פתח דבר:

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן על ידי השופט ש. בנג'ו, בתיק פ"ל 5107-12-09.

2. הכרעת הדין ניתנה ביום 30.11.11 וגזר הדין ניתן ביום 27.06.12.

ההליך בבית משפט קמא:

3. המערער הובא לדין בגין כך שביום 18.09.08, בשעה 20:00 נהג ברכב פרטי מסוג פיאט (להלן: "הרכב") ברח' משה דיין, סמוך למפעלי קוקה קולה, בחיפה, עוכב ע"י שוטרים בשל תאונת דרכים בה היה מעורב ונדרש ליתן דגימת אויר נשוף, אך סירב.

4. על יסוד העובדות הנ"ל ייחסה לו המשיבה את העבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(1) ו- 39א הכול לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ותקנות 169א, 169ב(א)+(ג) ו- 169ו הכול לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודה.

5. המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים, החליט להרשיעו בדין. בטרם הטיעונים לעונש הופנה המערער לשירות המבחן לקבלת תסקיר.

6. עם קבלת שני תסקירי שירות המבחן, טענו הצדדים לעונש ובית המשפט לתעבורה הטיל על המערער את העונשים הבאים:

8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כמפורט בגזר הדין, 1200 ₪ קנס שישולם ב- 6 תשלומים, 24 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, בניכוי הפסילה המנהלית, 8 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וחתימה על התחייבות בסך של 20,000 ₪.

7. כאמור, הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין, אך תחילה אתייחס לתסקירים.

תסקירי המבחן:

8. המערער בן 50, נשוי בפעם השלישית ואב לשלושה ילדים ומטפל בילדה הסובלת משיתוק מוחין ופרכוסים הנמצאת במעקב רפואי אינטנסיבי ומתאשפזת תכוף לאור מצבה הרפואי.

התסקירים מפרטים נסיבות אישיות קשות.

9. המערער הינו רופא שיניים במקצועו ובשנת 2009 יצא לגמלאות מעבודתו. בשל קשיים כלכליים חוו בני הזוג משברים בזוגיות, שהובילו לפתיחת הליכים משפטיים שונים.

אושפז 3 פעמים בבי"ח בשל אירועים מוחיים כשהאשפוז האחרון היה באוגוסט 2011. עוד צוין כי בשל נסיבותיו האישיות של המערער וההתמודדויות הקשות שחווה בחייו, הוא קרס מבחינה נפשית ואובחן כסובל מהפרעה נפשית.

10. שירות המבחן הפנה את המערער לעמותת אפשר המטפלת בנפגעי אלכוהול. המערער שיתף פעולה עם מטפליו לאורך התהליך הטיפולי.

שירות המבחן סבר כי על רקע אישיותו של המערער יש להשלים את תהליך האבחון בעמותת "אפשר".

טענות הצדדים:

11. ב"כ המערער טען כי הרשעתו של המערער מבוססת על עדותו היחידה של נהג הרכב הנפגע (להלן: "הנהג המעורב").

לטענתו טעה בימ"ש לתעבורה משהעדיף את גרסתו של הנהג המעורב על פני גרסת המערער.

בגרסתו של אותו עד נפלו פגמים מהותיים.

זכותו של המערער לניהול הליך פלילי הוגן נפגעה קשות משלא ניתנה לו הזדמנות לחקור את העד חקירה נגדית מקצועית, מעמיקה ויסודית בעת שזה מסר את עדותו בבימ"ש, זאת משום שבאותו שלב המערער לא היה מיוצג.

ציין כי חקירת העד בהזדמנות השנייה אינה יכולה לרפות את הפגם שכבר נפל בשלב הראשון, שכן אותו עד הגיע לעדות נוספת לאחר שעבר ניתוח שגרם לו לשכחה שאף שכח לדבריו שהוא היה במשטרה ומסר עדות.

12. באשר לעבירת השכרות, טען המערער כי הוא סירב להיבדק ומכאן שלא הייתה בפני בימ"ש קמא כל קביעה מדעית באשר לרמת ריכוז אלכוהול בגופו, קביעה שיש בה כדי לבסס את העבירה של נהיגה בשכרות. חרף זאת, בימ"ש לתעבורה הרשיעו על סמך דו"ח המאפיינים.

