליה לשאת באחריות להחזרת התפוסים לתובע. המשטרה הייתה צריכה לנקוט באמצעים למניעת התממשות סיכון זה, אולם במקום זאת, המשטרה למעשה גזרה את דינו של התובע, הפיקה מסמכים מוטעים, ובפועל החליטה כי התובע "גנב" וכי התפוסים שייכים למתלונן ואף נתנה למתלונן להבין זאת במעמד הפקדת התפוסים בידיו. כתוצאה מכך, העביר המתלונן את התפוסים לצד שלישי ובכך נתקיים גם יסוד הקשר הסיבתי הנדרש בעוולת הרשלנות בין הפרת חובת הזהירות לנזק שנגרם לתובע וכיום לא ניתן להשיב לו את התפוסים.
   בהקשר זה אציין, כי נראה שהמשטרה התעלמה מ"חזקת החפות" כאשר חזרה פעם אחר פעם בסיכומיה על כך שהתובע "נוכל וגנב" בזמן שלא הוגש נגדו כתב אישום ובסופו של יום, הוא כלל לא הועמד לדין באשמת גניבה.
2. לאור קביעותיי האמורות לעיל בדבר קיום עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת רשלנות, ממילא אין צורך לדון ביתר העוולות שנטענו על ידי התובע, לרבות עוולת גזל, עיכוב נכס שלא כדין והסגת גבול במיטלטלין.
   כמו כן, איני מוצא לנכון לדון בעילת מרמה שטען התובע. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים ומהווה שינוי חזית.
   כעת, אפנה לבחינת גובה הנזק שנגרם לתובע.

גובה הנזק

1. לטענת התובע, בגין מעשי ומחדלי הנתבעת, נגרמו לו נזקים בסך של 10,250,941 ₪, לפי הפירוט הבא;
   א. סך של 2,653,492 ₪ בגין תפיסת מודלים ותבניות גומי לייצור תכשיטים.
   ב. סך של 4,447,926 ₪ בגין שווי התכשיטים שנתפסו במחירי עלות וסך של 2,158,724 ₪ בגין אובדן רווחים עקב אי מכירתם, עד לשנת 2010 ובסך הכל 6,606,650 ₪.
   ג. סך של 476,056 ₪ בגין תפיסת חומרי הגלם זהב וכסף.
   ד. סך של 14,743 ₪ בגין כלי עבודה שנתפסו.
   ה. סך של 500,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
   בפועל, השית התובע את תביעתו על סך של 5,900,000 ₪.
2. התובע התבסס בשומת נזקיו, בין היתר, על מסמכים וקביעות שניתנו בבית משפט לענייני משפחה במסגרת הליך הגירושין שלו.
   על מנת להבין נתונים אלו, מן הראוי לפרט תחילה מקצת ההליכים שהיו במסגרת הליך הגירושין;
3. ביום 27.7.2003 בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ערך עו"ד ערן ברד, ב"כ של נאוה, ספירת מלאי במחסן בנוכחות התובע ונאוה וערך דו"ח בהתאם (להלן: "דו"ח ברד"). התובע מבקש ללמוד על כמות התכשיטים / גומיות / מודלים / כלי עבודה שהיו בביתו ושנתפסו על ידי המשטרה מאותה ספירה שערך עו"ד ברד.
   כמו כן, התובע ציין כי נתפסו אצלו תכשיטים נוספים שהיו בדירה, אשר לא נכללו בדו"ח ברד וביניהם מחרוזות וחומר גלם מזהב וכסף.

