רקע

1. עסקינן בתביעת שיבוב ע"ס של 142,000 ₪ שעניינה תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחתה, חברת גליל מערבי (1993) חברה להובלה בע"מ (להלן: "גליל מערבי") עקב גניבת נתמך (של משאית) ומכולה שהייתה עליו (להלן: "המטען") משטח שהושכר לגליל מערבי ע"י הנתבעת 2.
2. הנתבעת 2, מילואות חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה בע"מ (להלן: "מילואות") הינה בעלת שטחים מסחריים הנמצאים דרומית לעיר עכו שנוהגת להשכיר שטחים מסחריים, בין היתר, לצורך ייצור ואחסנה. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היא השכירה לחברת הובלה 'גליל מערבי' שטח אחסנה פתוח לצורך העמדת משאיות ו/או מכולות בשטח המושכר. השטח נמצא במתחם של מילואות מזרח (מזרחית לכביש חיפה – עכו).
3. הנתבעת 1, חברת שחף אבטחה 1989 (להלן: "שחף אבטחה" או "שחף"), הנה חברת אבטחה, אשר העניקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, שירותי שמירה לנתבעת 2.
4. התובעת מבססת את תביעתה על עילות שונות וטוענת לאחריותן של הנתבעות ו/או מי מהן, בעיקר, מכוח חוק החוזים, פקודת הנזיקין, חוק השומרים וחוק חוזה קבלנות.

לעניין הנזק, התובעת נשענת על שתי חוות דעת מהן עולה כי הנזק שנגרם לנתמך, בניכוי ערך השרידים, מסתכם ב – 67,630 ₪ וכי הסחורה שנגנבה מתוך המכולה הוערכה בסך של 36,216 ₪. הנתבעות ויתרו על חקירת השמאים ולא חלקו על הנזק; השאלה העיקרית בתיק עניינה, אחריות הנתבעות לנזקי התובעת.

1. בצד התביעה העיקרית, הגישה מילואות הודעת צד ג' נגד חברת שחף ונגד חברת הביטוח "ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ" (להלן: "ביטוח חקלאי"), אשר ביטחה אותה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, בפוליסת ביטוח אחריות. ביטוח חקלאי, בתורה, הגישה הודעת צד ד' נגד חברת שחף.

טענות הצדדים בקליפת אגוז

1. התובעת טוענת לאחריות הנתבעות, מילואות ושחף אבטחה, לגניבת הנתמך על מטענו, עת היה בשליטתן המלאה וכי הגניבה אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעות ו/או מי מטעמן בעת קליטת המטען ו/או אחסנתו ו/או שילוחו. לטענתה, הנתבעות לא דאגו להגנה מירבית בחצריהן על הנתמך והמכולה, לא קבעו נהלי עבודה שימנעו גניבת מכולות המאוחסנות בחצריהן ולא פיקחו על עבודת השומר מטעמן.

זאת ועוד, הנתבעות קבלו על עצמן את מלאכת האחסון והשמירה ואי מסירת הנתמך והמכולה בשלמותו לידיה של גליל מערבי, מהווה הפרת חוזה ו/או חוזה מכללא מצד הנתבעות, או מי מהן.

בצד טענות התובעת לרשלנות הנתבעות, נטען כי אחריותה של שחף הינה מכוח חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"), בהיותה "שומר שכר" ובסיכומיה נטען לאחריות של מילואות, גם מכוח חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות").

1. שחף אבטחה, הכחישה את אירוע הגניבה ואת אחריותה להתרחשותה, ככל שהייתה. לטענתה, דבר הגניבה הנטענת לא הוכח ובכל מקרה היא לא הייתה אמורה, לא התבקשה וגם לא הייתה יכולה לשמור על הנגרר של התובעת.

גליל מערבי בחרה ביודעין לא לקבוע כל נוהל להוצאת מטען ומשאית מהאתר, על אף הפניות אליה בעניין. משאיות על מטעניהן נכנסות ויוצאות תדיר מהמתחם ולא הייתה לשומרים אפשרות למנוע כניסה ו/או יציאה של משאיות ללא שיתוף פעולה עם גליל מערבי וללא נוהל מצידה.

עוד נטען כי לשחף לא הייתה כל התחייבות כלפי גליל מערבי וכי היא מילאה את התחייבויותיה כלפי מילואות עפ"י ההסכמים ביניהן.

1. הנתבעת 2, מילואות, טענה כי לא חלה עליה חובת שמירה על המטען ו/או המכולה והיא מילאה את כל התחייבויותיה כלפי גליל מערבי, ששכרה אצלה שטח לשימושה. לטענתה, הרשלנות המכרעת בגין האירוע חלה על גליל מערבי שלא הודיעה לנתבעות או למי מהן לא לאפשר הוצאת הנתמך ו/או המכולה משטח מילואות ללא אישורה ולא ערכה נהלים אשר היו מונעים את הגניבה.

בנוסף נטען כי, ככל שייקבע כי מילואות התרשלה, הרי שיש לקבל את הודעת צד ג' שהגישה נגד שחף, אשר הייתה אחראית על השמירה במתחם ומכוח הסכם בין מילואות לשחף לפיו התחייבה האחרונה להיות אחראית על כל נזק שייגרם עקב הפרת התחייבויותיה לשמירה או עקב ביצוע רשלני של השמירה.

1. במישור היחסים בין מילואות (המודיעה) לבין "ביטוח חקלאי" (צד ג' 2) נטען כי ביטוח חקלאי ביטחה את מילואות בביטוח צד שלישי. מנגד טענה המבטחת, להעדר עילה המכוסה בפוליסה ולהעדר קיומו של מקרה ביטוח, שכן הפוליסה מחריגה מפורשות מהכיסוי הביטוחי ובצורה מובלטת, נזקים מסוג הנזק נשוא התביעה, לאמור "אחריותו המקצועית של המבוטח או של כל איש בשירותו", "נזק הנגרם לרכוש הנמצא בבעלותו וגם/או בשליטתו וגם/או בהשגחתו של המבוטח..." ו "התחייבות או אחריות שהמבוטח קיבל על עצמו לפי הסכם..."

עדויות הצדדים וראיותיהם

1. מטעם התובעת הוגש תצהיר של אחראית שיבובים בחברה לעניין הכספים ששולמו למבוטחת, גליל מערבי והוגש תצהיר של מר שניידר מרדכי, קצין בטיחות תעבורה בחברת גליל מערבי ואשר מתוקף תפקידו היה אחראי, בין היתר, על ענייני החניית משאיות, עגלות ונגררים בשטחי מילואות, בהם אירעה הגניבה.
2. להלן עיקר הצהרותיו של מר שניידר :
   1. חברת גליל מערבי שכרה, לאורך השנים, מחברת מילואות, שטח לצורך אחסון מכולות; מדובר בשטח בתוך מתחם מילואות, שהיה סגור, מגודר ומאובטח במועד האירוע. בהסכם השכירות בין גליל מערבי למילואות, סוכם כי יינתנו גם שירותי שמירה.
   2. ביום 14.7.2005 הובל המטען נשוא התביעה, על ידי קבלן משנה של גליל מערבי מר סמיר ג'מאל, מנמל חיפה לשטח מילואות באמצעות רכב גורר ונתמך. בהגיעו אל השטח המושכר, ניתק הוא את הנתמך מהרכב הגורר והשאיר אותו (ואת המכולה שעליו) בשטח המתחם המגודר והמאובטח. הנתמך והמכולה שעליו נגנבו מהמסוף בין הימים 14.7.2005 ל- 17.7.2005 וביום 18.7.005 הגישה גליל מערבי תלונה במשטרה על הגניבה.

ביום 19.7.2005 נמצא הנתמך הגנוב, ללא המכולה, כשהוא חתוך למספר חלקים, הרוס לגמרי ובלתי ניתן לשימוש.

• 1. השטח ששכרה גליל מערבי היה שמור ומאובטח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע על ידי חברת שחף. לשטח המושכר הייתה כניסה ויציאה אחת מן המתחם אשר בשעריו עמד שומר מטעם שחף. בין היתר, השומר היה בודק את אישורי היציאה של כל משאית שיצאה מהחניון. גם בשישי ושבת נאסרה יציאת מכולות ללא אישורי יציאה ובמידה והייתה משאית צפויה להיכנס ולאסוף מכולה משטח גליל מערבי, היו נערכים ומכינים מבעוד מועד את אישור היציאה.
  2. באתר מילואות הוצבו שני שומרים של שחף, בכל רגע נתון : האחד, שומר בשער הכניסה, והשני מסייר בכל רחבי המתחם.

על השומר מטעם שחף, שעמד בשער, הוטלה המשימה לבדוק את המשאיות היוצאות מהמתחם, בהתאם לתעודת המשלוח ובכפוף לאישור יציאה. משאית שיוצאת מבלי שיש בידה אישור יציאה ותעודת משלוח מתאימה למטען שהוטען על גבה, זוהי אחריות ישירה של חברת השמירה שחף, שהתרשלה בשמירתה.

• 1. על גליל מערבי לא הייתה כל חובה לדווח למילואות או לשחף אודות נגררים ועגלות שהחנתה בשטח המושכר ולא היה נוהל המחייב פריקת מכולה המוטענת על נגרר או עגלה.
  2. מספר ימים לאחר אירוע הגניבה, ביום 19.7.2005 נערכה במשרדי גליל מערבי פגישה מקיפה, בנוכחות כל הגורמים הנוגעים לדבר, כולל מנהל התפעול והמפקח האזורי של שחף כדי לדון באירוע הגניבה. בישיבה זו רועננו הנהלים שהיו נהוגים כל העת לעניין הוצאת מכולות מהשטח המושכר של גליל מערבי.

1. מטעם שחף הוגשו תצהיריהם של סמנכ"ל החברה מר דרור חיו ושל מר יהודה בן משה, המפקח על המאבטחים העובדים בחברת שחף ועל בדיקת ביצוע תקין של נהלי המזמין.
   1. המצהירים הפנו להסכם שמירה ואבטחה שנחתם בין חברת שחף לחברת מילואות בשנת 1990 ול"הסכם הארכה" שנחתם ביניהן, ביום 27.1.2005, אשר אימץ מפרט שמירה ובטחון מיום 1.11.2004.

עפ"י הוראות המפרט, במתחם מילואות מזרח (בו נמצא השטח נשוא ענייננו), שחף התחייבה לספק שירותי שמירה כדלקמן:

א. הצבת שומר סטטי בשער בכניסה למתחם למשך 24 שעות ביום. במסגרת תפקידו של שומר זה, לבצע שקילת מטענים;

ב. שומר נוסף שתפקידו לבצע סיור רגלי לאורך היקף הגדר של המתחם למשך 24 שעות ביום.

