1. זוהי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובע יליד 15.4.1945 נפגע בתאונת דרכים ביום 25.5.03 עת רכב על אופנוע בפתח תקווה. הנתבעת היא תאגיד לביטוחי רכב, אשר הייתה המבטחת של השימוש באופנוע עליו רכב התובע. הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף, וכן היא חולקת על גובה הנזק. הנתבעת טענה כי התובע לא עמד בתנאי הפוליסה שהוצאה לו שהיא פוליסת סחר ולכן אין כיסוי ביטוחי לתאונה.
2. אין מחלוקת כי התובע הוא הבעלים והמנהל של מוסך לקטנועים ואופנועים – מוסך איציק בפתח תקווה (להלן: "המוסך").

שאלת החבות

1. התובע בוטח בנתבעת בפוליסת סחר אופנועים הנקובה על שמו. השימוש ברכב על פי התנאים שבסעיף 26 לחלק ב' לפוליסה הוא למטרות סחר, בדיקה ומבחן כלי רכב עבור רכבים שאינם בבעלות בעל הפוליסה או הנהג הנקוב בשם.
2. אין מחלוקת כי הקטנוע עליו נסע התובע לא היה בבעלות התובע. המחלוקת בין הצדדים היא האם הנסיעה על הקטנוע ביום התאונה אכן הייתה למטרת סחר, בדיקה ומבחן כלי רכב כנדרש בפוליסה, וזאת לאור טענת הנתבעת בהגנתה כי התובע היה בנסיעה פרטית ולכן אין כיסוי ביטוחי לתאונה. לעניין זה הסביר התובע בתצהירו בסעיפים 2-3 כך: "בדרך כלל הבדיקה ואבחון הבעיה נעשה במוסך, אך לעתים ישנן תקלות המצריכות בדיקה בנסיעה ממושכת יותר, או בתנאים שונים מבדיקה רגילה במוסך ואז האופנוע/קטנוע נלקח לנסיעה כזו מחוץ למוסך. ביום התאונה... רכבתי על קטנוע... שבעליו על פי רישיון הרכב הוא עדאל עימאד, שהובא למוסך זמן קצר קודם לכן לצורך בדיקה, תיקון ואפשרות מכירתו. אני טיפלתי בקטנוע וזכור לי כי הבעיות בו הצריכו בדיקתו בנסיעה ממושכת יותר (פעולה לא אחידה – זיופים – במערכת האלקטרונית). לפיכך, נלקח הקטנוע לנסיעה מהמוסך לביתי שבפתח תקווה ובבוקר בו ארעה התאונה התכוונתי להגיע עמו לעבודה, כאשר הקטנוע ייבחן על ידי במהלך הנסיעה."
3. התובע הסביר בעדותו בחקירה הנגדית כי הצורך בנסיעה נעוץ היה באופי התקלה בכלי הרכב משום שהיה צריך לבדוק את הדלקת הקטנוע בשעות הבוקר לאחר שהקטנוע לא נסע במשך הלילה והמנוע שלו קר, כפי שהעיד בעדותו: "יש מצבים שאנחנו במקום מזהים את התקלה... יש מקרים שצריך לעשות בדיקה כמו הטענות שלו שבבוקר הוא עושה לו בעיות כשהוא קר. לקחתי את זה לניסיון וזה מה שהייתי צריך לבדוק..." (ראו עמ' 9 לפרוטוקול) ובהמשך: "הטענות של הבחור היו שהאופנוע בבוקר מוקדם עושה לו בעיות. אז בערב לקחתי אותו והחזרתי בבוקר כי יש לי אוטו. לא הייתי צריך אותו." הוא גם הוסיף והסביר כי היה צורך מיוחד לבחון את ההדלקה בשעות הבוקר המוקדמות ולאחר שהאופנוע עמד תחת כיפת השמים ולא במוסך. כפי שהעיד: "אני בענף הזה 52 שנה ואני לא ממציא את זה. אופנועים שנמצאים בתוך המוסך בטמפרטורה השונה. כשאדם בא אלי ואומר שהאופנוע לא נדלק לו ועומד בחניה בחוץ ב-05:00, 06:00, המקרה הכי טוב שלי לעלות על הבעיה שאני לוקח את האופנוע הביתה... בתוך המוסך בשעה 08:00 התנאים שונים הטמפרטורה יותר גבוהה מהחניה בחוץ. כלים האלה הם אלקטרוניים והמערכות רגישות. בבוקר מוקדם כפי שטען הייתי נאלץ לעשות את הבדיקה בבית." (ראו עמ' 10 – 11 לפרוטוקול).
4. בהמשך מסביר התובע כי החנה את האופנוע בחצר ביתו, אשר איננה מקורה, וכך יכול היה לעלות על הבעיה שתיאר בעל האופנוע ולנסות לתקן אותה. מכאן, שהנסיעה עם הקטנוע והשהות בלילה היו למטרות בדיקה, אבחון ותיקון. אציין כי נתתי אמון מלא בעדותו של התובע ובהסבר שנתן לנסיעה על הקטנוע בשעות הבוקר.
5. הנתבעת טענה כי הקטנוע נלקח על ידי התובע לביתו על מנת שישמש ככלי הסעה לבית וממנו. לעניין זה, התובע הצהיר כי דרך קבע שימש אותו הרכב הפרטי שלו ושל אשתו לנסיעות מהבית לעבודה וממנה ולכן לא נזקק לקטנוע מהמוסך למטרה זו. הוא הסביר בעדותו כי יום לפני התאונה הביא את מכונית המיצובישי, שהיא הרכב הפרטי שלו, למוסך ואילו חזרה הביתה נסע בקטנוע. התובע אף הסביר כי המרחק של המוסך ביחס לביתו הוא כ-4.5 קילומטר וכי אשתו איננה נזקקת לרכב על מנת להגיע למקום עבודתה בבית החולים בלינסון אשר נמצא פחות מ-500 מטר מביתו. התובע עמד על דעתו כי כאשר הוא לוקח את האופנועים לביתו, הרי שהוא עושה זאת לצורך בדיקה ואבחון ורק בהקשר לעבודה, הואיל ועל מנת להגיע לעבודה וממנה הוא משתמש ברכבו הפרטי. עוד ציין כי ביום קודם לתאונה נסע עם מכוניתו למוסך וחזרה עם הקטנוע לצרכי בדיקה.
6. על מנת לקעקע את עדותו הבהירה והאמינה של התובע, הביאה הנתבעת את תצהירי החוקרים מטעמה. יש לציין שהתובע חזר על גרסתו גם בפני החוקר מטעם חברת הביטוח, כפי שנכתב בתמליל : "זה אופנוע שהשאירו אותו לבדיקה בנסיעה בזמנו עד כמה שאני זוכר." (עמ' 3 שורה 1 לתמליל) ובהמשך: "האופנוע היה פה... בדקנו אותו וזה מה שקרה לי לצערי..." (עמ' 5 שורות 19-20) ועוד: "... במקרה הזה בשביל לעשות בדיקות, זיופים וזה, אמרתי אני אסע..." (עמ' 13 שורה 18). לטעמי, מכל האמור לעיל עולה בבירור כי גם מחקירתו של התובע על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח עולה כי הנסיעה באופנוע באותו יום הייתה למטרת בדיקתו בנסיעה.
7. הנתבעת טוענת שהמשפט בעמ' 13 שורה 18 לתמליל הוא חלק ממשפט שלם שממנו ניתן ללמוד כי התובע כהרגל היה נוסע לביתו עם קטנועים שהובאו לבדיקה. להלן אצטט את המשפטים בשלמותם:

"חוקר: תגיד לי עוד דבר, ובדרך כלל עם איזה אופנוע היית נוסע או כלי רכב לעבודה מהבית?

יצחק: אין לי, זה לא, אני לא, יש לפעמים, יש הרי קונים, במקרה הזה בשביל לעשות בדיקות, זיופים וזה אמרתי אני אסע, אני כל פעם נוסע על משהו אחר.

חוקר: הבנתי.

יצחק: נוסע על אופנוע של מישהו שהשאיר אותו לקניה או למכירה."

1. כתוצאה ממשפטים אלה קבעה הנתבעת כי לתובע היה הרגל לרכב על אופנוע מהעבודה לבית שלא למטרות בדיקה. בראש ובראשנה אציין כי אני מסכימה עם התובע כי גם לו ניתן היה ללמוד זאת ממשפטים אלה, הרי שלגבי התאונה מושא התיק, הדבר לא הוכח כלל אלא הודגש שוב כי מדובר היה בנסיעה לצורך בדיקה. אולם לטעמי, גם אי אפשר ללמוד ממשפטים ספורים אלה את שהנתבעת מבקשת ללמוד, משום שבהחלט ניתן להבין את הנאמר בהם בהקשר של נסיעה למטרות בדיקת האופנוע, שהושאר לצורך מכירה/קניה, כמו הנסיעה ביום התאונה.
2. לעניין זה, יש לציין את דברי התובע בחקירתו הנגדית בבית המשפט (עוד בטרם נחשף התמליל):

"ש. השארת וחזרת עם האופנוע של הלקוח?

