1. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 בגבולות שבין דחיית התביעה לבין פסיקת סך 50,000 ₪ לטובת התובע. כן הוסכם לדחות מועד תשלום כל סכום שייפסק, אם ייפסק, בששה חודשים מיום מתן פסק דין.

2. התובע הגיש כנגד הנתבעת, אמה של גרושתו, תביעה להשבת סכומי כסף ששילם לה בשנת 1992. עפ"י הנטען בכתב התביעה, בשנת 1992 סוכם בין התובע וגרושתו לבין הנתבעת כי התובע וגרושתו ירכשו מן הנתבעת את הקומה הראשונה בבית מגורים שרכשה הנתבעת לפני כן, וישלמו לה ע"ח התמורה סכום ב-₪ השווה ל- 35,000 $, כאשר מתוכם שילמו הם לנתבעת 12,000 $, ואת היתרה תכננו לשלם לנתבעת באמצעות הלוואה שהתכוונו ליטול. התובע טוען כי בשלב מסויים חזרה בה הנתבעת מן הסיכום והחליטה שלא למכור את הדירה לתובע וביתה, אלא שהיא גם לא השיבה להם את סכום המקדמה שהם שילמו לה, כאשר לטענת התובע, היא הבטיחה שתשיב להם את הסכום כאשר היא תמכור את הבית. התובע טוען כי הנתבעת מכרה את הדירה ללא ידיעתו, ולא השיבה לו את סכום המקדמה ששילמו לנתבעת התובע וגרושתו. עוד נטען בכתב התביעה, כי בשנת 2007 הודתה הנתבעת בקיומו של החוב ואולם על דעתה היא, וללא הסכמת התובע, התחייבה היא בכתב להשיב אותו לידי ילדיו של התובע לאחר הגיעם לגיל 18 (כפי שעולה מנספח א' לכתב התביעה).

3. התובע טוען כי התביעה מוגשת בגין חלקו הוא, דהיינו מחצית הסכום שהנתבעת חייבת לו ולגרושתו.

4. טענות ההגנה שבפי הנתבעת, כפי שהן עולות מכתב ההגנה ומתצהירה, הן אלה: הנתבעת אינה כופרת שקיבלה מהנתבע ומביתה סך ב-₪ השווה ל- 12,000 $ בשנת 1992 ואולם לטענתה העסקה בין הנתבעת לבין בני הזוג לא יצאה אל הפועל, ואף על פי כן, המשיכו התובע וביתה של הנתבעת להתגורר בדירה עד למועד גירושיהם, וגרושתו של התובע אף המשיכה להתגורר בבית מספר שנים לאחר מכן, כל זאת מבלי לשלם דמי שכירות כלשהם. עוד טענה הנתבעת כי שניים מילדיו של התובע התגוררו עם סבתם- הנתבעת, ולפיכך זכאית התובעת לקבל "דמי מזונות" בגין כלכלת שניים מנכדיה וגידולם.

5. הנתבעת טענה כי היא זכאית לקזז הסכומים שלהלן: 17,912 ₪ בגין מזונות הבן הבכור; סך 21,261 ₪ בגין מזונות בנו השני של התובע וסך 52,510 ₪ בגין דמי השכירות המגיעים לה בגין מגורי בני הזוג משנת 1992 ועד מועד הגירושין בשנת 1999.

6. הנתבעת חזרה והעלתה טענת ההתיישנות בסיכומיה חרף פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.5.2012 החלטת בית המשפט העליון מיום 11.1.2013 .

7. עיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות, בתצהיריהם ובסיכומים שהגישו, ולאחר ששקלתי שיקולי דין ושיקולי צדק שמוסמך בית המשפט לשקול בבואו לפסוק על דרך הפשרה ולאחר ששקלתי את שאלת שערוך הסכומים , אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 30,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בסך 4,000.

8. לאור הסכמת הצדדים ישולמו הסכומים הנ"ל תוך 6 חודשים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ה, 02 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.