1. לפני תביעת עיזבון אשר הוגשה על ידי היורשים והתלויים של המנוחה, הגברת שרה נגאר ז"ל (להלן: "המנוחה"), מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה 1975 ועל פי פוליסת הביטוח שהונפקה לרכב מ.ר. 4080089 (להלן:"הרכב").
2. התובעים הם:
   1. התובע 1 הוא עיזבון המנוחה.
   2. התובע 2 הוא האלמן של המנוחה, יליד 22.12.51 ותובע הן כיורש והן כתלוי במנוחה (להלן: "האלמן").
   3. התובע 3 הוא בנה של המנוחה, יליד 25.8.75 ותובע כיורש העיזבון.
   4. התובע 4 הוא בנה של המנוחה, יליד 15.5.79 ותובע כיורש העיזבון.
   5. התובעת 5 היא בתה של המנוחה, ילידת 18.5.80 ותובעת כיורשת העיזבון.
   6. התובעת 6 היא בתה של המנוחה, ילידת 21.6.84 ותובעת כיורשת העיזבון.
3. ביום 27.12.02 בשעה 13:00 הוסעה המנוחה על ידי ארוסה של התובעת 6, הנהג רועי בנין ז"ל (נתבע 1 הוא עזבונו) בכביש גהה ברכב, יחד עם התובעת 6 שנסעה אף היא ברכב, כאשר בסמוך לצומת מורשה סטה לפתע הרכב ממסלולו והתנגש בעוצמה רבה במשאית אשר חנתה בצד הדרך. (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה הקטלנית נהרגו בטרם עת המנוחה וכן ארוסה של התובעת 6. המנוחה ילידת 6.5.1956, הייתה בת 46 שנים במותה. הנתבעת 2 היא מבטחת הרכב.
4. אין מחלוקת של ממש לגבי אירוע התאונה והעדויות נשמעו לעניין גובה הפיצויים להם זכאים התובעים עקב התאונה.

הסוגיות שבמחלוקת:

1. המחלוקת העיקרית בתיק זה הנה ביחס לבסיס שכרה של המנוחה, שכרו של האלמן, שיעור הפיצוי בעבור רכיב אובדן שירותי רעיה ואם וכן היקף הפיצוי ביחס לרכיבי הנזק אשר כל אחד מהצדדים חישב באופן שונה.

דיון והכרעה:

בסיס השכר של המנוחה והאלמן:

1. בתצהיר עדותו הראשית של האלמן צוין כי עובר לתאונה הייתה המנוחה עובדת ייצור בחברת ישראטק בע"מ והשתכרה סך של 5,400 ₪ ברוטו לחודש. האלמן טוען כי אלמלא התאונה המנוחה הייתה ממשיכה לעבוד במקצועה, להתקדם בכישוריה ובהשתכרותה לכפל הכנסותיה ולמעלה מכך.
2. האלמן הצהיר כי הוא מעולם לא עבד והקדיש את זמנו ללימוד תורה. האלמן מקבל ממשרד החינוך תמיכה על כן תובע את דמי תלותו. האלמן הצהיר כי הוא מקבל גמלת תלויים מהמל"ל, קצבה חודשית בסך של 1,515 ₪ לחודש.
3. האלמן הצהיר כי המנוחה הותירה אותו לטפל במשק הבית וללא אמצעי קיום. המנוחה העבירה את מלוא הכנסותיה החודשיות לצורכי מחייתם ולצורכי משק הבית המשותף. למנוחה עצמה לא היו הוצאות מיוחדות מעבר לצרכי קיום.
4. האלמן העיד כי המנוחה הייתה עובדת ייצור, עבדה משעה 6:40 בבוקר ועד שעה 17:00. בשנתה האחרונה עבדה משרה מלאה ולעתים הייתה עובדת שעות נוספות- עד לשעה תשע ולשעה עשר בלילה. העיד כי בכל שנה השכר היה מתעדכן לפי הוותק שלה בעבודה ועל כן גם שכרה היה גדל בהתאמה. העיד כי מאז התאונה ועד היום השכר היה אמור לעלות בעד ארבעים אחוזים להערכתו בלבד. העיד כי הוא מעולם לא עבד למחייתו ותמיד למד בכולל. העיד כי המנוחה הייתה בעלת השכלה תיכונית, למדה תפירה.
5. האלמן העיד כי הוא מקבל קצבה של 918 ₪ ממשרד החינוך. העיד כי יש תלמידי כולל המקבלים שכר של 3,000 ₪. אינו מקבל אבטחת הכנסה אלא קצבת שארים בסך של 1,600 ₪ בערך.
6. בסיכומיהם טוענים התובעים כי, שכרה הממוצע עובר תאונה היה בסך של 4,789 ₪ נטו לחודש (ללא שערוך). אולם עיון בנתוני השכר של המנוחה לאורך השנים מלמד כי המנוחה הייתה עתידה להשביח את שכרה ואלמלא מותה הייתה משתכרת לפחות עד כדי השכר הממוצע במשק 8,801 ₪ שהוא למעשה 6,777 ₪ נטו לחודש.
7. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי האלמן מעולם לא עבד והקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה בכולל. האלמן קיבל ממשרד החינוך תמיכה חודשית שהתעדכנה לסך של 918 ₪.
8. התובעים טוענים כי האלמנה הייתה ממשיכה לעבוד אלמלא התאונה עד הגיעה לגיל 67.
9. מנגד, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי, מחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט יש להעמיד את שכרה של המנוחה לכל היותר על סך של 3,000 ₪ לחודש בלבד. מדו"ח רציפות הביטוח של המנוחה שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים עולה כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, עבודתה של המנוחה לא הייתה רציפה והמנוחה השתכרה פחות משכר מינימום.
10. באשר לשכרו של האלמן, הנתבעים טוענים כי יש לקבוע כי שכרו יגדל לסך של 3,000 ₪ על פי עדותו כי יש אברכים המקבלים שכר זה.
11. איני מקבל את טענות הנתבעים לעניין בסיס השכר של המנוחה. הוכח כי המנוחה עבדה ברציפות משנת 1985, במהלך 17 שנים עובר לתאונה מתוכם נעדרה חודשים ספורים בשנים מסוימות, כאשר התובעים הגישו תלושי שכר של השנה וחצי עובר לתאונה מהם עולה כי התובעת עבדה משרה מלאה ואף עבדה שעות נוספות.
12. כמו כן מתלושים אלו עולה כי שכרה החודשי הממוצע עולה בהרבה מסך של 3,000 ₪. על כן אני סבור שלצורך תחשיב יש לראות בבסיס השכר בסך של 4,789 ₪ נטו (שכר ממוצע ערב התאונה) ובשערוכו להיום לסך של 6,031 ₪ נטו (בתוספת הצמדה בלבד). שכר זה למעשה ישמש לצורך כל התחשיב, פני עבר ופני עתיד בהעדר ראיות נוספות בדבר השבחת שכר עתידי, וממילא שכר זה קרוב לשכר נטו המבוקש על ידי התובעים (שכר ממוצע במשק נטו).
13. אני סבור כי התובעת הייתה ממשיכה לעבוד עד הגיעה לגיל הפרישה בחוק, גיל 67.
14. באשר לשכר האלמן, איני סבור כי יש לקבוע כי שכרו יעלה לסך של 3,000 ₪ מן הטעם שגם על טענה זו לא הובאו ראיות. האלמן העיד כי יש כאלה שמקבלים שכר כזה, אחרים אבל לא הוא. האלמן העיד כי קצבתו היא 918 ₪ בלבד.
15. הקופה המשותפת היא אם כן: 6,949 ₪.

