בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין פגיעת התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת, עת הרים לטענתו פלטות ברזל במשקל כבד, ועקב כך נגרם לו בקע מפשעתי.

רקע ותמצית טענות הצדדים:

1. לטענת התובע, ביום 16.4.08, עת עסק בעבודתו במפעל הנתבעת, הוא נדרש להרים מספר פלטות ברזל במשקל כבד. בעת שהרים את הפלטות, חש כאב חד בבטנו התחתונה מצד שמאל, והבחין בבליטה במקום.

2. התובע פונה לבית חולים העמק, שם נבדק ואובחן כסובל מבקע מפשעתי בצד שמאל. הוא שוחרר לביתו תוך הפנייה למעקב רפואי ומנוחה, ובהמשך הוצאו לו אישורי מחלה. ביום 18.5.2008 עבר התובע ניתוח לתיקון הבקע.

3. לטענת התובע, התאונה ארעה בעטיה של רשלנות הנתבעת, אשר לא הדריכה אותו כראוי ולא דאגה לסביבת ולשיטת עבודה בטיחותיות, ולפיכך היא נושאת בחבות לפצותו בגין נזקיו מהתאונה. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרם לו נזק בשל אי-תשלום שכר בתקופה בה לא עבד בשל פציעתו, הוצאות ועזרה להן נדרש וכן כאב וסבל. לתביעה לא צורפה חוות דעת רפואית.

4. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת חבותה הנטענת לנזקיו. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח את יסודות עילת תביעתו, גרסתו היתה בלתי עקבית וסותרת אמירות קודמות מפיו שניתנו בסמוך לאירוע, ובשים לב לכך ובהיותה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, אין לקבלה. עוד טוענת הנתבעת כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק הנטען, משלא צורפה חוות דעת רפואית ובשים לב לעובדה כי לתובע היתה תאונה עבודה קודמת בה התלונן על כאב בבטן תחתונה מצד שמאל עקב הרמת משא. לעניין הנזק טוענת הנתבעת, כי טענותיו של התובע הינן מוגזמות וכי לא נגרמו לו נזקים כנטען.

5. יצויין כי המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה, וזאת על יסוד הקביעה כי לא הוכח שהבקע המפשעתי נגרם כתוצאה ממאמץ בלתי רגיל, כדרישת סעיף 84(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. ערעור שהגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה נדחה ביום 30.6.09 (פסק הדין הוגש בהסכמה).

הכרעה:

6. השאלה הראשונה שיש לבחון היא האם הונחה תשתית מספיקה לקבוע כי התובע אכן נפגע במהלך עבודתו, בעת שעסק בהרמת חפץ. התשובה לשאלה זו היא בחיוב. התובע העיד כי ביום התאונה עסק בהרמת פלטות ברזל לצורך ביצוע קידוחים בהן במסגרת עבודתו. בעת שהרים את הפלטות, לגובה של בין 10-15 ס"מ, חש כאב "ויצא לי משהו מהצד" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 23-24). לתובע ניתנה הפניה מטעם המעביד לקבלת טיפול רפואי לנפגע עבודה, בה צויין כי לפי דברי העובד בעת הרמת חלק לקידוח הוא חש כאבים בצד שמאל (ת/1). התובע פונה לבית החולים העמק, שם אובחן בקע מפשעתי. על-פי הרישום בגיליון חדר המיון, מסר התובע באותו מועד (כשעה לאחר התאונה) כי לאחר הרמת משא כבד חש כאבים במפשעה שמאלית (ת/2). מדובר בגרסה המיידית והאוטנטית שנתן התובע ביחס לתאונה, נסיבות שיש בהם כדי לחזק את מהימנות הטענה בדבר פגיעתו בעבודה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 6).

7. מכאן לנסיבות התאונה, והאם יש בהן כדי להצמיח חבות למעסיקה בגין רשלנות. שאלה מרכזית לעניין זה הינה מה משקל הפלטות שהרים התובע, והאם מדובר בפעולת הרמה שיש בה משום סיכון בלתי סביר לעובד, שעל הנתבעת היה לצפותו בגדר חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי העובד בשירותה (לחובת הזהירות המושגית ביחסי עבודה מהסוג שבענייננו אין צורך להכביר מילים, בהיותה בגדר הלכה פסוקה ידועה ומושרשת).

8. בעניין זה הועלו מפי התובע מספר גרסאות, שאינן מתיישבות זו עם זו. בכתב התביעה נטען כי התובע נפגע עת הרים "מספר פלטות ברזל כבדות משקל" מבלי שצויין נתון כלשהו בדבר המשקל בו מדובר. בעדותו בפני העיד התובע, כי משקל כל פלטת ברזל היה כ-7 ק"ג. תחילה ציין בעדותו כי היו כ- 5 או 7 פלטות, ולאחר מכן העיד כי התכופף להרים 11 או 12 פלטות (עמ' 5, ש' 20-23). עדות זו סותרת את ההודעה שנתן התובע לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר הוגשה כראיה על-ידי הנתבעת (נ/1). על-פי המצויין בהודעה, החתומה על-ידי התובע, בעת האירוע הוא הרים כ- 2-3 פלטות בלבד (שמשקל כל אחת מהן כ- 7 ק"ג). ההודעה נגבתה ביום 1.5.08, דהינו, במועד סמוך מאוד לאירוע הפגיעה. זאת ועוד, עיון בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה אשר דחה את ערעור התובע על קביעת המל"ל (ואשר כאמור הוגש בהסכמה לתיק בית המשפט) מעלה, כי באותו הליך מסר התובע גרסה נוספת, שלישית, לפיה כללה עבודתו סדרה של התכופפויות לצורך הרמת הפלטות, כאשר בכל פעם הרים 7-6 פלטות (עמ' 6 לפסק הדין 13-16).

