1. בפני תביעת שיבוב בסדר דין מהיר בגין נזקים שנגרמו לרכב המבוטח על ידי התובעת, בתאונת דרכים שארעה ביום 13/10/08, בה היה מעורב רכב שהיה רשום על-שם הנתבעת-1 במשרד התחבורה בתקופה הרלוונטית.
2. יצויין, בעת התאונה לפי הנטען, רכב התובעת חנה בחניה חוקית ולכן, על פניו, אין לנהג התובעת כל אחריות לתאונה.
3. תביעה זו תלוייה ועומדת כבר מספר שנים, אולם, כבר סמוך לאחר הגשת התביעה, טענה וחזרה וטענה הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בפני התובעת וכל גורם אחר, כי בתקופה בה ארעה התאונה היא העבירה את הבעלות והחזקה ברכב לנתבע-2, כאשר בהמשך מסרה, כי הנהג שנהג ברכב היה הנתבע-3 ואין לה דבר וחצי דבר עם התאונה שארעה.
4. בידי הנתבעת-1, זכרון דברים מיום 1/9/08 בכתב יד, ובו נרשם כי הנתבעת-1 מוסרת את הרכב לידי הנתבע-2, תמורת 200 ₪ וכי התשלום יבוצע במועד זכרון הדברים כאשר העברת הבעלות תבוצע במועד קרוב. כמו כן, נרשם, כי ממועד זכרון הדברים הרכב עוברת לאחריותו הבלעדית של הנתבע-2. על זכרון הדברים חתומים לכאורה הנתבעת והנתבע-2.
5. בעקבות טענות הנתבעת-1, תוקן כתב התביעה והוספו הנתבעים 2 ו- 3 כנתבעים נוספים ולימים לאחר שכתב התביעה הומצא להם כדין ולא התגוננו במועד, ניתן נגדם פסק דין בהעדר.
6. בדיון שנשמע לפני ביום 4/4/13, הייתה נכונה התובעת להסכים למחיקת התובענה ללא צו להוצאות נגד הנתבעת, אולם הנתבעת, סרבה וביקשה, כי התביעה כנגדה תדחה וכי יפסקו הוצאות משמעותיות לזכותה, נוכח העובדה שהיא שבה ופרטה את העובדות בפני התובעת לפיהן אין לה כל קשר ואחריות לתאונה שארעה. הנתבעת, טוענת כי על התובעת היה מלכתחילה להפסיק את ניהול התובענה נגדה וכי התעקשות התובעת גרמה לה לצורך להיעזר בעו"ד על מנת להגיש כתב הגנה, דבר שגרם לה להוצאות עו"ד בסך 4,000 ₪, עוגמת נפש והוצאות נלוות נוספות.
7. התובעת מצידה, מבקשת להותיר את התובענה תלויה ועומדת נגד הנתבעת-1, שכן טרם נשמעה עמדתו של הנתבע-3 נגדו ניתן רק ביום 25/4/13 פסק דין בהעדר התייצבות ואין ביכולתה של התובעת למסור עמדה סופית אם התייתר הצורך בניהול התביעה נגד הנתבעת-1. התובעת מבקשת, איפוא, שהות בת 120 יום למצות הליכים נגד הנתבע מס' 3 בהתאם לפסק הדין שניתן ובהתאם להתפתחות, תודיע התובעת עמדתה בנוגע לנתבעת.
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא ראיתי להיעתר לבקשת התובעת להותיר את הנתבעת כ"בת ערובה" להצלחת אכיפת פסקי הדין שניתנו נגד הנתבעים 2 ו- 3, כאשר ניכר מהתנהלות התובעת וטענותיה, שגם היא נוטה לקבל את גרסת הנתבעת שבמועד התאונה הבעלות והחזקה ברכב לא היו בידיה. מכל מקום, התובעת לא ביקשה לחקור את הנתבעת על גירסתה אף שהתקיים דיון במעמד הצדדים, לא ביקשה לנהל את התובענה נגד הנתבעת, לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת, אלא ביקשה להותיר את התובענה תלויה ועומדת נגד הנתבעת ונראה, כי גם לתובעת ברור שאין בידיה ראיות לסתור את גרסת הנתבעת וככל הנראה זו הגירסה הנכונה.
9. גם אם אניח, שבמועד התאונה הרכב היה רשום על שם הנתבעת, כפי שנפסק לא פעם, הרישום הוא רק דקלרטיבי, ובמכלול נסיבות העניין הנתבעת-1 הרימה את נטל המוטל עליה להוכיח, כי הבעלות ובוודאי החזקה לא היו בידיה.
10. בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

