1. בכתב האישום המתוקן מיום 16.02.12, יוחסו לנאשמים 1 ו-2 עבירות של אי קיום צו בית משפט, וכן שימוש במקרקעין טעון היתר, ללא היתר, וכן שימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית, במקרקעין הידועים כגוש 15728 חלקה 1 בתוך ימת כנרת (להלן: "המקרקעין"), הכל כמפורט בפרק העובדות של כתב האישום המתוקן.
2. בישיבה מיום 16.02.12 הורשעו הנאשמים, עפ"י הודאתם, בעובדות כתב האישום המתוקן.
3. ביום 10.03.13 התקיימה ישיבת הטיעונים לעונש.

טיעוני הצדדים לעונש

טיעוני המאשימה

1. ב"כ המאשימה הציגה הרשעות קודמות של הנאשמים (ת/1, ת/2), לרבות ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ת/3), תמונות מהמתחם נשוא גזר הדין (ת/4), תעודת עובד ציבור (ת/5) והחלטת הוועדה המחוזית (ת/6), החלטה ועדת מחוזית על הפקדת התוכנית (ת/7) וטיעונים לעונש בכתב (ת/8).
2. ב"כ המאשימה טענה כי עסקינן בעבירה חמורה של הפרת צו בית משפט, כאשר על אף החלטות בית המשפט בעניין, לרבות החלטה בית המשפט המחוזי משנת 2008, המשיכו הנאשמים להפר צווי בית משפט, וזאת עת לא ביצעו את ההריסה נשוא האישום הראשון, והמשיכו לעשות שימוש, כמצוין באישום השלישי.
3. לטענת ב"כ המאשימה, היה על הנאשמים לקיים את צווי בית המשפט, אך הנאשמים המשיכו בעסקיהם כרגיל, לא ביצעו את הצווים הנ"ל, כאשר התנהלות זו אינה ראויה להגנה משפטית כלשהי.
4. בטיעוניה לעונש ציינה ב"כ המאשימה, בין היתר, כי מדובר בעבירה בעלת אופי כלכלי, שמבצעה זוכה לרווחים משמעותיים, ובכך יש צורך כי העונש יהלום את חומרת העבירה, ואת הרווח שנוצר ממנה לעבריין.
5. הוסיפה ב"כ המאשימה וטענה כי, בשורה ארוכה של פסקי דין, חזר בית המשפט העליון וקבע כי הענישה הראויה בעבירות תכנון ובניה בכלל, ועבירות של הפרת צווי בית משפט בפרט, הינה בין השאר מאסר בפועל, גם אם מדובר בעבירה ראשונה של הפרת צו בית משפט.
6. ב"כ המאשימה מבקשת להטיל על הנאשמת 1 קנס במתחם שבין 350,000 ₪ - 450,000 ₪, התחייבות כספית וצו הריסה לגבי המבנה נשוא האישום השלישי. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה לעניין שיעור הקנס שיש להשית על הנאשמת.
7. באשר לנאשם 2, מבקשת המאשימה להטיל עונש מאסר על תנאי, וזאת בשל גילו ומצבו הרפואי של הנאש, בנוסף לקנס כספי במתחם שבין 250,000 ₪ - 350,000 ₪ והתחייבות.

