פתח דבר

1. בכתב האישום המתוקן מיום 16.10.12, יוחסו לנאשמת עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר, וכן ביצוע שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או תוכנית, במקרקעין הידועים כגוש 13991 חלקה 1 ביסוד המעלה (להלן: "המקרקעין"), הכל כמפורט בפרק העובדות של כתב האישום המתוקן.
2. בישיבה מיום 16.10.12 הורשעה הנאשמת, עפ"י הודאתה, בעובדות כתב האישום המתוקן.

טיעוני הצדדים לעונש

טיעוני המאשימה

1. ב"כ המאשימה הציגה תמונות של מקום ביצוע העבירה (ת/3), וכן ישיבת פרוטוקול מוועדת ולנת"ע מיום 12.02.13 (ת/4) ואת טיעוניה לעונש (ת/5).
2. ב"כ המאשימה טענה כי אמנם השימוש במתחם נשוא האישום הופסק ובוצעה הריסה של מרבית המבנים במקום, וכי חלה התקדמות תכנונית משמעותית, אלא שיש להטיל קנס בשיעור של 150,000 ₪, קנס דומה לזה שהוטל על הנאשמת 2 בתיק. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה לעניין שיעור הקנס שיש להשית על הנאשמת.
3. ב"כ המאשימה ציינה כי, הטלת הקנס שלעיל יש בה כדי להצביע על שוויון בין הנאשמים בקביעת גובה הקנס, וכן מאחר ומדובר בנאשמת שהינה גוף ציבורי שמורכב מנציגים של גופים ציבוריים, שאמורים לשמש דוגמא ומופת לאזרח.
4. עוד טענה ב"כ המאשימה כי, הנאשמת 1 השכירה את המתחם לנאשמת 2 לצורך הפעלת גן אירועים ומסעדה, כאשר במהלך תקופת השכירות בוצעו עבודות בניה בהיקפים עצומים, ללא היתר כדין.
5. ב"כ המאשימה מבקשת הטלת קנס שלא יפחת מ 150,000 ₪, חתימה על התחייבות כספית ע"ס של 100,000 ₪ להימנע תוך 3 שנים מביצוע עבירה על פי חוק התכנון והבניה, צו הריסה למבנה נשוא אישום 3.