לטענת המערער, דווקא דו"ח המאפיינים מלמד על כך שהוא לא נהג תחת השפעת אלכוהול ברמה גבוה. ציין כי הגם שהשוטרים טענו כי המערער היה שיכור במידה גבוה, הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי הוא נחקר וענה על כל השאלות. מה גם, לא הוצג מזכר או תיעוד המתאר אותו כמי שנמצא בגילופין.

כאמור, השוטרים שחררו את המערער מהתחנה ללא כל הגבלה עוד באותו לילה סמוך לשעה 2 לפנות בוקר, לא פסלו אותו מלנהוג ואף לא פסילה מנהלית; מסרו לו בחזרה את רכבו והרשו לו לנהוג.

על כן, ביקש שבימ"ש יקבל את הערעור ויזכה אותו בדין.

13. לחלופין, טען ב"כ המערער כי העונש שהוטל על המערער הינו חורג ממתחם הסבירות. הפנה לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן וטען כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.

עוד טען כי נסיבותיו המיוחדות של המערער מצדיקות הקלה בעונש בדרך של קיצור תקופת הפסילה בפועל.

ציין כי המערער נגמל מאלכוהול באופן מוחלט כעולה מתסקיר שירות המבחן והוא זקוק לרישיון הנהיגה כדי שיוכל לטפל בבתו המשותקת ולהסיעה לטיפולים בבתי חולים ולמרפאות בכל רחבי הארץ.

לדעתו בימ"ש לתעבורה לא התחשב בעובדה כי המערער התפטר מעבודתו מהסיבה העיקרית והיא: החובות אשר היה שרוי בהם יחד עם אשתו.

המערער ואשתו עברו הליכי פשיטת רגל וקיבלו הפטרים בגין חובותיהם כדי לאפשר להם לפתוח דף חדש. חובות אלו הביאו אותו להתמכר לטיפה המרה.

המערער הוסיף וטען כי סובל מהפרעות נפשיות ועבר שיקום נפשי ארוך. מכל אלו, יש להקל בדינו.

14. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

לדעת המשיבה, הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מבוססת על ממצאים שבעובדה וקביעות בסוגיית מהימנות העדים ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שכאלה.

15. ציינה כי הרשעת המערער התבססה על עדותו של הנהג האחר שנמצאה מהימנה, על עדויות השוטרים שהגיעו למקום התאונה, על סירובו של המערער למסור דגימת אוויר ועל התנהגותו במקום האירוע.

באשר לעבירת השכרות, ציינה המשיבה כי די היה בסירוב המערער למסור דגימת אוויר נשוף כדי להרשיעו בעבירה זו.

16. המשיבה ביקשה גם כן, לדחות את הערעור על העונש.

ציינה כי בימ"ש לתעבורה התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער עת הטיל עליו רק הפסילה המינימאלית של שנתיים הקבועה בפקודה, תוך שהיא מפנה לעברו של המערער שכולל 23 הרשעות תעבורה קודמות.

בנסיבות אלו ביקשה המשיבה לדחות את הערעור ולהשאיר את העונש שנקבע על ידי בימ"ש לתעבורה על כנו.

דיון והכרעה:

17. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בראיות שהוגשו לבית משפט לתעבורה, בהכרעת הדין, בגזר הדין ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדון תחילה בחלקו הראשון של הערעור, קרי, הערעור ביחס להכרעת הדין.

דיון בערעור על הכרעת הדין:

18. בטרם אדרש לגוף הערעור אזכיר את הכלל הידוע והקובע כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות ובממצאים העובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט המקרים שהוכרו בפסיקה וכאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09), רע"פ 1978/09 בני גלבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.3.09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.1.11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27.9.11), ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) עמ' 918, ע"פ 5385/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, (נתן ביום 18.5.06) וע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 31.8.08).

19. בית משפט לתעבורה בחן את הראיות שהובאו בפניו על ידי הצדדים והחליט לבסס את הכרעתו על ראיות המשיבה שכללו בין היתר עדויות השוטרים שערכו שני דו"ח הפעולה (ת/1 ו- ת/2) וכן שוטר נוסף שערך את דו"ח המאפיינים (ת/3).

20. בימ"ש לתעבורה בחן גם את עדותו של נהג הרכב המעורב וקבע כי גרסתו:

"הותירה על בית המשפט רושם מצוין, של אדם המוסר גרסה כנה, המשקפת את האירוע כהווייתו". (עמ' 30 להכרעת הדין, ש' 16-17).