באחד מפסקי הדין המנחים של כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 195/95 (מחוזי ירושלים) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואחרים (פורסם בפדאו"ר), הפך בית המשפט המחוזי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שקבע קיומה של יריבות בין התובעת שם שרכבה נפגע בתאונת דרכים, לבין חברת ההשכרה שהשכירה את הרכב לנהג שביצע את העוולה. בית המשפט קבע שם, כי האחריות הישירה לנזק מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר גם שלחברת הביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג', אך לא לחברת ההשכרה על אף שהבעלות ברכב היא של חברת ההשכרה. בית המשפט שם, גם לא מצא סתירה בין העדר האחריות של חברת ההשכרה בנזיקין, לבין תביעתה הנפרדת כלפי הרכב המעורב בתאונה על נזקים שנגרמו לרכב השכור שהיה מעורב בתאונה, בתורת בעלים של רכב זה.

1. כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השימוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.
2. יש לבחון איפוא האם המקרה דנן נכנס לגדר אחד החריגים שנקבעו בדין.
3. מקור אחריות ישיר לבעליו של הרכב, מצוי בסעיף 27ב' לתקנות התעבורה הקובע חזקת אחריות של בעלי כלי רכב לעבירות התנועה המבוצעות ברכב, כחריג לכלל שכל אדם אחראי למעשיו שלו גם בפלילים. לא מן המותר להביא הסעיף כלשונו –

"27ב. אחריות בעל הרכב

(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן- המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" (ההדגשה לא במקור – ש.נ.).

הוראה זו מאפשרת, איפוא, הטלת אחריות פלילית על אדם, גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל, אלא אם הוכיח אותו אדם למי מסר את החזקה ברכב. משמע, בדיני התעבורה מוטל הנטל על כתפי בעלי הרכב להוכיח מי נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. המשמעות של אי הרמת הנטל לפי סעיף זה היא הטלת אחריות פלילית אישית מוחלטת על כתפי הבעלים ולא אחריות שילוחית או אחרת המבוססת על יחס בין הנהג לבין הבעלים (ראו: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, 389). ההיגיון העומד בבסיס חזקה זו ברור, ולפיו בעליו של הרכב אחראי ככלל לפעולות הנעשות ברכב, חובתו הבסיסית היא לשלוט על השימוש הנעשה ברכב וחזקה שבעל הרכב יודע או מסוגל לדעת לאחר בירור נאות, מיהו שנהג ברכב או היה בעל השליטה בו בעת התאונה.

1. הגיון דומה חל מבחינת קל וחומר גם בדיני הנזיקין. בעלות ברכב מקנה גם אחריות לשימוש שנעשה ברכב. למצער, בעליו של רכב נמצא בעמדה הטובה ביותר לדעת את זהותו של נהג הרכב במועדים שונים. בעלים סביר של רכב לא יוציא את הרכב מחזקתו מבלי שידע ויהא בידו לאתר את המחזיק ברכב בכל רגע נתון. משכך, בית המשפט החיל בדין האזרחי לא פעם את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה (ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150). לפי פסיקה זו, אם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן שהבעלים לא נהג ברכב במועד הרלוונטי.

כך למשל בע"א 31/85 הנ"ל, שעסק בתאונת "פגע וברח", דחה בית המשפט המחוזי תביעת פיצויים לאחר שקבע בין השאר, כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכיח מי הוא אשר נהג ברכב הפוגע בזמן התאונה. בית המשפט העליון הפך הכרעה זו תוך שקבע, כי הנטל להוכחת זהותו של נהג הרכב מוטל על בעליו או מחזיקו. תוך כך הפנה בית המשפט העליון לחזקה הנזכרת בפקודת התעבורה.

