תובענה לתשלום פיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן החוק).

א. ההליך והצדדים לו

התובע יליד 4.10.1962, הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו. בתאריך 4.6.2009 נפגע בתאונת דרכים כשרכב על קטנוע בדרכו למקום עבודתו. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בעקבות התאונה קיבל התובע דמי פגיעה ומענק נכות מן המוסד לביטוח לאומי (להלן תגמולי המל"ל).

הקטנוע בוטח בביטוח משותף על-ידי המבטחות ששמותיהן צוינו בתעודת הביטוח שהוצאה לתובע ואשר מיוצגות על-ידי הנתבעת, כל אחת על-פי חלקה האמור שם.

אין מחלוקת על-אודות עצם קרות התאונה, סוג הפגיעות שנגרמו לתובע בעטיה וחבותה של הנתבעת כלפיו לפי החוק. הדיון נסב על המשמעות התפקודית הנודעת לפגיעות הללו, אם הביאו לפגיעה ברמת שכרו של התובע ובכושר השתכרותו, ועל שאלות נוספות הכרוכות בשיעור הנזק והערכת הפיצוי. בתוך כך טענה הנתבעת, בניגוד לעמדת התובע, כי תגמולי המל"ל היטיבו את מלוא נזקיו של התובע שנגרמו בתאונה ואשר מכוסים על-ידי החוק.

בהליך נשמעה רק עדותו של התובע; הנתבעת הסתפקה בחקירתו הנגדית ובהצגת מסמכים באמצעותו. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.

1. הנכות הרפואית

1. בתאונה נחבל התובע בצד השמאלי, בחזה ובבטן. בבדיקתו בחדר מיון בבית-החולים לניאדו אליו הובהל ממקום התאונה אובחן טחול מרוסק אשר נכרת בניתוח שבוצע בהרדמה כללית. בנוסף אותרו שברים בצלעות 7-3 משמאל ושבר בטיביה מימין. ביום 29.8.2010 אובחן אצל התובע בקע בדופן הבטן, בצלקת הניתוחית בחלקה העליון (להלן הבקע). נכותו הרפואית של התובע לצרכי הליך זה נקבעה במסלול של מינוי מומחים על-ידי בית-המשפט; בעת שהוגשה התביעה, כמו גם בעת שמונה לתובע מומחה רפואי בגדרה, טרם פנה התובע בתביעה למל"ל לקביעת נכותו. על כן חוות-דעת המומחים הן המכריעות בשאלת טיב הנכות הרפואית ושיעורה, ולא קביעותיהן של ועדות המוסד לביטוח לאומי בענף נפגעי עבודה שניתנו במקביל, בהליכים שניהל התובע אל מול המל"ל [החלטה מיום 28.6.2011]; אין על כך מחלוקת בין הצדדים. למען שלמות התמונה תוזכרנה גם החלטות שניתנו בעניינו של התובע על-ידי ועדות המל"ל.

2. מומחה בתחום האורתופדי, ד"ר דורון נורמן, העריך בחוות-דעת מיום 9.5.2010 שלתובע לא נגרמה נכות אורתופדית שמקורה בתאונה. בתוך כך שלל ד"ר נורמן קשר בין התאונה לבין כאבי צוואר עליהם התלונן התובע וקבע כי מקורם בשינויים ניווניים. גם בתשובותיו לשאלות הבהרה שהפנה אליו בא-כוח התובע עמד המומחה על דעתו כי בבדיקתו של התובע לא נמצאו הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי, כי אין בחומר הרפואי עדות לבעיות בעמוד השדרה וכי מיפוי עצמות שנערך לתובע מלמד שתלונותיו אינן נובעות מאירוע טראומטי אלא משינויים ניווניים. המומחה לא הוזמן להיחקר על קביעותיו אלה והן עומדות על מכונן.

3. ד"ר חיים טולדנו, מומחה בתחום הכירורגי, קבע בחוות-דעת מיום 29.11.2011 את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה כך: בגין שברים בצלעות – 0% לפי סעיף 5(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) [להלן התקנות]; עקב כריתת הטחול – 10% לפי סעיף 17(ב) לתקנות; בשל הבקע – 10% לפי סעיף 20(ו) לתקנות. לתובע נותרה אפוא נכות רפואית משוקללת בשיעור 19% לצמיתות. לד"ר טולדנו לא הופנו שאלות הבהרה והוא לא הוזמן על-ידי מי מהצדדים להיחקר על חוות-דעתו.