21. באשר לגרסת המערער, קבע בימ"ש לתעבורה כי המערער:

"סיפק גרסה רעועה מאוד להתרחשות האירועים.. גרסתו קשה עלי ולא אוכל לקבלה". (עמ' 30 להכרעת הדין, ש' 19-20).

עוד קבע בימ"ש לתעבורה כי:

"מחומר הראיות ובעיקר גירסת הנהג המעורב, ברור לחלוטין כי הנאשם היה לבד ברכב והוא זה שנהג בו...."

מקובלת עליי קביעותיו של בימ"ש לתעבורה אשר התבססו על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהתאם למבחנים המקובלים לקביעת מהימנות העדים וההתרשמות הבלתי אמצעית מהם, על כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת אלו. מכאן ברי כי המערער הוא זה שנהג ברכב בעת התרחשות האירוע.

22. בית משפט לתעבורה דן גם בשאלה האם המערער סירב ליתן דגימת אוויר נשוף ואם הוסברה לו משמעות הסירוב וקבע כי הוכחת ביצוע העבירה של נהיגה בשכרות לא תוכל להתבסס על החזקה המשפטית הקבועה בסעיף 64ד(א), לפיה מי שמסרב לתת דגימה לבדיקת ינשוף, רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות, הואיל ובענייננו לא מולאו הוראות החוק בכל הנוגע לחובה המוטלת על השוטרים להסביר את המשמעות המשפטית של הסירוב לתת דגימה של אויר נשוף.

יחד עם זאת, קבע בימ"ש לתעבורה כי על אף שהחזקה המשפטית הקבועה בחוק, לא התקיימה בענייננו, הרי שהמשיבה הוכיחה שהמערער נהג בשכרות בראיות אחרות שהובאו בפניו והכוללות, בין היתר, בדיקת המאפיינים, עדות הנהג המעורב והשוטרים שנכחו במקום האירוע וגם עדות המערער עצמו שהודה כי שתה משקה אלכוהולי.

23. קביעותיו הנ"ל של בימ"ש לתעבורה לעניין העבירה של נהיגה בשכרות מקובלות עליי ולהלן נימוקיי.

סעיף 64ב ב(2) לפקודה קובע בזו הלשון:

"שוטר הדורש מנוהג רכב או מממונה על הרכב לתת לו דגימת נשיפה, דגימת רוק, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64ד".

סעיף 64ד(א) לפקודה שדן בסירוב לבדיקת שכרות קובע כי:

"סירב נוהג ברכב, ..., לתת דגימה למעט דגימת רוק, לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3), ...".

סעיף זה יוצר חזקה לפיה, מי שמסרב להיבדק יחשב כשיכור, ועליו הנטל להוכיח אחרת ולסתור חזקה זו. הפעלת החזקה שבסעיף מותנית בהסברי השוטר לנהג באשר למשמעות הסירוב להיבדק.

24. בעניינו, בימ"ש לתעבורה קבע כי לא מולאו הוראות החוק בכל הנוגע למשמעות המשפטית של הסירוב למתן דגימה. יתרה מזו בדו"ח "דרישה למתן דגימת אויר נשוף" עליו חתום המערער צוין כי:

"הסברתי לנהג מהות הבדיקה ודרשתי מהחשוד לבצע בדיקת אויר נשוף לצורך בדיקה רמת אלכוהול בגופו במידה ויסרב יראה כמי שנוהג תחת השפעת אלכוהול הסברתי לחשוד כי עפ"י החוק מחובתו למסור דגימת נשפון לצורך בדיקת רמת אלכוהול". (הדגשה שלי – כ.ס.).

לטעמי, הגם שבלשון בני אדם יכולה להיות זהות במשמעות ובהבנת המונח "כמי שנוהג תחת השפעת אלכוהול" והמונח "כמי שנוהג בשכרות", עדיין עלינו לחתור לתכלית החקיקה ולכוונת המחוקק שיצר אבחנה בין שני המונחים וקבע שתי הוראות בדין; עם משמעות ותוכן שונה; מהותי ומשמעותי, גם מבחינת כמות אלכוהול שהנאשם צרך וחשוב יותר גם מבחינת הענישה, לכן נדרשת הקפדה מטעם השוטרים להבהיר ולהסביר המשמעות המשפטית של הסירוב לתת דגימת אוויר נשוף, ובעיקר להסביר לנבדק כי תוצאת הסירוב תהווה בסיס להחלת החזקה שבדין ושקובעת כי מי שיסרב יחשב כמי שנהג בשכרות ועל יסוד נתון זה ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות.

כאמור, הסירוב יוצר חזקה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 63(3) לפקודה ולא של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, עבירה הקבועה בתקנה 26(2) לתקנות ומכאן ההסבר הלקוי של השוטר בענייננו, הסבר שאינו חד משמעי, לכן ולו מחמת הספק, צדק בימ"ש קמא משהחליט שלא להסתמך על חזקה זו.

25. כאמור, בימ"ש לתעבורה קבע כי שכרותו של המערער הוכחה בראיות אחרות שהובאו בפניו והכוללות, בין היתר, דו"ח המאפיינים, עדות הנהג המעורב והשוטרים שנכחו במקום האירוע ואף עדות המערער עצמו אשר הודה כי שתה משקה אלכוהולי.

26. לא אחת קבע בית המשפט העליון, מפי השופט ס. ג'ובראן, כי:

" ...אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. כך למשל נקבע בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 463, בעמ' 467:

"העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62(3) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו".

משמע, ניתן להוכיח שכרות בדרך שאינה מדעית על-פי מאפייני שכרות, אולם ברי, אפוא, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעל לכל ספק סביר, כפי שקבע בית-משפט השלום לתעבורה בענייננו." (ראו רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 9.3.08).

27. לעניין הרשעה בשכרות ללא ראיה מדעית ראו גם רע"פ 5227/08 מיכל אמדורסקי נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 11.8.08); רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 22.1.08), רע"פ 9396/04, דני קרט נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 23.11.04) ורע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל [( ניתנה ביום 18.4.04) – (פ"ד נ"ח (4) 673, 676)] ושם נאמר:

"אשר לטענה השנייה: כאמור, בפרשת עודה נפסק כי מנגנון הבדיקה המפורט בתקנות (בדיקת דם, בדיקת שתן או בדיקת נשיפה) אינו בא להוציא מתחולת " את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו" (שם, 467). הלכה זו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר, למשל: ע"פ 424/90 לב נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 741, 742; ע"פ 5002/94 בן-איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 158, 161; ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225, 236-235. הלכה היא אפוא כי ניתן להוכיח נהיגה במצב של שיכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית, והלכה זו מיושמת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ועל-פי טיב הראיות. כך עשו בתי-המשפט קמא בעניינו של המבקש, וכך יעשה כל בית-משפט אשר ידון בסוגייה זו. כל מקרה יוכרע על-פי נסיבותיו, ואין לומר כי בשל סיבה זו בלבד הרף הראייתי לגבי הוכחת נהיגה במצב שיכרות אינו ברור". ( ההדגשה לא במקור).

28. בענייננו, קבע בימ"ש לתעבורה כי:

"תסמיני השכרות עליהם העידו עדי התביעה הם תסמיני שכרות מובהקים, אשר קיבלו ביטוי, באופן קיצוני ביותר במקרהו של הנאשם. הדיבור הכבד, ההופעה המרושלת, ההתנהגות "העליזה", חוסר אוריינטציה במקום ... ריח האלכוהול, העיניים המזוגגות – כל אלה הוכרו בפסיקה כאינדקציה ברורה להיותו של אדם שיכור. ללמדך על כמות האלכוהול ששתה" (עמ' 34 להכרעת הדין , ש' 1-6).

בימ"ש לתעבורה ציין כי השוטרים שהעידו בפניו תארו תסמיני שכרות בולטים. מסרו כי ריח חריף מאוד של אלכוהול נדף מפיו של המערער, שלא שיתף פעולה, השתולל ואישר כי שתה משקה אלכוהולי בחוף אכזיב.

עוד קבע בימ"ש לתעבורה כי בבדיקת המאפיינים שנערכה למערער צוין כי המערער כשל בכל מבחני הביצוע. עוד ציין כי תסמיני השכרות שצוינו ע"י השוטרים מתיישבים היטב עם עדותו של הנהג המעורב, אשר תיאר תסמינים דומים המחזקים את המסקנה כי המערער נהג בשכרות.

