1. אין עוררין כי ביום 13.8.09 פגע הנתבע 1 (להלן – "הנתבע"), שעה שנהג ברכב בבעלות הוריו, בשתי מכוניות חונות שהיו מבוטחות אצל התובעת. כתוצאה מכך נאלצה התובעת, בהתאם להוראות הפוליסה, לפצות את מבוטחיה. לנוכח זאת הוגשו שתי תובענות שיבוב שלה שנדונו במאוחד. באחת נתבע סכום של 18,500 ₪ ובשנייה סכום של 12,500 ₪. התביעה הוגשה נגד הנתבע לנוכח רשלנותו הנטענת. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 2 (להלן – "הנתבעת"), היא מבטחתו הנטענת של הנתבע, לנוכח התכחשותה לחבותה הביטוחית בפרשה שבפניי.

2. הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות מטעם בעלי הדין. לאחר שורה של הליכים הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

3. לא נשמעה כל השגה רצינית לעניין סכומי התביעות. שומה עליי להידרש לשתי שאלות של חבות.

4. האחת, ככל שעסקינן בנסיבות אירוע התאונה. לגרסתו של מר דיוויק אליהו (להלן – "דיוויק), אחד המבוטחים של התובעת, הוא החנה את רכבו בסמוך לחנות חומרי בניין כאשר שמע לפתע "בום". הוא יצא ומצא את הנתבע אשר פגע ברכבו וברכב הסמוך, שאף בעניינו הוגשה אחת מתביעות השיבוב. הנתבע נשאל לפשר קרות התאונה והוא הסביר כי "התקין מערכת שמע באוטו והתעסק איתה כאשר קרתה התאונה" (סעיף 4). ככל שעסקינן בגרסתו של הנתבע על פיה חדרה דבורה למכוניתו ציין המצהיר כי "בשום פנים ואופן הנהג הפוגע לא מסר דבר בנוגע לדבורה או משהו דומה שהפריע לו בנהיגה" (סעיף 5). וכן ש"אביו של הנהג הגיע למקום והחל לצעוק על בנו" (סעיף 6).

5. ואכן הנתבע בתצהירו מציין כי התאונה ארעה "כתוצאה מדבורה אשר נכנסה לרכב, הפריעה לי בנסיעה ובריכוז וגרמה לי לסטות מנתיב הנסיעה" (סעיף 10). הונח בפניי טופס הודעה על תאונה שנמסרה ביום 28.10.09, דהיינו למעלה מחודשיים לאחר התאונה, בה נטען כי "תוך כדי נסיעה נכנסה דבורה לרכב וגרמה לי להסטת הריכוז לשנייה דבר שגרם לסטיית הרכב ולפגיעה בשני רכבים חונים".

6. המחלוקת השנייה בשאלת החבות היא במישור היחסים שבין הנתבע לנתבעת. נטען על ידי הנתבעת כי הפוליסה ביטחה נהג אשר גילו יהא מעל גיל 20. אין עוררין כי עובר לתאונה היה התובע בן 17 שנים ומספר חודשים. מכאן התנערותה של הנתבעת מחבותה הביטוחית.

בתגובה לכך נטען על ידי אמו של הנתבע, גב' שביט אריאלה, כי מאז ומתמיד, ומזה שנים, הותנה בפוליסה שרשאי לנהוג בה נהג מעל גיל 17 שנים. משום כך, לשיטתה, חייבת הייתה הנתבעת להכיר בחבותה הביטוחית.

7. בשתי המחלוקות האמורות כפות המאזניים נוטות בבירור לחובת הנתבע.

8. ככל שעסקינן בנסיבות אירוע התאונה בולטת העובדה שגרסתו של הנתבע, בהודעתו על התאונה, ניתנה לאחר למעלה מחודשיים. ובעוד שבתצהירו של דיוויק ישנה התייחסות מפורשת לגרסתו הנוגדת של הנתבע, אין בתצהירו של הנתבע כל התייחסות לגרסה הנוגדת של דיוויק על פיה התאונה ארעה כתוצאה מכך שהתעסק בתיקון מערכת שמע. אף אין כל התייחסות נוגדת לטענה שאביו של הנתבע (להלן – "האב") הגיע למקום וצעק עליו. האב לא מסר כל תצהיר בעניין זה מלכתחילה. ואף בהמשך הדרך, משעה שמסר תצהיר שיידון להלן, בו אף התייחס לאירוע התאונה, הוא לא הכחיש את העובדה כי צעק על בנו-הנתבע, ומה הייתה סיבת הצעקה. אין להניח, לכאורה, כי האב היה צועק על בנו-הנתבע, אילו הוא היה מתוודע לגרסה אודות כניסת הדבורה.

9. הונח בפניי תמליל של שיחה בין נציגת הנתבעת לאב. מן התמליל עולה שהאב מבקש "לשלב נהג חדש". הוא מאשר שהנהג הוא בן 20. הוא עושה כן במספר הזדמנויות בתמליל. שיחתו נסבה על אודות רצונו להוזיל עלויות. התכחשותו של האב לאמור בתצהיר זה אינה זוכה לאמוני. ואכן הונחה בפניי פוליסה משנת 04' על פיה הגיל המינימאלי לנהג המורשה הוא 17. ולאחר מכן, מדי שנה בשנה, עולה הגיל עד אשר בשנים 08' ו- 09', המועד בו הפוליסה הייתה בתוקף, הנהג המורשה הוא מעל גיל 21.

10. עתה יש לערוך אינטגרציה באשר למכלול המסכת שבפניי. ככל שעסקינן בפלוגתא השנייה, והגם שעסקינן בהליך על דרך הפשרה, בדעתי לאמץ את עמדת הנתבעת במלואה באופן שבדעתי לפטור אותה כליל מחובת תשלום כלשהו.

ככל שעסקינן בפלוגתא הראשונה, הרי ככל שהייתי רוחש אמון לגרסת הנתבע אודות כניסת הדבורה, הייתי שוקל לפטור אותו מחבות, לנוכח נסיבות אלו. ואולם בגדר שיקוליי עליי לקחת בחשבון לא רק את העובדה שהודעתו על התאונה נמסרת באיחור, כאשר תצהירו ותצהיר האב אינם מתייחסים לרכיבים בגרסתו של דיוויק, אלא אף לכך שאינני רוחש אמון, כל עיקר, לגרסת האב בפלוגתא השנייה. לנוכח זאת אף נהיר לי המניע למסור את "גרסת הדבורה" ואף נהיר לי המניע של האב לצעוק על הבן-הנתבע, שמא הבן נהג במכונית חרף סירובם של הוריו, משום שידעו שנסיעתו אינה מבוטחת.

11. הוסמכתי ליתן פסק דין על דרך הפשרה. לנוכח זאת, ככל שעסקינן במישור היחסים שבין התובעת לנתבע, בדעתי לחייב ב- 90%. ככל שעסקינן במחלוקת שבין הנתבע לנתבעת בדעתי לאמץ את עמדת הנתבעת ולחייב את הנתבע בהוצאותיה.

12. לפיכך הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 27,900 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 21.12.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

הנני דוחה התביעה כנגד הנתבעת 2. הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

הסכומים האמורים ישולמו, בהתאמה, לב"כ בעלי הדין הזכאים לכך תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

13. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ד, 10 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא