ערעור על החלטת בית משפט השלום לדחות בקשת רשות להתגונן מטעם המערער (ת.א 49787/08 מיום 22.4.2009).

רקע עובדתי:

1. המערער, צבי תום צבעוני (להלן: "המערער"), הוא בעל מניות ומנהל של חברת צבעוני סלע בע"מ (בכינוס נכסים) (להלן: "החברה"). המשיב הוא בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק").
2. החברה החזיקה חשבון בבנק (להלן: "החשבון"), בו הועמד לה אשראי לאורך השנים. כביטחון ביקש הבנק מהמערער לחתום על ערבות אישית בלתי מוגבלת להתחייבויות החברה. המערער חתם על כתב ערבות ביום 24.2.2004.
3. בשלב מאוחר יותר, נכנסה החברה לקשיים כלכליים בעטיים נמנע ממנה לעמוד בהתחייבויותיה. בחשבון הצטברה יתרת חוב משמעותית, ולאחר שהתברר כי החברה איננה מסוגלת להמשיך ולהתקיים עוד, מונה לה בשנת 2006 כונס נכסים – המשמש גם כבא כוחו של הבנק.
4. הבנק ביקש לממש את ערבותו של המערער והוגשה על ידו תובענה בסדר דין מקוצר.

החלטתה של הערכאה הדיונית:

1. נדחתה בקשת רשות להתגונן מאחר והטענות שהועלו אינן מגלות ולו ראשית הגנה.
2. באשר לטענת הכפייה, נקבע כי המערער חתם על הערבות ביודעו את יתרת האשראי בחשבון, מצבו הכלכלי ומצבה של החברה.
3. המערער נמנע מלהציג ראיות שביכולתן לתמוך בטענותיו הרבות כנגד הכונס. פעולות הכונס אושרו על ידי בית המשפט המוסמך והמערער לא השכיל להראות כי נפל בהם פגם כלשהו.
4. טענת המערער כי הבנק התרשל בפיקוח על חשבון החברה בכך שאפשר לאביו לבצע משיכות שלא כדין וכי "העלים" נכס נדחו גם כן. המערער הודה שהיה בקשר יום-יומי עם הבנק ומעולם לא מצא לנכון להתריע לגבי המשיכות האמורות, שבוצעו על ידי בעל עניין. לבנק לא היה אפוא יסוד להניח כי המשיכות מבוצעות שלא על דעת המערער. עוד התברר ממסמכים שצורפו כי הנכס שהמערער טען כי הבנק "העלים" בכלל לא היה משועבד.
5. עוד גרס המערער, שכנגד האובליגו שהיה בחשבון, החזיק הבנק שיקים לגבייה, שעד כה לא הוכח שחוללו. בית המשפט מצא כי טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה כי החברה נכנסה להלכי פירוק ומונה לה כונס נכסים.
6. טענת המערער באשר להתניית שירות בשירות נדחתה לאור סתמיותה ולאחר שנקבע כי המערער לא השכיל להסביר מה הייתה ההתניה.
7. אשר על כן, נדחתה בקשת הרשות להתגונן.

דיון:

1. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, ובהחלטתה של הערכאה הדיונית, מצאנו כי דין הערעור להתקבל חלקית מהטעמים המפורטים להלן.
2. הלכה היא כי "הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות... ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו" (ראו: ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ [פורסם בנבו] 5 (1.5.2006)). לאחרונה המגמה בפסיקה היא לנהוג ב"יד רחבה" במתן הרשות להתגונן ולאפשר זאת כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי [פורסם בנבו] (18.11.2008) ; ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ [פורסם בנבו] (18.6.2008)).
3. המערער טוען, כי הבנק התרשל בתפקידו והפר את חובותיו, כאשר אפשר לאביו למשוך כספים רבים לצרכיו האישיים. אנו ערות לטענות הבנק כי לא היה יסוד להניח כי המשיכות נעשו שלא כדין, ונראה כי טענת המערער חלשה, אך אין הכרח לקבוע מסמרות בעניין זה כעת, טרם מוצה הבירור של מלוא האספקטים הקשורים בו. החלטנו ליתן למערער את ההזדמנות להוכיח, כי המשיכות האמורות נעשו שלא כדין וכי הבנק התרשל כשלא מנע אותן, או לפחות כשלא התריע עליהן.
4. אין מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בטענת ה"כפייה". ראשית, המערער לא חזר על הטענה במסגרת עיקרי הטיעון שהגיש. שנית, טענה זו דורשת פירוט של ממש בתצהירים וקשה לומר שהדבר נעשה. המערער נמנע מלפרט באופן מינימאלי את נסיבות הכפייה ותנאיה – קרי מי הגורם בבנק שאילצו לחתום על הסכם הערבות ובאיזה אופן נכפה עליו הדבר. שלישית, ההסכם נחתם בשנת 2004 - במשך שנים המערער לא עתר לביטולו ולראשונה העלה את טענת הכפייה במסגרת בקשת הרשות להתגונן. רביעית, לפי המערער הכפייה התבטאה בכך ש"הרגיש" כי אם יסרב לחתום על כתב הערבות יפגע האשראי הבנקאי של החברה. אלא שדרישה מבעל שליטה בחברה, המבקש להגדיל את האשראי שתקבל החברה, לחתום על ערבות אישית, הינה דבר שבשגרה והיא סבירה ומקובלת. אין בכך ניצול מצוקה כלשהי, ואין לומר כי זהו תנאי הגרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל. ממילא אין אמונתו הסובייקטיבית של אדם כי אולץ להתקשר בחוזה מביאה לידי ביטולו (ראו: ע"א 4710/98 משה נ' א.ש.ט.ס ייזום ושיווק בע"מ [פורסם בנבו] 2 (26.8.1998); ת.א 390/97 מדינת ישראל נ' גולד [פורסם בנבו] 4 (26.10.1999)).
5. לטענת המערער, הבנק מימש שני נכסי מקרקעין בראש העין ופתח תקווה וכן כלי רכב, אך לא הפחית את חוב החברה בהתאם. מנגד הבנק טען כי התקבולים ממכירת נכסי המקרקעין נזקפו על חשבון החוב הפרטי של אבי המערער. דא עקא, הבנק נמנע מלהציג פירוט של החוב הנ"ל ולא צורפו מסמכים מהם ניתן ללמוד באופן חד-משמעי כי אכן התקבולים שימשו לכיסויו. בשלב זה טרם נפרסה מלוא היריעה הנדרשת כדי להכריע במחלוקת ולכן יש מקום ליתן למערער רשות להתגונן בטענות אלו. נציין, כי הבנק נמנע מלחקור את המערער בנושא. אמנם, אין בכך כדי להוסיף על התצהיר את מה שאין בו, אך בנסיבות אלו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, וראיות נוספות שצורפו (ראו: ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner home video, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). גם מסיבה זו אין מקום לקבוע כי טענות אלה קועקעו לחלוטין.
6. עוד בהקשר ל"בטוחות שמומשו", טען המערער כי הועבר לידי הכונס מלאי בשווי 750,000 ₪ וכן מיטלטלין נוספים "בשווי של מאות אלפי שקלים". אם טענת המערער היא כי המלאי נמכר בסכום נמוך מדי, הרי זו טענה כנגד תפקודו של הכונס ואין לה מקום בהליך זה, כפי שיפורט להלן. כמו כן, המערער לא טרח לפרט מה הוא אותו מיטלטלין בשווי מאות אלפי שקלים. לא מצאנו שהיה מקום ליתן רשות להתגונן בטענות אלו.
7. המערער גרס כי ייתכן שסכום החוב לא עודכן לאחר שנכנסו לבנק תקבולים מפעילות הכונס. כדי להפיג את החשש ל"כפל גבייה" ניתנת רשות להתגונן בטענה זו.
8. טענה נוספת של המערער היא שהבנק נמנע מלממש בטוחות שונות שבכוחן להפחית את החוב. המערער מצביע על נכס מקרקעין המצוי באיחוד האירופי שהמשיב לכאורה השתלט עליו, על שיקים לגבייה בסך 53,428 ₪, על נכס מקרקעין במזכרת בתיה ועל חובות לקוחות כלפי החברה. אכן, אם מתברר כי הבנק מנע בחוסר תום לב את הקטנת חובה של החברה, יהיה בכך כדי להקים הגנה (ראו: ע"א 3202/05 גולדנברג נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [פורסם בנבו] (26.3.2007)). אלא שהטענה לגבי הנכס באיחוד האירופי היא בבחינת טענה חדשה, שלא הועלתה במסגרת תצהיר המערער ולא ניתן היה לחוקרו עליה. המערער אף לא טרח להגיש בקשה לצירוף ראיות חדשות ומשכך אין מנוס מלדחותה על הסף. באשר לנכס במזכרת בתיה, עולה ממסמכים שצירף המערער כי שטר המשכנתא לא נחתם על ידי רשם המקרקעין ומנסח הטאבו שצורף התברר כי הנכס בכלל מעוקל לטובת צד שלישי. עסקינן אפוא בטענה סתמית שאיננה נתמכת ולו בראשית ראייה. זה הדין לגבי הטענה כי קיימים חובות לקוחות שהבנק נמנע מלגבותם. אין להתנות את זכותו של הבנק לממש את הערבות בכך שיפעל לגבות חובות שלא עלה ביד מנהלי החברה והכונס לקבל את התקבול בגינם.
9. מבין אשכול הטענות בעניין "הבטוחות שלא מומשו", מצאנו ליתן רשות להתגונן אך בטענה כי קיימים שיקים לגבייה שלא חוללו בסך 53,428 ₪. על אף שהטענה נראית דחוקה על פניה, היא מגובה במסמכים וטרם לובנה באופן מלא. משכך, תינתן למערער ההזדמנות לנסות ולהוכיחה במסגרת ההליך.
10. טענות המערער כנגד תפקודו של הכונס אינן מצדיקות מתן רשות להתגונן. על דרך הכלל אין טענות אלו רלוונטיות, מאחר והבנק הינו ישות משפטית נפרדת מהכונס. אין לייחס לבנק את הפעולות של הכונס, כמו גם את התוצאות הנובעות מהן (ראו: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מד(3) 304, 312 (1990)). בנוסף, הטענות הועלו באופן סתמי ללא שהמערער מציג ראייה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי הכונס מימש את נכסי החברה במחירים בלתי סבירים.
11. המערער טוען כי הבנק נקט בהתניית שירות בשירות פסולה. לדבריו, החברה נקלעה לקשיי נזילות, בעטיים היא נאלצה לפנות לבנק על מנת שיגדיל את מסגרת הניכיונות. הבנק התנה את מתן השירות בכך שיילקחו על ידי אבי המערער באופן אישי שתי הלוואות שישמשו לצורך הגדלת הפיקדון לזמן קצוב של החברה. לבסוף הפיקדון הומר לניירות ערך שנמכרו על ידי הבנק.
12. ההלכה מורה לנו, כי הטוען להתניית שירות בשירות חייב להתכבד ולפרט את נסיבות ההתנאה, מועדה, השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה והגורם הספציפי בבנק האחראי להתנאה (ראו: ע"א 1286/01 לב רם שמואל נ' בנק המזרחי המאוחד [פורסם בנבו] 7 (15.9.2005)). ההתניה תהיה פסולה רק כאשר אין "קשר עסקי סביר" בין השירותים (ראו: ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נו(6) 493, 509 (2002)).
13. התרשמנו כי בעניין זה הציג המערער ראשית הגנה ואף יותר מכך. ממסמכים שצירף עולה לכאורה כי כספי ההלוואות הוכנסו לפיקדון. עוד יש לציין, כי הבנק נמנע מלחקור את המערער בנושא ואף לא הכחיש כי התנה את הגדלת מסגרת הניכיונות בכך שיילקחו אותן הלוואות ש"יסגרו" בפיקדון החברה.
14. יש לברר אם הבטוחה ששימשה את הבנק להגדלת מסגרת הניכיונות – היא בגדר בטוחה "אמיתית" ואם קיים "קשר עסקי סביר" בין השירותים שהותנו. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בפסק דין ציביאק, 511-510 (ה.ש – ההדגשות אינן במקור):