• 1. שחף מעולם לא התחייבה כלפי מילואות ו/או כלפי שוכריה לבצע ביקורת כניסה ויציאה של משאיות ו/או מטענים ו/או מכולות מהמתחם, ביקורת תעודות משלוח של המטענים ו/או לבצע רישום של כניסת ו/או יציאת המטענים. בנוסף, אין לשחף כל חובת שמירה ו/או שליטה ו/או יכולת פיקוח על מכולות ומטענים בתוך השטחים המושכרים, כפי שגם לשוכרים עצמם אין כל חובת דיווח על הכנסת מכולות ו/או סחורה למתחם.
  2. חרף זאת, היו מספר שוכרים במתחם, כמו מפעל "מילובן", "מילומור" ו"מילוסיב", שהכינו על דעת עצמם וביוזמתם נוהל זיהוי מטענים הכולל הנחיות מדויקות לשומרי שחף בדבר בקרת כניסת מטענים ומכולות למתחם ו/או יציאתם מהמתחם, תוך בדיקת תעודות משלוח תקפות וחתומות. שחף הסכימה לספק לאותם שוכרים את השירות המבוקש, זאת באישור ובהסכמת מילואות.
  3. גליל מערבי, שכרה שטח במתחם המזרחי ומאז כניסתה למקום ועד המקרה נשוא התביעה, בחרה לא להיפגש עם שחף לצורך הבהרת דרישותיה ו/או קביעת נוהל מסודר בעניין כניסה ויציאה של מטעניה מהמתחם. אי לכך, תנועת מטעניה של גליל מערבי אל המתחם ומחוצה לו התבצעה ללא כל רישום ובקרה.

ואף מספר רב של פעמים, שומרי שחף ננזפו ע"י נציגי גליל מערבי ו/או מי מטעמה שעה שהשומרים עצרו את המשאיות השייכות לגליל מערבי לצורך ביצוע ביקורת ו/או בדיקת מטענים ותעודות משלוח ביציאתם מהמתחם.

• 1. במהלך תקופת השכירות (ביום 6.7.04) נשלח ע"י מילואות לגליל מערבי מכתב בו נדרשה זו להחנות את הנגררים על המגרש המושכר בלבד ובנוסף הומלץ לה לנהוג עפ"י נוהל הוצאת סחורה מהמתחם, אשר רוב שוכרי המתחם נהגו לפעול לפיו על מנת להישמר מגניבת מכולות.

למרות התראות אלה, גליל מערבי התעלמה מהנוהל ו/או מהנוהג המקובל ולא פנתה לשחף בבקשה לבצע ביקורת על מטעניה.

• 1. אורך היקף המתחם הינו כ- 2.5 ק"מ וברור שלא ניתן לבצע שמירה תקינה וראויה בשטח כה גדול באמצעות שומר סיור בלבד.
  2. ביום 18.7.2005 נתקבלה אצל שחף הודעה טלפונית מטעם גליל מערבי, בדבר גניבת נגרר יחד עם מכולה מלאה בסחורה. עד לאותו מועד לא היה ידוע לשחף דבר הגניבה ולא נצפו על ידה אירועים חריגים שיש בהם כדי להצביע על הגניבה בסמוך למועד אירועה.
  3. בעקבות האירוע, נערכה ביום 19.7.2005, שעה 10:15, ביוזמתה הבלעדית של שחף, פגישה עם נציגי גליל מערבי במסגרתה ולאחר המלצתה של שחף החליטה גליל מערבי לערוך נוהל כניסת ויציאת מטענים עבור שומרי שחף, שיהיה בתוקף החל מאותו יום משעה 12:00.

דרור ובן משה הדגישו כי עד לאותו מועד לא היה קיים כל נוהל דומה בעניין זה מטעם גליל מערבי.

1. מטעם מילואות הוגש תצהירו של מר רמי רז, מזכיר כללי של מילואות; כך נטען בתצהירו:
   1. בשטחי המקרקעין של החברה, כלול גם שטח הנמצא מזרחית לכביש חיפה – עכו (מילואות מזרח) ובו מספר מפעלים שכבר אינם שייכים למילואות ואף המקרקעין כבר אינם שייכים לה, אך הם עדיין מגודרים בגדר אחת התוחמת את השטח כולו ומילואות מספקת להם, בין היתר, שירותי שמירה בכניסה למתחם ושמירה היקפית לאורך גדר המתחם.
   2. את שירותי השמירה העניקה, שחף אבטחה, על פי הסכם משנת 1990 אשר הוארך מעת לעת ועל פיו התחייבה שחף לשמור על אתרי השמירה ולהיות אחראית לכל נזק שייגרם עקב הפרת התחייבויותיה לשמירה, לרבות נזק שייגרם עקב ביצוע רשלני של השמירה או של הוראות מילואות. בהיות שחף אחראית על השמירה במתחם ונוכח הוותק הרב שיש לחברה זו, מילואות לא התערבה בשיקוליה המקצועיים וככל שהיה צריך לקבוע נהלי שמירה עם נעשו על ידי שחף ולא ע"י מילואות.

בשנת 2005 הוארך ההסכם עם שחף פעם נוספת לאחר שעמדה בתנאי "מפרט שמירה ובטחון" לצורך הגשת הצעת מחיר.

• 1. עם השכרת השטח לחברת גליל מערבי, בדקו מנהלי החברה (של גליל מערבי) את השטח ואישרו כי הוא מתאים לצרכיהם וקיבלו הסברים על השמירה במתחם ועל כך שהשמירה היא בשער ומסביב למתחם.
  2. במכתבו של מר איתן שפר ממילואות לגליל מערבי, מחודש יולי 2004, הוצע לאחרונה זו לפעול בהתאם לנוהל הוצאת סחורות מהמתחם והצהיר כי לא ידוע לו אם גליל מערבי פעלה על פי ההמלצה והוא סבור כי אירוע הגניבה בחודש מאי 2005 מלמד כי לא היה נוהל או שלא מילאו אחריו.
  3. מילואות התחייבה להעניק לשוכרים שירותי שמירה בשער ובגדר ההיקפית בלבד. אלה הועמדו לרשות גליל מערבי וזו לא עשתה כפי שהוסבר לה ולא הבהירה לשומרים כיצד עליהם להבחין בין יציאה חוקית של משאית מהמתחם לבין יציאה לא חוקית.
  4. עיסוקה של מילואות במקרה זה היה בהשכרת שטח לשימושה של חב' גליל מערבי בלי התערבות כיצד תשתמש החברה באותו שטח ומה הנהלים שהיא תקבע לעצמה, שכן מילואות איננה עסק של אחסון מטענים או משאיות. עיסוקה היה בהשכרת שטח לשימושה של חברת גליל מערבי, ללא התערבות כיצד תשתמש זו באותו שטח ומהם הנהלים שהיא תקבע לעצמה.

1. מטעם צד ג' 2, חברת ביטוח חקלאי, הוגש תיק מוצגים שהכיל את הפוליסה ותנאיה.

דיון ומסקנות

1. עינינו הרואות כי משולש היחסים בין הצדדים חברת גליל מערבי, שחף ומילואות, הוליד טענות במישורים שונים ועל מנת להגיע להכרעה, בתביעה העיקרית, יש לבחון, בין היתר, את מערכת היחסים החוזית בין גליל מערבי למילואות ובין מילואות לשחף ושאלת הקשר, ככל שקיים, בין שתי מערכות אלה; עלינו יהא לבחון אם שחף הינה שומר שכר, בהתאם למשמעותו של מונח זה בחוק השומרים ואת השלכות הקביעה בעניין זה. כן יש לבחון שאלת הרשלנות של הנתבעות ו/או מי מהן כלפי גליל מערבי.
2. לאחר שבחנתי כל אלה, על סמך הראיות והעדויות בתיק ולאחר שבחנתי את הטענות השונות של הצדדים, על רקע התשתית העובדתית שהוכחה, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות ומכאן גם מתייתר הצורך לדון בהודעות צד ג' וצד ד'.

החוליות השונות שהביאוני לתוצאה זו, מובאות להלן לפי סדר הבאתם בפסה"ד, במעין תרשים זרימה שיעזור בידינו להבין את הקשר בין חוליה אחת לשנייה ואת הדרך בה פסעתי לקראת ההכרעה:

• אירוע הגניבה – האם הוכח ?
• הוצאת המטען מהמתחם – דרך השער
• נהלי השמירה : האם נדרשה בדיקת אישורי יציאה ?
• מה היא אם כן מהות השמירה המוסכמת בין הצדדים, והאם זו הופרה?

א: ההסכם בין חברת מילואות לחברת שחף

ב: ההסכם בין חברת גליל מערבי למילואות /האם הופר ההסכם

• תחולת חוק השומרים;
• רשלנות של הנתבעות ו/או מי מהן;
• אי זימון השומרים לעדות;
• האם התובעת עמדה בנטל ?

כפי שתראו להלן, קבעתי לאור הראיות הקיימות בתיק, כי אירוע הגניבה הוכח, כי הוצאת המטען מהמתחם היתה דרך השער, ולא דרך הגדר ההיקפית וכי בפועל לא הוסכם בין הצדדים על בדיקת אישורי יציאה למשאיות של גליל מערבי. במישור הנורמטיבי קבעתי כי אין תחולה של חוק השומרים ומכאן ששאלת האחריות תיגזר מדיני הרשלנות. לאחר שבחנתי התנהלות הנתבעות קבעתי כי רק במקרה שהגניבה בוצעה באמצעות משאית זרה, קיימת התרשלות ואולם מאחר והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי כך התרחשה הגניבה, דחיתי את התביעה.

וכעת לדיון בפרקים עצמם;

אירוע הגניבה, האם הוכח ?

1. שאלה ראשונה, אותה יש לבחון הינה זו הנוגעת להוכחת אירוע הגניבה נשוא התביעה.
2. בבואי לבחון שאלה זו, דומה כי לא ניתן להתעלם מהעובדה, התמוהה יש לומר, מכך שהתובעת לא זימנה, כעד מטעמה, את אותו קבלן משנה (סמיר ג'מאל) אשר עפ"י תצהירו של שניידר, הוביל את המטען נשוא התביעה, מנמל חיפה לשטח מילואות, ניתק את הנתמך והשאירו, יחד עם המכולה, בשטח שכן באמצעותו של זה ניתן היה להוכיח את דבר הובלת המטען אל שטח מילואות, עובדה המוכחשת ע"י הנתבעות.
3. עם זאת, אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל הוכחת אירוע הגניבה, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. זאת קובעת אני, בעיקר, על בסיס התנהגות הצדדים 'בזמן אמת' ומצירוף הנתונים הבאים :

ראש וראשון, הגשת תלונה ע"י גליל מערבי וקבלן המשנה, ביום 18.7.05, אודות הגניבה. לתיק הוגש אישור המשטרה, המלמד על הגשת תלונה ביום זה בגין גניבת נתמך מ. רישוי 8592115 ומכולה מספר 6832901 Fsc4-.