ת. כן, זה קרה לי גם קודם...

ש. זו פעם ראשונה שאתה לוקח אופנוע הביתה.

ת. לא. אני לוקח במקרים שאני צריך לעשות בדיקה נניח הדלקה קשה." (עמ' 9 שורות 21-27).

1. הנתבעת מנסה להסתמך גם על תמליל חקירת אשת התובע על ידי החוקר מטעמה. נראה כי אמירת אשתו של התובע: "הוא נוסע על מה שהוא מביא מהמוסך, אני יודעת במה הוא נוסע? פעם את זה ופעם אחר." אך הנתבעת מתעלמת מכך שהחוקר שאל את אשת התובע "עם איזה אופנוע הוא נוסע כל הזמן?" כלומר הציב בפניה את העובדה הזו והיא השיבה לשאלה כפי שנשאלה. היא גם מציינת שיש לזוג אוטו אחד. אציין כי התובע לא הכחיש את העובדה כי היה לוקח אופנועים לבדיקה מידי פעם לביתו וכן שהיה להם אוטו אחד, כאשר אשתו לא נהגה לנסוע בו לעבודה, משום שעבדה במרחק של פחות מ- 500 מטר מביתם.
2. ראיה נוספת שהביאה הנתבעת כנגד גרסת התובע היא כי התובע מסר בחדר המיון ובפני המל"ל כי היה בדרכו לעבודה ולא צוין כי התובע היה תוך כדי עבודה, דהיינו בדיקת הקטנוע. לטעמי, לא מדובר בכך בשינוי גרסה או שינוי חזית כטענת הנתבעת. התובע הסביר היטב כי היה בדרכו לעבודה תוך כדי בדיקת האופנוע כפי שמצא לנכון לעשות על פי מיטב שיקוליו המקצועיים. הואיל ומדובר בשתי מטרות אלה לא מדובר בשינוי גרסה.
3. עוד טוענת הנתבעת כי מדוח מד"א שבו נכתב "האופנוע הוברח מהמקום" "מספר הרישוי של כלי רכב מעורבים בתאונה סירב למסור", ניתן להסיק כי "התובע הבין כי הוא נוסע באופנוע ללא ביטוח מאחר והוא נסע באופנוע נסיעה פרטית" (עמ' 3 לסיכומים). איני מקבלת טענה זו של הנתבעת. התובע הסביר כי גיסו שעבר במקום לקח את האופנוע. ובכל מקרה אין לצפות מהתובע שהיה פצוע שיזכור מספר רישוי של קטנוע שנהג בו לצורך בדיקה. לטעמי, מדובר בעניין שהוא צדדי ואינו משפיע על המהימנות ואמינות התובע בסוגיה העיקרית שבפני.
4. עדות התובע אמנם עדות יחידה בפני, אך אני מוצאת כי דווקא החקירה שבצעה הנתבעת חיזקה את אמינותו של התובע ואת גרסתו ולכן אני יכולה לסמוך את פסק הדין על עדותו היחידה של התובע. אשר לאי הבאת בעל הקטנוע לעדות, הרי שהתובע הסביר כי פרטיו כבר אינם מצויים בידו בחלוף שנים כה רבות מאז התאונה וכי מדובר ממילא באדם שקשה להשיגו (ראו דבריו לחוקר). התובע הסביר כי יומני העבודה נשמרים 7 שנים ואז מושמדים (עמ' 8 לפרוטוקול) ומשכך כאשר הנתבעת הכחישה את חבותה היה זה בנובמבר 2011, כאשר התאונה אירעה במאי 2003 ולכן חלפו שבע שנים עוד קודם שהתובע למד על טענת הנתבעת.
5. אציין עוד בקצרה את שני פסקי הדין שהביא ב"כ התובע המלומד בעניין פוליסת סחר שבהם הכיר בית המשפט בנסיעה דומה לזו שערך התובע כנסיעה המכוסה בפוליסת הסחר: ת.א (ת"א) 44258/07 טל אבוטבול חיים נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (12.9.11) של כב' השופטת טולקובסקי ות.א. (ת"א) 72310/04 דוד אלחדיף נ' סהר ציון (18.5.06) של כב' השופט בכר.
6. לסיכום סוגיה זו של חבות- אני קובעת כי התובע היה אמין וגרסתו מתקבלת ולכן הכיסוי הבטוחי תקף.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

