תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה. לטענת התובע הנתבעים אחראים לנזקיו. קיימת אמנם מחלוקת בשאלת החבות, אולם המחלוקות המרכזיות הן משום שמעבידו של התובע, הנתבע 1, לא התייצב להליך והנתבעים האחרים טוענים שאין לחייבם עמו בפיצוי יחד-ולחוד; ובשאלת הנזק ובסיס השכר לפיו יש לחשב את נזקי התובע שהיה כבן 17 במועד התאונה והיום הוא כבן 29.

בעלי הדין

1. התובע, תושב כפר קאסם, יליד 20/11/87, כיום בן 28.5. התובע חדל ללמוד בכיתה ח', כשהיה כבן 13, ומאז עבד בעבודות שונות. ב-2004, כשהיה כבן 16.5, החל לעבוד כפועל בניין אצל הנתבע 1 (המעביד).
2. זמן קצר לאחר שהחל לעבוד אצל המעביד נשכר זה לבצע עבודות טפסנות ויציקת קירות במסגרת בניית מבנה מעל חדר המיון בבית-חולים מאיר בכפר סבא, השייך לנתבעת 2, שירותי בריאות כללית (הפרויקט).
3. הנתבעים נשאו תפקידים שונים בפרויקט. נתבעת 2, שירותי בריאות כללית, הייתה מזמין העבודה; נתבעת 4, מקס מגיד ובניו בע"מ, שימשה כקבלן ראשי; נתבעת 5, מרקו ויורם חברת בניה והנדסה בע"מ, שימשה כקבלן הביצוע בפועל; ונתבעת 6, לודן תשתיות וניהול חב' לניהול פרויקטים, מונתה כאחראית על הניהול, הפיקוח ותיאום העבודות מול קבלני המשנה. נתבעות 3 ו-7 הן המבטחות. נתבע 1, המעביד, נשכר על ידי נתבעת 5 לבצע את יציקת הקירות והטפסנות.
4. נתבעים 2-7 (הנתבעים), שגם שלחו זה לזה הודעת צד שלישי, הגיעו בסופו של יום להסדר בו קיבעו ביניהם מראש את חלוקת הפיצוי שיפסק (עמ' 61 לפרוטוקול).
5. המעביד לעומתם כלל לא התייצב להליך משום שהתובע לא הצליח להמציא לו את כתב התביעה. לפיכך ניתן לקבוע כבר עתה כי התביעה כנגד המעביד נמחקת. השלכות ענין זה תתבררנה בהמשך שכן חלק מרכזי מטענת הנתבעים האחרים הוא שאין להטיל עליהם אחריות יחד-ולחוד עם המעביד ואין לחייבם לפצות את התובע בגין חלקו של המעביד.

התאונה

1. ב-25/8/04 עמד התובע עם פועלים נוספים על פיגום בגובה של שלושה מטר שהתמוטט. עצם קריסת הפיגום אינה שנויה במחלוקת של ממש ואושרה במסמכים פנימיים של הנתבעות, כולל חקירת האירוע שנעשתה, אולם נסיבות הקריסה המדויקות והאחריות הנובעת מהן שנויות במחלוקת.
2. התובע הובא לחדר המיון (שהיה, כאמור, באותו מבנה ממש) שם אובחן שבר ברגל ימין. התובע אושפז וב-27/8/04 נותח לצורך שחזור וקיבוע פנימי של השבר. התובע שוחרר ב-5/9/04 והחל תהליך שיקום, אך ב-19/10/04 אושפז למשך עשרה ימים לצורך ניתוח נוסף ברגל. לטענתו למשך למעלה מעשר שנים לא הצליח להשתלב חזרה בשוק העבודה ורק ב-2015 החל לעבוד כמסדר סחורה ב"יינות ביתן".
3. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פגיעה משמעותית ברגל. מומחה מטעם בית-המשפט העריך את נכותו בשיעור 30% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (תקנות המל"ל) וסבר כי התובע יתקשה לבצע עבודה הכרוכה במאמץ של הרגל. במוסד לביטוח לאומי נקבעה נכות דומה (30%) לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות.

חילוקי הדעות

1. נסיבות התאונה: התובע טוען כי האחראי עליו, מר נואף ספאדי, קרא לתובע ולעובדים נוספים לעלות על הפיגום ולבצע יחדיו עבודה ואז נפל הפיגום מכובד משקלם. הנתבעים טוענים כי התאונה ארעה לאחר שעות העבודה כשהעובדים עלו לפיגום ב"יוזמתם" כדי להחתים את מנהל העבודה על כרטיס הנוכחות. הנתבעים סבורים כי בנסיבות אלו לא מוטלת עליהם אחריות לתאונה.
2. אחריות: הנתבעים טוענים כי הפיגום היה תקין אולם לא נועד לשאת כמות גדולה של עובדים, כפי שעלו עליו בפועל, ולכן קרס, ולפיכך יש, לטענתם, להשית אשם תורם משמעותי על התובע משום שעלה לפיגום עם עובדים נוספים. הנתבעים מוסיפים, כאמור, כי העובדים לא עלו לפיגום לצרכי עבודה ולכן אין לייחס לנתבעים אחריות.
3. חלוקת אחריות: הנתבעים טוענים כי בכל מקרה האחריות המרכזית לתאונה מוטלת על המעביד, ואילו חלקם בתאונה שולי. לטענתם, משלא הצליח התובע להמציא את כתב התביעה למעביד האחריות היא עליו, ואין לחייבם באחריות לתאונה יחד ולחוד עם המעביד הנעדר או להטיל עליהם לשלם לתובע את מלוא הפיצוי שיפסק.
4. נזק: התובע טוען כי מכיוון שנפגע כקטין יש לחשב את הפסדיו בהתאם לשכר הממוצע במשק, לכל הפחות, וכי בפועל נכותו התפקודית היא בשיעור 60% שכן אינו יכול לשוב לעבודת כפיים ואינו כשיר לעבודה אחרת. התובע אף מבקש פיצוי בשל השנים מאז התאונה שבהן, לטענתו, לא עלה בידו לעבוד בעבודה כלשהי. הנתבעים טוענים כי הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, כי לא הייתה כל מניעה שהתובע ישוב למעגל העבודה כבר לפני שנים רבות, וכי בסיס שכרו נמוך בהרבה.