1. במסגרת תיק הגירושין (ת"מ 17679/01), בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט שוחט) דחה את בקשת התובע להפחתת מזונות זמניים שנפסקו לחובתו, תוך שציין בהחלטתו מיום 1.8.2003 (נספח מז' לסיכומי התובע) כי שווי התכשיטים של התובע על פי דו"ח ברד הינו 1,900,000 ₪.
2. בהמשך מינה בית המשפט לענייני משפחה במסגרת אותו הליך גירושין של התובע ונאוה (בש"א 13220/03) את עו"ד יהודה טלמון ככונס נכסים (להלן: "הכונס") לצורך תפיסת המלאי שהיה מצוי במחסן, שומת שוויו ומכירת מחצית ממנו לצורך תשלום מזונות לנאוה וילדיה. כן ציין בית המשפט כי על כונס הנכסים לפעול לביטוח המלאי מיד עם העברת המלאי לרשות הכונס. ביום 9.10.2003 כתב הכונס לב"כ התובע דאז – עו"ד קראוס – במענה לדרישה להעביר את הרכוש למקום מוגן ולבטח אותו, כי: "... בעת הביקור שנערך היום, טען מרשך באוזני שאין לו את סכומי הכסף למימן עלות הביטוח ושאין צורך לבטח את הטובין." התובע סרב לבטח את המלאי, בין היתר, משטען כי אין צורך לבטח את המלאי שנתפס.
3. ביום 21.10.2003 ביצע הכונס ספירת מלאי של הרכוש במקום המגורים של התובע ואוסנת (חברתו לחיים של התובע באותה העת) ברחוב יערי 6 בתל אביב. הכונס לקח את המלאי והפקידו במחסני ערובה. בטופס הכנסת טובין מיום 21.10.2003 ציין הכונס כי שווי הרכוש אותו מסר למחסני הערובה הוא 100,000 ₪.
   ביום 21.10.2003 ערך הכונס עו"ד טלמון בדיקת מלאי במחסן ולאחריה ערך דו"ח מתאים. הרכוש תועד וצולם על ידי השמאי אלי סטרול מחברת גמולב שמאות כללית 1990 בע"מ. השמאי סטרול ציין במכתבו לכונס מיום 22.10.2003 כי ספירה מדוקדקת והערכה פרטנית של הרכוש "תימשך על פני שעות וימים" ושכר הטרחה עבור ספירה שכזו "יהיה גבוה אולי מערכם של הטובין" ולפיכך: "תוך בדיקה מאוד כללית, ובהסתמך על נסיוני רב השנים בתחום, הנני מרשה לעצמי "לנחש" שערך הממוש של כל הטובין הניתנים בכלל לממוש במלאי שהוצג: 35,000-60,000 ₪. לחלק גדול מן הפריטים ספק אם ימצא קונה כלל".
4. בעקבות זאת, הגיש הכונס לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן הוראות בה ציין כי כמות הרכוש לא מתאימה לרשימה בדו"ח ברד וביום 10.12.2003 הכין הכונס רשימה של הרכוש המצוי אצלו. במסגרת ניהול תיק הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה, הוחלט על חלוקת הרכוש בין התובע לגרושתו בחלקים שווים.