בין לבין פנה התובע למל"ל בתביעה לקביעת נכות. תחילה נקבעה נכותו הרפואית על-ידי ועדה רפואית מדרגה ראשונה על 10% בגין כריתת הטחול; ועדה רפואית לעררים הגדילה את הנכות והוסיפה לתובע 5% בגין בקע קטן וצלקת לפי סעיף 20 (א)-(ב) לתקנות (משמע, נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5%; ר' נ/1). התובע לא הגיש תביעה למל"ל להחמרת מצב [עמ' 9 ש' 6-5].

נכותו הרפואית של התובע הנובעת מן התאונה הינה אפוא כפי שנקבעה בחוות-הדעת שניתנו על-ידי ד"ר נורמן וד"ר טולדנו.

1. רקע תעסוקתי, נתונים אישיים והפסדי שכר לעבר

יש לעמוד על ההשלכה התפקודית הנודעת לכריתת הטחול ולבקע. מאחר שעצם קיומה ושיעורה של גריעה תפקודית הנובעת מהנכות הרפואית אינם נקבעים בעלמא, במנותק מנתוניו האישיים של הנפגע, אדרש בתוך כך לרקע התעסוקתי של התובע ולנתוניו קודם לתאונה ואחריה.

1. עובר לתאונה עבד התובע, בתחום עיסוקו כהנדסאי אלקטרוניקה, בחברת אייטק מערכות בע"מ (להלן אייטק), בשכר חודשי בסך של כ- 14,800 ₪ ברוטו עבור עבודה במשרה מלאה [סע' 19 ונספח ד' ל-ת/1]. בעקבות התאונה נעדר התובע מעבודתו למשך תקופת אי-כושר בת 37 יום; בסיומה (ביום 12.7.2009) שב לעבודה אצל אותו מעביד ובאותו היקף של משרה מלאה [נ/5; עמ' 9 ש' 25 - עמ' 10 ש' 1; עמ' 13 ש' 25 - עמ' 14 ש' 2]. אין באמתחתו של התובע אישורים רפואיים המעידים על תקופת אי-כושר נוספת הנובעת מן התאונה; התובע אישר זאת [עמ' 10 ש' 5-4].

במהלך תקופת אי-הכושר שבמהלכה נעדר התובע מעבודתו בתכוף לאחר התאונה שולם לו בידי מעבידו מלוא שכרו השוטף. מדמי הפגיעה שקיבל התובע מהמל"ל בעטיה של התאונה השיב למעביד בשל כך סך של 11,000 ₪ [סע' 21 ונספח ה' ל-ת/1; עמ' 13 ש' 24-17; נ/4]. התובע זכאי להפחתת סכום זה מתגמולי המל"ל שידונו להלן בחלק ח'.

לטענת התובע בתקופה שמספטמבר 2009 עד יולי 2010 חלה ירידה בשכרו אצל אייטק בשיעור שנע בין 1,360 ₪ לבין 1,830 ₪ לחודש ובסך הכול 18,250 ₪, אותם יש לזקוף לפגיעתו בתאונה [סע' 22 ל-ת/1]. התובע לא צירף תלושי שכר בגין תקופה זו ואישר כי שכרו במהלכה תואם את ריכוז נתוני השכר בחתימת אייטק שהוצג לו [נ/5; עמ' 13 ש' 25 - עמ' 14 ש' 3]. על-פי מסמך זה, עד חודש נובמבר 2009 ועד בכלל לא חל קיטון בשכרו של התובע ביחס לשכרו בחודשים מרץ-מאי 2009 שקדמו לתאונה, נהפוך הוא. קיטון מה בסדר גודל של כ- 625 ₪ לחודש בממוצע תועד בכל אחד מהחודשים דצמבר 2009 עד יוני 2010. עדות התובע כי יש ליחסו לתאונה לא נסתרה. בסעיף זה יפוצה התובע, בגין הפסדי השכר הללו, בסך כולל של 4,185 ₪ ליום פסק-הדין.