העדים

1. התובע; אביו; מר מקס מגיד, מנכ"ל הנתבעת 4; מר יורם זואיל, מנכ"ל הנתבעת 5; מר משולם גרנות, מנכ"ל הנתבעת 6; ומר אלון אפשטיין, חוקר בטיחות מטעם חברת "על בטוח" אשר ערך תחקיר של התאונה עבור הנתבעים (מוצגים ח' ו-ט'). בנוסף הוגש תצהירו של מר אריה זנבר, מנהל מחלקת בינוי בנתבעת 2, אולם לא עלה בידו להתייצב לחקירה.

אחריות

1. כל הראיות מלמדות שהתובע עמד על פיגום שקרס ואין הבדל של ממש אם עבד על הפיגום או שעלה אליו כדי להחתים כרטיס עבודה. כך או כך, תהא הגרסה אשר תהא, הממצאים העובדתיים המרכזיים הם שהפיגום לא נבנה כדין ולא עמד בעומס, שלא נאכפו שיטות עבודה בטוחות ושלא הובהר לעובדים ולקבלני המשנה כי מספר הפועלים שיכולים לעמוד עליו מוגבל. מסקנות אלו עולות בבירור מן התחקירים שערכו הנתבעים עצמם ובהם נכתב מפורשות כי התובע והעובדים שהיו עמו בזמן התאונה לא עברו תדריך בטיחות וכי הפיגומים לא אושרו על ידי מנהל עבודה מוסמך וקיים ספק אם היו תקינים (תחקיר התאונה מ-28/8/04 ע"י מר גיורא חביון (נספח ז') ; ותחקיר חברת "על בטוח" מ-30/8/04 (נספח ח')). הואיל והאחריות הכוללת לבטיחות העבודה באתר בניה מוטלת על הקבלן הראשי או על המזמין (תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988) (תקנות הבניה), והואיל ובהתאם לפסיקה (ובמקרה זה גם להסכם) קיימת חובת זהירות גם לממונה בטיחות, קמה לנתבעים אחריות לתאונה.
2. התחקירים שבוצעו ע"י הנתבעים מדברים בעד עצמם, ברם פטור בלא כלום אין ולכן אתייחס בקצרה לנסיבות התאונה ולאחריות. אין מחלוקת שהתובע נפגע משום שהפיגום עליו עמד קרס. התאונה ארעה בין 16:30 ל-17:00, קרוב לוודאי ב-16:30 שכן ברישום הראשוני של מר גיורא חביון מטעם קופ"ח כללית נכתב כי הדיווח על התאונה התקבל ב-16:38. התובע טוען כי במקום עמדו ששה פועלים שהכינו תבניות ליציקה שנועדה למחרת. מנגד בתחקירי הנתבעים נכתב כי הפועלים התקבצו במקום בסיום העבודה. עם זאת גרסאות הנתבעים אינן אחידות. בתחקיר קופ"ח כללית נכתב כי התאונה ארעה כש"מנהל העבודה [הורה] לפועלים על סיום יום העבודה והם התרכזו במקום אחד, כדי להחתים את כרטיס העבודה. ריכוז של 4 עובדים על משטח עץ גרם לקריסתו ונפילתם" (נספח ז'); ואילו תחקיר חברת "על בטוח" (נספח ח') מציג גרסה מחמירה יותר עם הנתבעים שכן עולה ממנו ש"היציאה מאתר הבניה היתה רק דרך הפיגום הפנימי" והתאונה ארעה כשהעובדים עלו "על הפיגום הפנימי בדרכם לצאת מאתר הבנייה". כלומר, לפועלים לא הייתה דרך אחרת לצאת מן האתר (זו הייתה גם עדות התובע בעמוד 21 לפרוטוקול). הואיל והתובע לא הציג ראיות או עדים שיתמכו בגרסתו – אף ששמו של מנהל העבודה ידוע לו והוא יכול היה לזמנו לעדות – אני מעדיף את גרסת הנתבעים כי התאונה ארעה בתום יום העבודה אולם אינני מקבל את טענתם המשפטית כי הפועלים הגיעו למקום "ביוזמתם" מחוץ לשעות העבודה ולכן אין אחריות. החתמת כרטיס נוכחות היא חלק מן העבודה עצמה וכזו גם היציאה מאתר העבודה. הפועלים לא עסקו בפעילות נופש ובילוי אלא סיימו את יום עבודתם ושהו במקום כחלק מן העבודה.