1. פגיעת התובע הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעו לתובע 10% נכות צמיתה מיום 1.6.04 בגין מצב לאחר שברים בעצמות שוק ימין וקיבוע פנימי עם מסמור בעצם השוק לפי סעיף 47 (2)(א). סעיף זה קובע כי אין הגבלה בתנועות המפרקים הסמוכים. יש לציין כי הוועדה קבעה כי אין מקום להפעיל תקנה 15.
2. התובע טוען כי יש מקום לקבוע נכות נוספת לפי סעיף 48 (3)(א) המקנה 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול וזאת משום שדו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 2.6.04 נכתב בין היתר: "קיימת הגבלה קלה בתנועות קרסול ימין..."
3. איני מוצאת כי יש לקבוע נכות רפואית העולה על זו שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. התובע לא ערער למל"ל על הנכות שנקבעה לו ואף לא פנה להחמרה. כמו כן במסגרת התביעה בפני התובע לא ביקש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. על כן אין מקום לטענותיו של התובע באשר לנכותו הרפואית.

נכות תפקודית

1. התובע העיד בתצהירו כי עבודה במוסך כרוכה בעמידה ממושכת ולפרקים במאמץ פיזי ולכן חלה ירידה ביכולת התפקוד בעבודה עקב התאונה. וכן העיד כי הוא מעדיף לצמצם את שעות העבודה על מנת שלא לאמץ ולעייף את הרגל יתר על המידה. עוד הוא מציין את הכאבים הרבים התוקפים אותו. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי נוכח נתונים אלה מן הראוי להעמיד את נכותו על 15%.
2. אינני מוצאת לקבל את טענתו של התובע לעניין נכותו התפקודית, שכן בפועל, החל משנת 2005 עולה כי התובע המשיך בעבדותו כרגיל ואף השביח את שכרו. על כן אין מקום לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה יותר מהנכות הרפואית שנקבעה לו.

הפסד השתכרות לעבר

1. לטענת התובע יש לפצותו בגין 8 חודשי אי כושר, מיום התאונה ועד 31.1.14, לפי סך של 8,500 ₪ לחודש, ובסך הכל בסך של 68,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה.
2. עוד טוען התובע כי יש לפצותו בגין הפסד השתכרות חלקי מחודש פברואר 2004 לפי הפסד של 1,200 ₪ לחודש המהווים כ- 10% ממשכורתו החודשית העולה לסך של כ- 12,000 ₪ לחודש. על כן עתר התובע לפצותו בגין רכיב זה בסך של 138,000 ₪ בתוספת ריבית כחוק מאמצע תקופה.
3. בהתאם לדוחות השומה שהוצגו לבית המשפט עולה כי התובע הרוויח בשנים טרם התאונה כדלקמן:

• בשנת 2000 הכנסתו מעסק של התובע עמדה על סך של 98,115 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 8,176 ₪. בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 9,340 ₪
• בשנת 2001 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 85,321 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 7,110 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 8,088 ₪.
• בשנת 2002 הכנסתו מעסק של התובע עמדה של 88,362 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 7,364 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 8,023 ₪.
• בשנת 2003 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 53,514 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 4,460 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 5,208 ₪.
• בשנת 2004 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 54,484 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 4,540 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 5,610 ₪.
• בשנת 2005 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 116,593 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 9,716 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 10,342 ₪.
• בשנת 2006 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 142,868 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 11,906 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 12,079 ₪.
• בשנת 2007 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 116,685 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 9,724 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 10,130 ₪.
• בשנת 2008 הכנסתו מעסק של התובע עמדה על סך של 151,408 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 12,617 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 12,700 ₪.
• בשנת 2009 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 148,451 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 12,371 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 11,764 ₪.
• בשנת 2010 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 125,149 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 10,429 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 9,632 ₪.
• בשנת 2011 הכנסתו מעסק של התובע עמדה סך של 181,609 ₪ ברוטו, ממוצע לחודש סך של 15,134 ₪, בצירוף הצמדה ולאחר ניכוי מס סך של 12,705 ₪.