תביעת התלוי האלמן/ אובדן הכנסה שנים אבודות:

1. תקופה א': מיום התאונה 27.12.02 ועד ליום זה – סך הכל 121 חודשים. שווי כל ידה: 6,949 ₪ חלקי שלוש ידות (המנוחה, האלמן ומשק הבית) = 2,316 ₪ . את ידת המנוחה נפחית משכרה (6,031 ₪ - 2,316 ₪ = 3,714 ₪ = הפסד חודשי. X121 חודשים= 449,394 ₪.
2. תקופה ב': מיום זה ועד הגיעה של המנוחה לגיל 67 ביום 6.5.2023 מדובר על 123 חודשים. 3,714 ₪ הפסד חודשי X 105.7740 מקדם היוון= 392,844 ₪.
3. תקופה ג': אני סבור כי יש מקום לפסוק לעיזבון אובדן לתקופה שלאחר פרישתה העתידית של המנוחה שנגדעה עקב התאונה ועד לתום תוחלת חייו של האלמן. הואיל והמנוחה והאלמן היו שניהם עתידים לקבל גמלת זקנה לא אתחשב בהם אלא אך באובדן מההפרשות אותן הייתה אמורה המנוחה לקבל בתקופה זו.
4. על כן הקופה המשותפת: 5,139 ₪ ={ (70% X 6031 ₪= 4,221 ₪+ (918 ש"ח)} לחלק לשלוש ידות= 1,713 שווי כל ידה, בהפחתת ידת הקיום של המנוחה האובדן הוא= 2,508 ₪.
5. מיום הגיע המנוחה לגיל 67 (6.5.2023) ועד לסוף תוחלת חיה 127 חודשים- 107.9697X מיום 6.5.2023 (היוון כפול 123 חודשים)0.7224 X 2,508 ₪= 195,617 ₪.
6. סך הכל אובדן תמיכה לתלוי: 1,037,855 ₪.

כאב וסבל:

1. הפיצוי בגין נזק לא ממוני בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו -1976, הנו בשיעור 25% מהסך המקסימאלי בראש נזק זה בסך של 58,845 ₪.