3. יתרה מכך, מגרסאות הנתבעים עצמם עולה שהוראות הדין והפסיקה בנוגע לבטיחות בעבודה הופרו. "העובדים שנפגעו הגיעו לאתר בימים האחרונים ולא עברו תדרוך בטיחות כלשהו טרם תחילת עבודתם" (נספח ז'). לא סופקו אמצעי הגנה ולא נאכפו שיטות עבודה בטוחות "למרות התראותינו (כולל בכתב) לקבלן לגבי נושאי בטיחות באתר (למשל חובת חבישת קסדות), אין הקפדה בענין" (שם). חרף הוראות פרק ג' לתקנות הבניה המחייבות בדיקת פיגום על ידי מנהל עבודה מוסמך, במקרה הנוכחי "אין הליך אישור מעין זה. יתר על כן, בניית הפיגומים נעשית עפ"י מיטב הניסיון הקיים, אך ללא פיקוח מוסמך של מנהל עבודה" (שם). חמור מכך, הפיגום לא נבנה בהתאם לתקנות, חומריו לא היו מתאימים והוא עצמו לא היה תקין ולכן קרס. "יש להדגיש, כי הפיגומים באתר נראים חיצונית רעועים ומסוכנים למדרך עובדים" (שם); "לוחות הדריכה העשויים מלבידים לא חוברו אל שלד הפיגום וכלל אינם מתאימים לשימוש כמדרך רגל בשל גמישותם הרבה ... ככל הנראה היה סדק "באונטר לייגר" של הקרש .... בעת שהעובדים עלו על הפיגום, נשבר 'האונטר לייגר' וכל העובדים נפלו מגובה של 3 מטר" (נספח ח'). וראו גם רשימת ההנחיות שניתנה בנוגע לחומרי הבניה ואישור הפיגום (נספח ט'). כמו כן נמצא כי למרות הוראות תקנה 2 לתקנות הבניה "בעת קרות התאונה לא נכח במקום מנהל העבודה (נספח ח').
4. במהלך הדיונים טענו הנתבעים כי הפיגום היה תקין אולם לא אמור היה לעמוד במשקל של ששה עובדים וכי לא ניתן היה לצפות עליה של מספר רב של פועלים על הפיגום. טענה זו לא הוכחה, היא אינה עולה בקנה אחד עם התחקירים מזמן אמת שהעידו על פיגום לקוי, וממילא אין כל ראיה שהמעביד והתובע הוזהרו מפני העמסת משקל יתר על הפיגום או שניתנה להם הנחיה כלשהי בנוגע למספר העובדים שעשויים לעמוד עליו. בנסיבות העניין עליה של מספר פועלים על הפיגום – בוודאי אם מדובר במסלול היציאה מהאתר – היא צפויה, ואם יש חשש שהפיגום לא יעמוד בעומס קיימת חובה להתריע על כך בפני קבלני המשנה והעובדים מראש במסגרת תדריכי בטיחות (שלא נערכו) או בזמן אמת על ידי מנהל עבודה (שלא נכח). למעשה רק לאחר התאונה החלו הנתבעים להקפיד כי מנהל עבודה יהא נוכח באתר (עמ' 49, 28-32; וראו גם נספח ט' שם נקבע כי "מנהל העבודה ישהה באתר לאורך כל משך ביצוע העבודות"). הנתבעים זימנו לעדות את מר אפשטיין, עורך תחקיר הבטיחות מטעם חברת "על בטוח" במטרה לערער על ממצאי תחקירו, אף שהתחקיר נערך מטעמם. לא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון מלא בתחקירו של מר אפשטיין מזמן אמת, וכל ניסיונותיהם של הנתבעים לאבחן בין "פיגום" ל"פיגום פנימי" ל"משטח דריכה" אינם משנים את המהות שכן ההבחנה היא סמנטית בלבד ואין עוררין שמדובר במבנה עץ שנבנה לצורך העבודות ושקרס תחת רגלי התובע. יתרה מכך, מדובר בפיגום כהגדרתו בתקנות הבניה – "מתקן זמני מעל קרקע, מעל מבנה או מחובר אליו, אשר ממנו מתבצעת פעולת בניה או שעליו מחזיקים חומר או ציוד".

שוכנעתי כי הוראות הדין והפסיקה בנוגע לבטיחות בעבודה הופרו. העובדים לא קיבלו הדרכה, לא סופק להם ציוד בטיחות מתאים, לא הוסבר להם שהפיגום יכול להחזיק עומס מסוים ומספר עובדים מקסימלי, הפיגום נבנה ללא פיקוח מתאים, מחומרים שאינם מתאימים (לפי עדות מר אפשטיין נעשה שימוש בלבידים ולא בלוחות עץ שהם גמישים וחזקים יותר, עמ' 39), וה"אונטר לייגר" (הקורה האופקית של הפיגום) היה סדוק ונשבר תחת משקל העובדים. ליקויים אלה הם שגרמו לקריסתו של הפיגום וקיים קשר סיבתי ברור בינם לבין פגיעת התובע.

