לפני תובענה לתשלום פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

1. הצדדים וטענותיהם

1.1 התובעת הינה אלמנתו של מר יעקב אלבז ז"ל (להלן – "המנוח"), והנתבעת הינה בתו של המנוח, אך אינה בתה של התובעת. צד ג' הוא בנה של התובעת.

1.2 תביעה זו הוגשה ביום 21.12.09, שעה שהמנוח היה עוד בין החיים, והודעה על הליכתו לבית עולמו הוגשה לתיק ביום 22.5.13 (בק' מס' 15), ימים ספורים בטרם המועד שנקבע להמשך שמיעת הראיות בתיק.

1.3 לטענת התובעת בכתב התביעה, ביולי 2009 הוגשה על ידה וע"י המנוח בקשה למניעת הטרדה מאיימת נגד הנתבעת ואחיותיה.

מאז, לטענת התובעת, מפרסמת הנתבעת ברבים כי היא ובנה אינם יהודיים, כי הם הולכים לכנסיה וכי צד ג' עונד שרשרת עם צלב על צווארו; עוד מפרסמת הנתבעת ברבים, כי התובעת רימתה את רשויות המדינה השונות באמרה כי היא יהודיה, ברישומה במשרד הפנים כיהודיה ובנישואיה כדת משה וישראל למנוח. הנתבעת אף יזמה ועודדה הליך של בירור יהדותה של התובעת בבית הדין הרבני, המתנהל עד היום (וראו: נספח ד' לסיכומי הנתבעת).

באופן ספציפי טוענת התובעת, כי ביום 29.9.09 שלחה הנתבעת מכתב ל-11 מכותבים, רובם גופים ציבוריים וחלקם פרטיים, בו האשימה את התובעת ברישום כוזב מנוצרייה ליהודיה (נספח ג' לתצהירי עדותם הראשית של התובעת וצד ג' – להלן – "המכתב מיום 29.9.09").

1.4 הנתבעת אינה מכחישה את פעולותיה, אך טוענת כי התובעת ובנה אמנם אינם יהודיים (הגנת 'אמת דיברתי'), וכי כל פעולותיה נעשו כדי לברר יהדותה של התובעת. הנתבעת מוסיפה, כי מי שמסר לה מלכתחילה את המידע בדבר היות התובעת לא יהודיה היה צד ג', בנה של התובעת עצמה, ועל כן שלחה לצד ג' הודעה כאמור.

1.5 צד ג' מכחיש כי אמר לנתבעת שאמו או הוא אינם יהודים, אף תומך בטענות אמו בדבר יהדותם.

2. ההליך

2.1 תיק זה טופל בתחילה ע"י כב' השופט פיש, והועבר אליי עם מינויי, ולאחר מינויו לבית המשפט המחוזי.

2.2 ביום 22.11.12 הוחל בשמיעת הראיות בתיק, ובמועד זה נחקרה התובעת על תצהירה; כן נשמעה עדותה של אחות התובעת, הגב' בתיה שקד, וכן נחקר מר מאיר בן צבי, חוקר מטעמה של הנתבעת.

2.3 המשך שמיעת הראיות נקבע ליום 27.5.13, אך כאמור לעיל, נוכח פטירתו של המנוח, לא התקיימה במועד זה ישיבת הוכחות אלא ישיבת קדם משפט בלבד. ביקשתי לקיים ישיבת קדם משפט, חלף ישיבת ההוכחות, נוכח טענת הנתבעת בבקשתה לדחיית מועד הדיון, כי התובעת לא הודיעה לה על דבר פטירתו של אביה, המנוח, והדבר נודע לה מצד שלישי.

עובדה זו אושרה בפה מלא ע"י ב"כ התובעת בישיבת קדם המשפט, ויש לומר – לתדהמתי.

ללא קשר לניהולו של ההליך המשפטי או לטענות הצדדים, המשפטיות והאישיות, האחת כנגד השנייה, נימוקו של ב"כ התובעת, כי היא פוחדת מהנתבעת "עקב ההליך המתנהל" לדבריו, אינו מקובל עליי; הימנעותה של התובעת מלהודיע לנתבעת או למי מאחיותיה, ולו בעקיפין, כי אביהן נפטר, תוך מניעת האפשרות להשתתף בהלווייתו ולשבת עליו שבעה במועד הינה לטעמי מעשה שלא יעשה.