טיעוני הנאשמים

1. מנגד, הגיש ב"כ הנאשמים תכניות בניה (נ/2 , נ/3), פסק דין (נ/4), והתכתבות עם מנהל מקרקעי ישראל (נ/5 , נ/6).
2. במסגרת הטיעונים לעונש העיד מטעם הנאשמים ראש עיריית טבריה, מר זוהר עובד. על אף שבעדותו ציין האחרון כי אינו מצדיק בניה בלתי חוקית ו/או הפרת צווי בית משפט, יחד עם זאת ציין כי המדובר בנאשמים נורמטיביים, אשר פיתחו עסקים שתרמו לתיירות, וניסו להסדיר את הפעילות במקרקעין נשוא האישום.
3. בנוסף, העידה מטעם הנאשמים גב' עמית חגית, סגנית מתכנן לתכנון ערים ואזורים אצל המאשימה (להלן: "גב' עמית"). בעדותה ציינה כי במהלך השנים הגישו הנאשמים מס' תכניות לצורך הסדרת פעילותם במקרקעין, אשר האחרונה בהם הינה תכנית ג'/20167 מיום 21.11.12 (ת/7), המיועדת למתחם הלידו והדקס בלבד, אשר הוחלט להפקידה, בתנאים. הוסיפה גב' עמית וטענה כי, בהגשת תכנית זו, נפתח האופק התכנוני וניתן לאשר את התוכנית לאחר השלמת התנאים, וזאת עד סוף 2013 ו/או תחילת שנת 2014.
4. עוד העיד בפניי מטעם הנאשמים, האדריכל מר ברם פיין (להלן: "האדריכל"), אשר ציין בעדותו כי, הנאשמים פעלו בשקידה להכשרת הפעילות במקרקעין, כאשר החל משנת 2006 הגישו מס' רב של תכניות, בניסיון להסדיר את הפעילות כנ"ל, כאשר כל התוכניות הוגשו בסיכום עם המאשימה ו/או ראש העיר. לטענתו, כיום ישנה תכנית מאושרת בתנאים כאשר הנאשמים עמדו כמעט בכל התנאים, ולכל היותר תכנית זו תאושר עד סוף השנה.
5. הסנגור מצדו טען כי, הנאשמת ניסתה לצמצם פעילות במתחם, כאשר חלק גדול מהפעילות במסעדת הדקס הועברה למסעדה סמוכה, ואף בתקופה מסוימת נסגרה המסעדה לפעילות לתקופה קצובה. הסנגור מבקש להתחשב בניסיונות הנאשמים להסדיר את הפעילות במקרקעין, וזאת על ידי הפניה למכתבים אותם שלח למנהל מקרקעי ישראל.

דיון והכרעה

1. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 האמור, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". על בית המשפט עת בא לקבוע את עונשו של הנאשם, ללכת בדרך אשר התווה המחוקק בתיקון הנ"ל, ובין היתר לבחון מהו העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה המתוארת בכתב האישום. אומנם תיקון 113 אינו חל באופן ישיר לאור מועד הכרעת הדין, יחד עם זאת, הכרעת הדין תהיה ברוח התיקון.
2. אשר על כן, על בית משפט לבחון את העבירה שעבר הנאשם, הנסיבות שבהן נעברה העבירה, הפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, ומידת פגיעת עבירה זו בערכים חברתיים אלו, וכמובן תובא בחשבון מדיניות הענישה בעבירות נשוא גזר דין זה.

האישום הראשון - אי קיום צו שיפוטי

1. העבירה נשוא האישום הראשון היא תוצאה של הפרת הצו השיפוטי שהורה לנאשמים להרוס את המבנה בתוך תקופה קצובה. העונש המרבי על העבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כמצוות סעיף 210 לחוק, וכקבוע בסעיפים 61(א)(2) ו 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
2. כאמור, העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי של בית המשפט המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. על בית המשפט להראות לנאשם שכזה את הכיוון המחמיר והתגובה העונשית צריכה להיות מכאיבה ומרתיעה ראו גם רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) וכל אפשרות אחרת עלולה להתפרש כסלחנות וכהשלמה עם התופעה הפסולה (ראו ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723). קל וחומר למי שגם ממשיך לעשות שימוש במבנה.
3. מדובר בנסיבות חמורות של עבירה של אי קיום צו שיפוטי, אשר מתייחס לעבירות בנייה בהיקף נרחב, העומדות במקומן שנים רבות. חרף ניסיונותיו של בא כוח הנאשמים למצוא נקודות לזכותם, לרבות תיאור נרחב של מאמציו הרבים לקבלת היתר בנייה בדיעבד לעבירות הבניה ולהכשרת המבנה על ידי הגשת תכניות בניה המתאימות את ייעוד המקרקעין, ו/או הבניה והשימוש שנעשה במקרקעין, איני סבורה כי יש בכל אותן נסיבות כדי להקל עם הנאשמים. להיפך, אני סבורה שהמקרה הנדון מצדיק להחמיר עם הנאשמים.
4. בית המשפט העליון קבע כי יש להחמיר עם מי שהורשע בעבירה של הפרת צווי הריסה שיפוטיים, ואף הוסיף וקבע, כי יש הצדקה להטיל עליו עונש של מאסר בפועל (ראו למשל: רע"פ 11920/04 הנ"ל ; רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.5.2005); רע"פ 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 533 (1983)).
5. עוד נקבע בברע"פ 23/83 פור נגד מדינת ישראל, לח' (1) 534, בעמ' 535, כי:-

"מדיניות הענישה, אשר נקבעה על-ידי בית משפט זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית משפט בנושא הבניה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הניסיון מלמד, שכל עונש הרתעה אחר אין בו כח ההרתעה הדרוש".