9. משעומת התובע בחקירתו בפני עם הודעתו בפני חוקר המל"ל, טען כי הוא לא אמר את הדברים לחוקר, וכי באותה עת התקשה מאוד בעברית (הוא עלה ארצה בשנת 1997). אינני רואה לקבל את הטענה. ההודעה החתומה על-ידי התובע היא מפורטת מאוד, וכוללת פרטים רבים וספציפיים אודות האירוע נשוא התביעה, כמו גם פרטים על תאונה קודמת, והטענה כי נותן ההודעה היה מוגבל במסירת מידע, איננה מתיישבת על-פניה עם התוכן המפורט של הדברים. גובה ההודעה לא זומן לעדות, ולא הונחה כל תשתית לקבוע כי התובע לא הבין את אשר הוא חותם עליו, וכי הדברים לא נרשמו מפיו.

10. הנה כי כן, התובע מסר מספר גרסאות סותרות באשר לנתון בדבר המשקל אותו הרים. מדובר בשוני יסודי בגרסאות ביחס לנתון שהוא מרכזי ומהותי ביותר בעילת תביעתו; ברי כי לא הרי הרמת משקל של כ- 84 ק"ג (לפי העולה מגרסתו בעדות בפני), כהרמת משקל של כ- 50 ק"ג (כעולה מעדותו בבית הדין האזורי לעבודה), ולא הרי שניהם כהרמת משקל של כ- 20 ק"ג לכל היותר (לפי הודעתו בפני חוקר המל"ל). נוכח האמור, אינני רואה לתת כל אמון בגרסתו של התובע, לפיה נפגע עת הרים כ- 11-12 פלטות ברזל.

11. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח אף את טענתו כי משקל כל פלטת ברזל הוא 7 ק"ג; לא הוגשה כל חוות דעת בעניין זה או עדות אחרת, כגון עדותם של עובדים אשר לדברי התובע עבדו עמו באותה עבודה, ואשר ידע לנקוב בשמותיהם במהלך עדותו (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 12-24). טענה זו יש בה ממש, ונוכח גרסאותיו המתחלפות של התובע באשר למשקל הכולל שהורם על-ידו בעת האירוע, נראה כי יש קושי לסמוך על טענתו בדבר המשקל של כל יחידה/פלטה. אולם, אף אם אתעלם מכך, ואניח לטובת התובע כי הוכח שמדובר בפלטות שמשקל כל אחת מהן הוא 7 ק"ג, אין בכך כדי לשנות לענייננו. על יסוד ההנחה האמורה, וגרסתו של התובע בפני חוקר המל"ל, הרים התובע משקל שבין 14 ק"ג ל- 21 ק"ג. לדבריו של התובע, הוא עסק בהעברת הפלטות לנקודה שנמצאה כ- 9 מ' מהמקום בו הן עמדו (ולפי עדותו בבית הדין האזורי לעבודה – 5 מ' בלבד, ר' פסק הדין בעמ' 6), והפגיעה ארעה בעת שהרים אותן לגובה של 10 או 15 ס"מ (עמ' 5, ש' 20-23). אף אם נקבל את גרסת התובע (או ביתר דיוק – אחת מגרסאותיו), הרי שמדובר במשקל שאיננו בסדר גודל חריג, בנשיאה למרחק מטרים ספורים ובהרמה של מספר ס"מ. לא הוצגה כל תשתית לקבוע, כי נתונים אלה יוצרים סיכון בלתי רגיל לתובע – גבר בן 38 בעת האירוע שיש לו ניסיון בעבודה פיזית לרבות הרמת חפצים במשקל כבד בהרבה מזה שנדון בענייננו (ר' האמור בהודעתו למל"ל לעניין הרמת חפצים כבדים בעבודתו הקודמת), באופן החורג מגדר של התממשות סיכון אפשרי ורגיל שאיננו צריך להיות בגדר צפיות המעסיק, ואשר מחייב נקיטת צעדים מצד המעסיק לצורך מניעתו. אין מדובר במשקל בסדר גודל המצביע, על-פניו, על סיכון בלתי סביר אליו נחשף העובד בעבודתו, ולא הוצגו כל ראיות שיש בהן ללמד על הצורך בנקיטת שיטת עבודה מסויימת כזו או אחרת בהרמה של משקל מעין זה.

12. המסקנה מכל המפורט לעיל הינה, כי התובע לא הוכיח את עילת תביעתו, ולפיכך דינה להדחות.

13. אשר על כן התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 6,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.