1. בפני בקשת המבקשת, נושה של המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), במסגרתה מבקשת היא לחייב את המשיבה בתשלום הסך של 20,000 ₪. ואלו העובדות, בקצרה.

2. כנגד החייבת ניתן צו כינוס ביום 12/4/10. המבקשת הגישה תביעת חוב ביום 17/4/11, על סך של 34,382 ₪. סכום תביעת החוב נזכר הן במכתב המלווה של באי כוח המבקשת שנשלח לכנ"ר והן בטופס תביעת החוב מטעם המבקשת, עליו חתום מר מיכה שיפמן.

3. במסגרת הליכי הכינוס מומשה דירה אותה ירשה החייבת באביה, כאשר המכר אושר ע"י בימ"ש ביום 21/3/14. מימוש הדירה אפשר לשלם דיווידנד בשיעור 100% לכלל הנושים, כפי שהצהיר המנהל המיוחד כבר בבקשה לאישור המכר שהגיש ביום 6/3/14. בסעיף 4 לבקשה זו ציין המנהל המיוחד שלחייבת תביעות חוב בשיעור של 76,783 ₪.

4. בית המשפט אישר כאמור את המכר; ביום 6/4/14 הוגשה פסיקתא לחתימה בעניינה של החייבת; ביום 13/4/14 נחתמה הפסיקתא, אשר תוקנה ביום 14/8/14 לבקשת ב"כ המשיבה, שכן מכיוון שדובר בביצוע הסדר לא היה מקום להורות בפסיקתא על ביטול צו הכינוס.

5. ביום 1/11/14 הוגשה הבקשה שבפניי במסגרתה טוענת המבקשת כי שגגה נפלה בעת הגשת תביעת החוב, שכן החוב הנכון הינו בסך של 54,282 ₪. המבקשת טוענת כי ניתן היה להבין ממכלול החומר שהוגש כי הסכום הנכון הינו 54,282 ₪ ולא 34,282 ₪ וכי החוב היה ידוע גם לחייבת, ומשכך תביעות החוב לא נבדקו בקפידה. מוסיפה המבקשת וטוענת כי במקרה הנדון, משמומש נכס וכי אין ספק שלחייבת יכולת לשלם 100% דיווידנד לנושיה, עליה להוסיף את הסך של 20,000 ₪.

6. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי אין מקום כלל לכנותה בבקשת המבקשת "חייבת", שכן פרעה את כל חובותיה; המשיבה טוענת כי אם בכלל הטעות הינה של המבקשת, שציינה בשלושה מסמכים שונים מטעמה את הסכום של 34,282 ₪. המשיבה טענה כי חלף המועד להגשת ערעור על החלטת המנהל המיוחד לאשר את תביעת החוב; המשיבה טוענת שבית המשפט אישר את ההסדר שהוגש ואף חתם על פסיקתא; לפיכך, ובין היתר בהתאם לעיקרון סופיות הדיון וההסתמכות על החלטות בית המשפט, אין מקום לדרוש ממנה סכומים נוספים.

7. המנהל המיוחד והכנ"ר מצטרפים לנימוקי המשיבה. לא זו אף זו, טוענים הם כי כספי ההסדר חלוקו במלואם, התיק הגיע לסיומו; המשיבה קיבלה הפטר מחובותיה ולא ניתן לחזור אליה בדרישות. זכות התשובה שניתנה למבקשת לא נוצלה על ידה, ולפיכך יש להידרש לבקשה על סמך הטיעונים והמסמכים שבפניי.

8. הגעתי לכלל מסקנה שהדין עם המשיבה ולפיכך יש לדחות את הבקשה. למעשה אין מחלוקת שהטעות הינה של המבקשת עצמה. המבקשת עצמה, בשלושה מסמכים שונים, רשמה סכום של 34,282 ₪. המנהל המיוחד קיבל את תביעת החוב ככתבה וכלשונה, ומכיוון שהוצע סך של 100% דיוודנד, אף ציין בפני בית משפט כי הסכומים טרם נבדקו. בעניין זה יוער כי בדר"כ אי בדיקת תביעות החוב פועלות לטובת הנושים ולא לרעתם.

9. בכל מקרה, הסכום שהוצע לתשלום הובא לאישור בית משפט; לא הוגש ערעור על החלטת המנהל המיוחד במועד; שיקים שולמו לנושים, וגם אז לא באה כל מחאה בזמן אמת. המשיבה הסתמכה על דרישתה של המבקשת כפי שהוגשה למנהל המיוחד והסכימה להעמיד לרשות קופת הכינוס את מלוא הסכום הכלול בתביעת החוב, כפי שנדרשה. סבורה אני כי בנסיבות אלו אין למבקשת אלא להלין על עצמה.

10. מעבר לכך, ההסדר כבר בוצע; הסכומים שעמדו לחלוקה חולקו לנושים והמשיבה קיבלה הפטר מחובותיה, ובכלל זה החוב למבקשת. חוב זה למעשה לא קיים יותר ולא ניתן לחזור אל המשיבה בדרישה להוספת סכומים על חשבון אותו חוב שנמחק כאמור.

11. מכל הטעמים המצוינים לעיל, הבקשה נדחית. בחרתי שלא לעשות צו להוצאות, שכן ניתן להניח שאם תביעת החוב הייתה מוגשת כדבעי, המבקשת הייתה נפרעת את מלוא חובה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ה, 14 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.