1. בנוסף, כפי שכבר תואר קודם לכן, עבירות הבנייה שביחס אליהן ניתנו צווי ההריסה, הן עבירות בהיקף נרחב. בנייה זו אשר נעברה שלא כדין, ומבלי שניתן היתר לבנייתה עומדת ומתריסה נגד שלטון החוק ובייחוד בעודה עומדת כך שנים כה רבות (משנת 2004). גם אין מדובר במצב שבו עבירת הבנייה נועדה לפתור מצוקת דיור או נבעה מכורח כלשהו, הגם שגם בכך אין כדי להצדיק בנייה ללא היתר, אלא מדובר בבנייה למטרות מסחר ולהפקת רווחים כלכליים. ראוי להחמיר עם נאשם שעבר עבירת בנייה שנועדה לשם הנבת רווחים כלכלים, לעומת מי שנאלץ לסגור את מרפסת ביתו כדי לספק קורת גג לבני משפחתו.

האישום השלישי- אי קיום צו איסור שימוש והמשך שימוש חורג

1. כאמור, בנוסף לאי קיום צו שיפוטי אליו התייחסתי לעיל, הנאשמים הפרו צו איסור שימוש, ואף עשו הנאשמים שימוש חורג במבנה.
2. ביחס לחומרת העבירה של הפרת צו איסור שימוש, נסיבות ביצועה, ומדיניות הענישה בה, הרי שדינה של עבירה זו דומה לדינה של העבירה המפורטת באישום הראשון, עבירה של אי קיום צו הריסה.
3. ובאשר לשימוש החורג, אין ספק כי הנאשמים עשו שימוש שלא כדין, ובסטייה מתוכנית במקרקעין, כפי שעולה במוצג (ת/4), בו ניתן לראות את המבנה נשוא אישום זה, כאשר מבנה זה הינו בחריגה מהתוכניות החלות על המקרקעין הנ"ל (ת/5). באותם תמונות ניתן לראות כי הנאשמים ממשיכים להפעיל את עסקיהם כרגיל, וטענות הסנגור מטעמם כי הפעילות במקום הועתקה למסעדה סמוכה ו/או הופסקה הפעילות לתקופה מסוימת, לא נתמכה בראיות כלשהן, ונותרה טענה בעלמא.
4. אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי התופעה של שימוש שלא כדין ופניה לקבלת היתר ו/או הסדרת הפעילות במקרקעין רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח, תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי ( ראה רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29], [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
5. כבר נאמר לא אחת, כי על בתי המשפט לתרום תרומתם למאבק בבניה הבלתי חוקית ובשימוש בלתי חוקי במקרקעין. משהשימוש הבלתי חוקי אשר נעשה, הינו מסחרי ומניב רווח, ראוי להשית קנסות שיהא בהם כדי להעביר מסר, שביצוע העבירות לא ישתלם, בכל היבט. ראה לעניין זה ברע"פ 2809/05 טסה נ' מ"י, תק-על 2005 (2) 2063:

"למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פד' לו (1) 723, 724-725 בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי תכנון והבניה... לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".