"יש הסבורים כי מקום שכספים ששימשו בו לתכנית החיסכון אינם כספי הלקוח אלא כספי הבנק, אין לראות בהם משום העמדת בטוחה. על-פי גישה זו, תכנית החיסכון אינה בטוחה אמיתית, שהרי במקרה של אי-פרעון החוב לא יוכל הבנק להיפרע אלא מכספים השייכים לו מלכתחילה. המסקנה המתבקשת מכך היא שהואיל ותכנית החיסכון אינה משמשת מקור לביטחון האשראי, הרי שהאינטרס שעמד בבסיס הדרישה לפתיחת תכנית החיסכון הינו האינטרס של הבנק להגדיל רווחיו על חשבון הלקוח. רווחיו של הבנק גדלים במקרה זה בצורה משולשת: הוא נהנה מהריבית שהוא גובה בגין העמדת ההלוואה, הוא גובה ריבית על האשראי שהעמיד ללקוח, ולבסוף, הוא עושה שימוש לצרכיו, ולתקופה מוגדרת, בכספים המצטברים בתכנית החיסכון. במצב זה שתמהיל האינטרסים בו הוא כזה שהאינטרס המסחרי של הבנק להגדיל רווחיו גובר על אינטרס הביטחון שבאשראי, מתנתק הקשר העסקי הסביר בין השירותים, ולפנינו התניה אסורה של שירות בשירות... מבין שתי ההשקפות עדיפה בעיניי הראשונה, שלפיה אין לראות במתן הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון בטוחה אמיתית לחובו של הלקוח. מנקודת ראותי, זו אינה בטוחה אמיתית (לפחות לא בטווח הזמן הקצר), ועל-כן אין מתקיים במקרה זה קשר עסקי סביר.