1. הנתבעים מבקשים להמעיט את אחריותם ולהסיט את האחריות כלפי המעביד והתובע עצמו. אלא שתקנות הבניה מטילות את האחריות הכוללת על הבטיחות באתר בניה על המזמין או על קבלן ראשי שמינה – ובענייננו על הנתבעים. הטלת אחריות זו נועדה להבטיח שבאתר בניה ימונה גורם אחד שאחראי על הבטיחות וזאת כדי להקטין את הסיכוי לתקלות הנובעות מחוסר תיאום בין גורמים שונים באתר וכדי למנוע מצב בו הנפגע יאלץ לחפש את האחראי מבין מספר גורמים (ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 682 [2003]; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה [4/1/09]). בהתאם לדין קמה אפוא לנתבעים ששימשו כמזמין, קבלן ראשי ומפקח אחריות לליקויי הבטיחות שאירעו באתר ומשהופרו הוראות הבטיחות הם אחראים כלפי התובע על נזקיו.

התובע נפגע כתוצאה מליקויי בטיחות שאירעו באתר הבניה. הנתבעים בהיותם מזמין, קבלן ראשי ומפקח אחראים בהתאם לדין על הבטיחות באתר ולפיכך הם אחראים לנזקי התובע.

אשם תורם

1. הנתבעים מנסים לייחס לתובע אשם תורם משום שעלה לפיגום יחד עם פועלים נוספים. טענה זו נדחית מניה וביה. "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27/12/10); ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 492 (1982)), ובמקרה הנוכחי לא מצאתי כל פסול או אשם בהתנהלות התובע, פועל פשוט יום, שעלה על פיגום מבלי שאיש הדריך או הזהיר אותו ונפל. התובע, שהיה עובד חדש יחסית, פעל בהתאם להנחיות שקיבל ולא ידע ולא יכול היה לדעת שהפיגום מסוכן או שמספר העובדים שיכולים לעמוד עליו מוגבל. לפיכך אין לייחס לו אשם תורם כלשהו.

חלוקת האחריות ומשמעות היעדרותו של המעביד מן ההליך

1. כאמור לעיל, הנתבעים 2-7 הגיעו להסכמה בנוגע לחלוקת האחריות הפנימית ביניהם והסכימו כי 80% מכל סכום שיפסק ישולם על ידי נתבעים 2-5 והיתרה על ידי נתבעים 6-7 (עמוד 61). אלא שטענתם המרכזית היא שיש לייחס אשם משמעותי ביותר למעביד, שכן הוא והמנהל מטעמו היו אחראים על התובע ואף הורו לתובע ולעובדים הנוספים לעמוד יחדיו על הפיגום. הנתבעים מוסיפים כי הואיל והתובע כשל מלהמציא את כתב התביעה למעביד אין לחייב אותם לפצות את התובע בגין חלקו של המעביד, כפי שיפסק ויש להשית עליהם תשלום בגין חלקם היחסי בלבד.
2. אינני מקבל את טענות הנתבעים. משנמצא כי לנתבעים אחריות לתאונה יש לראות בהם כמעוולים במשותף שגרמו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה. בהתאם לסעיפים 11 ו-84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חיובם הוא "יחד ולחוד" והניזוק זכאי להיפרע במלוא נזקו מכל אחד מהם, והם יכולים להיפרע זה מזה כדי חלקם היחסי. "במקרים אלו חב כל אחד מהמעוולים לנזק כולו ביחד ולחוד לפיכך, יכול הניזוק לתבוע את הנזק כולו מכל אחד מהמזיקים, מחלקם או מכולם, לפי רצונו" (ע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פ"ד מב(2) 573 (1988); ד.נ 15/88 מלך נ' קורנהוייזר, פ"ד מד(2) 89 (1990)). מטרתה של הוראת חוק זו היא להגן על הניזוק מפני מצבים שבהם אחד המעוולים לא אותר או שאינו יכול לפרוע את חובו. "הכלל 'יחד ולחוד' נועד במיוחד למצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק 'מתגלגל' לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק. כלל זה מעדיף אפוא את הניזוק על פני המעוולים במשותף" (ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7/9/10)). ו"בהעדר אחד המעוולים רובץ [נטל התשלום] על כתפי ה'שותף' לחיוב" (רע"א 4508/13 סמארה נ' ביצורית (7/1/14)). הדברים עולים בקנה אחד גם עם מטרתה של תקנה 6 לתקנות הבניה שנועדה להבטיח, בין השאר, "יצירת 'כתובת' אחת ממנה יוכל להיפרע אדם שנפגע ונגרם לו נזק כתוצאה מהפרת התקנות" (ע"א 1051/14 עדן נ' המל"ל (30/8/15)).
3. בהתאם לדין רשאי התובע להיפרע מן הנתבעים גם אם המעביד לא התייצב להליך (זו הייתי, כמובן, גם התוצאה אם המעביד היה מתייצב אך היה נמצא שאינו יכול לפרוע את חובו), אולם אוסיף כי ממילא כלל לא ברור שמעביד נושא באחריות העיקרית לתאונה. מעביד חב אמנם חובות זהירות כלפי עובדיו, ברם האחריות הכללית על הבטיחות באתר העבודה הייתה על הנתבעים שהפרו את חובותיהם שבדין. לא הוכח שהמעביד קיבל מהנתבעים הנחיות זהירות או כי הוסבר לו שמספר העובדים שיכולים לשהות על הפיגום מוגבל. טענות הנתבעים שהמעביד הוא שבנה את הפיגום לא הוכחו וממילא הופרה חובת הפיקוח על בניית הפיגום (ראו עדות מר מקס מגיד בעמ' 48). הנתבעים גם לא דאגו להימצאות מנהל עבודה באתר ולתדריכי בטיחות שהיו בסמכותם. אבהיר שאינני קובע שהמעביד פטור בלא כלום, אלא רק שאחריותם של הנתבעים לתאונה היא משמעותית ובלא ששמעתי את גרסת המעביד אין באפשרותי לקבוע חלוקת אחריות ברורה בינו לבין הנתבעים האחרים.
4. בשולי הדברים אוסיף כי האחריות להעדרו של המעביד אינה מוטלת על רק על התובע, שעשה מאמצים לא מבוטלים להמציא את כתב התביעה (סעיפים 7-8 לתצהירו ונספחים ג' ו-ד'). הנתבעים יכלו לשלוח למעביד הודעת צד שלישי אם חשבו שחלקו בתאונה כה דומיננטי, או לזמנו לעדות כדי שיעיד על חלקו, והואיל ומדובר בגופים עתירי ממון ולא באדם צעיר שנפגע בתאונה סביר כי היו בידם יותר אמצעים לאתר את המעביד ולהמציא לו את ההודעה.

התובע רשאי לתבוע את הנתבעים והם חייבים לפצותו על מלוא נזקיו. בהמשך יוכלו לפעול לקבלת שיפוי מן המעביד. אני דוחה את עמדת הנתבעים כי יש לחייבם בפיצוי חלקי וקובע כי עליהם לשאת במלוא הפיצוי שיפסק לתובע.

סיכום שאלת האחריות

1. האחריות לבטיחות בפרויקט הוטלה על הנתבעים. נמצא כי לא דאגו לקיום כללי בטיחות נאותים באתר, לא וידאו כי הפיגום מוקם כראוי ובפועל הוא הוקם באופן לקוי, לא הבהירו לקבלני המשנה והעובדים מהו מספר העובדים המקסימלי שיכול לשהות על הפיגום, לא דאגו להימצאות מנהל עבודה באתר ולא בדקו כי העובדים עושים שימוש בציוד עבודה מתאים. ליקויים אלה גרמו לתאונה ולנזקי התובע, והנתבעים הם האחראים לנזק. אין אשם תורם לתובע. קיימת אפשרות שהמעביד נושא באחריות מסוימת לתאונה, אולם ללא גרסתו לא ניתן לקבוע את השיעור המדויק, וממילא בהתאם לפקודת הנזיקין התובע רשאי להיפרע מן הנתבעים במלוא נזקיו והם, אם חפצו בכך, היו יכולים לשלוח הודעת צד שלישי כנגד המעביד.

התביעה נגד הנתבעים מתקבלת. חלוקת הפיצוי תהא בהתאם להסכמות שביניהם.

נזקי התובע

הנכות הרפואית

1. מומחה רפואי מטעם התובע, פרופ' משה סלעי, סבר כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור של 28.75% – 25% לפי סעיף 48(2)ב-ג לתקנות המל"ל בשל מצב לאחר שבר ימין עם חוסר יציבות והגבלות תנועה ו-5% נכות לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות עקב צלקות מכאיבות ורגישות; וכי בעתיד תתווסף נכות של 5%-10% עקב קיצור צפוי של הרגל. המומחה העריך כי מדובר בנכות תפקודית וכי התובע לא יוכל לחזור לעבודה הכרוכה בהליכה ועמידה ולכן יש להפעיל תקנה 15 לתקנות במלואה. מומחה רפואי מטעם הנתבעים, ד"ר גד ביאליק, סבר כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)ג' בשל הגבלה של התנועות בברך הימנית.
2. בית המשפט מינה את ד"ר יוסף לאו כמומחה מטעמו שהעריך כי לתובע נכות בשיעור 30%. המומחה העריך כי הפגיעה ברגל מזכה בנכות רפואית בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)ג' וכי נותרה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 75(1)ב בגין צלקת מכערת ומכאיבה. הנכות הרפואית היא 24% אך להערכת המומחה מדובר בנכות תפקודית ולכן יש להוסיף לה 6% ולהעמידה על 30%. המומחה הבהיר כי התובע אינו יכול לעסוק בכל מקצוע הדורש שימוש ברגליים, כי כבר היום נראים שינויים ניווניים התחלתיים וקיימת סבירות להחמרה משמעותית נוספת שתחייב בעתיד דיון על ביצוע "ניתוחי הצלה" כגון קיבוע של הבדל (ארטרודזיס) או החלפת הברך ע"י פרוטזה.
3. במל"ל (שכמובן אינו מחייב אלא לצורך הניכויים) נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 48(2)(ב) לתקנות וכן נקבע כי מדובר בנכות תפקודית ויש להפעיל את תקנה 15 לתקנות במלואה ולהעמיד את הנכות על סך של 30%.

המומחים לא נחקרו וחוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט שהעריך כי הנכות היא בשיעור 30% לא נסתרה.