1. מכאן, כאשר מתרחשת תאונה ובעליו הרשום של הרכב טוען שהרכב לא היה בחזקתו או בבעלותו על אף הרישום הדקלרטיבי של הבעלות ולא הוא נהג בו, דרך המלך של "בעלי הרכב" הרשום היא להוכיח, כי הבעלות המהותית הועברה על-ידו כדין ולמסור את פרטיו של מי שהחזיק ברכב במועד הרלוונטי ועליו הנטל להוכיח מי נהג ברכב או החזיק בו בעת הרלוונטית.
2. במקרה דנן, כאמור, הנתבעת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת, כי במועד התאונה החזקה ברכב לא הייתה בידיה ומסרה את פרטיהם של הבעלים ושל הנהג ברכב בעת התאונה. התובעת, אכן איתרה את כתובתם של בעלי הרכב ושל הנהג, המציאה להם את כתב התביעה כדין ואלה בחרו שלא להתגונן. במקרה כזה, אין לטעמי להותיר את התובענה תלויה כנגד הנתבעת למקרה של בקשה עתידית אפשרית לביטול פסק דין שניתן בהעדר על-ידי מי מן השניים וטענות היפותטיות שהם עשויים להעלות נגד הנתבעת. יצויין, כי במצורף לכתב ההגנה הגישה הנתבעת פרוטוקול של דיון בבית משפט לתביעות קטנות, שהתנהל בגין תביעה בה נתבעה בנוגע לתאונה אחרת. לדיון זה התייצב אחיו של הנתבע-2, ואישר כי הנתבע-2 היה בעליו של הרכב בעת הרלוונטית. התביעה שם נמחקה, כדי שהתובעת שם תעשה לאיתורו של הנהג.
3. יצויין, כי פסק הדין נגד הנתבע-2 ניתן זה מכבר, נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל, הומצאה לו אזהרה, ועד כה הנתבע-2 לא פנה ולא טען כנגד פסק הדין – דהיינו מדובר בפסק דין חלוט. גם עובדה זו תומכת בכך שטענות הנתבעת, כי אכן החזקה והבעלות הועברו לידיו של הנתבע-2, לא נסתרו.
4. באשר לנתבע-3, הנהג ברכב, שפסק הדין ניתן נגדו בהעדר רק לאחרונה ולכאורה לא חלף המועד בגדרו יכול הוא לבקש את ביטולו, הרי אין כל טענה שיש היכרות בינו ובין הנתבעת וגם אם יפנה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו, לכל היותר טענותיו יופנו כלפי הנתבע-2 ולא כלפי הנתבעת, משכך הניסיון להתלות בכך שההליך כנגד הנתבע-3 אינו חלוט, דינו להדחות. עובדה זו אינה מצדיקה את הותרת התובענה תלויה ועומדת נגד הנתבעת.
5. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי דינה של התובענה כנגד הנתבעת להידחות.
6. כאמור בפתח הדברים, הנתבעת מבקשת בנסיבות אלה, כי אפסוק את הוצאותיה, שכן נדרשה להתגונן בתובענה, על אף שטענה מלכתחילה שאין לה כל אחריות לתאונה.
7. בעניין זה איני רואה עין בעין עם הנתבעת. נדמה שהנתבעת התרשלה ונטלה סיכון לא מבוטל שעה שהוציאה את הבעלות והחזקה ברכב מידיה מבלי לוודא שרישום הבעלות מתעדכן בו בזמן או לפחות בתוך פרק זמן סביר של ימים ולא יותר מכך. הנתבעת לא דאגה לכך וכך מצאה עצמה נגררת לבתי משפט בגין תאונות שאירעו על-ידי נהגים שנהגו ברכב.
8. סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר בסעיף 1 "בעל" של רכב – כ"בעל הרשום ברשיון הרכב", גם אם כטענת הנתבעת הרישום אינו מכריע לעניין הבעלות הקניינית בכלי הרכב, הרי שעה שהותירה עצמה בעליו הרשום של הרכב ברישיון, חשפה עצמה לתביעות וטענות בגין כל מה שיארע עם רכב זה. מתוך זכרון הדברים שהציגה הנתבעת עצמה עולה כי הנתבעת ידעה והסכימה לכך שהבעלות לא תעבור בד בבד עם העברת החזקה אלא "במועד קרוב". בכך, נהגה הנתבעת באופן