אישור המשטרה הונפק סמוך מאוד למועד התרחשות הגניבה לפי מידע שנמסר ע"י קבלן המשנה, הנהג סמיר גמאל, ביום 18.7.2005.

שנית, מציאת הנתמך 'הגנוב' ביום 19.7.05, ללא המכולה, כשהוא חתוך למספר חלקים, הרוס לגמרי ובלתי ניתן לשימוש.

מר שניידר, מטעם גליל מערבי, פירט בתצהירו את אופן גילוי דבר הגניבה ואת מעורבותו האישית בעניין הגשת תלונה במשטרה והוא לא נחקר ע"י מי מהצדדים אודות הפרטים שמסר בעניין זה ועדותו לא נסתרה.

שלישית, מתן הודעה ע"י גליל מערבי, אודות הגניבה, לחברת שחף, בסמוך לאחר אירועה. העדים מטעם שחף הצהירו כי ביום 18.7.2005 הודיע מי מטעם גליל מערבי, טלפונית, כי מהמתחם נגנב נגרר יחד עם מכולה מלאה בסחורה. מר דרור חיו, מטעם שחף, העיד כי הוא קיבל את הדיווח על הגניבה (שורה 10 עמ' 24 לפר').

רביעית, המפגש בין נציגי שחף לנציגי גליל מערבי ביום 19.7.2005, כיממה לאחר הגשת התלונה למשטרה בדבר הגניבה והתייחסותם של הצדדים במפגש זה אל האירוע מלמד כי, בזמן אמת, התייחסו כולם למקרה כאל מקרה גניבה ולא היה מי שהטיל ספק בדבר.

כך באותו מפגש, קבעו הצדדים נהלים למניעת הוצאת משאיות עם מטענים, מהשטח ללא בדיקת תעודת משלוח, בכוונה למנוע הישנות אירוע דומה. בפגישה אף הועלה חשד לגבי רכב קונקרטי/ספציפי שהיה מעורב בגניבות נוספות, בהתבסס על רישומי השער (במתחם).

סיכום הפגישה הוגש כנספח ה' לתצהירי שחף, והוא חתום ע"י מר יהודה בן משה מטעם שחף ומופנה למנהל התפעול בגליל מערבי מר נתן אבנט. נושא הפגישה, כפי שצוין בכותרת המסמך הוא "גניבת קונטינר +עגלה בשער מזרח במתחם מילואות גליל מערבי בתאריך 14.7.05".

1. על סמך מכלול זה של הדברים, ולא במנותק מהעובדה שהתובעת שילמה תגמולי ביטוח לחברת גליל מערבי, בהתאם לפוליסה (ויש להניח כי הדבר בוצע לאחר בדיקות כלשהן) אני קובעת כי אירוע הגניבה הוכח ברמה הנדרשת.

הוצאת המטען מהמתחם – דרך השער

1. אין חולק כי המטען נגנב דרך הוצאתו מהמתחם ואין מדובר במכולה שנפרצה בעת שאוחסנה במתחם. תיאורטית, קיימות שתי אופציות לכך : האחת, הוצאת המטען דרך השער; השנייה, הוצאתה דרך הגדר ההיקפית.

מחקירתו הנגדית של מר בן משה (מטעם שחף) עלה כי בחלק מהמקומות לאורך המתחם, הגדר ההיקפית הינה גדר רשת שניתן "לשטח אותה" ולעבור דרכה (עמ' 20 לפרוט'); עדותו נתמכה בעדות סמנכ"ל שחף ואושרה ע"י מנהל הפיקוח מטעם מילואות, כך שתיאורטית יכולה משאית לעבור דרך גדר הרשת, במקומות הנמוכים שבה (בן משה העיד כי הגדר היא בגבהים שונים). ואולם, לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והראיות בתיק, אני קובעת כי הגניבה אירעה לאחר הוצאת הנגרר והמכולה מהשער, שכן זוהי האפשרות היותר סבירה בנסיבות.

1. הצדדים עצמם, כך עולה מכתבי טענותיהם, התמקדו באופציה של גניבה דרך השער והמחלוקת העיקרית, כפי שהדבר משתקף גם מהתצהירים, סבה סביב נהלי השמירה והביקורת בשער. שחף אף טענה בכתב הגנתה, ב"רחל בתך הקטנה" כי הנגרר והמכולה הוצאו, אם בכלל, ע"י משאית אשר הוציאה אותם מהמתחם כפי שהכניסה אותם. (סע' 11 לכתב ההגנה).
2. דומה כי האפשרות שהגניבה אירעה דרך הגדר ההיקפית עלתה לראשונה בדיון בביהמ"ש, והתייחסות הצדדים אליה לא הייתה מעבר לאפשרות תיאורטית בלבד, לגביה לא הוצגה כל ראיה חיצונית והעדויות בתיק אף החלישו את הסבירות להתרחשותה.

מר שניידר, לא שלל אומנם בחקירתו הנגדית את האפשרות כי הנתמך והמטען נגנבו דרך פרצה בגדר, אך העיד כי "כנראה" המשאית יצאה דרך השער (שורות 4-10 עמ' 13 לפר').

לאחר שנשאל, מר בן משה, בחקירתו הנגדית אודות הגדר ההיקפית, העיד כי "ההשערה" שלו שהמשאית לא יצאה מהשער, ואולם "השערה" זו, לא מצאה ביטוי כלשהו בתצהיר עדות שלו ואף אינה עולה בקנה אחד, עם טענות שחף בכתב הגנתה. מה גם שבהמשך חקירתו, אישר כי בימים שלפני ואחרי האירוע נעשו סיורים לאורך הגדר ולא נמצאה פריצה בגדר או מקום שהשכיבו בו את הגדר (שורות 1-7 עמ' 21 לפרו').

1. זאת ועוד, בפגישה בין נציגי שחף וגליל מערבי, ביום 19.7.2005, למחרת יום גילוי הגניבה, לא הייתה התייחסות כלל של הצדדים, לגדר ההיקפית וכל הדיון התמקד בגניבה ע"י הוצאת המטען והעגלה מהשער המזרחי במתחם ובאמצעים למנוע מקרה דומה בעתיד.

כך סוכם, בתום הפגישה, על קביעת הנחיות ונהלים לשומרי שחף והמנכ"ל של גליל מערבי אף ביקש לקבל הצעת מחיר להצבת מצלמות ראיית לילה, בכניסה לשער מזרח.

בסיכום זה נרשם, בין היתר, כי מדבריו של מנהל התפעול מר נתן אבנט עולה שמרישומי השער יש חשד ברכב קונקרטי שכנראה מעורב בגניבות נוספות, דבר המחזק גם את האפשרות כי הגניבה אירעה בדרך זו.

1. לאור המקובץ, יותר סביר כי המטען הוצא ממתחם מילואות דרך השער ולא דרך הגדר ההיקפית במקום, וכך אני קובעת.

ואולם עדיין אין בכך כדי ללמד כיצד בוצעה הגניבה, כאשר הוצאת המכולה מהשער יכולה להתבצע באמצעות משאית זרה ויכולה להתבצע ע"י משאית ו/או נהג 'מוכרים'.

באופציות אלה ובהשכלותיהן אדון בהמשך. אבחן, עתה, את נהלי השמירה של שחף באתר.

נהלי השמירה : האם נדרשה בדיקת אישורי יציאה ?

1. שאלה חשובה שהעסיקה את הצדדים בתיק, הינה מה היו נהלי העבודה של שחף במתחם.
2. עפ"י עדותו של שניידר, השטח ששכרה גליל מערבי היה שמור ומאובטח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע על ידי חברת שחף. לשטח המושכר הייתה כניסה ויציאה אחת מן המתחם, כאשר השומר שעמד בפתחו בדק תעודות משלוח ואישורי יציאה של כל משאית ומשאית.
3. מנגד, טענו הנתבעות כי לפני אירוע הגניבה לא היה נוהל עבודה המחייב את השומרים בשער, לבדוק את המשאיות של גליל מערבי לפני יציאתם מהמתחם.

עדי שחף העידו כי זו מעולם לא התחייבה כלפי מילואות ו/או כלפי שוכריה לבצע ביקורת כניסה ויציאה של משאיות ו/או מטענים ו/או מכולות מהמתחם וכי מעולם לא נתבקשו שומריה לבדוק תעודות משלוח ו/או אישורי יציאה. אף פניית מילואות לחברת גליל מערבי, בהקשר זה, לא הביאה לשינוי בעניין.

רמי רז תמך בעדות זו והשליך את יהבו על מכתבו של מר איתן שפר, שנשלח לגליל מערבי ביולי 2004, ואשר לפיו הומלץ לה לפעול לפי נוהל הוצאת סחורה מהמתחם, אלא שזו לא עשתה מאום ולא הבהירה לשומרים כיצד עליהם להבחין בין יציאה חוקית של משאית מהמתחם ליציאה אסורה.

1. במחלוקת עובדתית זו בין הצדדים, מבכרת אני את גרסתן של הנתבעות וקובעת כי לא היה נוהל, בין כתוב ובין אחר, המחייב את שחף לבדוק את המשאיות לפני יציאתם מהמתחם. גם בפועל היא לא בדקה אישורי יציאה והדבר היה ידוע או צריך להיות ידוע לחברת גליל מערבי.
2. הטענה בדבר קיומו של נוהל כאמור הועלתה באמצעות שניידר, "קצין בטיחות" בחברת גליל מערבי. בחקירתו הנגדית, הסביר שניידר כי במסגרת תפקידו הוא אחראי על בטיחות רכבי החברה, הדרכת נהגים, הכנסת רכבים למוסך והוצאתם ובדיקת המתחמים מבחינת הבטיחות לרכב (שורות 2-3 עמ' 10). קביעת נהלי השמירה במקום ו/או יישומן לא היו במסגרת תפקידיו (שורות 9-12 עמ' 14 לפר') והוא לא נהג להוציא אישורי יציאה למשאיות (שורה 17 עמ' 13). בעלי התפקיד שהיו אחראים על האבטחה בגליל מערבי, במועדים הרלוונטיים לתביעה – כך העיד שניידר - היו "אלון ומר אבנט" (שורה 15 עמ' 10 לפר') ושני אלה לא זומנו למתן עדות !

שניידר לא ידע בחקירתו ליתן תשובות, באם היה נוהל כתוב המסדיר את כניסת ויציאת המשאיות מהמתחם (שורה 14 ו- 31 עמ' 7, שורה 4 עמ' 8) וכל אשר ידע לומר הוא כי השומרים נהגו לפי נוהל "מסוים" (שורות 23-26 עמ' 12). איזה נהל ומתי החלו לפעול לפיו, ללא ממש ידע להשיב.