1. בענייננו, הנאשמים הפרו את דיני התכנון והבנייה, בדרך של עשיית דין עצמי, ועשו שימוש חורג במקרקעין בעלי ממדים גדולים. כבר נפסק, לא אחת, כי עבירות התכנון והבנייה חותרות תחת המרקם התכנוני הנאות, וכי ההשלכה הניכרת של עשיית דין עצמי בתחום זה, היא הפגיעה בהשלטת החוק. על רקע שכיחות התופעה, נפסק, פעם אחר פעם, כי הייתה זו למכת מדינה של ממש, וכי יש להילחם בנגע פסול זה, שהיה לחזון נפרץ והמהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק לעין השמש, באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.
2. יוצא אפוא כי בהטלת עונש מאסר, מביעה החברה, את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של אנשים המפרים בריש גלי את חוק התכנון והבניה.
3. לנסיבות האישיות משקל משמעותי בקביעת העונש. כאמור, על אף טענתם של הנאשמים כי הפסיקו את הפעילות במסעדה לזמן מה, אלא שטענה זו לא הוכחה, ולא הוגשו לבית המשפט אישורים כלשהם, מהם ניתן ללמוד על הפסקת פעילות כלשהי, שבעקבותיה לא התקבלה הכנסה לנאשמים. במצב דברים זה, לא ניתן ללמוד על מצבם הכספי של הנאשמים בתקופת ביצוע העבירה, ו/או כי ניסו לצמצם את הכנסותיהם על ידי סגירת המקום ו/או הפסקת הפעילות. בהעדר אישורים כאלו, ההנחה שמדובר בעסק המופקים ממנו רווחים גדולים.
4. יחד עם זאת, בקביעת עונשו את הנאשם 2, מצאתי לנכון לקחת בחשבון את גילו המבוגר של הנאשם, וכן את מצב בריאותו, כפי שבא לידי ביטוי במסמך (נ/1).
5. בנוסף, עם קביעת עונשם של הנאשמים, ובבחינת השיקולים לקולה, יש לקחת בחשבון את ניסיונותיהם של האחרונים להסדיר ו/או להכשיר את הפעילות במקרקעין, ו/או להתאים את הייעוד במקרקעין ולהסדיר את השימוש בהם. הגם שחלק מתוכניות אותם הגישו הנאשמים בעבר נדחו על ידי המאשימה (ת/6), אלא וכפי שהעידה בפניי גב' עמית והאדריכל מטעם הנאשמים, וכן כפי שעולה מהחלטה הוועדה המחוזית בתוכנית שהגישו הנאשמים (ת/7), הרי בהחלטה הנ"ל הוחלט על הפקדת התוכנית הנ"ל, בתנאים, כאשר לטענת האדריכל, רוב התנאים שהציבה המאשימה מולאו.
6. על אף שהמאשימה הסתייגה מדברי גב' עמית לפיהם קיים אופק תכנוני קרוב לאישור התוכנית, אלא שהמאשימה לא סתרה את דבריו של האדריכל, לפיהם הנאשמים מילאו אחר רוב התנאים אותם הציבה הוועדה ביום 21.11.12 לאישור התוכנית (ת/7), דבר שיש בו כדי לסלול את הדרך לאישור התוכנית הנ"ל.
7. ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית וצריך להתאים את העונש למקרה הספציפי הנדון, תוך התחשבות במתחם הענישה שנקבע בפסיקה עד כה, ביחס לעבירה מסוג העבירה שאנו דנים בה.
8. בפסיקה ניתן לראות כי העונש הראוי לעבירות מסוג העבירה נשוא ענייננו, הינו בין היתר עונש של קנס כספי, הנע בין 250,000 ₪ ל- 350,000 ₪, זאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל.
9. עונשם של הנאשמים, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, בתחום התחתון, בתחום העליון או בטווח ביניהם, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד לאותן נסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.
10. במכלול הנסיבות שתיארתי לעיל, לרבות נסיבות ביצוע העבירה, בשים לב לטענות הצדדים ולפסיקה שהוצגה, ובהתחשב במתחם הענישה שקבעתי על פי מדיניות הענישה המוצהרת, ראוי לגזור את דינם של הנאשמים בתוך מתחם הענישה שתחמתי.
11. אשר על כן הנני גוזרת על הנאשמת 1 את העונשים הבאים:
    1. קנס כספי בסך של 200,000 ₪.

הקנס ישולם ב 25 תשלומים שווים ורצופים הראשון החל מיום 02.08.2013 והאחרים לא יאוחר מ 02 לכל חודש אחריו.

לא ישולם תשלום במועד יעמוד כל הקנס לתשלום מידי.

• 1. אני מחייבת את הנאשמת 1 לחתום על התחייבות כספית על סך של 300,000 ₪ , להימנע במשך 3 שנים מהיום, מביצוע עבירה על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965. ההתחייבות תיחתם באמצעות מנהלת הנאשמת 1 ומורשית החתימה הגב' ורד גרנוט ת.ז. 51453470 .
  2. אני מחייבת את הנאשמת 1 להרוס את המבנה המפורט באישום השלישי בכתב האישום, תוך 6חודשים מהיום, אלא אם יהיה בידי הנאשמים היתר כדין.

40. על הנאשם 2 אני גוזרת את העונשים הבאים:

• 1. מאסר על תנאי בן 3 חודשים, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום, עבירה מסוג העבירה בה הורשע במסגרת תיק זה.
  2. קנס כספי בסך של 50,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב 10 תשלומים שווים ורצופים הראשון החל מיום 02.08.2013 והאחרים לא יאוחר מ 02 לכל חודש אחריו. לא ישולם תשלום במועד יעמוד כל הקנס לתשלום מידי.

• 1. אני מחייבת את הנאשם 2 לחתום על התחייבות כספית על סך של 100,000 ₪ , להימנע במשך 3 שנים מהיום, מביצוע עבירה על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965.
  2. אני מחייבת את הנאשם 1 להרוס את המבנה המפורט באישום השלישי בכתב האישום, תוך 6חודשים מהיום, אלא אם יהיה בידי הנאשמים היתר כדין.

הודעה והוסברה זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ג, 02 יולי 2013, במעמד הצדדים.