נוכח יתר הדברים המפורטים בפסק דין זה, זוהי הביקורת היחידה אשר מצאתי למתוח על התובעת במסגרתו של הליך זה, ומצאתי לציינה, בפרט ובמיוחד נוכח יתר הדברים שיש לומר בנוגע להתנהלות הנתבעת כלפיה.

2.4 ביום 26.3.14 הסתיימה הבאת ראיות הצדדים בתיק עת העידו מר גבי אוחיון מטעמה של הנתבעת, הנתבעת עצמה, אחותה הגב' איריס חזוט, בתה של הנתבעת הגב' בר לוי, וצד ג'.

2.5 סיכומי התובעת וצד ג' הוגשו ביום 26.5.14. סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 5.10.14.

3. בין הצדדים קיימת יריבות אישית עמוקה, אשר עלתה באופן ברור ביותר כבר מכתבי הטענות; באי-כוחם של הצדדים, למרות מאמץ רב, לא יכלו לכסות או להסתיר על הרגשות העזים, השליליים יש להדגיש, שנושא כל צד כלפי משנהו, האשמות שמטיח כל צד במשנהו והאיבה השוררת ביניהם מזה שנים רבות.

דומני, כי אין פתרון משפטי לכעס ולשנאה בני עשרות שנים, שחשים הצדדים האחד כלפי משנהו, אף אין בידי בית המשפט כלים להביא את הסכסוך לכדי גמר.

מצאתי לציין דברים אלה בכדי להדגיש, כי בפסק הדין אתרכז בעניינים הרלוונטיים לסוגיה העובדתית והמשפטית שעלתה שהינה פשוטה ביותר;

לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת לא היה צורך, לטעמי, בעדויות רבות, אשר הצדדים בחרו להכביר. אין זאת, כי הבאת עדים, חקירתם והגשת מסמכים רבים, אשר אינם יכולים לסייע, הם חלק מהמטען הרגשי שנושאים הצדדים, אשר לצערי לא יוכל לבוא על סיפוקו בתביעה מעין זו (או בתביעה בכלל).

האיבה השוררת בין התובעת לנתבעת לא עצרה אצלן, אלא "הועברה" על ידי כל אחת מהן לילדיה: התובעת – לבנה, צד ג', הנתבעת – לבתה, בר, שהעידה מטעמה, עדות אשר לא היה בה כל טעם או תכלית, בהיותה כל כולה עדות שמיעה, דברים ששמעה בר מאמה, הנתבעת.

אין לי אלא לקוות כי כל הצדדים ישכילו, במוקדם או במאוחר, להשאיר את העבר במקומו, לבחון כל אחד את עצמו ואת חלקו הוא למצב כל הצדדים היום, לקחת אחריות על מעשיו שלו, ולזנוח הטחת האשמות בצד האחר.

4. חוק איסור לשון הרע

4.1 סע' 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

"(1)  להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

...

(3)  לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)  לבזות אדם בשל ... דתו...".

4.2 סע' 7 לחוק קובע, כי -

"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

4.3 סע' 7א לחוק קובע –

"...(ב)  במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג)  במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

יצוין, כי התובעת טוענת בכתב התביעה ובסיכומיה, כי כוונתה של הנתבעת הייתה לפגוע בה, ועל כן עותרת לקבלת כפל פיצוי, כנקוב בסע' 7א(ג).

5. ביצוע עוולת לשון הרע

5.1 לאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושמעתי את כל עדיהם, באתי לכלל מסקנה, כי אמנם הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובעת, כי אמנם כוונתה לא הייתה טהורה אלא כל רצונה היה לפגוע בתובעת, אף "להשיב לה כגמולה" לאחר, שלסברת הנתבעת, התובעת היא שהביאה להפרדה ולנתק בין הנתבעת ואחיותיה לבין אביהן המנוח.

5.2 על מניעיה של הנתבעת ניתן ללמוד באופן ברור ביותר ממכתבה לב"כ התובעת מיום 27.10.09 (נספח ו2 לתצהיר התובעת).