הוא אף נשאל מדוע לא צירף את הנוהל הנטען והשיב כי לא מתפקידו לצרפו, אם כי תפקידם של מנהל החברה ומנהל התפעול (שו', 8, עמ' 8).

1. מנגד, העיד מר בן משה, המפקח על השומרים בזמנים הרלוונטיים לתביעה מטעם שחף (עד לשנה האחרונה), כי היה נוהל יציאת משאיות לחברות אחרות שהיו במתחם מילואות ולא לחברת גליל מערבי. הוא אף הסביר כי בביקורות פתע, שהוא היה עורך באופן אישי, היו הרבה מריבות בין השומרים לבין נהגי גליל מערבי, אשר לא הסכימו כי יעצרו אותם ויעכבו אותם בבדיקות (שורות 22 ואילך, עמ' 22).

עדותו זו, בדבר העדר נוהל בדיקת מטענים לחברת גליל מערבי, נתמכה בעדותו של מר רז מטעם מילואות ועדויותיהם נמצאו אמינות.

1. תמיכה בגרסתן של הנתבעות, בהקשר זה, ניתן למצוא בפגישה שהיתה בין הצדדים ביום 19.7.2005, שכן מ"סיכום הפגישה" עולה כי הצדדים ביקשו "להגדיר" הנחיות ונהלים ואין בו כל אזכור ו/או הפנייה לנהלים קיימים כלשהם, דבר המנוגד לטענת שניידר בדבר רענון נהלים. אף מועד כניסתן לתוקף של הנהלים, יום 19.7.2005 החל משעה 12:00, תומך באמור.

ולהלן הנוהל המלא:

"לאחר העמסת מכולה ממתחם מילואות, יקבל הנהג תעודת משלוח מאלון. הנהג יחתום על תעודת המשלוח וביציאה משער מילואות, ימסור הנהג את תעודת המשלוח לשומר בשער.

השומר יזהה את מס' הרכב, מס' העגלה, ומס' המכולה לפי הרשום בתעודת המשלוח ויאפשר לרכב לצאת מהמתחם.

הנוהל הזה יעבוד 24 שעות ביום, בשעות שאלון (נציג גליל מערבי) לא יהיה במתחם (שעות הלילה) הנהג ייקח את פרטי התעודה (מס' המכולה ומס' העגלה) וירשום על גבי שטר המטען של גליל מערבי את כל הפרטים ויחתום על תעודת המשלוח אצל השומר ורק לאחר שהשומר יזהה את מספר המכולה ומספר העגלה יוכל הרכב לצאת מהמתחם.

עגלות ריקות בשעות שאין נציג של גליל מערבי (שעות הלילה) נהג יוכל להוציא רק על פי רשימה שישאיר הנציג אצל השומר בשער בעוזבו את המתחם. עגלות שלא יופיעו ברשימה ללא תתאפשר יציאתן מהמתחם.

אלון (נציג גליל מערבי) כל בקר בהגיעו למתחם יאסוף את תעודות המשלוח מהשומר בשער וביציאתו מהמתחם (בשעות הערב) ישאיר לשומר את תעודות המשלוח ורשימת העגלות הריקות להמשך פעילות הלילה".

מדובר בנוהל שהוכן ע"י חברת גליל מערבי (זה גם הודפס על נייר הלוגו שלה) וחתום ע"י מר נתן אבנט, מנהל התפעול בחברה והרושם המתקבל מתוכנו ומלשונו הוא כי זה יועד למלא חלל, בכל הקשור לנהלי יציאת משאיות ולא בא לרענן נהלים קיימים.

חשוב להדגיש בהקשר זה כי נוהל היציאה מטיל משימות על עובדים בחברת גליל מערבי (למשל, אלון), מה שמלמד על הצורך בשיתוף פעולה בין שתי החברות, גליל מערבי ושחף לצורך יישומו ואם אכן היה נוהל דומה (ולאו דווקא זהה ו/או בכתב), לפני אירוע הגניבה, אזי אין לי אלא לתהות מדוע לא זומנו, עדים כלשהם מטעם חברת גליל מערבי, כדי להעיד על חלקם ביישומו.

1. גם מכתבו של מר שפר, אשר דבר משלוחו לא הוכחש ע"י חברת גליל מערבי, תומך במסקנתי דלעיל.

מדובר במכתב שנשלח כשלושה חודשים לאחר תחילת השכירות ועניינו "התנהלות מגרש מכולות שבאתר מילוסיב" (מכתב מיום 6.7.2004, נספח ד' לתצהירי שחף).

בסע' ב למכתב נרשם: "נוהל הוצאת מכולות מיום שישי בצהרים ועד מוצ"ש – מאחר ואנו למודי ניסיון בהוצאת מכולות בשבת שבתוכן סחורה, ולאחר מכן התברר שהמוציא הוא גנב וכל התכולה של המכולות פשוט נגנבה, יש נוהל הוצאת סחורה מאתר מילוסיב והוא: ביום שישי עד הצהרים מקבל השומר שבשער דו"ח בו רושמים מספר הרכב, שם הנהג, מס' המכולה, התכולה שבמכולה. במקביל לידע אותי על הוצאת המכולה בשבת. הנוהל הזה חשוב לשמירה על הציוד הסחורות שבאתר והוא בא לשמור גם עליכם".

בן משה העיד כי משלוח המכתב לא הביא לכל 'תזוזה' אצל חברת גליל מערבי ולא היתה כל פנייה אליהם בעניין נוהל כזה או אחר, אלא לאחר הגניבה ולמעשה גם מר שניידר לא טען לקשר כלשהו בין הנוהל אליו טען לבין המכתב ו/או כי חברת גליל מערבי פנתה לגורם כלשהו לאחר קבלת המכתב.

לא נעלם מעיני כי המכתב מתייחס לנוהל ב'ששי – שבת', ואולם אני סבורה כי לא ניתן ללמוד ממנו כי ביתר ימי השבוע קיים נוהל למשאית של חברת גליל מערבי, שכן אם היה קיים מדוע צריך להבחין את ימי ששי – שבת ולנהוג לפי נוהל שונה. סבורתני כי הדגש היה על ששי – שבת, נוכח הסיכון ומקרי גניבה שהיו דווקא בסופי שבוע ועל כך יעיד המשפט "...מאחר ואנו למודי ניסיון בהוצאת מכולות בשבת שבתוכן סחורה..".

1. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובעת בדבר קיומו של נוהל שחייב את השומרים בשער המתחם לבדוק תעודת משלוח ואישור יציאה, כתנאי להוצאת מטענים של גליל מערבי מהמתחם.

מה היא אם כן מהות השמירה המוסכמת בין הצדדים? האם זו הופרה?

1. לאחר שנדחתה טענת התובעת בדבר קיומו של נוהל המחייב את שחף בדיקת תעודות משלוח ואישור יציאה של המשאיות, יש לבחון מהי מהות השמירה שסוכמה בין הצדדים ומה טיב השמירה שהיתה בפועל.

נחל את דרכינו בהסכם מילואות - שחף

1. מילואות שכרה את שירותיה של שחף אבטחה לשמירה על השטחים שברשותה. ההסכם הראשון ביניהן נחתם בשנת 1990 והוכתר "הסכם שמירה ואבטחה". ההסכם צורף כנספח א' לתצהירי שחף והוא מתייחס, למעשה ל"מפעל" מילואות.

בסעיף 5 להסכם נקבע כי "בביצוע תפקידו יהיה השומר כפוף להוראות ולנוהלי ביצוע שימסרו לשחף על ידי קצין הביטחון של המזמין, או כל ממונה אחר שיקבע על ידי המזמין מעת לעת ושחף תשקוד על כך ותהיה אחראית לכך על ידי הוראות והדרכה מתאימים ומתמידים כי כל השומרים שיועסקו על ידה יתודרכו בדבר ההוראות המחייבות והעדכניות החלות על השומר לצורך ביצוע תפקידו והיא תדאג לכך כי השומרים יבצעו את תפקידם באופן יעיל ומקצועי ויפעלו במיטב יכולתם להגן על הרכוש בנשמר על ידם ולמלא אחר ההוראות הנ"ל".

1. מיד אציין כי איני מקבלת את טענתו של מר רז, לפיה "הממונה" מטעם מילואות, עפ"י ההסכם, הוא למעשה מנכ"ל שחף. (עדותו של רמי רז, שורות 1-4 עמ' 28 לפר'); מעדותו, דווקא נראה כי "הממונה" מטעם מילואות לא היה אחר מאשר הוא עצמו וכי שומרי שחף היו כפופים להוראות ונהלים שנמסרו להם על ידו ואשר נקבעו ע"י מילואות, כאמור בסעיפים 5 ו- 16 להסכם השמירה.

רמי רז העיד כי הוא המחזיק בתיק הביטחון במילואות וכי הוא חתם על ההסכם עם שחף מיום 27.1.2005 המאריך את ההסכם הקיים (שורות 23-24 עמ' 28 לפר'). שמו של זה הופיע על מפרט שמירה וביטחון מיום 1 נובמבר 2004 ומעדותו עולה כי הוא קבע את מספר השומרים ששמרו במתחם (שורות 25-26 עמ' 28 לפר') וכי גליל מערבי יכלה לפנות אליו ולבקש למסור נהלי עבודה לשומר. הוא אף העיד כי שומר שחף לא אמור להיענות לדרישות גליל מערבי וההנחיות לשומר הן אך ורק דרך חברת שחף, כאשר מילואות מנחה אותה מעת לעת (שורות 4-7 עמ' 29 לפר'). כל פנייה של חברת גליל מערבי להסדרים כלשהם עם השומרים צריכה לעבור דרכו והוא היה מעבירה לשומרים (שורות 24-26 עמ' 30 לפר').

1. ומה קבעו הוראות ההסכם החדש/"הסכם הארכה" ?

לתצהירי שחף צורף הסכם בין מילואות לשחף, שנחתם ביום 27.1.2005, לפיו הסכימו הצדדים על המשך התקשרות לתקופה נוספת בהתאם לתנאי הסכם השמירה משנת 1990, בכפוף לשינויים בהסכם המשך ולפי מפרט שמירה וביטחון מיום 1 בנובמבר 2004.

בסעיף 1 להסכם מיום 27.1.2005 התחייבה שחף לספק שירותי שמירה בהתאם למפרט 1 נובמבר 2004, שמירה ובטחון (נספח ג' לתצהירי שחף). בהתאם לסעיף 2 למפרט, נדרשה שחף להציב שני שומרים באתר מזרח. אחד בשער – 24 שעות (שתפקידו היה גם שקילת מטענים) והשני לסיור רגלי 24 שעות. המפרט התייחס גם לאתר מערבי של מילואות וכלל דרישה לסיור רכוב לילי במשך 12 שעות בין שני האתרים (המזרחי והמערבי).