29. כאמור, בימ"ש לתעבורה העדיף את גרסתם של השוטרים והנהג המעורב על פני גרסתו של המערער, תוך קביעה ממצאים שבעובדה כי תסמיני השכרות המובהקים בהתנהגותו של המערער, עליהם העידו השוטרים והנהג המעורב וכן בדיקת המאפיינים מצביעים על שכרות המערער.

יוער כאן כי בימ"ש העליון כבר קבע כי:

"בדיקת מאפיינים והתרשמות השוטרים, משקפים מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים לבחינת שכרותו של אדם. אומנם אין מדובר בממצא מדעי, אך בית משפט זה עמד לא פעם על כך, שלשם בחינת שכרותו של אדם ניתן להתבסס על מבחנים אלה, ואין הכרח כי ייתמכו בראיות מדעיות" (ראו רע"פ 3828/11 ג'ולייט אבוהרון נגד מדינת ישראל,(ניתנה ביום 25.5.11), ראו גם רע"פ 6669/09 אלייה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 25.8.09)).

30. כידוע הלכה היא כי בימ"ש בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות , התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 769, 780 וע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234) וע"פ 5145/12 סאבר אבו זייד נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 30.1.13).

31. בענייננו המערער לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים. משכך, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בימ"ש לתעבורה להרשיע את המערער כמו כן מקובלת ע"י הנמקתו להרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך ראיות אחרות – בדיקת מאפיינים, עדות השוטרים ועדות הנהג המעורב – ראיות שיש בהן כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר את העובדה כי המערער נהג בשכרות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין.

דיון בערעור על העונש:

32. בהתאם להלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אך ורק במקרים בהם העונש שהוטל חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים – לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 4594/11 עלא עדס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.13), ע"פ 8598/12 חאלד ביאטרה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 28.1.13) וע"פ 407/12 סרגיי ניסימוב נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 24.1.13).

לא ניתן לומר כי רכיבי הענישה שהוטלו על המערער בתיק זה, נמנים עם המקרים שבהם הוטל עונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת.

33. בתי המשפט שבו והקדישו מלל רב על חובתם להילחם בתופעת הנהיגה בשכרות כדי להרים את תרומתם למניעתה ולצמצומה ולעניין זה ראו רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 16.5.06), רע"פ 6439/06 קריטי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.10.06) ורע"פ 5717/08 ראשגדוליאן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.9.08).

34. בענייננו, המערער צבר 23 הרשעות תחבורתיות, כאשר הוא נוהג משנת 1981. ראוי לציין כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער הסתפק בימ"ש לתעבורה בהטלת עונש הפסילה המינימאלי שקבע המחוקק בצד העבירה בה הורשע, שהוא 24 חודשי פסילה בפועל, ואכן בענייננו לא מתקיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות חריגה לקולה מעונש המינימום.

35. בית משפט לתעבורה נתן ביטוי בגזר דינו לנסיבותיו של המערער, כפי שעלו מתסקירי שירות המבחן, ולא מצאתי שנעלמו מעיניו שיקולים לקולה כלשהם. מה גם, באשר לסיווג הפסילה קבע בימ"ש לתעבורה כי מדובר בעבירה חמורה שמצדיקה בדרך כלל פסילה לתקופה ממושכת ואין מקום לסיוג הפסילה, משום שסיוגה יהפוך את עונש הפסילה "לאות מתה".

דעתי כדעתו של בימ"ש לתעבורה ודי אם אפנה לע"פ 77/84 מדינת ישראל נגד שקולניק, פ"ד לט (2) 505, ע"פ (מחוזי חיפה) 2725/07 אליאס נגד מדינת ישראל (2008) ועפ"ת 2969-02-12 מדינת ישראל נגד ויטלי אליזירוב (ניתן ביום 29.4.11.

בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה להתערב בעונש שנקבע על ידי בית משפט לתעבורה ועל כן אני דוחה את הערעור על העונש.

סוף דבר:

36. אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.

תחילת מניין עונש הפסילה מיום הפקדת הרישיון.

אם ניתן צו עיכוב לביצוע העונש, הרי שצו זה בטל בזה.

הקנס ישולם בהתאם לגזר הדין וכי אם טרם החל המערער לשלמו, התשלום הראשון יהיה ביום 01.03.13 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו.

37. המזכירות תשלח לצדדים עותק פסה"ד בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ג, 01 פברואר2013, בהעדר הצדדים.