1. מעיון בדוחות השומה טרם התאונה עולה כי שכרו הממוצע של התובע טרם התאונה עמד על סך של 8,484 ₪.
2. התובע עתר כאמור לפיצוי עבור 8 חודשי אי כושר בסך של 68,000 ₪ . מנגד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין תקופת אי הכושר שכן לא הוכיח כי נעדר מעבודתו באותה התקופה. עוד טענה הנתבעת כי התובע הוא עצמאי ועל כן ידוע כי שכרו מושפע מתנודות השוק. עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לדוח הוועדה הרפואית במל"ל התובע חזר לעבוד במשך מספר שעות ביום. על כן טענה הנתבעת כי יש לפצות התובע בגין רכיב זה בסך גלובאלי של 10,000 ₪.
3. ראשית אציין כי התובע לא נחקר כלל לעניין טענתו לאי כושר בתקופה לאחר התאונה, ועל כן טענתו בעניין זה לא נסתרה. בנוסף, אין מחלוקת כי התובע היה באי כושר לאחר התאונה למשך 3 חודשים בגינם קיבל דמי פגיעה. כמו כן לתובע נקבעו נכויות זמניות הבאות על ידי המל"ל: מיום 23.8.03 עד ליום 30.10.13- 70% נכות. מיום 1.11.03 עד ליום 31.1.04 – 50% נכות. מיום 1.2.04 עד ליום 31.5.04 – 20% נכות.
4. מעיון בדוחות השומה שהוגשו על ידי התובע עולה כי בשנתיים לאחר התאונה חלה פחיתה בשכרו של התובע באופן דרסטי אשר בנסיבות העניין יש מקום ליחסה לתאונה הנדונה. בשנת 2003 הרוויח התובע נטו סך של 62,496 ₪ משוערך, בעוד שלפי ממוצע שכר של 8,484 ₪ לחודש למשך שנה היה אמור להרוויח 101,808 ₪. מכאן שהפחיתה לשנת 2003 עומדת על סך של 39,312 ₪. על כן יש לפסוק לתובע סך זה בצירוף ריבית מאמצע תקופה העולה לסך של 47,499 ₪.
5. בהתייחס לשנת 2004 עולה כי גם בשנה זאת חלה פחיתה בשכרו של התובע ושכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 5,610 ₪., כאשר שכרו החודשי טרם התאונה עמד על סך של 8,484 ₪. על כן עבור חודש ינואר 2004 אני קובעת כי יש לפצות התובע בסך של 2,880 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה עומד על הסך של 3,482 ₪.
6. באשר לעתירתו של התובע לפסיקת הפסד השתכרות לעתיד החל מפברואר 2004 ועד היום. בנסיבות העניין והיות ועולה כי בשנת 2004 חלה פחיתה בשכרו של התובע אני קובעת כי יש לפסוק לתובע הפסד נוסף גלובאלי בסך של 20,000 ₪. באשר ליתרת התקופה אינני מוצאת לפסוק לתובע הפסדים לעבר שכן עולה כי שכרו של התובע השביח לאחר תקופה זאת.

הפסד השתכרות לעתיד

1. לעניין זה טען התובע כי גם כיום מעל גיל 68 התובע עובד במלוא המרץ, על כן יש לקבוע בנסיבות אלו כי גיל הפרישה של התובע יעמוד על גיל 75, ולא גיל 70 כפי שנקבע אצל עצמאים. בגין רכיב זה עתר התובע לפצותו בסך של 1,200 ₪ לחודש ובסך הכל בסך של 90,800 ₪.
2. לעניין רכיב זה הרי בהתחשב בגילו של התובע, 69 שנים ו- 3 חודשים, כאשר הוא עדיין עובד, נכותו וכן העובדה כי בשנים שלאחר התאונה לא חלה פחיתה בשכרו של התובע והוא אף עלה, אני פוסקת סכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות

1. בגין עזרת צד ג' עתר התובע לפצותו בסך של 30,000 ₪ עבור העזרה שניתנה לו על ידי אשתו ובני ביתו. כמו כן עתר התובע לפצותו בסך של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות.
2. התובע לא הביא תצהיר ספציפי לגבי עזרת זולת. מצבו כיום לא מצריך עזרת צד שלישי ולא הוכח צורך כזה. אני מקבלת את הטענה, שבתקופה בה הייתה נכותו הזמנית גבוהה, במיוחד סמוך לאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה בתפקודיו היומיומיים אותה קיבל מסביבתו הקרובה, זאת במידה שחרגה מהעזרה השגרתית המקובלת.
3. באשר להוצאות רפואיות, התובע לא הוכיח במקרה הנדון את הצורך בהוצאות רפואיות בעתיד, וככל שידרשו טיפולים שגרתיים או ביקורות התובע זכאי לקבלם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. על כן אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. אשר להוצאות שהוציא בעבר, בהתחשב בנכותו, ובשים לב לקבלות שהציג, יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין הוצאות אלו.
4. לאור כל האמור אני פוסקת לתובע לעבר ולעתיד בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות את הסך של 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. לתובע 10% נכות, בנוסף התובע אושפז בבית חולים למשך 6 ימים. על כן ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 מסתכם הפיצוי בצירוף הפרשי ריבית ממועד התאונה בסך של 19,986 ₪.

ניכויים

1. יש לנכות לתובע את הסכומים שקיבל מהמל"ל בגין תשלום דמי פגיעה, קצבת נכות ומענק חד פעמי העומדים על הסך של 68,94 ₪ נומינאלי. סכומים אלו כשהם משוערכים ממועד התשלום של כל תקבול ועד היום, מגיעים לסך של 109,109 ₪ אותו יש לנכות.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלהלן:

הפסד השתכרות לעבר 70,981 ₪

הפסד השתכרות לעתיד 20,000 ₪

הוצאות ועזרת צד ג' 5,000 ₪

כאב וסבל 19,986 ₪

סך הכל 115,967 ₪

ניכוי תגמולי מל"ל 109,109 ₪

סך הכל לאחר ניכויים 6,858 ₪

1. כיוון שהניכוי מביא לבליעה כמעט מוחלטת של הפיצוי המגיע לתובע, הרי שבהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995, זכאי התובע ל- 25% מגובה הפיצוי שנקבע לו, והעומד על סך של 28,992 ₪.
2. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 28,992 ₪ בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בשיעור 15.34%.

תביעת המל"ל

1. המוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת שיבוב נגד הנתבעת במסגרת תיק 32500-05-10, בו עתר המל"ל לחייב הנתבעת לשלם בהתאם להסכמה בין הנתבעת למל"ל סך של 55% משווי הגמלאות ששולמו על ידו לתובע, העומדים על הסך של 39,720 ₪ נכון ליום 13.11.07, מועד שליחת מכתב הדרישה על פי ההסכם עם הנתבעת, בתוספת ריבית הסכמית כמפורט בסעיף 6 הסכם, בגובה הריבית המקסימלית, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ובתוספת 20% מהריבית הנ"ל מיום 13.11.07 ועד לתשלום בפועל. בנוסף עתר המל"ל לחייב הנתבעת בהוצאות בגין היגררותו להליך הנדון חרף ההסכם עם הנתבעת.
2. לטענת הנתבעת המל"ל פנה אליה לראשונה ביום 13.11.07 כאשר מדובר בתאונה משנת 2003, על כן אין מקום בנסיבות אלו לתשלום הפרשי הצמדה בין יום התאונה ליום הפניה למל"ל. עוד טענה הנתבעת כי אין מקום לפסוק ריבית מיוחדת בשיעור 20% מיום 13.11.07 שכן המדובר בתאונה עם נסיבות מיוחדות אשר הצריכו שמיעת ראיות לצורך בחינת נסיבות התאונה.
3. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש לשנות מההסכם אליו הגיעו הנתבעת והמל"ל לעניין הריבית אשר תחול על התשלומים בהם תחויב הנתבעת. על כן אני מקבלת את תביעתו של המוסד לביטוח לאומי וקובעת כי הנתבעת תשלם את הסך של 39,720 ₪ נכון ליום 13.11.07, בתוספת ריבית הסכמית כמפורט בסעיף 6 הסכם, בגובה הריבית המקסימלית, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ובתוספת 20% מהריבית הנ"ל מיום 13.11.07 ועד לתשלום בפועל.
4. בנסיבות העניין ולאור המחלוקת בשאלת החבות אינני עושה צו להוצאות לטובת המל"ל, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ‏י"ט תמוז תשע"ד, ‏17 יולי 2014, בהעדר הצדדים.