בסעיף 3 למפרט השמירה ותחת הכותרת "דרישות נוספות" נדרשה שחף להכין תיק שמירה ואבטחה לכל חצר או לחילופין לעדכן תיקים ונהלים קיימים (סע' 3.ג למפרט).

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כולל גליל מערבי, כי הוסכם על הצבת שני שומרים, אחד בשער ואחד לצורך סיור רגלי ודומה כי אין מחלוקת כי ברגיל, זה מה שבפועל היה. השאלה, מה היה תפקידם של אותם שומרים.
2. ובכן אילו היה מוגש לתיק ביהמ"ש עותק מאותו 'תיק שמירה', עליו סיכמו הצדדים בהסכם ההארכה, היה בכך כדי להאיר את עינינו בדבר ההנחיות הפרטניות שניתנו לשומרים, אבל זה לא הוגש וספק אם היה תיק כזה, בזמנים הרלוונטיים לאירוע הגניבה. אדרבא, בהתאם לעדותו של מר בן משה, בשנת 05 לא היו נהלים כתובים לשומרים (שו', 13, עמ' 22).

מכאן, אין לנו אלא ללמוד על מהותה של השמירה שהיתה קיימת בפועל מעדויות הצדדים.

1. מר בן משה, מטעם שחף, העיד בכל הקשור למשאיות של גליל מערבי, כי לכל משאית היה לוגו (ושניידר אישר זאת בעדותו, שו' 16, עמ' 12) ואם השומרים הכירו את נהג המשאית, הם נתנו לו לצאת מהמתחם ללא בדיקה. אם השומר לא הכיר את הנהג, היה בודק אם יש לו תעודת משלוח, בודק אם התעודה מתאימה מבחינת הזמנים ונותן לו לצאת (שורות 11-20 עמ' 19).

בן משה נשאל אם עוצרים את הנהג רק אם לא מכירים אותו והשיב כי "זה נכון ולא רק כלפי גליל מערבי" (עמ' 21 שורות 9-10) וכי רכב זר לא יכול להיכנס למתחם ללא בדיקה. (עמ' 17 שורה 18).

הוא הבהיר כי "המקרה שבו השומר שעומד בשער עוצר משאית של גליל מערבי, זה רק כשהוא בעצם לא מכיר את הנהג" (שו' 19, עמ' 19).

כן העיד כי במתחם בוצעה בדיקה תקופתית אחת לשבוע – שבוע וחצי. מדובר בבדיקה מדגמית כלפי כל המשאיות במתחם ולפי עדותו "עושים פריסה בכל השערים של מפעלי מילואות ואז אנו מביאים שמירה חיצונית. בדיקה מדגמית שעושים במילואות מזרח עושים את זה כמה שעות ביום. עושים בדיקה כללית לרכבים, גם בכניסה וגם ביציאה, בודקים אם יש סחורה שאין עליה קבלה של יציאה או דברים כאלה" (שורות 10-18 עמ' 17 לפר').

1. מר חיו דרור, סמנכ"ל שחף, נשאל אם ידע על נוהל לפיו רק נהג לא מוכר נעצר ונבדק והשיב "אני יודע שלא עוצרים את כל הנהגים". (שורות 15-16 עמ' 24 לפר'). בחקירתו הדגיש כי לא ניתן לשמור על כל הסחורה של כל המתחם ושל כל השוכרים בו, כי אין קשר ישיר עם השוכרים ומכאן שאינם יכולים לחייב אותם לעצור לבדיקה ובהמשך "אנחנו היינו אמורים לשמור על הסדר הכללי, על המתחם עצמו. שהגדרות שלמות. שאין דברים חריגים, שאין שריפות" (שו' 7, עמ' 25).
2. מר רמי רז, מטעם מילואות, העיד כי לגבי השמירה בשער, השומר חייב לזהות כל רכב הנכנס ויוצא מהמתחם. הזיהוי היה מבוצע דרך מדבקת הלוגו של גליל מערבי או ע"י היכרות עם נהג הרכב/המשאית. מר רמי רז העיד כי אם היו צריכים לעצור כל כלי רכב אז לא הייתה תנועה שם. רק מעת לעת יש ביקורת פתע וכל רכב שנכנס ויוצא הוא נרשם (שורות 10-18 עמ' 29 לפר').
3. ניתן לומר שעדויות אלה, לגבי זיהוי רכבים הנכנסים ויוצאים מהמקום ובדיקת רכבים זרים או נהגים לא מוכרים לשומרים, נתמכו בעדותו של מר שניידר עצמו (שורות 16-8 עמ' 12) (שורות 23-24 עמ' 12), כאשר בהקשר זה יצויין כי לפי עדותו של שניידר היתה תנועה ערה במתחם של משאיות גליל מערבי, כאשר לעתים היו נכנסות, 10 -20 משאיות ביום ולפעמים 50 (שו' 12, עמ' 12).
4. עדויות הנתבעות בדבר השמירה המוסכמת ביניהן, אמינות עלי לחלוטין. העדים מסרו עדויות סדורות, עקביות ותואמות אחת את השנייה ולשיטתי מדובר בגרסה הגיונית נוכח גודלו של המתחם, תנועת המשאית שיש בו וכוח האדם שהוצב (ובל נשכח כי השומר בשער שוקל גם מטענים).

מכאן אני קובעת כי במסגרת היחסים החוזיים בין מילואות לשחף, וכל עוד אין הוראה ספיציפית למפעל מסוים, שומריה של אחרונה זו אמורים היו לבדוק, בעמדת השער, משאיות 'זרות' בלבד. משאיות עם הלוגו של חברת גליל מערבי ונהג מוכר שלה, לא היו עוברות בדיקה. כך סוכם וכך היה בפועל.

1. השאלה, איפוא, אם שמירה זו עונה על תניות ההסכם בין חברת גליל מערבי למילואות.
2. עפ"י ההסכם בין חברת גליל מערבי למילואות, מיום 10.5.2004, מילואות השכירה לגליל מערבי שטח של כ- 6,000 מ"ר לצורך אחסון מכולות (סעיף 1 להסכם, נספח 1 לתצהיר התובעת).

בסעיף 2 להסכם נקבע כי גליל מערבי תשלם 0.6$ עבור מ"ר לחודש ובסעיף 3 נקבע כי "התשלום האמור בסעיף 2 יהיה תמורת השכירות, הארנונה והשמירה".

בסעיף 6 להסכם נקבע כי מילואות מתחייבת לאפשר לחברת גליל מערבי אפשרות לכניסה ויציאה מהשטח המושכר, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע ובסעיף 5 כי לגליל מערבי תהיה זכות לבנות גדר סביב השטח המושכר.

1. בהסכם אין פירוט אודות שירותי השמירה שהתחייבת מילואות לספק ואין לנו, לצורך למידה על ההסכמות שהיו בין הצדדים, אלא להתחקות אחר כוונת הצדדים במעמד חתימת ההסכם.

אלא מאי, אין לפנינו כל גרסה מטעם גליל מערבי/התובעת בדבר נסיבות חתימת ההסכם, שכן מר שניידר העיד, באופן ברור, כי לא היה קשור לחתימה על ההסכם וכי אינו יכול להעיד על כוונת הצדדים לגביו. המנכ"ל אמיר מיכאלי ומנהל התפעול אבנט נתן הם אלה שחתמו על הסכמים בעבר (שורות 23-27 עמ' 10 לפר', שורות 17-18 עמ' 11 לפר'), כך העיד שנייר, ושני אלה לא זומנו.

מנגד, מר רז אשר חתם על ההסכם מטעם מילואות, העיד אודות כוונת הצדדים בעניין וכך נמסר מפיו: "מסגרת השמירה שהתחייבנו למי ששוכר את השטח, להבדיל ממפעל, שיש שומר 24 יום ולילה בשער. בשער יש מחסום כזה או אחר שהוא נסגר והשומר פותח וסוגר לנכנסים ויוצאים ויש סייר שעושה אחת לכמה זמן סיורים מסביב. כדי לוודא שהוא נמצא סידרנו לחצנים אלקטרוניים ע"מ לוודא שהוא אכן עושה את הסיבוב" (שורות 17-20 עמ' 27 לפר').

עדות זו של מר רז, בדבר השמירה שסוכמה עם גליל מערבי, לא נסתרה ואף נתמכה ע"י יתר הראיות בתיק. גם שניידר, העיד כי "למיטב זכרונו" במתחם מילואות הוצבו שני שומרים של שחף, בכל רגע נתון, האחד שומר בשער הכניסה, והשני, מסייר בכל רחבי המתחם.

משתיקתו של הסכם השכירות, הסכם ששירותי השמירה הם טפלים לו וחלק מהשירותים הכללים שמקבלים מהמשכיר, ועדותו של רז, ניתן ללמוד כי "השמירה" אליה התכוונו הצדדים (גליל מערבי ומילואות( הינה השמירה הקיימת ממילא במתחם. בהקשר זה יש לזכור כי חברת מילואות משכירה, מעת לעת, שטחים לשוכרים שונים ויש הגיון בכך שהשמירה שהיא מתחייבת ליתן לאותם שוכרים הינה אחידה ונגזרת של הסכם השמירה שלה עם שחף, השומרת על כל המתחם.

1. ראייה נוספת המחזקת את האמור הינה הוראת סע' 5 להסכם (בין גליל מערבי למילואות) המאפשר לחברת גלילי מערבי לבנות גדר סביב השטח המושכר, מה שמלמד שמבחינת מילואות, היא מספקת את השמירה הכללית הקיימת ממילא, וככל שגליל מערבי מעוניינת בשמירה קפדנית יותר, רשאית היא לגדר את השטח המושכר.
2. המסקנה היא, איפוא, כי מילואות סיפקה לחברת גליל מערבי את שירותי השמירה אליהם התחייבה בהסכם ואי בדיקת אישורי יציאה של המשאיות אינה נחשבת להפרה של ההסכם. בשאלה הפרטנית, באם יש באירוע הגניבה, כדי ללמד על הפרת החוזה ע"י מילואות (למקרה ששחף אפשרה יציאת משאית זרה ללא בדיקה) אדון בהמשך אגב הדיון בשאלת הרשלנות של הנתבעות.

תחולת חוק השומרים

1. הצדדים חלוקים בשאלה, אם שחף שימשה "שומר שכר" במתחם, שכן אם התשובה לכך היא חיובית, תוטל עליה אחריות מוגברת בהתאם לסע' 2 לחוק. הבה נבחן מקרוב את השאלה;
2. שמירה מוגדרת בחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן "החוק") כהחזקה כדין של נכס שלא מכוח בעלות.