במסגרתו, מודה הנתבעת באופן ברור ומפורש, כי התובעת הביאה לכך שהיא, אחיותיה וילדיה לא היו בקשר עם אביהן וסבם, בעלה של התובעת, וכי בכך גרמה התובעת עוול ונזק לנתבעת וליתר בני המשפחה, ובמילותיה של הנתבעת –

"מה הייתה מטרתה [של התובעת – ר.ב.] כאשר היא הפרידה בין אבי למשפחתו ויוצאי חלציו ...?

...כנגד חלחלה [התובעת – ר.ב.] באבי מורסה כנגד משפחתו...

...אז היינו קטינות ולא מבינות את הלך הרוחות, היום אנו בגירות וכלל לא מטומטמות...

היום, אנו פודות שטר חוב!"

(ההדגשה במקור – ר.ב.).

בהמשך אותו מכתב, ובמודגש, מציינת הנתבעת את דבר היותה של התובעת נוצרייה.

הקשר בין הדברים ברור לכל מי שמעיין במכתב זה.

5.3 הנתבעת מצאה אמתלה להיתלות בה כדי לפגוע בתובעת בחזרה: פקפוק בדבר יהדותה של התובעת, והאשמתה ברמאות ובהונאת רשויות המדינה השונות, ובנישואי כזב לאביה.

5.4 המכתב מיום 29.9.09 מוען למשטרת ישראל – לראש מדור הונאה ולראש צוות חקירות (שני אנשים שונים), ונרשם בו כי -

"העתקים ממכתב זה נשלחו והתקבלו:

לשכת הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר

לראש הלשכה כב' הרב חיים המדינגר

הרבנות הראשית לישראל, לכב' הרב שלמה עמאר שליט"א,

(רצ"ב העתק ממכתב אישי למכותב)

משרד מבקר המדינה, ונציב לתלונות הציבור

משרד המשפטים

מנהל בתי הדין הרבניים, כב' הרב אליהו בן דהן

ארגון "יד לאחים"

ראש עירית קרית מוצקין מר חיים צורי

הרב הראשי בקרית מוצקין, כב' הרב יוסף אוחנה

בית דין לגיור, מרכז בכיר לפניות הציבור מר זלמן קויטנר

ועורך עיתון ארצי – סולומן אבי"

(ההדגשה במקור – ר.ב.).

הנתבעת אישרה בעדותה כי פנתה לגורמים רבים, הרשומים במכתב (עמ' 41 ש' 6-16).

5.5 אינני מקבלת את טענתה המיתממת של הנתבעת, כי "רק ביקשה לברר את עניין יהדותה של התובעת";

ראשית, מה לה לנתבעת כי תברר עניין זה, שאינו מעניינה כלל; הנתבעת טענה כי זוהי "זכותה" (עמ' 45 ש' 28-29), אך לא ברור לאיזו "זכות" כוונתה.

הנתבעת אישרה כי אביה, המנוח, ובוודאי גם התובעת אשתו, לא היו בקשר עימה או עם יתר משפחתה מזה 25 שנה (עמ' 35 ש' 3-8). התובעת והנתבעת היו – למעשה – זרות זו לזו. מה לו לאדם להתחיל לפשפש במעשיו של זר, עימו אין לו שום קשר? מה לנתבעת וליהדותה או לאי יהדותה של התובעת? איזו השלכה יש לדבר על חייה של הנתבעת או של מי מבני משפחתה?

אם לאביה המנוח של הנתבעת, שהיה אדם בגיר ואחראי לעצמו ולחייו, אשר נישא לתובעת והביא עימה ילד לעולם, לא הפריע הדבר, בוודאי שלא נקט בהליך לבירור כפי שנקטה הנתבעת, מה לה כי דווקא לה יפריע הדבר?

הנתבעת לא הייתה אחראית על אביה ולא היה לה כל מעמד בקשר לאופן בו בחר לנהל את חייו ועם מי שבחר לחיותם. הנתבעת הייתה בגירה ואם לילדים בעצמה כאשר התגרשו הוריה (עמ' 36 ש' 21-22), וגם לו הייתה ילדה כאשר אירעו הדברים, לא היה כל מקום להתערבותה בחייו של אביה או בחייה של אשתו.