2. בתאריך 1.7.2010 חדל התובע לעבוד אצל אייטק בשל פיטוריו. ניסיונו של התובע לקשור בין הפיטורין לבין התאונה נותר בגדר טענה בעלמא שלא הוכחה. ראשית, מגרסתו של התובע שנמסרה בגדרם של ההליכים שניהל במל"ל עלה במפורש כי הוא פוטר עקב צמצומים; כך מסר התובע לוועדה רפואית לעררים [נ/2; עמ' 10 ש' 7-6]. שנית, גרסה זו הזוקפת את הפיטורין לצמצומים שנעשו אצל המעביד עולה בין השיטין גם למקרא תצהיר התובע ומתוך עדותו לפני. הלה הגדיר בעדותו הראשית את פיטוריו כ'צרה חדשה' שניחתה עליו, מבלי שקשר בינה לבין התאונה ודווקא תוך יצירת הבחנה בינה לבין התאונה [סע' 25 ל-ת/1]. בחקירתו הנגדית אישר שגם מחברה נוספת פוטר בשל צמצומים; התיבה 'גם' מתייחסת לחברה זו ולחברת אייטק [עמ' 10 ש' 7-6, 26-25]. לבסוף, מעדות התובע בחקירה החוזרת התחוור שניסיונו לקשור בין פיטוריו מאייטק לבין התאונה לא נסמך אלא על השערות; התובע עצמו אישר שאין ביכולתו להוכיח את טענתו זו [עמ' 17 ש' 22-14].

3. גם את תקופת האבטלה שבין פיטוריו של התובע מאייטק (1.7.2010) לבין תחילת עבודתו אצל מעסיקתו הנוכחית, חברת טרומדיה טכנולוגיות בע"מ (להלן טרומדיה), בתאריך 11.9.2011 לא ניתן לייחס לתאונה ולפגיעות שנגרמו בה. עברו התעסוקתי של התובע אינו רציף; אף קודם לתאונה החליף לפרקים מקומות עבודה וידע תקופות אבטלה [נ/3; עמ' 10 ש' 29-9]. זאת ועוד, בעברו של התובע תלונות רפואיות על-אודות דיכאון (2005), לחץ בחזה על רקע פסיכוסומטי (2005, 2007), תלונות ללחץ בחזה וקוצר נשימה שסווגו כהפרעת חרדה (2004), ותלונות ללחצים בתוך הראש ואובדן זיכרון לטווח הקצר (2004). התובע אישר שהיה מוטרד וסבל מבעיות שונות [עמ' 14 ש' 25 - עמ' 15 ש' 15]. מדובר בתלונות חוזרות, לא חד-פעמיות, שהן בעלות רלוונטיות להתמודדותו של התובע על משרה פנויה בשוק העבודה. באופן כללי, לכל אורך עדותו של התובע ניכר ניסיון להאדיר את נזקיו שנגרמו בשל התאונה ולייחס לאירוע זה גם קשיים שמקורם אחר. על-מנת להראות כי נבצר ממנו למצוא מקום עבודה חלופי בתכוף לאחר פיטוריו מאייטק דווקא בשל התאונה, ולא מחמת סיבה אחרת הקשורה בתנאי השוק או בעברו הרפואי והתעסוקתי, נדרש התובע לפרט את שמות המעבידים שאליהם פנה ושעל-ידם נדחה, ואף לזמנם למתן עדות. כזאת לא עשה [עמ' 14 ש' 22-19]. קשיי המהימנות שעוררה המגמתיות בעדותו, כמו גם דלותה וכלליותה בסוגיה זו, אינם מאפשרים לקבוע כי משכה של תקופת האבטלה בחודשים יולי 2010 עד אוגוסט 2011 (ועד בכלל), כמו גם עצם קיומה, נובעים מן התאונה. בתקופה זו שולמו לתובע דמי אבטלה בסך של כ- 46,000 ₪ [סע' 27 ל-ת/1; עמ' 14 ש' 18-17]. בסופו של יום לא הונחה תשתית ראייתית שתצדיק פסיקת פיצוי לתובע בסעיף זה.