סע' 2 (ב) לחוק השומרים, מטיל אחריות חמורה על "שומר בשכר" בקובעו כי אחראי הוא "לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן".

לא כל מי שעיסוקו בשמירה הוא "שומר" כמשמעותו של ביטוי זה בחוק השומרים. גם שומרים מקצועיים שתפקידם להשגיח על הנכס, עשויים שלא להיות כפופים לחוק. כך נקבע בפס"ד שניתן ברע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן פס"ד "תמנון").שם נקבע, ע"י הנשיא (כתוארו אז) ברק, כי "שמירה" הינה "האחריות בגין אובדן הנכס או ניזקו, אותה מטיל המחוקק על המחזיק נכס כדין שלא מכוח בעלות כלפי בעל הנכס" (ההדגשה לא במקור). (ראו גם ש' רנר "חוק השומרים, תשכ"ז- 1967" פירוש לחוקי החוזים).

במקרה של פס"ד תמנון, שהגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון בגלגול שלישי, לאחר שביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור שהוגש על פסק דינו של בימ"ש השלום שהורה על דחיית התביעה נגד חברת השמירה, דובר בפריצה למגרש שבו הוצבו שני שומרים מטעם חברת השמירה.

בבוחנו את תחולת חוק השומרים, קבע ביהמ"ש כי אין כל קושי באפיון המגרש כ"נכס" (בהתאם לסע' 1 לחוק). השאלה העיקרית ניסובה סביב מונח "החזקה" המאפיינת את השמירה. למונח זה, כך קבע ביהמ"ש, יש ליתן פרשנות המגשימה את תכליתו של חוק השומרים ועל כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתה של ה"חזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק.

בהמשך נקבע כי ההחזקה כמקור לאחריות מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר, כאשר שאלה זו קשורה גם בשאלה אם מוצדק להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר.

1. וכיצד, אם כן, בוחנים שאלת ההצדקה בהטלת האחריות ?

ביהמ"ש קבע כי כאשר הקשר בין הצדדים מושתת על הסכם, הרי שיש לבחון את הוראת ההסכם ואת ההסדרים שנקבעו בו לעניין הפיקוח על הנכס. בהעדר הוראות בחוזה, יש להשיב על שאלת זו על פי העיקרון הכללי של תום הלב.

בהקשר זה אני מפנה למאמרו של מ. חשין "שמירה ושומרים – לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967", משפטים ג (תשל"א-תשל"ב) 137, שם בעמ' 167 נכתב :

"השאלה היא, אם היחסים בין הצדדים ....מצדיקים הטלת אחריות מוגברת. גם כאן, כבעניינים אחרים בחוק השומרים, יתפרש מיבחן הכוונה מכללא: אם אך יסכימו הצדדים מפורשות, תהיה אחריות השומר כאשר יקבעו ביניהם..... השאלה היא איפוא, אם בהעדר הסכמה יהיה זה נכון וצודק, בנסיבות העניין, לחייב את השומר באחריות מוגברת. לעניין זה נודע משקל רב, אפשר משקל מכריע, לכוונת הצדדים."

1. התשובה, במקרה של תמנון, לשאלת ההצדקה היתה נגזרת של הנתונים שהוכחו לפני ביהמ"ש. שם דובר על מגרש שאורכו 350 מטרים ורוחבו 250 מטרים ובו מחסנים וציוד. המגרש גודר בחלקו בגדר אבן, ובחלקו בגדר רשת מברזל ובו הוצבו שומרים מטעם חברת שמירה, כאשר בין חברת השמירה למבוטחת נערך הסכם שמירה ונקבעו נוהלי שמירה. על סמך תשתית עובדתית זו, נפסק :

"המערערת לא החזיקה במגרש ובמחסנים באופן שניתן לאפיין החזקה זו כשמירה הגוררת אחריה אחריות מוגברת. שני שומרים שמרו על מגרש ובו מחסנים וחפצים רבים. השמירה באתר לא היתה היקפית כל העת. השומרים היו מצויים, במשך רוב זמן שמירתם, בשער אחד באתר - הוא השער הצפוני. אין מחלוקת כי משער זה לא קיים קשר עין עם מחסן החברה שנפרץ. בהסכמת החברה צומצם מספר הסיורים שעל השומרים לערוך לשלוש פעמים במשמרת...המערערת לא היתה אמורה לדאוג לגידור האתר, או לתקינות נקודות הביקורת במקום. החברה היתה אמורה לדאוג לאלה. בחינה זו של ההסדרים החוזיים שנקבעו בין הצדדים אינה מתיישבת כלל ועיקר - לא מבחינת גמירת דעתם של הצדדים ולא מבחינת ההגינות המתחייבת - כי תוטל על המערערת אחריות מוגברת אשר תחייב אותה לפצות את החברה על כל נזק למחסנים ולתחולתם למעט נזקים שנגרמו על ידי נסיבות שלא היה ניתן לצפותן מראש. נהפוך הוא: מהיחס החוזי שבין הצדדים מתבקשת המסקנה כי על המערערת מוטלת האחריות לפיצוי החברה רק על אותם נזקים שנגרמו בשל רשלנותה. מכיוון שכך, אין להטיל אחריות על המערערת מכוח חוק השומרים." (שם, בעמ' 823).

1. דומה כי קביעה זו, והיסודות עליה היא נשענת, יפים לענייננו.

ברובד הראשון, יש לקבוע כי הטלת אחריות על שחף, מכוח חוק השומרים, הינה נגזרת של המערכת החוזית בינה לבין מילואות ושל כוונות שתיהן ביחס לשמירה המוסכמת והמבוצעת בפועל (וכבר קבעתי כי מתכונת השמירה בפועל תאמה את המוסכם). מערכת היחסית החוזית בין גליל מערבי למילואות, אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה, בעיקר מפני שקבעתי כי בין שתי אלה סוכם כי השמירה שתינתן הינה השמירה הקיימת בפועל במתחם (אותה שמירה מוסכמת בין שחף למילואות).

ברובד השני, שהינו בחינה של רמת השליטה של שחף באתר/מתחם לנוכח השמירה הקיימת המוסכמת ובחינה של השמירה על פי אמות המידה שנקבעו בפס"ד תמנון, אני קובעת כי עמידה על הפרטים מקרוב מלמדת כי אין זה מוצדק, בנסיבות הקיימות, להטיל את האחריות המוגברת של "שומר שכר" על שחף.

תחילה יודגש כי מדובר במתחם גדול, המשתרע על 230 דונם (עדותו של רז, שו' 7, עמ' 27). המתחם מגודר, באופן חלקי, בגדר בגבהים שונים (עדות בן משה, שו' 14, עמ' 15) וכבר קבעתי, על סמך עדויות הצדדים, כי הגדר בחלקה היא מרשת שניתן לשטח אותה (באופן המאפשר מעבר גם של משאית ו/או רכבים גדולים). שמירה בשער, על ידי שומר אחד שבין היתר עליו לשקול את המטענים ושמירה היקפית רגלית של שומר נוסף, כאשר היקף המתחם הינו מעל 2.5 ק"מ ודאי שאינם מבטיחים שליטה מלאה במתחם בכל נקודה ונקודה ובכל זמן נתון.

האם ניתן לצפות כי השומר, שעורך את הסיורים הרגליים, יבחין במה שמתרחש במתחם גדול זה בכל זמן נתון? ובהנחה כי הוא עורך סיורים היקפיים ברצף, משך 24 שעות ׁ(ומעדותו של בן משה ניתן להבין כי לא כך הוא המצב), האם בכלל נבדק כמה זמן יידרש על מנת להשלים 'סיבוב' אחד ? ומה אם הוא נמצא בקצהו הצפוני של הגדר, מי יפקח על הדרומי וכמה זמן יידרש עד ששוב יגיע לחלק הדרומי ויבחין במה שמתרחש שם ? האם אופן השמירה מבטיח קשר עין בין מיקומו של השומר המסייר לבין האזור ממנו בוצעה הגניבה (בהנחה כי יודעים היכן זה) ?!!

.... עוד ועוד שאלות ניתן להעלות ביחס לשומר המסייר וגם ביחס לשומר בשער, שאלות שמראות כי הצדדים לא התכוונו ולא ציפו כי ע"י הצבה של שני שומרים (בנוסף לשלישי שמצטרף בלילה), תושג שליטה מלאה של שחף בכל האזור ובכל שעות היממה.

מעדותיהם של דרור חיו ושל רז ניתן להבין כי השמירה שהיתה הינה נגזרת, בין היתר, של שיקולים תקציביים של מילואות ושל סדרי עדיפויות שלה. הטיב מר רז להסביר זאת, בחקירתו, באומרו "...זה שאלה של כמה עלות אני מוכן להשקיע בשמירה. היות שרוב התוצרת היא לא יקרה, אז רמה של 2 שומרים היא מספיקה ברמת הסיכונים הנמצאים שם" ובהמשך, לעניין דרישות מילואות משחף "אני חושב שרוב הבקשות המיוחדות הגיעו ממני – לכל בקשה יש ערך כספי. ברגע ששחף רוצה להוסיף שומר זו הוצאה נוספת עבורי..." (שורות 22 ואילך, עמ' 29).

והינה תשובותיו של דרור, בחקירתו הנגדית, ביחס למספר השומרים במתחם, משלימה עדותו של רז. וכך השיב "מי שקובע את כמות השומרים זה הלקוח. אנו מקבלים את התמורה לשירותים שמבצעים מחב' מילואות פר שומר ופר שעת שמירה" (שו' 28, עמ' 24).

ובהמשך "אין סוף לסידורי האבטחה. היינו שמחים שיהיה עוד שומר....מי שהחליט זה היה מלואות" (שו' 12, עמ' 25).

למעשה, מטיב היחסים בין מילואות ושחף ניתן להבין כי הצדדים הבינו והסכימו כי השמירה שהוצבה אינה משיגה שליטה מלאה של שחף במתחם. מילואות השלימה עם הדבר משיקולים כספיים ולנוכח רמת הסיכון הקיימת ושחף השלימה והסכימה כי זוהי "דרישת הלקוח". במערך זה, ברור כי לא היתה מידת שליטה המגעת כדי "החזקה" ואין זה מוצדק לחייב את שחף מכוח חוק השומרים.

1. לפני סיום פרק זה מצאתי להפנות לפס"ד דינו של בימ"ש המחוזי (ב"ש) בע"א 36801-04-11, אמקו ים בע"מ נ' צוות 3 בע"מ, בגדרו נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בימ"ש שלום, בכל הקשור ליישום אמות המידה שנקבעו בפס"ד תמנון וקביעתו כי אין תחולה לחוק השומרים בנסיבות שעמדו לפניו.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבחינה הנעשית הינה פרטנית ומותאמת לנסיבות ולעובדות של כל מקרה ומקרה ופסק :

"כפי שנמצא, בעובדות הספציפיות שעמדו בפני בית המשפט, בעניין "תמנון" , כך גם בענייננו, הסתבר, כי במתחם אמקו לא היתה שמירה היקפית ורצופה המכסה את השטח כולו, רוב הזמן השומר נמצא בעמדה קבועה המרוחקת, ומנותקת מבחינת קשר עין, ממיקום הרכוש שנגנב. צוות לא היתה אמונה על גידור האתר או התקנת תאורה, וכן – משום היבט, אין לגזור, שהמערך ההסכמי בין הצדדים העביר את החזקה והשליטה בשטח הגאוגרפי הנרחב, לידי אותו שומר בודד מטעמה של חברת השמירה".

ובהמשך:

"השקעה משמעותית יותר, של משאבים, ברכישת שירותי השמירה, מצד אמקו, היה בכוחה "לשדרג" את אופי השליטה וההחזקה של צוות באתר, באופן שהיה מחיל עליה את חוק השומרים, על האחריות המוגברת שבו, ובכך היתה מוקנית הגנה לאמקו מפני תביעת השיבוב, כולה או רובה. משלא נעשה הדבר, יש "מחיר" לאותו חיסכון והימנעות מהקצאת משאבים לתגבור השמירה וייעולה".

קביעות אלה, של ביהמ"ש המחוזי, מחזקות את הקביעה במקרה שלנו ויפות הן לענייננו.

1. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הייתה זו כוונת הצדדים להטיל על שחף אחריות מוגברת ומסקנתי היא שאין להטיל עליה אחריות מכוח חוק השומרים.

1. בסוף פרק זה אומר כי טענת התובעת לתחולת חוק הקבלנות – טענה אשר עלתה בסיכומיה בלבד – דינה להידחות שכן ההסכם בין חברת גליל מערבי למילואות הינו הסכם שכירות ולא הסכם למתן שירותים שמתייחס לנכס כזה או אחר.

רשלנות הנתבעות ו/או מי מהן

1. ועתה, לאחר שקבעתי כי אין תחולה לחוק השומרים, יש לבחון באם הנתבעות או מי מהן התרשלו כלפי התובעת. למקרה וייקבע רשלנות של מי מהן, יש גם לבחון כיצד הדבר משליך, אם בכלל על שאלת רשלנותה של הנתבעת השנייה.
2. מבלי להיכנס למודלים השונים בניתוח עוולת הרשלנות ובתמצית אומר כי, אם המטען נגנב בידי משאית זרה, הרי שיש בדבר כדי להצביע על רשלנותה של שחף והפרת חובתה למנוע יציאה של משאיות זרות מהמתחם כשאליהן מחוברים נתמך ומכולה, שכן עדי שחף עצמם העידו כי חובתם לערוך ביקורת למשאית זרה שמבקשת להיכנס, וודאי כשזו יוצאת, מהמתחם.

גם לנתבעות עצמן היה חשוב להדגיש בעדויות כי הן אפשרו תנועה למשאיות רק אם זיהו אותן ועדיהן העידו כי משאית זרה לא היתה נכנסת למקום ללא בדיקה.

במקרה זו, ייתכן וניתן היה לחייב גם את חברת מילואות ברשלנות כלפי גליל מערבי, בכך שלא פיקחה על עבודתה של שחף ולא דאגה כי זו תבצע את תפקיד השמירה במוטל עליה ובהפרת ההסכם עימה בכך שלא סיפקה את השמירה הנדרשת.

1. מנגד, אם המטען נגנב בידי משאית מוכרת/של גליל מערבי, הרי שבמקרה זה איני חושבת כי ניתן לחייב את שחף בגין התרשלות בקיום חובת השמירה, שכן כפי שקבעתי לא היה נוהל שמחייב אותה לבדוק אישורי יציאה של מטענים/משאיותיה של חברת גליל מערבי ולא היה כל נוהל מטעם חברת גליל מערבי המאפשר לה להבחין בין יציאה מותרת של מטענים ליציאה שאינה כזו.

חברת גליל מערבי היתה מודעת היטב לסיכונים הקיימים ומכתבו של מר שפר מיידע אותה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בדבר התרחשות גניבות בעבר ואף דברי נציג חברת גליל מערבי, במפגש שהיה לאחר הגניבה, מלמד כי היא היתה ערה לסיכון הקיים ומודעת לו. מרגע שהיא ידעה על הסיכון, ידעה או היתה אמורה לדעת כי השמירה הקיימת במקום, אין בכוחה למנוע אותו, ולא דאגה למנוע אותו ע"י המצאת נוהל כאמור, הרי שאין מקום לחייב את חברת השמירה בגין התממשותו.

וכאן נשאלת השאלה, מדוע שחף לא הנהיגה את הנהלים של מפעלים אחרים במתחם גם על המשאיות של חברת גליל מערבי, אף ללא קשר להמצאת נוהל ע"י אחרונה זו, כי אז אולי היתה נמנעת הגניבה נשוא ענייננו.

התשובה היא, חוסר שיתוף פעולה מצידה של חברת גליל מערבי, הואיל ובדיקת משאיותיה ומטעניה מחייבת הצגת אישורי יציאה ואם החברה לא נוהגת לספק אישורים כאלה בידי נהגיה, הרי ברור ששחף לא תוכל לבדוק את המשאיות/מטענים. בהקשר זה העיד בן משה כי היו מספר מקרים בעבר בהם שומרי שחף ננזפו ע"י נהגים של חברת גליל מערבי על כך שהם מעכבים אותם ביציאה מהמתחם, לצורך ביצוע בדיקות אלו ואחרות.

מכאן, שגם אם שחף רצתה להקפיד בבדיקת המשאיות של גליל מערבי ולפעול בהתאם לנהלים שהועברו לה ע"י מפעלים אחרים באזור, הרי שהדבר לא היה מתאפשר אם חברת גליל מערבי עצמה, לא היתה דואגת לצייד את הנהגים שלה באישורים ובמסמכים הרלוונטיים ולא היתה משתפת פעולה עימה, בין היתר, ע"י מתן הנחיית מתאימים לעובדיה ונהגיה (גם כדי שיסכימו לבדיקות בפועל).

בהקשר זה אני מפנה לנוהל השמירה שנתבקש ע"י גליל מערבי לאחר הגניבה, ואשר מהווה מודל לשיתוף הפעולה הנדרש בכגון דא.

אי זימון השומרים לעדות

1. בטרם אמשיך בדרכי לקראת התוצאה הסופית, אעשה אתנחתא קצרה כדי לבחון את המשמעות הראייתית של אי זימון מי מהשומרים מטעם חברת שחף.
2. הגניבה נשוא ענייננו אירעה במועד לא ידוע, בין הימים 14.7.05 ועד 17.7.05 (בין הימים חמישי ועד ראשון). מאחר ובכל שעות היממה מוצבים שני שומרים במקביל (בנוסף לשמירה לילית שהינה לסירוגין בין מילואות מזרח למילואות מערב) ומאחר וכל משמרת שמירה היא בת 8 שעות (ראו עדותו של בן משה) אזי בפרק זמן של 24 שעות עובדים במשמרות 6 שומרים.

בין אם בפרק הזמן, שבין 14.7.05 ל- 17.7.05 עבדו, מדי יום, 6 שומרים קבועים ובין אם התחלפו, הרי שראוי היה כי חברת שחף תזמן מי מטעם השומרים בפרק זמן זה, ואף במצב האופטימאלי היתה מזמנת את כל השומרים. זימונם לעדות היה נדרש, בין היתר, כדי לבוא ולהעיד כי הנוהל המוסכם, עליו העידו בן משה ורז, לפיו משאית זרה לא נכנסת למקום לפני שהיתה עוברת בדיקה, בוצע בפועל בימים הרלוונטיים וכי הם לא נוהגים לעזוב את עמדת השמירה במהלך המשמרת.

באותה מידה ניתן להתייחס ליומן אירועים, אשר בן משה העיד כי שחף מנהלת במקום. הצגתו של זה ייתכן והיה בה כדי ללמד על התייצבותם הסדירה של השומרים לעבודה ועל שמות השומרים שעבדו בפועל בימים הרלוונטיים לאירוע הגניבה, ואולם ביחס ליומן, בן משה העיד כי הוא נשמר שנתיים בלבד וכי הוא נגנז בחלוף תקופה זו מיום הגניבה. אומנם נראה כי ראוי היה ששחף תשמור את היומן לתקופה הרלוונטית, יותר מהמקובל, נוכח האירוע החריג שאירע, אך מנגד, ניתן לומר כי התביעה עצמה הוגשה בחלוף יותר מארבע שנים מיום המקרה וניתן אולי להבין את אי שמירת היומן ע"י שלף. מכל מקום, לא מצאתי לייחס חשיבות לעובדה זו, שכן לא ברור עד כמה קשור היומן לחוליות העומדות בבסיס המחלוקת דכאן.

1. תחילה נטיתי לחשוב כי המשמעות הראייתית של אי התייצבות השומרים לכך הינה חשובה, שכן מניין לנו לדעת כי השומרים בשער, בזמנים הרלוונטיים לאירוע הגניבה, מילאו את תפקידם, התייצבו למשמרת, לא נרדמו ולא עזבו את המקום לאורך כל המשמרת.

אומנם מר בן משה העיד כי תמיד יש שומר בשער וכי מדי פעם היה מגיע למתחם, כדי לפקח על עבודת השומרים, בהפתעה ומעולם לא 'תפס' שומר שאינו בעמדת השער, אבל בעדות זו לא סגי.

ואולם לאחר שקלא וטריא הגעתי למסקנה כי אין לעדותם של השומרים, השלכה על קביעותיי דלעיל ואבהיר :

הוצאת המטען דרך השער, כפי שכבר הובהר, יכולה להתרחש בשתי סיטואציות :

האחת, הוצאתה בידי משאית זרה; השנייה, הוצאתה בידי עובד/משאית של חברת גליל מערבי.

בסיטואציה הראשונה, אין משמעות לזקיפת אי העדת השומרים לחובת שחף, שכן בכל מקרה, קבעתי כי הדבר התאפשר, ככל שכך היה, עקב רשלנותה של שחף. בסיטואציה השנייה, בה קבעתי כי לא ניתן לחייב את שחף בגין התרשלות, עדותם של השומרים לא היתה רלוונטית, שכן בכל מקרה וגם אם השומר היה מתייצב בשער משך כל המשמרת, לא היה בדבר כדי למנוע את הגניבה, הואיל וממילא לא היה נדרש לבדוק אישור יציאה למשאית של גליל מערבי, ובלשון משפטית, הייתה קובעת כי אין קשר סיבתי בין רשלנותו במקרה של עזיבת השער (למשל) לבין אירוע הגניבה, שכן זה היה מתרחש בכל מקרה.