שנית, אדם אשר מבקש לברר דבר מה עושה בדיוק פעולה זו – בירור; אין הוא מאשים את רעהו בפעולה כוזבת – כפי שכותבת הנתבעת במכתבה מיום 29.9.09, שכותרתו: "רישום כוזב מנוצרייה ליהודייה – אלבז שולמית...".

שלישית, בירור גרידא אינו מחייב פנייה למספר מוגזם של גורמים, חלקם הארי כלל לא רלוונטי לשם כך.

אם באמת חשבה הנתבעת, בתום לב, כי זהו מתפקידה לחקור ולדרוש אחר יהדותה של התובעת, ולו למען שמו הטוב של אביה כטענתה, שומה היה עליה לעשות כן בשקט ובצנעה - וזאת כדי לשמור על שמו הטוב של אביה, ותוך פנייה לגורם מוסמך אחד או שניים, לכל היותר.

אילו פעולות בירור יכולות להתבצע ע"י לשכת הרב הראשי לישראל – אליו מוען המכתב? ע"י הרבנות הראשית? ע"י מבקר המדינה? ע"י ראש עירית קרית מוצקין? מדוע לפנות גם לרב הראשי של עיריית קרית מוצקין וגם לבית הדין לגיור, כפי שעשתה?

5.6 יודגש, כי התובעת עבדה בעירית קרית מוצקין (וראו: נספח ה' לתצהירה), ופנייה לראש העיר, העומד בראשה של העירייה בה עובדת התובעת, לא נועדה אלא לבזות את התובעת ולהשפילה במקום עבודתה, ואולי אף לגרום להשעייתה או לפיטוריה.

אינני מאמינה לנתבעת כאשר טענה בעדותה לפניי, כי 'לא ידעה' שהתובעת עובדת בעירית קרית מוצקין (עמ' 41 ש' 25-32, עמ' 42 ש' 1-10), וזאת משני טעמים:

ראשית, כשנשאלה הנתבעת האם פנתה למעסיק של התובעת השיבה מיד –

"אני חושבת שהוא רשום כאחד המכותבים"

(עמ' 41 ש' 25-26).

רק כאשר משאלות ב"כ התובעת ניתן היה להבין במפורש מה יכולה להיות המשמעות של פנייה למעסיק, טענה הנתבעת כי 'לא ידעה' מי המעסיק (עמ' 41 ש' 28 ואילך).

שנית, במכתבה מיום 27.10.09 לב"כ התובעת, ידעה הנתבעת לכתוב פרטים רבים אודות התובעת ובני משפחתה, לרבות תאריכים מדויקים, תיאור על אודות אירועים ותוך הפנייה למסמכים מאז לידתה של התובעת, אף פרטים על אודות אמה המנוחה של התובעת שנולדה ב-1928. אם טרחה הנתבעת וביררה פרטים על אודות עברה של התובעת וידעה לציין אותם במדויק, לא סביר בעיני כי לא טרחה לברר או לא ידעה היכן עובדת התובעת בהווה.

5.7 אין ספק בידי, כי הנתבעת כתבה לכל אותם גורמים שהתובעת אינה יהודייה, וכי הונתה את רשויות המדינה לצורך רישומה כיהודיה, במטרה מפורשת וברורה להשפילה, לפגוע במשרתה, ולבזותה בשל דתה.

בכך ביצעה הנתבעת כלפי התובעת עוולה של פרסום לשון הרע.

5.8 עדותה של אחותה, איריס חזוט, כי לא ניסו להתנכל לתובעת, בה מנסה הנתבעת להיאחז בסיכומיה (סיפת סע' 5.1 לסיכומיה), תוך הפנייה לפרוטוקול הדיון (עמ' 29 ש' 7-8) לא תוכל לסייע לנתבעת;

איריס גם העידה לפניי, שמי שניהל את העניינים הייתה הנתבעת, והיא ה"גורם" (כך מילותיה של איריס) שערך את הבירור (שם ש' 20-25).

על מניעיה של הנתבעת ניתן היה להתרשם באופן מאד ברור מדברים שהיא עצמה כתבה ומעדותה לפניי, כמפורט לעיל. אחותה ניסתה להגן ולסייע לה כמעשה אחיות ברור וטבעי, אך דברי הנתבעת והתנהגותה מדברים בעד עצמם.

5.9 אינני מקבלת גם את טענתה של הנתבעת, כי מאחר והחלה ב"בירור" עוד ביוני 2009, כאשר צו ההגנה ניתן באוגוסט 2009 – כוונותיה טהורות.

פנייתה למשרד הפנים בדוא"ל (נספח ג' לתצהירה) נעשתה ביום 21.6.09 (בשעה 21.53 בלילה). בפנייה זו היא מתארת, למעשה, את המפגש שארע קודם לכן עם צד ג'.

כפי שציינתי לעיל, הנתבעת תולה את ניתוקו של אביה מאמה ומיתר משפחתה – בתובעת, ובה בלבד. אך עד למפגש עם צד ג', לא היה לנתבעת כל מידע אודות התובעת בו תוכל לעשות שימוש כדי לפגוע בה. במפגש "סיפק" לה צד ג' קצה חוט.

לא היה צריך להתרחש כל אירוע מיוחד שגרם לנתבעת לפעול כפי שפעלה; דומני כי בנסיבות בהן קיים נתק בין בת לאביה משך 25 שנה, די בכך כדי להביא לרגשות עזים המניעים לפעולה, אם קיימת תשתית, ולו מופרכת והזויה (מילותיה של הנתבעת עצמה, כפי שיפורט בהמשך) לראשיתה של דרך לפעולה.

בנוסף, יש לזכור, כי מכתבה מיום 29.9.09 נשלח לאחר צו ההגנה.

6. העדר הגנה לנתבעת

6.1 בתחתית עמ' 5 למכתבה מיום 27.10.09 כותבת הנתבעת את הדברים הבאים-

"עד שלא יוכח אחרת, משמה [כך במקור; צ"ל – משמע, ר.ב.] שזו אמת, חובת ההוכחה חלה עליה עם [כך במקור; צ"ל – אם, ר.ב.] בכלל".

(ההדגשה במקור – ר.ב.).

מכאן, שהנתבעת אף סוברת, למצער סברה עת שלחה את מכתביה, כי הנטל להוכיח יהדותה של התובעת מוטל על התובעת. טעות בידיה; המוציא מחברו – עליו הראיה.

על הנתבעת, הטוענת כי התובעת אינה יהודיה, שזייפה ורימתה – עליה הנטל להוכיח כן בהליך שלפניי.

הנתבעת לא עמדה בנטל זה, אף לא קרוב לכך.

6.2 סע' 14 לחוק קובע את הגנת אמת הפרסום -

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

(ההדגשה שלי – ר.ב.).

6.3 לאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושמעתי את עדיהם, בפרט הנתבעת עצמה, באתי לכלל מסקנה, כי לא עומדת לנתבעת כל הגנה עפ"י החוק.

6.4 למסקנה זו הגעתי מהעובדה הפשוטה בתכלית, כי אף לגישתה של הנתבעת עד היום לא הוכרע ע"י הגורם המוסמך לכך, כי התובעת אינה יהודיה.

הנתבעת צירפה לסיכומיה (נספח ד'), מכתב מחודש מאי 2014 בו מוזמנת התובעת לדיון בהרכב מיוחד לבירור יהדותה.

במילים אחרות, כאשר הנתבעת שלחה את המכתב מיום 29.9.09 בוודאי שלא היה ידוע לה כי התובעת אינה יהודיה, באשר עד היום לא נקבע הדבר ע"י הגורם המוסמך; אם אין בידי הנתבעת ראיה לכך שהתובעת אינה יהודיה, נגזר מכך כי גם לא יכולה להיות בידיה ראיה לכך שרישומה כיהודיה הינו מעשה הונאה.

הנתבעת אישרה בעדותה, כי בזמן שפנתה ב"בירור" כביכול, לא הייתה בידיה שום הוכחה לכך שהתובעת אינה יהודיה או שעשתה פעולה לא כשרה כלשהי (עמ' 39 ש' 9, עמ' 42 ש' 14-15, עמ' 44 ש' 24).

6.5 זאת ועוד: נספח ג' לתצהיר הנתבעת הוא הודעות דוא"ל ששלחה למשרד הפנים ביוני 2009 לבירור דבר קשרים שהיו לסברתה לתובעת עם עובד המשרד. בעדותה אישרה הנתבעת כי היא סבורה שבשל קשריה של התובעת עם פקיד במשרד הפנים, שונה רישומה ליהודיה מנוצרייה (עמ' 38 ש' 32, עמ' 39 ש' 1-9).

ואולם, חרף שלל ראיותיה, המסמכים שהגישה והעדים שהעידו מטעמה – לא צירפה הנתבעת כל מסמך ממשרד הפנים בדבר תוצאות הבדיקה שנערכה, לבקשתה.

משמעות הדבר אחד משניים: או שאין מסמך כזה, שאז המסקנה היא כי אין לנתבעת ראיה לטענתה נגד התובעת, או שיש מסמך כזה, והוא אינו אומר את הקביעות להן ציפתה, שאז בוודאי שהדבר יחול לחובתה.

הנתבעת גם אישרה, כי אין בידיה כל ראיה לטענה זו (שם).

6.6 יתרה על כן, לא ברור איזה "עניין ציבורי" יש בשאלת יהדותה או אי יהדותה של התובעת. הנתבעת לא הצביעה על כל עניין כאמור.

דתה של התובעת הוא עניינה הפרטי, האישי. אין הוא עניינו של איש מלבדה ואולי מלבד משפחתה הקרובה. בוודאי שאין בו עניין ציבורי, כדרישת סע' 14 לחוק, ואין בו כל עניין לנתבעת.

6.7 על חוסר תום ליבה של הנתבעת, ב"בירור" שהיא ערכה, כבר פירטתי בהרחבה לעיל, ואין צורך לשוב על הדברים.

אומר רק, כי פעולתה ה"קטנה" של הנתבעת, קרי: עמידתה על כך שתפתח חקירה לבדיקת יהדותה של התובעת, הביאה לכך שהתובעת נדרשת כעת להליכים משפטיים בבית הדין הרבני, לטרחה, ולטעמי גם ללא ספק – לעגמת נפש מרובה.

6.8 הואיל והוחל בבירור יהדותה של התובעת בבית הדין הרבני, מובן כי לא מצאתי שתפקידו של בית משפט זה לערוך בירור "מקביל". ראיות שיש לנתבעת בדבר "זיופים" - מקומם באותו בירור, אשר ננקט ביוזמתה, ולא בהליך שלפניי.

7. ההודעה לצד ג'

7.1 הנתבעת תולה את האחריות לכל מה שהיא עשתה בצד ג'; בעטיו חשה מחויבת לברר יהדותה של התובעת, בעטיו פנתה לכל אותם גורמים רבים לשם כך.

7.2 האחריות האישית, אותה מסרבת הנתבעת ליטול על מעשיה בעצם העלאת טענות מעין אלה, אשר אינן אלא המשך של טענותיה, שנדחו כאמור, ביחס לתובעת, מעוררת תמיהה.

אם בחרה הנתבעת לפתוח במערכה מול התובעת ב"בירור" יהדותה, אין אלא להצטער על כך שבחרה לגרור למאבק זה את צד ג', בנה של התובעת, אשר לא חטא לה בדבר מלבד, אולי, עצם היוולדו; דבר מירמורה של הנתבעת על לידתו של צד ג' הובע היטב בעדותה –

"טרם יבשה הדיו על פסק הדין [של גירושי הוריה – ר.ב.] מיכאל נולד"

(עמ' 36 ש' 22-23),

כמו גם במכתבה מיום 27.10.09 לב"כ התובעת –

"ב-22.11.1991 נולד בנה מיכאל אלבז מאבי

רק ב-סוף 1992 הורי התגרשו בפועל"

(עמ' 1).

ניכר כי קשה לנתבעת לקבל את בחירותיו של אביה, אשר הוליד ילד עם התובעת בעודו נשוי לאימה.

7.3 אין כל דבר הקושר באמת בין מעשיו או דבריו של צד ג' להגשת ההודעה לצד ג' נגדו, ומוטב היה לה לנתבעת אלמלא הגישה את ההודעה לצד ג'.