רשלני ובלתי סביר וספק אם ניתן לקבל את מלוא טענותיה וטרוניותיה כלפי התעמרות התובעת בה. ללא כל צל של ספק, הרישום במשרד התחבורה הוא ראיה משמעותית בנוגע לבעלות ברכב ועל מי שטוען שאינו הבעלים על אף הרישום עומד הנטל להוכיח טענתו. למותר לציין, כי מטרת הרישום במשרד הרישוי היא להביא לזיהוי של הגורם האחראי לרכב וכאמור משבחרה הנתבעת למכור את הרכב ולהותיר את רישום הבעלות בידיה נטלה סיכון ברור כי כל החבויות בגין הרכב יופנו כלפיה.
9. הגשת התביעה מלכתחילה נגד הנתבעת, לא הייתה איפוא קנטרנית או מיותרת ואף הותרת התובענה תלויה ועומדת כנגדה אף שהוספו הגורמים עליהם הצביעה הנתבעת כאחראים, אין בה פגם, שעה שראוי היה לתת לנתבעים 2 ו- 3 למסור את גרסתם. יצויין, כי הראיה להעברת הבעלות עליה נסמכת הנתבעת אינה אלא מסמך בכתב יד, הנוקב בסכום מגוחך בעבור הרכב (200 ₪) ועל פניו עשוי היה להקים חשש לאמינותו. משהנתבעים 2 ו- 3 בחרו שלא להתייצב לדיון שנקבע ולא מסרו את גרסתם, אכן לא ראוי להותיר את הנתבעת כבת ערובה, אולם זאת רק בשלב זה. לעניין זה ניתן להפנות להחלטת כב' השופטת פליגלמן בתיק זה ביום 10/11/10, בה ביקשה הנתבעת מחיקתה מכתב התביעה ופסיקת הוצאות והשופטת קבעה, כי אינה רואה למחוק את הנתבעת מכתב התביעה באותו שלב ולא נפסקו גם הוצאות כפי שדרשה הנתבעת. בתצהירים שצורפו לתגובת התובעת לבקשת הנתבעת שם, פרטו שני עורכי דין ממשרד התובעת את הניסיונות שעשו על מנת להסביר לנתבעת את המצב המשפטי בתביעה ואת ההכרח להותיר אותה כחלק מן ההליך באותו שלב.
10. אכן התובענה תלויה ועומדת פרק זמן ממושך, עובדה שתרמה להחלטתי להפסיק את ניהולה כנגד הנתבעת, אולם הדיון נדחה מפעם לפעם, בין היתר במטרה לתקן את כתב התביעה, להוסיף את הגורמים הרלוונטיים וכן לנסות לאכוף את פסק הדין על הנתבע-2 ולא מתוך רצון להתעמר בנתבעת חלילה. הלכה למעשה, הנתבעת נדרשה להתייצב בבית המשפט רק פעם אחת בדיון בפני. אכן, יש לשער שנגרמו לנתבעת הוצאות בשל הצורך להתגונן בתובענה, אך אין לה להלין אלא עצמה, שעה שמצאה לנכון להוציא מידה בעלות וחזקה בכלי רכב ולהותיר את רישום הבעלות על שמה, בלי יכולת של ממש לשלוט על השימוש הנעשה בכלי הרכב, דבר שנהג סביר אינו אמור לעשותו. כאמור, בנסיבות אלה, על הנתבעת מוטל היה הנטל לסתור את המשמעות העולה מן הרישום במשרד התחבורה.

יצויין עוד, כי טענת הנתבעת כי שילמה לעורכת דינה 4,000 ₪ לא נתמכה בדבר וכפי שעלה מתצהיר שצורף לתגובת התובעת בבקשה הקודמת לפסיקת הוצאות, הנתבעת טענה בפני עו"ד כוכב ורדימון, כי עצמה עובדת במשרד עו"ד.

במכלול נסיבות העניין ובין היתר, כאשר התובעת התנהלה בעצלתיים בנושא תיקון כתב התביעה והוספת הנהג כנתבע, כאשר כתב תביעה מתוקן הכולל את הנהג הוגש רק בשנת 2012, אף שהנתבעת מסרה את זהותו כבר בשנת 2010 וכאשר בכל אותן השנים תלוי ועומד כתב התביעה נגד הנתבעת, אני רואה לפסוק לטובת הנתבעת הוצאות מתונות בלבד בסך 700 ₪.

ההוצאות ישולמו על ידי התובעת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הצמדה וריבית עד תשלומם בפועל.

זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי, בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.