5. במסגרת תיק הגירושין, מונה הכלכלן יוחנן קורמן כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת בהתאם. לטענת התובע, מחוות דעת זו ניתן ללמוד, על ניהול עסקיו ועל הרווח שהיה צפוי לו אילו הרכוש שנתפס על ידי המשטרה, היה נמסר לידו ועל בסיס רכוש זה היה התובע מקים עסק משלו.
6. בענייננו, התובע מבקש מבית המשפט להיצמד לספירה של עו"ד ברד ולהתעלם מדו"ח כונס הנכסים עו"ד טלמון. בהתאם לכך, הגיש התובע חוות דעת של המומחה, רו"ח רוני טיומקין, אשר חישב את הנזק שנגרם התובע בהתאם לספירת התכשיטים שנעשתה בדו"ח ברד.
   לעומתו, סבורה הנתבעת כי לאור הפער העצום בין מה שנמצא בביקור שערך עו"ד ברד במחסן ביום 27.7.2003 לבין מה שמצא הכונס עו"ד טלמון במחסן ביום 21.10.2003, אין להעריך את הנזקים בהתבסס על דו"ח ברד. לשיטתה, יש להעדיף את גרסת הכונס, ולצאת מנקודת הנחה כי כלל הרכוש שהושב לתובע במסגרת הליך הגירושין (והיה ברשותו במועד התפיסה) לא עלה על 50,000 ₪. כמו כן, לטענת המשטרה יש להיצמד לחוות דעתו של השמאי סטרול שהעריך את שווי המלאי בסך של 35,000 ש"ח – 60,000 ₪, כאמור.
   המשטרה הגישה חוות דעת של השמאי יצחק דגון לפיה שווי התפוסים אינו עולה על 50,000 ₪ לכל היותר ושווי הרכוש שנמסר למתלונן הינו בסך של 19,000 ₪ - 30,000 ₪.

פירוט הנזקים – על סמך חוות הדעת השונות;

1. תפיסת מודלים ותבניות גומי לייצור תכשיטים;

התובע טען כי המשטרה תפסה בנוסף לתכשיטים גם כ – 1,500 תבניות גומי ומודלים המשמשים לייצור תכשיטים. לתמיכה בטענתו, הגיש התובע חוות דעת של סרגיי מלישב – מפענח תצלומי אוויר - מטעם "אופק צילומי אוויר" לפיה בארגזים שנתפסו היו כ – 1,050 תבניות גומי ובהתבסס על כך, לטענת התובע, בשקית לבנה שנתפסה היו 450 תבניות נוספות.
כן הגיש התובע חוות דעת של אלונה שימיוביץ' ברכה בדבר השווי של תבניות הגומי והמודלים.
לטענת התובע, בהתאם לחוות הדעת האמורות, לאחר הכפלת כמות תבניות הגומי שנתפסו (1,500) בעלותן הממוצעת (1,769 ₪) יש לאמוד את הנזק בגין רכיב זה בסך כולל של 2,653,492 ₪.
מנגד, לטענת המשטרה, בהיבט השווי מדובר על רכוש חסר ערך ביום התפיסה. הטעמים לכך: אין ערך לחוות דעתו של סרגיי מלישב – הוא אינו מומחה בתחום התכשיטנות אלא מומחה לפענות תצ"א והוא אישר בחקירתו שזו הפעם הראשונה שהוא מפענח צילומי חפצים, אינו מכיר תבניות גומי ואינו יודע מה יש בקופסאות שנחזו בתמונות שבדק. גם לחוות דעתה של אלונה ברכה אין משמעות שכן היא אינה שמאית בתחום והסכימה כי אינה יכולה לדעת מה טיב התכשיט מהתמונות שהוצגו בפניה, בניגוד לשמאי סטרול, והיא גם לא הציגה ראיות לעלות מחיר גומיה.