7.4 לטענת הנתבעת, צד ג' הוא שאמר לה כי אמו, התובעת, אינה יהודיה, כי הם הולכים לכנסייה והראה לה שהוא עונד צלב. הדבר אירע כאשר נפגשה עימו ועם אחיותיה בבית קפה בחודש יוני 2009 (סע' 17 לתצהיר הנתבעת).

אומר כבר, כי אני שותפה לגישתו של ב"כ התובעת, שלא כל אדם שעונד סמל דתי משתייך לאותה דת או רואה עצמו משויך לאותה דת (עמ' 39 ש' 24-29);

גם אם אצא מנקודת הנחה שצד ג' אמנם ענד צלב, הרי שיש לזכור כי היה בן כשבע עשרה כאשר נפגש עם הנתבעת ואחיותיה, גיל של מרד נעורים. פעמים רבות אנשים צעירים (וצעירים ברוחם) עונדים סמל של דת אחרת מדת הוריהם ומהדת העיקרית של החברה בה הם חיים כמעין התרסה נגד הוריהם וכנגד חברת המבוגרים. אין בכך כדי להוכיח דבר.

גם לא מקובלת עליי גישתה של הנתבעת (עמ' 39 ש' 20-21) שהמסקנה "הנכונה" (כך מילותיה) של ענידת צלב היא היות העונד נוצרי או את גישתה של איריס, כי הדבר, לכל הפחות, "דורש בירור" (עמ' 29 ש' 31).

אף אחת מהן אינה לא אמו של צד ג' ולא אחראית על התנהגותו, על לבושו או על תכשיטיו. הן נשים בוגרות שבחרו ליצור איתו קשר ויכלו לבחור באותה מידה שלא להמשיכו, אם דבר מה בהתנהלותו לא נשא חן בעיניהן.

7.5 ראוי להדגיש, כי הנתבעת עצמה סברה שטענותיו של צד ג' כי אמו אינה יהודיה מופרכות. הנתבעת כתבה זאת במפורש במכתב מיום 27.10.09 -

"לנו הסיפור היה הזוי ומופרח [צ"ל: מופרך, ר.ב.]

(עמ' 3 ש' שלישית מלמעלה).

בעדותה, חזרה הנתבעת על כך כי הדברים "היו תמוהים בעיניה" (עמ' 38 ש' 28).

אחותה, איריס חזוט, העידה –

"...לי זה היה מופרך והזוי אבל..."

(עמ' 26 ש' 28).

אם לנתבעת עצמה ולסובבים אותה נשמעו דבריו של צד ג' "הזויים ומופרכים", כיצד ייתכן כי האמינו להם? אדם אינו מאמין לדברים בלתי הגיוניים שמשמיעים לו, בוודאי שלא עושה כן בטרם בודק ובוחן את העובדות בעצמו.

אלא שהנתבעת לא בדקה את העובדות בטעם פיזרה טענותיה בדבר חוסר יהדותה של התובעת או בדבר מעשי הונאה שבוצעו ע"י התובעת כביכול; הנתבעת נתלתה בדברים שאמר לה צד ג', דברים שהיא עצמה לא האמינה בהם, כדי לעשות את שעשתה.

7.6 עדותו של צד ג' עשתה רושם לא טוב; צד ג' התגלה כעד לא מהימן.

חוסר האמת בעדותו נמשכה עד לסיומה ושיאה בדבר אלמנטארי, עת נשאל בחקירתו החוזרת בן כמה היה בשנת 2009 והשיב 'בן 15-16', ומיד אח"כ הציג ספח מתעודת הזהות של אמו בו נרשם כי תאריך לידתו הוא ביום 22.11.1991 – כלומר, היה בן 17-18 בשנת 2009 (עמ' 50 ש' 12-16).

טענותיו בעדותו כי הכל זיוף, התמונות (נספחים ב1 – ב3 לתצהיר הנתבעת), הודעות המסנג'ר (נספח א' לתצהיר הנתבעת), מלבד היותן מוזרות, בלשון המעטה, לא גובו בכל חוות דעת מקצועית, אף לא בא זכרן בתצהירו, אשר כל כולו שאלות מדריכות כאילו צד ג' עומד לחקירה נגדית, וזאת לאחר שטענותיה של הנתבעת כבר היו ידועות לו.