הוצאות קבורה אבל ומצבה:

1. התובעים טוענים כי בעקבות מותה של המנוחה נגרמו להם הוצאות קבורה, מצבה, סעודת אבלים, פרסום מודעות אבל והוצאות בגין השבעה, גילוי מצבה ואזכרות בסך של 20,500 ₪.
2. מנגד, טוענת הנתבעת כי, התובעים לא הציגו כל קבלות בגין ההוצאות הנטענות. כמו כן על פי סעיף 81 (2) לפקודת הנזיקין אשר חל גם על תאונות דרכים, התובעים אינם זכאים להחזר הוצאות שהוצאו בקשר עם האבל.
3. התובעים לא הציגו קבלות בעניין ההוצאות הנטענות. הסכום המבוקש על ידם אינם גבוה מהמקובל וללא ספק נוצרו הוצאות בגין פרק זה. הוצאות משבעה אינו ראש נזק בגינו יש לפצות את העיזבון. בנסיבות אלה אני סבור כי יש לפסוק סכום כולל בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות לוויה וקבורה.

אובדן שירותי אם ורעיה ועזרת צד ג:

1. התובעים טוענים כי למרות שהמנוחה עבדה היא זו שהייתה אמונה על משק הבית. האלמן העיד כי המנוחה הייתה עובדת ייצור, עבדה משעה 6:40 בבוקר ועד שעה 17:00. בשנתה האחרונה עבדה מש רה מלאה ולעתים הייתה עובדת שעות נוספות עד לתשע ועשר בלילה. בזמן התרחשות התאונה התגוררו בבית שתי הבנות אורית ואודליה שלא היו עדיין נשואות. אורית הייתה אמורה להתחתן עם ארוסה לעזוב את הבית. ארבעת הילדים הגדולים היו נשואים והתגוררו בישובים אחרים. העיד כי אחרי התאונה הילדים עזרו לו בניהול משק הבית ובניקיונות. העיד כי גם היום לומד בכולל משעה תשע עד חמש וחצי בערב.
2. גברת אורית נגר ,התובעת מספר 6: העידה כי כאשר קרתה התאונה התגוררה בבית ועמדה להתחתן. גם אחותה התגוררה בבית. אחותה התחתנה מספר שנים לאחר התאונה. העידה כי גם היא נפגעה בתאונה ועזרה בבית ככל שיכלה אבל אחותה ואחיה היו באים לעזור. העידה כי היא התחתנה ועברה לגור בבית אליעזר בחדרה ויש לה שני ילדים. מגיעה פעמיים בשבוע לבית אביה לעזור בימים ראשון ורביעי. העידה כי אחותה מגיעה בימי חמישי לבשל ולסדר ולנקות כל מה שאביה צריך.
3. התובעים טוענים כי הקושי של האלמן בניהול משק הבית החמיר אף יותר מאחר ועליו לדאוג גם לאמו הקשישה עד היום. וגם בחלוף עשר שנים מיום התאונה האלמן לא נישא ואין בכוונתו להינשא בעתיד. על כן מבקשים התובעים בעבור פרק זה סך של 300,000 ₪.
4. מנגד, טוענים הנתבעים כי במועד התאונה התגוררו שתי בנות שהיו עתידות להינשא ולעזוב את הבית. האלמן העיד כי המנוחה עבדה שעות ארוכות מחוץ לבית ועל כן ברור כי היא לא ניהלה את הבית לבדה.
5. הנתבעים טוענים כי האלמן נעזר בבני משפחתו ולא הוציא כספים בגין הוצאות ניהול הבית לאחר מותה של המנוחה. האלמן העיד כי הוא עצמו מסייע לאמו הקשישה שעות רבות. על כן הנתבעים מציעים לפצות בגין פרק זה בסך של 50,000 ₪ בלבד.
6. מהראיות שעולות בפניי עולה כי המנוחה הייתה עמוד התווך של האלמן ודאגה לניהול משק הבית. לאחר מותה בנותיה מסייעות לאביהן על פי תצהירן והוא אשר מתגורר בגפו ולא נישא מעולם העיד על כך בפניי. ילדיה של המנוחה היו בגירים במותה אולם המוות הותיר בהם חלל של אובדן אם שלא ניתן להתעלם ממנו. לפיכך אני סבור כי יש לפסוק 200,000 ₪ אשר יחולקו באופן הבא: 35,000 ₪ לכל אחד מארבעת ילדיה של המנוחה בעבור פרק זה, ואת היתרה בסך של 60,000 ₪ לאלמן.
7. סכום התביעה:
   1. אובדן הכנסה שנים אבודות/ אובדן תמיכה לתלוי: 1,037,855 ₪.
   2. כאב וסבל: 58,845 ₪.
   3. הוצאות קבורה אבל ומצבה: 15,000 ₪
   4. אובדן שירותי אם ורעיה ועזרת צד ג: 200,000 ₪
   5. סך הכל לתביעה זו: 1,311,700 ₪.

ניכויים:

1. יש לנכות את תגמולי המל"ל על פי חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים בסך של 350,116 ₪ מסכום התביעה.

סוף דבר:

1. הנתבעים ישלמו לתובעים את סכום התביעה לאחר ניכויים: 961,584 ₪. על סכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% כדין. בנוסף יחזירו הנתבעים לתובעים את הוצאות המשפט בהם נשאו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.