1. תפיסת תכשיטים, חומרי גלם, כסף וזהב ואבני חן;

נזק ישיר בגין שווי התכשיטים;

לטענת התובע, הרכוש שנתפס מקורו במה שהגיע מהכונס לאחר החלוקה בינו לבין נאוה. לכן, לשיטתו, יש להתחשב באמור בדו"ח ברד בו פורטה כמות של 3,773 פריטים מוגמרים של טבעות, שרשראות, עגילים, סיכות וצמידים שהיו במחסן, לרבות המחירים שהיו נקובים על התוויות הצמודות להם. לטענת התובע, מכיוון שהמשטרה לא מיינה את התכשיטים בדרך כלשהי, אין מנוס מלחשב את ממוצע מחיר התכשיטים ולהכפילו במספר התכשיטים, כך ששווי התכשיטים שהיו במחסן הוא בסך של 3,124,992 ₪ נכון ליום 7.12.2004, כאשר מסכום זה יש להפחית סך של כ – 500,000 ₪ (שהוא שווי התכשיטים שנמסרו לנאוה במסגרת הליך הגירושין) ובסך הכל 2,624,992 ₪. רו"ח טיומקין ציין בחוות דעתו כי שווי התכשיטים שנתפסו במחירי עלות למועד עריכת חוות דעתו (יוני 2011) הוא: 4,447,926 ₪.
מנגד, לטענת המשטרה, אין להסתמך על האמור בדו"ח ברד, היות וקיים פער משמעותי בין דו"ח זה לבין הדו"ח המאוחר יותר של הכונס טלמון. בנוסף, התובע לא העיד בזמן אמת כי הרכוש נשוא הפער הועבר לדירה. מהמרצת פתיחה שהגיש התובע במועד מאוחר לאירועי התביעה דנן (ה"פ 3544-04-08) עולה כי הוא הכניס לשותפות חדשה שהקים עם ספק המלאי – מר סעידוב - מלאי תכשיטים וייתכן כי הציוד נשוא אותו פער הגיע לאותה שותפות. בנוסף, טוענת המשטרה כי הוכח שהרכוש מהכונס כלל לא הגיע לדירה או למחסן, אלא הועבר לצורך הקטנת חובות לספק הסחורה של החברה – מר סעידוב.

נזק עקיף עבור הפסד עתידי;

התובע הגיש כאמור חוות דעת מטעם רו"ח רוני טיומקין בנוגע לנזקים כלכליים (הפסד עתידי) שלטענתו נגרמו לו עקב תפיסת הרכוש ואי השבתו. רו"ח טיומקין התבסס בחוות דעתו על כמות התכשיטים בהתאם לדו"ח ברד. רו"ח טיומקין ציין בחוות דעתו כי אובדן הרווחים לשש שנים הינו: 2,158,724 ש"ח.
לפיכך, לפי חוות הדעת של רו"ח טיומקין סך כל הנזק שנגרם לתובע הן בגין שווי מלאי התכשיטים והן בגין אובדן רווחים בשל אי מכירתם, הינו 6,606,650 ₪.

לטענת המשטרה מנגד, לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של רו"ח טיומקין – לא מדובר בשמאי או איש מקצוע בתחום התכשיטנות. הוא לא עיין בדו"חות של התובע לשנים קודמות ולא ניתח את עסקיו ויכולתו הכלכלית. בנוסף, לא הסביר מדוע לא העריך את השווי לפי דו"ח הכונס טלמון המאוחר יותר והקרוב לתפיסה ואישר כי הוא לא ראה במלאי תכשיטים מזהב.

1. תפיסת חומרי גלם;

לטענת התובע, בהתבסס על תצהיר התובע כי נלקחו ממנו כ – 2,200 גרם זהב וכ – 13 ק"ג כסף ועל חוות דעתו של רו"ח טיומקין, סך הנזק בגין חומרי הגלם הוא 476,056 ₪.
מנגד, לטענת המשטרה, יש לקבל בעניין את עדות השמאי סטרול כי לא היה במקום חומר גלם מזהב וכן את עדות נאוה כי כמעט ולא הגיעו אליה מהכונס תכשיטים מזהב ואת עדות המתלונן כי פרופיל התכשיטים עימם התעסק התובע היה כמעט ללא זהב.