צד ג' ניסה להציג עצמו כמומחה לדבר (עמ' 47 ש' 5-6), אך "מומחיותו" לא הוכחה כלל ועיקר.

אם לבית המשפט ולכל הנוכחים נראו הדברים כה ברורים ושקופים, ותוך דקות ספורות, יש להניח כי גם הנתבעת ראתה אותם בעיניה עת שוחחה עימו שעה שלמה בבית הקפה בו נפגשו (עמ' 26 ש' 22-23).

7.7 יתרה על כן: אף אם עברה בראשה של רונית המחשבה, כי דבריו של צד ג' אינם כה הזויים, אלא "טעונים בדיקה", בוודאי שלא צד ג' הוא שכפה עליה לשלוח את מכתבה מיום 29.9.09 או את הודעות הדוא"ל ששלחה למשרד הפנים (נספח ג' לתצהיר הנתבעת).

כפי שהובהר כבר לעיל, "בירור" נעשה בדרך מסוימת. הכפשה במטרה להעליב ולפגוע - נעשית בדרך בה פעלה הנתבעת.

צד ג' לא "גרם" לנתבעת להאשים את התובעת בביצוע מעשים פליליים או בהיותה לא יהודיה. הנתבעת עשתה כן, ועשתה זאת – לבדה, כפי שהעידה על כך אחותה איריס בעדותה -

"ש. בעצם מי שמוביל את כל המהלך זו רונית

ת. כן"

(עמ' 29 ש' 24-25).

7.8 התוצאה היא כי ההודעה לצד ג' נדחית. גם אם נתן צד ג' לנתבעת רעיון, הרי שהוצאתו לפועל הייתה כולה שלה.

8. הפיצוי

מעשיה של הנתבעת אמנם היוו פרסום לשון הרע על אודות התובעת.

לנתבעת אין כל הגנה מכך.

ברור כי המעשה בוצע בכוונת נקם זדונית, כדי לפגוע בתובעת, ואמנם התובעת נפגעה בפועל מפעולות הנתבעת, באשר עד היום היא נדרשת להליך בירור יהדותה שטרם הסתיים, הליך אשר אלמלא הנתבעת - לא הייתה התובעת נמצאת בו.

בפתח פסק הדין (סע' 3 לעיל) ציינתי, כי מוטב לצדדים להמשיך הלאה; אינני סבורה כי יוכלו לעשות כן תוך התעלמות ממה שארע כאן.

גישתי היא כי לא ניתן "להנמיך את הלהבות" באמצעות גרימת עוול נוסף; הנתבעת גרמה עוול לתובעת. אי מתן פיצוי הולם וצודק על כך יוסיף על אי הצדק שכבר נעשה.

בנסיבות כוללות אלה, אני סבורה כי הפיצוי הראוי לתובעת מאת הנתבעת הוא הסך של 20,000 ש"ח.

9. התוצאה

9.1 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 20,000 ש"ח.

9.2 אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט התובעת בסך של 6,000 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

חיובים אלה נובעים הן מהתוצאה ובעיקר מהעובדה כי הנתבעת בחרה להגיש מסמכים רבים ולהעיד עדים בלתי רלוונטיים, אשר לא היה בעדותם דבר מלבד הארכתו של ההליך שלא לצורך.

9.3 כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בשלושים ושישה תשלומים חודשיים רצופים ושווים בסך של 1,000 ש"ח כל אחד, החל מיום 16.12.14 ובכל 16 לחודש שאחריו, שאם לא כן תשא מלוא יתרתם הבלתי משולמת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תהא רשאית, בכל עת, לשלם לתובעת את מלוא הסכומים כנקוב לעיל, ללא שתהא לדבר כל השלכה כספית נוספת; בנוסף, אין בקביעת התשלומים שלעיל כדי לחסום את דרכה של הנתבעת מלעתור לפריסתם בהוצאה לפועל, ככל שתזדקק לכך.

9.4 ההודעה לצד ג' נדחית, ללא צו להוצאות.

לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת צד ג', חרף התוצאה, וזאת הואיל ואינני סבורה כי אדם אשר אינו אומר אמת לכל אורך עדותו בבית משפט ראוי לפיצוי כלשהו בגין כך.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ה, 21 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.