1. ובכן, לאי התייצבות השומרים אין השלכה לקביעתי בשאלת הרשלנות בשתי הסיטואציות דלעיל, עם זאת ייתכן ובאמצעות עדות פרטנית של השומרים אודות ההתנהלות והשמירה בימים הרלוונטיים, ניתן היה לשלול אירוע הגניבה באמצעות משאית זרה, כי אז ניתן היה לקבוע פוזיטיבית כי הגניבה אירעה באמצעות משאית מוכרת, והתביעה היתה נדחית על בסיס הקביעה כי הנתבעות לא התרשלו (שכן לא נדרשה כל בדיקה ביחס למשאית מוכרת). בהעדר התייצבות מטעם השומרים, וכפי שנראה להלן, התביעה נדחית בשל אי עמידת התובעת בנטל.
2. ומכאן לשאלה החשובה והמכריעה, כיצד יוכרע גורלה של תביעה זו נוכח התוצאות השונות אליהן הגעתי בכל אחת משתי החלופות?

האם התובעת עמדה בנטל ?

1. מהתשתית העובדתית שהונחה לפני, נוטה אני לקבוע כי הגניבה היתה דווקא בידי משאית מוכרת, זאת גם נוכח דברי נציגי החברה במפגש שהיה לאחר הגניבה, מתוכן הנהלים שהונהגו מיד לאחר המקרה ומעדותו של בן משה בדבר השמירה שהיתה בפועל במקום, לפיה לא אפשרו השומרים לכל משאית זרה לצאת מהמתחם ללא בדיקה.

ואולם ספק אם על סמך התשתית העובדתית בתיק ניתן לקבוע, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הגניבה היתה בידי משאית מוכרת, חרף ההתרשמות החזקה והאיתותים הרבים לכך שזה מה שהיה (וראו סע' 64 דלעיל).

1. חוזרת אם כן השאלה על מכונה, מה יכריע גורלה של התביעה, לנוכח האמור.
2. לכאורה, ניתן לומר כי אין לדרוש מחברת גליל מערבי, אשר לא היתה במקום בזמן אמת, להוכיח כיצד ובאיזה אופן אירעה הגניבה (והרי בשביל כך הוצבו שומרים) ומכאן שיש להעביר את הנטל אל שחף להראות כי לא התרשלה בביצוע תפקידה, אלא שלצורך העברת הנטל – כך מורה סע' 41 לפקודת הנזיקין – יש להראות כי התקיימו שלושה תנאים שנקבעו בסעיף. ואבהיר;
3. סע' 41 לפקודה קובע שלושה תנאים מצטברים, ואלה הם :

"(1) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק,

(2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו,

(3) אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

1. התנאי הראשון נוגע לסיטואציה בה מבקשים, למעשה, כי ביהמ"ש יסיק מסקנה על עובדה שאינה ידועה מתוך מסכת עובדות ידועה ולכן תנאי זה מחייב קיומה של עובדה לא ידועה. חוסר הידיעה הנדרש צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות).

בענייננו, ניתן לקבוע על נקלה התקיימותו של התנאי הראשון מבין השלושה, שכן לחברת גליל מערבי לא היתה יכולת לדעת כיצד ובאיזה אופן אירעה הגניבה.

1. לא כך ביחס לשני התנאים האחרים :

התנאי השני, "נזק שנגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו" ויסוד "השליטה" שבו דומה, במובן מסוים, ליסוד השליטה הנדרש להחלת האחריות מכוח חוק השומרים ומשקבעתי, במישור העובדתי, כי לא מתקיימת שליטה מלאה בנכס, אני קובעת כי לא מתקיים התנאי השני.

1. גם היסוד השלישי, כך אני סבורה, לא מתקיים (ודי באי התקיימותו של אחד התנאים, כדי למנוע את השימוש בסע' 41 לפקודה), שכן לא מן הנמנע, כאמור, כי הגניבה בוצעה בידי אחד העובדים של חברת גליל מערבי ומכאן שלא ניתן לקבוע כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה.
2. לעניין יישום סע' 41 לפקודה, במקרים דומים, מצאתי להפנות ל- 3 הדוגמאות הבאות, מפסקיתם של בתי המשפט :

• ע"א 3206/03 אלי בר בטחון בע"מ נ' כלל חברה לביטוח ואח'

באותו מקרה קיבל ביהמ"ש המחוזי (מרכז) ערעור שהגישה חברת שמירה על פסק דינו של בימ"ש השלום אשר קיבל את תביעת השיבוב שהגישה חברת כלל נגדה בגין נזקי גניבה, בטענה כי התרשלה בשמירה על הנכס.

באותו מקרה, המבוטחת הפעילה אולפנים לקולנוע וטלויזיה באתר המשתרע על 120 דונם בנווה אילן ובבעלותה היה צי רכב שכולל מאות כלי-רכב ומשאיות. לפי דרישת המבוטחת נעשתה השמירה באתר על-ידי שלושה שומרים ששמרו בשתי נקודות ספציפיות: שניים בשער הראשי ואחד בעמדת הכניסה לאחד המבנים שבאתר. כן שהה באתר מפקח מטעם המערערת שפיקח על השומרים ועל ביצוע עבודתם.

בימ"ש השלום קבע כי בנסיבות המקרה חל הכלל הדבר מדבר בעדו, ולכן הנטל להוכיח העדר רשלנות שגרמה לגניבה חל על המערערת, והיא לא הצליחה להרימו.

כאמור, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, תוך שקבע כי לא מתקיימים התנאים, השני והשלישי בסע' 41 לפקודת הנזיקין, וכך פסק :

"עסקינן באתר ששטחו 120 דונם שבחלקו הניכר לא היה מגודר במועד האירוע ובחלק אחר שלו הייתה גדר רעועה. באתר שהו שלושה שומרים של המערערת ומפקח מטעמה, וזאת לאחר שסיור קבוע שהיה בעבר בוטל בהוראת המבוטחת מטעמים כלכליים. ההנחיה של המבוטחת הייתה ששני שומרים ימצאו בשער הכניסה ושומר אחד באולפנים. הא - ותו לא.

יתר על כן. מחומר הראיות עולה שמפתחות המשאיות היו תלויים באחד החדרים וכל מאן דבעי יכול היה לקחתם וכן שלא היה קשר עין בין עמדות השמירה ובין מקום חניית המשאיות. בנסיבות אלו לא ברורה קביעתו של השופט הנכבד ששומרי המערערת שהו בכל שטח האתר ועשו כן תוך שליטה עליו. כך גם לא שוכנענו שהאירוע מתיישב עם המסקנה שהמערערת התרשלה יותר מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה".

• אפנה גם לע"א 57,59,61/60 ירקוני נ' דשנים וחומרים חימיים בע"מ ואח', פ"ד טו 860.

באותו מקרה, דובר בעובד של חברת דשנים שעמד בתוך קרון של רכבת שהיתה על פסים, והטעין לתוכה שקי חומר גולמי. קטן שהתקרב דחף את הקרון, השקים נפלו על העובד והביאו לפגיעתו באופן קשה. העובד תבע פיצויים, מחברת דשנים ומרכבת ישראל, כשהוא נסמך על הוראת סע' 54 לפקודת הנזיקים האזרחיים (סע' 41 היום).

כב' השופט ויתקון קבע כי בשלב זה, אין הנתבע חייב להוכיח כלום :

"...אך טוב יעשה, אם יצביע על אפשרויות שונות ויטען ויסביר לבית המשפט...כי לא פחות קרוב הוא להניח, שהמקרה קרה מסיבה אחרת, ולאו דוקא עקב רשלנותו...בדרך זו הלכה הרכבת. בשלב זה לא היה עליה להוכיח את רשלנותה של דשנים; די היה בשבילה לשכנע את בית המשפט בדבר שלילי, גרידא, דהיינו שניתן להסביר את קרות המקרה על ידי רשלנות אפשרית מצד דשנים לא פחות משניתן להסבירו מתוך הנחה שהיא, הרכבת, עצמה היתה רשלנות..." (עמ' 864-865.

• פס"ד נוסף וחשוב למדי, בהקשר זה, הינו פס"ד תמנון אליו התייחסתי בפרק של חוק השומרים. באותו מקרה, שאת עובדותיו הבאתי דלעיל, קיבל ביהמ"ש העליון ערעור שהוגש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום. למעשה, ביהמ"ש העליון החזיר על כנו פסק דינו של בימ"ש השלום.

בימ"ש השלום קבע (מלבד הקביעה כי אין תחולה לחוק השומרים) כי אין קשר סיבתי בין רשלנות חברת השמירה (בכך שאחד השומרים לא היה במקום) לבין הנזק שנגרם. החלטה זו נהפכה בביהמ"ש המחוזי, אשר קבע רשלנותה של חברת השמירה תוך הסתייעות בסע' 41 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש העליון קבע :

"אכן, מקובל עליי כי יש בכוחם של דינים אלה להשלים את שהחסירו הראיות באשר לקשר הסיבתי...לעומת זאת אין מקובל עליי שדינים אלה חלים בנסיבות שלפנינו. הטעם לכך הוא שאחד התנאים המרכזיים לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין הינו כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. תנאי זה אינו מתקיים בנסיבות העניין שלפנינו. אירוע המקרה אינו מתיישב עם המסקנה שהמערערת התרשלה יותר מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה..." (עמ' 823, פסקה 9).

1. למעשה מפסקי דין אלה ניתן ללמוד כי די בכך שקיימת אפשרות שהתרחשות האירוע נגרמה לא בשל התרשלותה של הנתבעת, כדי לקבוע העדר תחולה לסע' 41 לפקודת הנזיקין. ובענייננו, הרי העובדה כי קיימת אפשרות בהחלט סבירה שהמטען נגנב בידי משאית/עובד של חברת גליל מערבי, כדי להותיר את נטל השכנוע על שכמה של התובעת, ובנטל זה היא לא עמדה.

ערה אני לכך שדחיית תביעה בשל אי עמידה בנטל, הינה תוצאה קשה שמותירה לא אחת 'טעם מר' בפה, ואולם כדי להפיס את דעתה של התובעת אציין כי פסע היה ביני לבין קביעה אופרטיבית כי הגניבה היתה בידי עובד של החברה.

1. התוצאה הינה, איפוא, כי אני מורה על דחיית התביעה ועל דחיית הודעת צד ג' וצד ד', עקב כך.

אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

אני מחייבת את מילואות, המודיעה בהודעת צד ג', לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ לצד ג' 2 (ביטוח חקלאי). הודעת צד ג' נגד שחף והודעת צד ד' נגדה, נדחות ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ג, 29 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.