1. כלי עבודה;

לטענת התובע, בהתבסס על הצעות מחיר לכלי העבודה שנתפסו, עלות כלי העבודה היא 14,743 ש"ח.
מנגד, לטענת המשטרה, גם פריטים אלו מקורם ברכוש שנגנב מהחברה. לפי דו"ח קורמן, כלי העבודה הועברו לכונס ואילו לפי דו"ח הכונס, לא היו בנמצא כלי עבודה וציוד כלל ועיקר.

1. עוגמת נפש;

לטענת התובע, אי השבת התפוסים מנעה ממנו באופן מוחלט לעסוק במקצועו ולהתפרנס ממנו וכתוצאה מכך הוא לא הצליח לעמוד בתשלום מזונות לילדיו ולמעצרו. לכן, תבע התובע סך של 500,000 ₪ בגין רכיב נזק זה.

נזק ראייתי

1. לאור מחדלי הנתבעת שפורטו לעיל בעיקר ביחס לרישום נאות של התפוסים, אני סבור כי במקרה דנן, במסגרת קביעת גובה הנזק, יש להחיל את חזקת הנזק הראייתי. חזקה זו מעבירה את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע שהסב לתובע "נזק ראייתי". החזקה קובעת כי במקום שבו גרם הנתבע ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, כלומר פגע ביכולתו להשתמש בראיה שעשויה הייתה לתרום לביסוס טענה מסוימת הצריכה לתביעתו, עשוי בית המשפט להניח שהטענה נכונה ולהטיל על הנתבע את הנטל לסתור הנחה זו (ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פד"י נט(4) 310, 327 (2005)).
2. הפן הראייתי – דיוני של הדוקטרינה השתרש זה מכבר בתביעות הרשלנות הרפואית, ובשנים האחרונות פרץ את גבולותיו המסורתיים וכבש תחומים נוספים (ד"ר גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין (בורסי 2011) (להלן: "ד"ר שני") עמ' 300).
   החזקה מורה כי במקום בו גרם הנתבע באופן רשלני לחסר בתשתית הראייתית, עשוי בית המשפט להניח באותו הקשר הנחה המיטיבה עם התובע, כך שהנטל יונח לפתחו של הנתבע לסתור הנחה זו. במילים אחרות, חזקת הנזק הראייתי מעמיסה על כתפיו של הנתבע את סיכון אי-הודאות שהוא עצמו יצר. החזקה שוללת מן הנתבע את האפשרות להיבנות מחוסר היכולת של התובע להוכיח את תביעתו בשל הנזק הראייתי.
3. שנים רבות יושמה חזקת הנזק הראייתי כאמור, באופן בלעדי בתחום הרשלנות הרפואית. עם זאת, תחום הרשלנות הרפואית אינו התחום היחיד שעשוי להתאים להחלה של חזקת הנזק הראייתי ויש תחומים נוספים שבהם קיימת חובה לתעד או לשמור על מסמכים וראיות. יש הקשרים נוספים בהם קיימים פערי מידע בין הצדדים. יתרה מכך, גם במקום בו אין פערים כאלה עשוי בעל-דין אחד לפגוע בחומר ראיות רלוונטי ובכך לסכל את יכולתו של בעל-הדין האחר להוכיח את התביעה נגדו. לכן, אין זה מפתיע שבסופו של דבר פרצה חזקת הנזק הראייתי את גבולות הרשלנות הרפואית והפציעה בשמי הרשלנות כדוקטרינת - על, העשויה לחול בכל מקרה שבו הסב הנתבע נזק ראייתי לתובע (ראה גם: ע"א 2245/91 ד"ר ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 725 (1995), פסק דינו של השופט קדמי).
4. בעניין ד'האר נפסק, בסיטואציה בה נדון מחדל רשלני של המשטרה לערוך בדיקה על ידי מומחה מז"פ, כי הגיונה של חזקת הנזק הראייתי חל גם מחוץ לתחום הרשלנות הרפואית, וכי: "אין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד" והנטל הועבר אל כתפי המדינה ומשלא הורם נקבע כי עליה לפצות את התובע על נזקיו. במסגרת דחיית בקשה לדיון נוסף באותו פסק דין (דנ"א 1912/05 מדינת ישראל נ' ד'האר (פורסם בנבו, 12.4.2005)), הודגש על ידי כב' השופט ריבלין כי הדוקטרינה עשויה לחול רק במקום שבו הפגיעה באפשרות ההוכחה של המתדיין האזרחי נובעת מהתרשלות של הרשות החוקרת במילוי תפקידיה ובמימוש סמכויותיה.
   בהתאם לכך, ד"ר שני מציין בספרו (עמ' 314) כי: "עולה מן האמור, כי חזקת הנזק הראייתי אינה שמורה עוד רק לתחום הרשלנות הרפואית והיא עומדת לזכותו של כל בעל-דין, אשר יריבו שלל ממנו ברשלנות ראיה בעלת פוטנציאל לביסוס תביעתו.".
5. גם אריאל פורת ואלכס שטיין במאמרם "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191 (1998) מציינים (בעמ' 196) כי: "אין כל מניעה עקרונית להכיר באחריות בגין גרם נזק ראייתי אף במסגרתן של עוולות אחרות, כגון העוולה של הפרת חובה חקוקה או עוולת המטרד". בנוסף, המחברים שוללים כל הצדקה להגבלת נפקותה של דוקטרינת הנזק הראייתי למקרים של פגיעה בגוף בלבד: "ככל שמדובר בעקרונות הצדק המתקן, אין אנו סבורים שיש מקום להבחנה בין גרם נזק ברשלנות לגופו ולרכושו של אדם לבין גרם נזק לכיסו" (שם, עמ' 201).
6. ד"ר שני מונה מציין כי התנאים להחלת דוקטרינת נזק ראייתי נפרד (דהיינו, נזק ראייתי הנגרם בעיקר בשל מחדלים בתיעוד - כבענייננו, זאת להבדיל מנזק ראייתי מובנה. להרחבה בדבר ההבדל בין השניים ראה ד"ר שני, עמ' 304 - 305) הם: עמימות עובדתית – חסר בתשתית הראייתית / נגישות לראיות או שליטה בהן / אשם.
   