טיעוני הנאשמת 1

1. מנגד, הגיש ב"כ הנאשמת תרשים האחוזה (נ/6), מסמכים בדבר פעילות הנאשמת 1 (נ/7), פניה לרשם העמותות (נ/8), מחירי כרטיסים (נ/9), (העתק מספר המבקרים (נ/10), העתק הסכם בין הנאשמת 1 לנאשמת 2 (נ/11), חלק מהוראות תוכנית מתאר מס' ג/2101 (נ/13), העתק מרישוי עסקים (נ/14), טבלת מבנים (נ/15), מכתבים בבקשה לעיכוב הליכים (נ/16, נ/17), הודעת לשכת התכנון המחוזית (נ/18), הודעת הוועדה המקומית בבקשה להיתר לשימוש חורג (נ/19), העתק תוכנית ג/18700 בדבר שימושים מותרים (נ/20), תרשים (נ/21), תמונות (נ/22), דו"ח כספי (נ/23), דו"ח הכנסות והוצאות (נ/24), מכתב רואה חשבון (נ/25), החלטת הוועדה המחוזית (נ/26), פרוטוקול הולתנ"ע (נ/27). עוד צירפה הנאשמת פרוטוקול הוועדה המחוזית מיום 04.03.13, החלטת הוועדה המחוזית מיום 12.03.13 והיתר לשימוש חורג של הוועדה המקומית לתכנון ובניה.
2. ב"כ הנאשמת טען כי הנאשמת הינה עמותה שפעילותה הינה בתחום החינוך התרבות והשימור, כאשר חברי העמותה, שהינם נציגים של הסוכנות היהודית, המועצה לשימור אתרים המועצה המקומית יסוד המעלה וקרן קיימת לישראל, עוסקים בה בהתנדבות, ואין לנאשמת כוונה לעשיית רווח, ככל שהכנסותיה הינם מגביית דמי כניסה זעומים.
3. הוסיף הסנגור וטען כי, משנתגלה גרעון נצבר עד לשנת 2004, חשבה הנאשמת על מיזם עסקי שיאפשר הגדלת הכנסותיה, הכל לצורך הפעלת האתר, ולא לשם רווח כלשהו, ובכך נחתם ההסכם עם הנאשמת 2
4. עוד טען הסנגור כי, בהתאם להסכם הנ"ל, כל שינוי תכנוני מחייב אישור העמותה, ובהשגת ההיתרים על ידי הנאשמת 2, כאשר הבסיס למחשבת הנאשמת 1 כי השימושים מותרים נסמכה בין היתר על התוכנית (נ/13), שם נאמר, בסעיף 3.12, כי ניתן להקים ולהפעיל שירותים נלווים למבקרים במוזיאון, לרבות ביחס למבנה B ששימש כבר ומסעדה.
5. הסנגור ציין כי, מאז שנודע לנאשמת 1 מגבלות השימוש במקרקעין בהתאם לתוכנית החלה עליה, החלה בנקיטת פעולות להתאים ייעוד הקרקע, כאשר ביום 29.09.12 אישרה הוועדה המחוזית הפקדת התוכנית ג/18770, והעבירה את העניין לדיון בפני הוועדה הארצית, שאישרה את התוכנית והחזירה אותה לוועדה המחוזית. עוד טען הסנגור כי במקביל אף הוגשה לוועדה המקומית בקשה לשימוש חורג, אשר בגינו ניתן היתר בסופו של יום, לתקופה של 3 שנים.
6. לטענת הסנגור הנאשמת לא הרוויחה מהעבירה נשוא האישום, אלא הכספים נועדו לכיסוי הוצאותיה בלבד, כאשר אין המדובר בנאשמת עבריינית, אם כי נקלעה למצב מכורח הנסיבות שפירט.
7. בתמיכה לטענות הנאשמת שלעיל אף העיד בפניי מר אבירם צוק, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לביצוע העבירה, כיו"ר הנאשמת.
8. הסנגור מבקש להימנע מהטלת קנס כספי על הנאשמת 1.

דיון והכרעה

1. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 האמור, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". על בית המשפט עת בא לקבוע את עונשו של הנאשם, ללכת בדרך אשר התווה המחוקק בתיקון הנ"ל, ובין היתר לבחון מהו העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה המתוארת בכתב האישום.
2. אשר על כן, על בית משפט לבחון את העבירה שעבר הנאשם, הנסיבות שבהן נעברה העבירה, הפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, ומידת פגיעת עבירה זו בערכים חברתיים אלו, וכמובן תובא בחשבון מדיניות הענישה בעבירות נשוא גזר דין זה.
3. אין מחלוקת כי הנאשמת 1 עשתה שימוש שלא כדין במקרקעין, כפי שניתן לראות במוצג (ת/3). יחד עם זאת, מעיון באותן תמונות וכן במוצגים (נ/21) ו- (נ/22), ניתן לראות כי בוצעה הריסה של מרבית המבנים ובכללם אוהל האירועים אשר נבנה במקום, למעט מבנה אחד שנותר במקום. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי עד להריסת המבנים והפסקת השימוש, בוצעה במקום פעילות בשטח נרחב מאד, וזאת לאחר עריכת ההסכם בין הנאשמת 1 לנאשמת 2 (נ/11), כאשר אף במהלך תקופה זו בוצעו עבודות בניה בהיקף גדול, ללא הוצאת היתר כדין.
4. בעניין זה אדגיש כי איני מקבלת את טענת הנאשמת 1, לפיה עבודות הבניה בוצעו שלא בידיעתה, וזאת מהטעם הפשוט כי, בהתאם להוראות ההסכם הנ"ל (סעיף 23 להסכם), לא תהיה לשוכר (דהיינו לנאשמת 2), כל זכות לבצע כל שינוי בשטחי האתר ו/או במבנה, אלא בהסכמתה המפורשת בכתב של העמותה, דהיינו הנאשמת 1 "השוכר מתחייב לקבל את הסכמת העמותה מראש לכל תוכנית בינוי, שינוי בבינוי...". הווה אומר, שומה היה על הנאשמת 1 להיות מודעת לביצוע עבודות הבניה במקום, במיוחד ומדובר בהיקף נרחב מאד.
5. זאת ועוד, אף טענתה של הנאשמת 1 לפיה סברה שהשימושים במקום מותרים, נסמכה על הוראות סעיף 3.12 לתוכנית ג/2101 (נ/13),אינה רלוונטית, ככל שלא ניתן להבין מעיון בהוראות הסעיף הנ"ל, אילו שירותים נלווים למבקרים, הותרו בהתאם לתוכנית זו, ובמיוחד, ששימוש זה במיוחד, לא הותר בתוכנית הנ"ל, מה גם שכפי שניתן לראות בפרוטוקול הולנת"ע מיום 12.02.13 צוין כי "תוכנית מתאר יסוד המעלה ג/2101 יעדה את השטח לאתר לאומי ללא קביעת זכויות בניה", כאשר בסופו של יום נבנו מתקנים בהם בוצע השימוש האסור.
6. אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי התופעה של שימוש שלא כדין ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח, תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי ( ראה רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29], [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
7. כבר נאמר לא אחת, כי על בתי המשפט לתרום תרומתם למאבק בבניה הבלתי חוקית ובשימוש בלתי חוקי במקרקעין. משהשימוש הבלתי חוקי אשר נעשה, הינו מסחרי ומניב רווח, ראוי להשית קנסות שיהא בהם כדי להעביר מסר, שביצוע העבירות לא ישתלם, בכל היבט. ראה לעניין זה ברע"פ 2809/05 טסה נ' מ"י, תק-על 2005 (2) 2063:

"למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פד' לו (1) 723, 724-725 בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי תכנון והבניה... לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".

1. בענייננו, הנאשמת 1 הפרה את דיני התכנון והבנייה, בדרך של עשיית דין עצמי, ועשתה שימוש חורג במקרקעין בממדים גדולים, ואין נפקא מינה, אם שימוש זה, לרבות הפעלת המסעדה, נעשה לתקופה ממושכת, מעל 30 שנה, כפי שטען הסנגור, ללא התערבות מטעם המאשימה. לעולם שימוש ללא היתר, הינו שימוש אסור, ולא תעמוד לנאשמת הטענה כי בתקופה זו המאשימה לא הפעילה את סמכויותיה, כאשר מחדלה זה, לכאורה של המאשימה, אינו מייתר את העבירה.
2. עניין זה מקבל משנה תוקף, לאור העובדה כי עסקינן בנאשמת שהינה גוף ציבורי, אשר, כטיעוני בא כוחה, פעילותיה הינה בין היתר בתחומי החינוך, והתרבות, כאשר אף חבריה הינם נציגים של גופים ציבוריים, לרבות הסוכנות, קרן קיימת לישראל המועצה לשימור אתרים לרבות המועצה המקומית יסוד המעלה. בהקשר זה אציין כי, כפי שמצופה מאזרח מן היישוב לפעול בהתאם להוראות הדין, ולא לבצע פעולות בניה ו/או שימוש בניגוד לכל דין ובטרם הוצאת היתר כחוק, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגוף ציבורי, שחבריו אף הם נציגי ציבור, ממנו מצופה להתחקות אחרי הוראות הדין, ולא לבצע פעולות חד צדדיות, טרם שקיבל לידיו כלל האישורים הנדרשים, הן לבניה והן לשימוש.
3. לנסיבות האישיות משקל משמעותי בקביעת העונש. על אף טענותיה של הנאשמת 1 כי מהפעילות אשר התבצעה במקום לא הפיקה כל רווח כלכלי, אלא שהמסמכים (נ/23) ו- (נ/25) אותם הציגה האחרונה, לא ניתן לקבל תמונה ברורה אודות מצבה הכספי של הנאשמת, כאשר אין לסכומים הנקובים במסמך זה כל תימוכין, כגון דוחות כספיים ו/או כרטסת הנהלת חשבונות, כאשר המסמך (נ/24) מתייחס לתקופה של מספר חודשים בודדים בשנת 2012 בלבד, ואינו נותן תמונה מלאה למצבה הכספי של העמותה בשנים בהם פעלה.
4. בהעדר אישורים כאלו, ההנחה שמדובר בעסק המופקים ממנו רווחים, במיוחד ולא ניתן לסמוך על הטענה כי נגבו מחירים נמוכים כדמי כניסה, כנטען במוצג (נ/9), שעה שבאותו מסמך צוינו מחירים יותר גבוהים בגין ביצוע הדרכה במקום, וכן אין לדעת כמות המבקרים שביקרה במקום בשנים בהם פעל.
5. יחד עם זאת, עם קביעת עונשה של הנאשמת, ובבחינת השיקולים לקולה, יש לקחת בחשבון את העובדה כי נהרסו מרבית המבנים נשוא האישום והופסק השימוש בהם. כמו כן, אני רואה מקום לקחת בחשבון ניסיונותיה של האחרונה להתאים את ייעוד המקרקעין, וכן להסדיר את השימוש בהם, כפי שעולה ממכתב הוועדה המחוזית מיום 27.09.12 (נ/18), בו הוחלט על הפקדת התוכנית (נ/20) (נ/26), והעברתה למועצה הארצית לתכנון ובניה, אשר בהחלטתה מיום 12.02.13 (נ/27), החליטה לאשר את התוכנית בתנאים.
6. כן לא נעלמה מעיניי הבקשה לשימוש חורג (נ/19) אותה הגישה הנאשמת 1, שאושרה בסופו של יום בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית מיום 12.03.13, שבעקבותיה הוצא היתר לשימוש חורג, מיום 28.05.13.
7. הריסת מרבית המבנים המפורטים בכתב האישום וכן ההתקדמות בהליך התכנוני כפי שצוין לעיל, מצדיקה הטלת קנס מקל יותר מהקנס אשר הוטל על הנאשמת 2, וכפי שייקבע בהמשך.
8. חשובת להדגיש, כי ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית וצריך להתאים את העונש למקרה הספציפי הנדון, תוך התחשבות במתחם הענישה שנקבע בפסיקה עד כה, ביחס לעבירה מסוג העבירה שאנו דנים בה.
9. בפסיקה ניתן לראות כי העונש הראוי לעבירות מסוג העבירה נשוא ענייננו הינו בין היתר עונש של קנס כספי, הנע בין 90,000 ₪ ל- 180,000 ₪, זאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל.
10. עונשה של הנאשמת, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, בתחום התחתון, בתחום העליון או בטווח ביניהם, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד מאותן הנסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.
11. במכלול הנסיבות שתיארתי לעיל, לרבות נסיבות ביצוע העבירה, בשים לב לטענות הצדדים ולפסיקה שהוצגה, ובהתחשב במתחם הענישה שקבעתי על פי מדיניות הענישה המוצהרת, ראוי לגזור את דינה של הנאשמת בתוך מתחם הענישה שתחמתי.
12. אשר על כן הנני גוזרת על הנאשמת 1 את העונשים הבאים:
    1. קנס כספי בסך של 100,000 ₪ .

הקנס ישולם ב 25 תשלומים שווים ורצופים הראשון החל מיום 02.08.2013 והאחרים לא יאוחר מ – 02 לכל חודש אחריו.

לא ישולם תשלום במועד יעמוד כל הקנס לתשלום מידי.

הנאשמת 1 תפנה לוועדה לקבלת שוברים לתשלום הקנס.

• 1. אני מחייבת את הנאשמת 1 לחתום על התחייבות כספית בסך של 100,000 ₪, להימנע במשך 3 שנים מהיום, מביצוע עבירה על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965. ההתחייבות תוגש לבית המשפט תוך 10 ימים מהיום.
  2. אני מחייבת את הנאשמת 1 להרוס מבנה מס' 3 שבכתב האישום, כמצבו ביום ההריסה, תוך 30 יום מהיום, אלא אם יהיה בידי הנאשמת 1 היתר כדין.
  3. ניתן בזאת צו לרשם המקרקעין לרשום את הצו לעיל בפנקסי המקרקעין.

ב"כ המאשימה תטפל ברישום הצו.

הודעה והוסברה  זכות ערעור תוך 45 יום מהיום .

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ג, 02 יולי 2013, במעמד הצדדים.