1. אמנם המערער לא כימת כראוי את הנזקים שנגרמו לחברה. עם זאת, אם יתברר שעסקינן בהתניה פסולה-יש לאפשר הוכחתם. לציין שהבנק נמנע מלחשוף בפני המערער מסמכים, אין זה ראוי כי נמנע ממנו את האפשרות להוכיח כי החברה זכאית לקזז את חובה לבנק על פי עילות מדיני החוזים, נזיקין או עשיית עושר ולא במשפט.
2. לפיכך החלטנו ליתן למערער להתגונן בטענה של התניית שירות בשירות.
3. לבסוף, אין להתערב בהחלטה בעניין מחיקת כותרת. הבנק צירף את המסמכים הנדרשים כדי להכשיר את התובענה להתברר בסדר דין מקוצר. טענות המערער לעניין גובה החוב אינן מביאות למסקנה כי הסכום הוא בלתי קצוב. די בכך כי חישוב הסכום הוא עניין אריתמטי כדי שייחשב כסכום קצוב.

סוף דבר:

1. הערעור מתקבל חלקית.
2. ניתנת רשות להתגונן בטענות הבאות:

א. הטענה כי הבנק התרשל כאשר אפשר לאבי המערער לבצע משיכות מחשבונה של החברה.

ב. הטענה כי הבנק לא הפחית את החוב בהתאם לתקבולים שקיבל ממימוש בטוחות ומפעילות הכונס.

ג. הטענה כי הבנק לא הפחית את חובה של החברה בהתאם לשיקים לגבייה שנמסרו לו (בסך 53,428 ₪).

ד. טענת התניית שירות בשירות.

1. יתר טענות המערער נדחות.
2. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הפיקדון יוחזר לידי המערער.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לידי באי כוח הצדדים.

ניתן היום, י' אלול תשע"ב, 28 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.