הנכות התפקודית

1. על-דרך הכלל משקפת הנכות הרפואית את הפגיעה התפקודית ומהווה נקודת מוצא להערכת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. עם-זאת, התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן בית-המשפט אינו רשאי להסתפק בנכות הרפואית בלבד ועליו לבחון את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע שלפניו לתפקד ולשוב ולהשתכר. בכלל זה, בין השאר, נבחנים גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו ועל יכולתו להשתלב מחדש בשוק העבודה. שינויים שחלו בפועל בעיסוקו ובשכרו של הנפגע מהווים מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]; ע"א 2477/14 פלוני נ' הפול [11/1/15]); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל [2010]; ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן [2011].
2. הפערים בין הצדדים בשאלת הנכות התפקודית גבוהים ביותר. התובע טוען כי הפגיעה ברגל מונעת ממנו לעבוד בכל עבודה פיסית, מגבילה אותו בכל היבטי חייו וגוררת בעיות בריאות אחרות כמו כאבי גב וקושי בשינה, ומבקש כי יקבע שנכותו התפקודית היא בשיעור 60% לפחות. הנתבעים טוענים כי הנכות התפקודית היא בשיעור 20%, כשיעור הנכות האורתופדית, ושנכות זו אינה מונעת מהתובע לשוב למעגל העבודה. הנתבעים סבורים כי תלונות התובע מוגזמות ונועדו להגדיל את הפיצוי שיפסק לו, ומציינים שהיום עובד התובע במשרה מלאה, כמסדר סחורה בחברת יינות ביתן.

שמעתי את דברי הצדדים ובחנתי את הראיות ומצאתי להעמיד את הנכות התפקידת בשיעור 30%, כפי שהעריך גם מומחה בית-המשפט שהתייחס להשפעותיה התפקודיות של הנכות.

1. לתובע נכות אורתופדית בשיעור 20% ונכות בשל הצלקת שאינה תפקודית. הנכות האורתופדית היא משמעותית והשפעתה על התובע הספציפי גדולה. התובע חסר השכלה תיכונית ועובד למחייתו מגיל צעיר וחסר הכשרה מקצועית. הוא אינו צפוי להשתלב בעבודה משרדית והעבודות המתאימות לו הן עבודות כפיים שלרוב מחייבות מאמץ פיזי. אלא שהנכות ברגל מגבילה מאוד את התובע בעבודות מסוג זה, שכן רוב העבודות שאינן דורשות הכשרה מקצועית מחייבות מאמץ פיזי, ולרוב גם הליכה, עמידה ונשיאת משאות. מכאן שהפגיעה תקשה עליו מאוד להשתלב בשוק העבודה ולשמור על מקום עבודתו לאורך זמן. קשיים אלה רק יחריפו עם השנים שכן להערכת המומחה מצב הרגל צפוי להחמיר. המסקנה היא שלנכות יש השפעה תפקודית משמעותית. מנגד, יש לתת ביטוי גם לעובדה שמדובר באדם צעיר מאוד שיכול להשתקם ולנסות ולכלכל את נתיב חייו בהתאם לפגיעתו, וכי בפועל התובע עבד במועד ההוכחות כמסדר סחורה, שהיא עבודה פיסית, במשרה מלאה ובשכר דומה לשכרו לפני התאונה (תלושי שכר הוגשו במהלך הדיון; ועדותו לגבי מאפייני העבודה ניתנה בעמ' 25-26). אך אעיר כי בסיכומי התובע נכתב כי פוטר מעבודתו וכיום אינו עובד (פסקה 119 לסיכומים).
2. על-יסוד נתונים אלה שוכנעתי כי הנכות התפקודית גבוהה מן הנכות הרפואית, ובנסיבות העניין, בהתחשב בממצאי המומחה, בנתוני התובע, כולל גילו הצעיר ויכולתו לרכוש השכלה, בקשיים המשמעותיים ביותר להשתלב בשוק העבודה, ובהתחשב בהחמרה הצפויה במצבו (שנוכח גילו הצעיר תגיע, ככל הנראה, במחצית תוחלת חייו), אני מעריך את הנכות התפקודית ב-30%, פעם וחצי הנכות האורתופדית ובדומה לנכות שקבע מומחה בית-המשפט (שהתחשבה כבר בתפקודיות).

הנכות התפקודית היא בשיעור 30%.