   כפי שיובהר להלן, אני סבור כי תנאים אלו התקיימו במקרה דנן;
7. עמימות עובדתית: חזקת הנזק הראייתי ביחס לסוגיות הקשורות לשומת הנזק – בע"א 4022/08 אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ (פורסם בנבו, 21.10.2010) – קבע בית המשפט, כי אין לשלול לגמרי את האפשרות להחיל את חזקת הנזק הראייתי במצבים של עמימות לגבי יסוד הנזק, אך ציין כי מדובר "במקרים חריגים".
8. לאור מה שפורט בהרחבה לעיל, לגבי העדר רישום מספק של המוצגים שנתפסו, כמו גם העדר רישום המוצגים שנמסרו בסופו של יום למתלונן, קיימת עמימות עובדתית ביחס לשאלה מה בדיוק נתפס, מה בדיוק הועבר לחוקרי המשטרה ומה בדיוק הועבר בהמשך למתלונן. עמימות זו מקשה על התובע להוכיח את תביעתו ביחס לנזק שכן אין ביכולתו להוכיח בראיות ממשיות מה בדיוק נלקח ממנו. עמימות זו גם מקשה על הנתבעת, אך היות שהחובה על פי דין היתה עליה, והיא התרשלה ולא קיימה חובותה, אין לה אלא להלין על עצמה.
9. בנוסף, קיימת גם עמימות עובדתית ביחס לסוגיה מי מסר את התפוסים למתלונן. אמנם עמימות זו אינה קשורה לשאלת גובה הנזק, אך היא מהווה נדבך נוסף לעמימות הקיימת בכלל בתיק עקב אותו נזק ראייתי – ניסים מנשה הכחיש כי מסר את התפוסים למתלונן (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 1-6, עמ' 84 ש' 23 – 24, עמ' 84 ש' 30 - עמ' 85 ש' 2, עמ' 85 ש' 19 – 21), האחראי על הרישום שלום קרייף העיד כי נתן את התפוסים למתלונן, אך לא יכל לומר איזה חלק בדיוק הוא נתן ואיזה חלק נתן שוטר אחר (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 29.1.13 ש' 12 – 27, עמ' 18, ש' 2 – 18) קצין החקירות אבי ראש סבור כי מנשה ניסים הוא אכן זה שהחזיר את התפוסים למתלונן (עמ' 73 לפרוטוקול מיום 29.1.13, ש' 27), שרה חטב ז"ל – אימו של המתלונן העידה כי ניסים מנשה הוא זה שמסר את התפוסים לבנה (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 5.12.12 – נספח מ"ג לסיכומי התובע, ש' 20 – עמ' 2 ש' 8). אילו היה ידוע באופן ברור מי מסר את התפוסים למתלונן, סביר להניח שניתן היה לברר מולו מה בדיוק הוא מסר לו.
10. נגישות לראיות או שליטה בהן: תנאי שני להחלת החזקה הוא כי מדובר במצבים בהם לנתבע הייתה נגישות עדיפה לראיות היכולות לסייע במשפט. כפי שנפסק, במקרים של גרימת חסר ראייתי ברשלנות היה לנתבע יתרון מבחינת הנגישות לחומר הראיות שהיה אמור להיות בשליטתו במועדים הרלבנטיים (ד"ר שני, עמ' 320). גם בעניין ד'אהר, בו הוחלה החזקה מחוץ לתחום של רשלנות רפואית (אי ביצוע פעולות חקירה ברכב שבו נפגע התובע) הדגיש בית המשפט העליון כי הרכב הובא לתחנת המשטרה והיה נתון תחת שליטתה.
    כך גם במקרה דנן. התפוסים היו בשליטת המשטרה ואין ספק שהיה לה יתרון מבחינת הנגישות אליהם והשליטה בהם.
11. אשם: תנאי נוסף להחלת החזקה הוא שהנזק נגרם באשמו של הנתבע (קרי, בכוונה, בפזיזות או ברשלנות). יש להראות כי החסר בראיות נגרם בשל התרשלותו של הנתבע.
    כפי שצוין לעיל, ברור כי הרישום הכוללני והבלתי מפורט של נציגי המשטרה הן בעת תפיסת החפצים, הן בעת הרישום במשטרה והן בעת העברתם למתלונן היה בלתי מספק וגרם באופן ישיר לחסר ראייתי, שעה שהתובע נדרש להוכיח את הנזק שנגרם לו ביחס לשווי התפוסים שנלקחו ממנו.
12. בהקשר זה יש לדחות את טענת המשטרה כי התובע הוא זה שגרם נזק ראייתי היות והגיש את התביעה בשיהוי ניכר ושיהוי זה מהווה שיקול לביטול טענת נזק ראייתי. אני סבור, כי היות והתובע פנה למשטרה מספר פעמים בעניין החזרת התפוסים והמשטרה היא זו שהשיבה לו תשובות מוטעות, מטעות, ומבולבלות, תוך הסתמכות על מסמכים מוטעים, ממילא יש לדחות את טענתה לעניין השיהוי בהגשת התביעה.
    בנוסף, גם אם הייתי מוצא לנכון לקבל טענה זו, ממילא אין העניין משנה את עצם הרשלנות והפרת החובה ביחס לכל ההליך של תפיסת ורישום התפוסים על ידי המשטרה, כפי שפורט לעיל.
13. התוצאה של החלת החזקה בדבר ה"נזק הראייתי" – כאשר מוכיח התובע את התנאים להחלת החזקה, עובר אל הנתבע נטל ההוכחה לגבי אותו עניין שיכול היה להתברר באמצעות הראיות האבודות. הגישה הרווחת היא שחזקת הנזק הראייתי מניחה לפתחו של הנתבע את נטל השכנוע. במספר פסקי דין נאמר כי החזקה אינה ניתנת לסתירה, כלומר הפעלת החזקה חורצת את גורל המחלוקת; בעניין ד'אהר נפסק (עמ' 328): "...ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את המחלוקת העובדתית."
    בע"א 8279/02 גולן נ' עזבון אלברט, (14.12.2006) (פסקה 23) נפסק מפי השופט גרוניס: "חשוב להבהיר שוב, כי העברת נטל השכנוע אל הנתבע לגבי עובדה מרכזית השנויה במחלוקת טומנת בחובה השפעה מכרעת על גורל ההליך, ומביאה על פי רוב לקבלת התביעה כנגדו".

שומת הנזק

1. בעניין זה אני סבור, כי ראשית מהטעמים המפורטים לעיל, איני יכול לסמוך בנקודה זו על עדות התובע. מי שהיה מוכן להטעות בית משפט אחד, חזקה שיהיה מוכן גם להטעות בית משפט אחר, הכל בהתאם למטרה לשמה ניתנת העדות באותה העת. לפיכך נותר לבחון האם בהתאם לעדות המומחים שהובאו מטעם התובע, לבסס את שומת הנזק, ניתן לבסס את סכום הנזק הנתבע בתובענה זו. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ועדות המומחים של התובע, הגעתי למסקנה שאין לקבל את חוות דעת. המומחים סרגיי מלישב ואלונה שימיוביץ ברכה – הראשון, כלל אינו מומחה בתחום התכשיטנות והשנייה, כלל אינה שמאית. בנוסף, מטבע הדברים מומחים אלו כלל לא ראו לנגד עיניהם את הרכוש שנספר וצוין בדו"ח ברד. כך גם לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של רו"ח טיומקין בעניין שווי חומרי הגלם (אם וככל שנתפסו) והנזק העקיף והעתידי שנגרם לתובע היות והוא אינו שמאי ולא איש מקצוע בתחום התכשיטנות.
   כאמור לעיל, לאור הנזק הראייתי שגרמה המשטרה, לא ניתן לשום את נזקו של התובע באופן מדויק והאפשרות האוביקטיבית היחידה הינה הסכום הכולל שצויין בדו"ח ברד ושהשופט שוחט במסגרת תיק הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה,כשדחה את בקשת התובע להפחתת מזונות זמניים שנפסקו לחובתו, ציין בהחלטתו מיום 1.8.2003 כי שווי התכשיטים של התובע על פי דו"ח ברד הינו 1,900,000 ₪.
   כאמור, בדרך כלל החלה של חזקת הנזק הראייתי, משמעה, קבלת תביעתו של התובע ולכן אני סבור כי לעניין כמות הרכוש שנתפס ניתן להסתמך רק על האמור בדו"ח ברד כנקודת מוצא, אולם במקרה דנן, אין לקבל את מכלול טענותיו של התובע לעניין הנזק ולעניין שווי הרכוש שנתפס כאמור בדו"ח ברד, לאור התנהגותו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה.
2. כאמור, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא העלים רכוש בבית המשפט לענייני משפחה שדן בהליך הגירושין שלו וכלשונו;
   "ש. האם לעו"ד ברד או לבית המשפט לענייני משפחה סיפרת שיש לך רכוש נוסף גם בדירה
   ת. לא, בית המשפט לענייני משפחה שהכריע בענייני הגירושין שלי הבין שלא אמרתי את הכל.
   ש. העלמת את העובדה שיש לך רכוש שהיה פעם משותף לך ולאשתך לשעבר שנמצא בתוך הדירה.
   ת: נכון, היתה הדדיות. היא העלימה ממני ואני העלמתי ממנה." (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 31 – עמ' 39 ש' 3). בהמשך הודה התובע כי הוא שיקר גם לעו"ד טלמון בכך שהעלים חלק מהרכוש שעו"ד ברד ספר (שם,ש' 21 – 22) ובהמשך: "ש. אתה מוכן לשקר לבית המשפט כדי לדאוג לרכוש לך. ת. זה מה שעשיתי, נכון." (שם, ש' 26 – 27).
   בהמשך הודה כי "לא אמרתי את האמת" גם לקורמן שערך סקירה של הרכוש שלו ושל גרושתו (שם, 31) וכי: "במהלך ההליך עם אשתי לא אמרתי את האמת לגבי הרכוש." (עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 8).
3. יתירה מכך, גם בזמן אמת, העריך התובע את שווי התכשיטים בסכום נמוך באופן משמעותי מסכום התביעה דנן – סכום של מאה אלף ש"ח;
   במהלך החקירה בבית המשפט לענייני משפחה בפני כב' השופט שאול שוחט מיום 11.12.2003 במסגרת בקשת התובע להפחתת מזונות (תמ"ש 17674/01):
   "ש. אני אומר לך שאת כל הסחורה הרבה והיקרה וחומרי הגלם, תבניות ומודלים שהברחת למחסן של אסנת ברחוב יערי לקחת אותו משם לפני שנכנס לשם כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט לצורך שימוש בו לעסק החדש שפתחת ושמת במקום דברים זולים. נכון או לא.
   ת. לא נכון.
   ש. תסביר לי אתה איך יכול להיות שבדו"ח שהוגש כאן על ידי עו"ד ברד שספר את כל התכולה בנוכחותך והיא הוערכה בקרוב לשני מליון שקלים איך אתה מסביר שהשמאי שהובא לשם על ידי כונס הנכסים העריך את התכולה שהיתה שם אז ב – 60,000 ₪ בלבד.
   ת. הערכה של שני מליון שקלים זו הערכה שאתה נקבת בה. לא שמאי ולא כונס נכסים ולא מזה שאתה ראית את הסחורה. אני הערכתי אותם במאה אלף שקל שזו ההערכה הנכונה. לגבי התכשיטים שאתה אומר שהחלפתי ועובדה שברגע שהיה שם כונס הנכסים והשמאי והם צילמו את הדברים זה כל הדברים שברד ספר כל התכשיטים עם המדבקות והכל." (עמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 11.12.2003, ש' 9 – 21)
   
