רקע כללי:

1. לפניי בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") להארכת מועד לביצוע צו הריסה ו/או התאמה.
2. עסקינן בצו שהוצא במסגרת גזר דין, אשר ניתן נגד המבקש ביום 09.12.12. המבקש הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של שימוש חורג ללא היתר במקרקעין לפי חוק התכנון והבניה, בכך שעשה שימוש במרתף שהוגדר בשטח של כ-20 מ"ר. במסגרת גזר הדין קבע כב' השופטת חנה קיציס כי מועד ביצוע הצו יידחה עד ליום 09.12.13.

טענות הצדדים:

1. ביום 29.01.17 הוגשה הבקשה מטעם המבקש להארכת הצו ב-6 חודשים נוספים. בראשית בקשתו ציין ב"כ המבקש כי נוכח אי קבלת היתר, הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי ושימוש ללא היתר. ב"כ המבקש טען כי המבקש פועל לשם קבלת היתר ואף שילם את הקנס שהוטל עליו בגזר הדין.
2. ב"כ המבקש ציין את גילו, נסיבותיו האישיות והרפואיות של המבקש והדגיש את העובדה כי המבקש הפקיד תכנית הגשה (ר' סעיף 7 לבקשה) במשרדי המשיבה.
3. המשיבה התנגדה לבקשה, נוכח העובדה כי הבקשה הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד ביצוע הצו וטענה כי הבקשה אינה עומדת בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008 (להלן: "תקנות התכנון והבניה"). עוד הדגישה כי המבקש מפר צווים שיפוטיים במשך שנים.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובמסמכים הרלוונטיים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.
2. סעיף 207 לחוק התכנון והבניה קובע: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".
3. תקנה 4 (א) לתקנות התכנון והבניה קובעת: "בית המשפט רשאי, לאחר שעיין בבקשה לקבוע שאין היא מצריכה דיון במעמד הצדדים, וייתן לגביה החלטה מנומקת בכתב".
4. תקנה 2(א) לתקנות התכנון והבניה קובעת: "בקשה תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת לבית המשפט שנתן את הצו, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו" (ההדגשות שלי).
5. הבקשה שבפניי הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-3 שנים לאחר המועד המקורי לבצוע צו ההריסה וזאת בניגוד לסד הזמנים שנקבע בתקנות. מדובר בצו הריסה שניתן בחודש דצמבר 2012 ונכנס לתוקפו ביום 09.12.13. במשך כל אותן שנים לא פעל המבקש להגשת בקשה כנדרש על-פי דין.
6. למעשה, בקשה זו שבפניי עומדת בסתירה מובהקת לתקנות התכנון והבניה.
7. תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה קובעת כי: "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו". מתקנה זו ניתן ללמוד, כי קיימת חשיבות ממשית למועד ולדרך הגשת הבקשה.
8. המבקש לא הציג "נימוקים מיוחדים" למחדלו, אלא ציין רק כי: "בשל שגגה סבר המבקש שעם הגשת הבקשה וביצוע תשלום היטל ההשבחה מילא אחר הוראות גזר הדין".
9. לא זו אף זו, המבקש בעת מתן פסק הדין היה מיוצג על-ידי עורך דין.
10. נקבע בפסיקה כי: "סעיף 207 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט להאריך מועד שנקבע לביצוע צו הריסה אם ראה טעם לעשות כן. בפסיקה הובהר, כי יש חשיבות מרובה לביצוע צו הריסה במועדו, ולפיכך היעתרות לבקשת ארכה תיעשה רק במקרים 'חריגים ויוצאי דופן', כאשר הדגש המרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא 'בהישג יד מיידי' של המבקש" (רע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל).
11. במקרה שבפניי, אין היתר ולא הוצג אופק תכנוני שיש בו כדי להסדיר את המבנה נשוא הבקשה. גם הבקשה לגופה של עניין אינה עומדת בתנאים שקבעה הפסיקה לעניין סעיף 207 לחוק התכנון והבניה.
12. לא מצאתי כי העובדה שהמבקש שילם את הקנס והגיש תכנית שינויים למשיבה מהווים מקרה "חריג ויוצא דופן", אשר מצדיק הארכת מועד ביצוע צו ההריסה ו/או ההתאמה.
13. נוכח כל האמור לעיל ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובמסמכים הרלוונטיים, הבקשה נדחית ללא צורך בדיון במעמד הצדדים.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ז, 05 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.