בסיס השכר לחישוב הנזק

1. שכרו החודשי של התובע במועד הפגיעה וגם אחריה דומה לשכר מינימום כ-4,800 ₪ ₪ משוערך) אולם לטענתו הואיל ונפגע כקטין יש להחיל עליו את החזקות שקבע בית-המשפט העליון ולחשב את הפסדיו לפי השכר הממוצע במשק. אינני מקבל טענה זו. אכן, קיימת חזקה כללית לפיה קטין ישתכר בבגרותו את השכר הממוצע במשק, שכן איננו יודעים מה יהא מסלול חייו של הקטין, אולם בהתקיים נתונים אינדיבידואלים העשויים להעיד על כושר השתכרותו של הנפגע – למשל אם התבגר ונתקיימה כבר בעניינו היסטוריה תעסוקתית – נדרש בית המשפט לסטות מן החזקה הכללית ולבחון את כושר ההשתכרות לגופו ככל אדם (ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו-חנא, פ"ד ס(3) 13 [2005]; ע"א7684/10 עזבון המנוח רדואן נ' קרנית [2011]).
2. במקרה הנוכחי התובע כבר הפך לבגיר כבן 28.5 ונתוניו האישיים מלמדים שכושר השתכרותו אינו עולה כדי השכר הממוצע במשק. התובע נשר מלימודים בגיל 13 ולא השלים את לימודיו התיכוניים. הוא לא עשה מעולם מאמץ להשלים את לימודיו או להשיג הכשרה כלשהי, אף שידע כי הפגיעה ברגל תקשה עליו להשתלב בעבודות פיזיות. כל העבודות בהן ניסה לעבוד בשנים האחרונות, כולל ביינות ביתן, הן עבודות בשכר מינימום. בפועל לא התמיד בעבודה אחת למשך תקופה ארוכה. לטענתו חוסר היכולת להישאר בעבודה אחת נובע מפגיעותיו, אולם לא נעשה שום ניסיון להשתלב בעבודה שתתאים לו או ניסיון לשיקום המל"ל או בדרך אחרת. נתוניו האישיים של התובע מלמדים אפוא כי יקשה עליו להשתלב בעבודות בשכר גבוה, וההיסטוריה התעסוקתית שלו – אף שהושפעה משמעותית מן התאונה – מעידה על חוסר יציבות והעדר ניסיון אמיתי להשתקם, לרכוש התמחות כלשהי או למצוא עבודה שמתאימה למגבלותיו. המסקנה העולה מנתונים אלו היא שצפי השתכרותו של התובע קרוב יותר לשכר מינימום. נוכח גילו הצעיר בעת שנפגע והאפשרות כי היה משיג עבודה בשכר מינימום ומשביח את שכרו עם השנים (למשל אם היה נשאר בתחום הבניה) מצאתי להעמיד את בסיס שכרו על סכום של 7,000 ₪ שמשקף את פוטנציאל השכר מעבר לשכר מינימום בהתחשב בשיעור הנכות (4,800 ₪ חלקי 70%). שיעור שכר זה שקרוב לממוצע שבין שכר מינימום לבין השכר הממוצע במשק גם נראה כמתאים לנתוניו האישיים של התובע.

הפסד השתכרותו של התובע יחושבו בהתאם לשכר פוטנציאלי של 7,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעבר

1. התובע טוען כי מאז התאונה ועד היום, למשך 12 שנה, לא השתלב בשוק העבודה. לפני שהחל לעבוד ביינות ביתן נסיונותיו הסתיימו בפיטורים מהירים והסכמו בחודש עבודה אחד במצטבר (עמ' 24) ולמעט התקופה בה עבד ביינות ביתן היה מובטל. לפיכך הוא מבקש פיצוי המבטא הפסדי שכר מלאים לכל התקופה, למעט תקופות קצרות בהן עבד ולגביהן מבקש לפצותו לפי הפרש בין שכרו לשכר הממוצע במשק, סה"כ כ-710,000 ₪.
2. אינני מקבל את טענות התובע במלואן. בהתאם לתעודות הרפואיות התובע שהה באי-כושר מלא למשך כ-14 חודשים, עד 31/10/05. לאחר מועד זה מצב הרגל התייצב, ואף שסביר שהיה קושי לשוב לשוק העבודה אין כל ראיה שניסה להשתקם או לחפש עבודה מתאימה. התובע העיד אמנם שחיפש עבודה ואף עשה מספר ניסיונות שנכשלו, אך אין כל ראיה שתתמוך בעדותו זו. התובע לא ידע להצביע על מעביד ספציפי שלא קיבלו או שפיטר אותו, סיפר על ניסיונות עבודה בודדים, והודה כי כלל לא פנה למוסד לביטוח לאומי לשיקום או ללשכת התעסוקה למציאת עבודה מתאימה (עמ' 24). הוא גם העיד שמראש לא פנה לעבודות שונות, כמו שמירה שבה חלק מהעבודה נעשה בישיבה, משום שהניח, בלי לבדוק, שלא יקבלו אותו (לטענתו חשב שנדרש רישיון לנשיאת נשק, עמ' 28). בפועל כשרצה אכן עבד למשך שנה לפחות, במשרה מלאה, כמסדר חלב בחנות "יינות ביתן" והשתכר שכר של כ-4,500 ₪ וכ-5,400 ₪ לאחר תוספת בונוסים. אביו של התובע תמך אמנם בגרסת בנו כי זה חיפש עבודה ולא הצליח (עמ' 31) אולם משקל עדותו אינו גבוה והיא לא הייתה מפורטת. לשלמות התמונה אוסיף כי מתעודות עובד ציבור עולה כי לתובע לא שולמו דמי אבטלה או גמלת הבטחת הכנסה.
3. על יסוד נתונים אלו מצאתי לקבוע כי התובע לא עשה מאמץ כן להשתלב בשוק העבודה בשנים שמאז התאונה, ולפיכך יחושבו הפסדי השתכרותו לעבר בהתאם לנכותו התפקודית ולפער בין בסיס שכרו לבין השכר שקיבל בפועל בתקופות בהן עבד. לפיכך הפסדי השתכרותו הם כדלקמן –

תקופת ראשונה – במועד התאונה היה שכרו כ-4,854 ₪ (משוערך). התובע שהה באי כושר למשך 14 חודשים, והפסדיו בתקופה זו הם בסך 67,956 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע תקופה 86,395 ₪.

תקופה שניה – מתום אי הכושר ועד לתחילת עבודתו ב"יינות ביתן" ב-10/13 (95 חוד') יחושבו הפסדיו לפי שכר של 5,900 ₪ (הממוצע בין שכרו בתאונה לבסיס השכר) והנכות התפקודית, סה"כ 168,150 ₪ (5,900*30%*95), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 182,733 ₪.

תקופה שלישית – מתחילת עבודתו ב"יינות ביתן" ועד היום ( 31 חוד') לפי הפער בין בסיס השכר לבין שכרו ביינות ביתן (כ-5,400 ₪) - 49,600 ₪, ובתוספת ריבית אמצע תקופה 50,251 ₪ (נתתי דעתי לעובדה שהתובע פוטר, אולם הואיל וסוגיה זו עלתה לאחר ההוכחות ולא הובאו בגינה ראיות חושבו ההפסדים כאילו עבד כל התקופה).

1. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר – 319,379 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד ופנסיה

1. בהתאם לנתונים שפורטו למעלה הפסד ההשתכרות לעתיד הוא בסך 572,977 ₪ (7,000*30%*272.8463).
2. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 107,082 ₪ (לפי 12% מהפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד).

סה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד ופנסיה – 999,348 ₪

עזרת הזולת

1. התובע מתגורר בבית הוריו עם חמישה מאחיו. האם חולה ועקרת בית והאב נפצע לפני שנים רבות בתאונת עבודה ואינו עובד. לפיכך הוא מבקש פיצוי בסך 683,925 ₪. הנתבעים מציעים פיצוי בסך 50,000 ₪.
2. לא הוצאו הוצאות בעין לעזרה. הואיל והתובע שהה בתקופת אי כושר ממושכת, שבחלקה עבר ניתוחים והיה מרותק למיטתו, וברובה התקשה בהפעלת הרגל, נדרשה עזרה מוגברת של בני משפחתו. בגין עזרה זו לעבר נפסק פיצוי של 20,000 ₪ (אלף שקל לחודש לתקופת אי-הכושר וכ-50 ₪ בחודש ליתר התקופה, בהתחשב שהתובע שהה ממילא בבית, ויכול היה לטפל בענייניו). בנוגע לעתיד, בשים לב לפגיעה ולאפשרות ההחמרה הסבירה, כולל ניתוחים עתידיים, נפסק פיצוי בסך 57,800 ₪ המשקף פיצוי של כ-200 ₪ לחודש. שיעור הפיצוי נקבע בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות העובדה שבשנים הקרובות יקבל תמיכה מבני משפחתו והעובדה שלפחות בחלק מהזמן ישהה התובע בבית וידאג לענייניו.

סה"כ הפיצוי בגין עזרת הזולת – 77,800 ₪

הוצאות רפואיות

1. הואיל ומדובר בתאונת עבודה שבה זכאי התובע להחזרים מן המוסד לביטוח לאומי, ונוכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי המאפשר לתובע לקבל טיפולים במסגרת קופת-חולים, נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪.

ניידות

1. התובע מבקש פיצוי של 223,124 ₪ בגין הוצאות ניידות מוגברות של כ-500 ₪ בחודש. דרישה זו מופרזת בעיני. נוכח הפגיעה ברגל יתכן שיזדקק מדי פעם לנסיעה מעבר לאדם רגיל, אולם לא הוכח כי התובע יידרש לרכב מיוחד או שאינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית. בנסיבות אלו נפסק פיצוי של 35,000 ₪ המשקף הוצאה מוגברת של כ-100 ₪ בחודש וסכום מסוים לעבר.

כאב וסבל

1. בהתחשב בנתוני התיק, הניתוחים שעבר, הפגיעה הרפואית, הפגיעה התפקודית וההשפעה על מהליך חייו של התובע, נפסק סכום של 150,000 ₪.

סך כל נזקי התובע – 1,272,238 ₪

ניכויים

1. תגמולי המל"ל לפי חוו"ד אקטוארית מעודכנת שהוגשה מטעם הנתבעים יחד עם סיכומיהם עומדים על סך של – 862,381 ₪. בסיכומי התשובה מצביע התובע על מחלוקת בסך 2,888 ₪ בגין היווני קצבת הזקנה. טענות התובע זכו לתשובה בחוות הדעת האקטוארית מ-5/10/14 והסברי האקטוארית לעניין זה וסבירות ההיוון שעשוי לגרום להפסד סבירים. לפיכך אני מקבל את חוות הדעת האקטוארית במלואה.

סך כל נזקי התובע לאחר ניכויים – 409,857 ₪

סוף דבר

1. התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקת.
2. התביעה כנגד הנתבעים 2-7 מתקבלת.
3. הנתבעים 2-7 ישלמו לתובע סך של 409,857 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 96,725 ₪ והוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.
4. הסכומים ישולמו בתוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
5. חלוקת התשלום בהתאם להסכם שבין הנתבעים והחיוב הוא יחד ולחוד.
6. הודעות הצד השלישי יסגרו ואין לגבות אגרה נוספת בגינן.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ו, 19 מאי 2016, בהעדר הצדדים.