   ובהמשך:
   "ש. כשהערכת אתה לקחת תכשיט שעליו היתה מדבקה של 600 או 700 שקל למשל טבעת והכפלת במספר הטבעות.
   ת. נכון.
   לבית המשפט:
   ש. מה המחיר הממוצע של טבעת.
   ת. מחיר ממוצע לא עולה על 40 או 50 שקל.
   ...
   ש. הטבעות שהיום אצל הכונס יש עליהם מדבקות מחיר, מה המחיר הממוצע הרשום על התכשיטים נמצאים אצל הכונס.
   ת. בין 200 ל – 300 לטבעת אחת." (שם, עמ' 40 ש' 25 – עמ' 41 ש' 8)
4. גם במכתב הראשוני שכתב ב"כ התובע למשטרה מיום 11.08.2008 שכותרתו "אורי סלמה – בקשה להשבת תפוסים" (נספח ז' לכתב התביעה) צוין כי:
   "5. למרות מספר בקשות של מרשי להשבת התפוסים, לא הושבו אלו במלואם למרשי... שווי התפוסים הנמצאים בידי משטרת ישראל ושטרם הושבו למרשי (לרבות הזהב, התכשיטים והגומיות) הינו מאות אלפי שקלים."
5. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי במקרה זה לאור מחדלי המשטרה בגרימת נזק ראייתי מחד ולאור שקריו של התובע מאידך, לא ניתן להוכיח את הנזק בצורה מדויקת ולכן יש לקבוע את הנזק שנגרם לתובע בדרך של אומדן.
   בהקשר זה נפסק בע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 4.2.2010) כי:
   "הלכה היא כי רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא רמת הוכחה סבירה. סבירות זו תיקבע על פי נסיבות המקרה. במקרים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, יש להקל ברמת ההוכחה הנדרשת [ראו למשל: חוות דעתה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה-נתניה, פ"ד נג(3)433, 446 (1999)]. עוד נקבע בהקשר זה כי השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה [ראו למשל: ע"א 427/82 (ב"ש 508/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ-316 (1986)]". (ראו גם ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים [פורסם בנבו] (2006)).".
6. לאור כל האמור לעיל, אני סבור, כי לצורך אומדן הנזק, יש להתחשב בראש ובראשונה בנזק הראייתי שגרמה המשטרה ולהסתמך על קביעת השופט שוחט בבית המשפט לענייני משפחה כי שווי התכשיטים בהתאם לדו"ח ברד הוא 1,900,000 ₪.
   מנגד, יש לקחת בחשבון את התנהגותו האמורה של התובע ושקריו בבית המשפט לענייני משפחה ובסופו של דבר לקבוע כי נזקיו של התובע הינם בגובה של כ-25% מדו"ח ברד ובסך של 500,000 ש"ח.
7. בנסיבות העניין ולאור התנהלות התובע כאמור, איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.
8. ביום 15.3.15 לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, זימנתי את הצדדים לדיון בפניי בסוגיית פסיקת פיצוי עונשי, מאחר ואפשרות זו לא עלתה על ידי מי מהצדדים. במסגרת הדיון טענו ב"כ הצדדים ביחס לסוגיה זו ובהמשך הגישו לבית המשפט אסמכתאות בעניין.
9. מטרת הפיצויים העונשיים אינה להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, אלא להעניק לו פיצוי העולה על נזקו, והם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק. אומנם הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים (לסקירה מקיפה ראו: ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 פסקאות 80-73 - מפי כב' השופט, כתוארו אז, ריבלין, וע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (פורסם בנבו, 7.7.11), שוב מפי השופט ריבלין), אך מדובר ב"בן חורג" בדיני הנזיקין, ולא אחת נקבע, שבית המשפט לא יטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.7.09)).וכפי שקבע כב' השופט ג'ובראן בע"א 1080/07 עיזבון המנוח פלוני נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 8.11.09), בפסקה 10:

"גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן). בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים 'מעין כוונה', או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה. כך, למשל, ציין בית המשפט בע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957) כי 'יש ספק בלבנו, אם אפשר לפסוק פיצויים לדוגמה בגלל רשלנות, ותהיה זו אפילו רשלנות כה חמורה כמו במקרה דנן, אם הנזק נגרם ללא-זדון' (וראו ענין אטינגר, בפסקה 80; ענין מרציאנו, בפסקה לד(2); ענין הדסה, בפסקה 32; וענין זיימן, בפסקה 25)."

אני סבור כי מאן דהוא במשטרה החליט בעניין זה "בכוונה" לשלול מהתובע את זכותו בתפוסים ולקבוע כי אלו שייכים למתלונן. כוונה זו החלה כמפורט מהיום הראשון ונמשכה לאורך כל החקירה, ניהול ההליכים בבית המשפט בעניין החזרת התפוס, וגם בהליך שהיה לפני.

מאחר וקבעתי כי יש להעניק לתובע במקרה זה פיצוי על סמך אומדנא והערכה, בין היתר עקב אי אמירות האמת שלו בבתי המשפט, איני סבור כי זה המקרה להשית פיצוי עונשי לתובע המוכן למען מטרה "לקדש את האמצעים" גם אם אלו כרוכים באי אמירת אמת בכלל ובפרט לפני ערכאה שיפוטית. מאידך אם היה מקום לפסוק פיצוי עונשי, בסכום זהה לזה שנפסק, הרי שלא היה מקום לעשות כן במצטבר ובנוסף לפיצוי שנפסק על סמך אומדנא והערכה אלא בחפיפה.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.
2. הנתבעת תשלם לתובע סך של 500,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 7.5.2005 (6 חודשים לאחר התפיסה) ועד למועד התשלום בפועל (להלן: "הפיצוי").
3. בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה רק בחלקה ובהתחשב בכך שחווֹת הדעת של המומחים מטעם התובע נדחו, אני קובע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין אגרת משפט בלבד וכן סך כולל של 10.8% מסכום הפיצוי כשכ"ט עו"ד.
   בזמנו ניתן לתובע פטור זמני מאגרה ולכן, חלף התשלום לתובע, הנתבעת תשלם את סכום האגרה ישירות לגזברות בית המשפט.
4. ההוצאות ושכ"ט המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ה, 06 מאי 2015, בהעדר הצדדים.