4. בטרומדיה החל התובע לעבוד, אף זאת כהנדסאי אלקטרוניקה, ביום 11.9.2011 [נ/3; נספח ה' ל-ת/1]. שכרו שם היה, כך על-פי תלושי שכר שהציג לחודשים ספטמבר עד נובמבר 2011, סך של כ- 11,977 ₪ ברוטו ובניכוי מס הכנסה – 10,883 ₪. התובע אישר כי כיום הוא משתכר אצל מעסיק זה 12,000 ₪ לחודש [עמ' 12 ש' 3]. אכן, התובע לא צירף תלושים עדכניים להוכחת שכרו בטרומדיה בשנת 2012, עד יום מתן התצהיר. יחד עם זאת אין בתיעוד שהציגה לו הנתבעת כדי לבסס את טענתה כי שכרו הנוכחי שם מגיע לכדי מעלה מ- 14,000 ₪. לעניין זה נסמכה הנתבעת על דו"ח רציפות בעבודה שהופק על-ידי המל"ל, כשהיא טוענת ששכרו של התובע לתקופת שלושה חודשים מסתכם ב- 44,660 ₪ [עמ' 12 ש' 5-4; נ/3]. דא עקא, עיון מדוקדק במסמך האמור מלמד כי מדובר בשכר ששולם עבור תקופת העסקה בת ארבעה חודשים, החל מחודש ספטמבר וכלה בחודש דצמבר 2011. מדובר אפוא בנתון שמתייחס לתחילת תקופת העסקתו של התובע בטרומדיה, ולא למועד שבו נשמעה עדותו. עולה ממנו שבתקופת העסקה זו שראשיתה ביום 11.9.2011 היה שכרו של התובע סך של כ- 12,180 ברוטו. השוואה בין המסמכים שהציגה הנתבעת מעלה כי בעוד שעובר לתאונה היה שכרו הרבע שנתי של התובע באייטק 44,400 ₪ הרי שבתחילת עבודתו בטרומדיה השתכר 44,660 ₪ למשך מעט פחות מארבעה חודשים [ר' נ/1 ו-נ/3]. הוכח אפוא קיטון בשכרו של התובע אצל טרומדיה בהשוואה לשכרו עוברו לתאונה.

התובע – אף שלא דייק בסכומי השכר הכוללים – העיד על עליה בשכרו אצל טרומדיה במהלך תקופת העסקתו אצלה בשיעור של 1,000 ₪, ומכאן ששכרו העדכני ברוטו עלה בתוך כשנה לסך של כ- 13,000 ₪ [עמ' 12 ש' 3]. מדובר בעליה שאינה מתיישבת עם טענת התובע בדבר היותו חשוף לסכנת פיטורין מוגברת בשל נכותו.

5. את הפער בין שכרו של התובע אצל אייטק ערב התאונה (כ- 14,800 ₪ ברוטו) לבין שכרו בטרומדיה כיום (כ- 13,000 ₪ ברוטו) לא ניתן לזקוף במלואו לתאונה. התובע תיאר את קשייו של הענף בו הוא מועסק והצביע על מגמה כללית של פיטורין תכופים וגיוס עובדים חדשים על-מנת להוריד באופן יזום את רמות השכר [עמ' 11 ש' 5-3]. התובע אינו עשוי להוציא את עצמו מן הכלל ולטעון שמגמה זו פסחה עליו. במכלול הנתונים שצוינו לעיל יש לזקוף לתאונה הפסדי שכר, מראשית עבודתו של התובע בטרומדיה ועד היום, בסך כולל של 21,670 ₪.

6. בגין הפסדי שכר לעבר זכאי אפוא התובע לפיצוי כולל בסך של 25,855 ₪ [=4,185 +21,670]. סכום זה מבטא את מכלול נזקיו של התובע לתקופה זו, בגין הפסדי שכר, בשים לב לטענותיו כפי שפורטו בסיכומיו ובהתחשב בטענות הצד שכנגד.

1. הנכות התפקודית ואובדן כושר השתכרות לעתיד

בהערכת הפיצוי לו יזכה ניזוק שנפגע בתאונת דרכים יש להביא בחשבון את יחסי הגומלין המורכבים בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית הנובעת ממנה והגריעה בכושר השתכרותו של הנפגע הכרוכה בכך; אין מדובר ביחס חד-ערכי או פשוט. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995):

בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית-המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית-המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית-המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיובא בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו. [...] ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה.

ג

ד

ה

ו

ז

[ראו גם ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].

1. כריתת הטחול

לשיטתו של התובע יש לזקוף לכריתת הטחול נכות תפקודית של 5%. מנגד גרסה הנתבעת שאין לייחס לפגיעה זו משמעות תפקודית. כל אחד מהצדדים הפנה לפסיקה אשר מצדדת בטענותיו.

(א) הגישה המקובלת היא כי הסרת הטחול חושפת את הנפגע לסיכון של הופעת זיהום, כמו גם לסיכוני תחלואה מוגברת בשיעור שמעל לממוצע באוכלוסייה הכללית. מדובר בסיכונים שלפי טיבם ומהותם אינם נטולי השפעה תפקודית. את האמירה כי כריתת טחול אינה טומנת בחובה משמעות תפקודית לא ניתן לקבל אפוא כקביעה עקרונית וגורפת. יש להעריך את השלכת הפגיעה על-פי נסיבותיו האישיות של הנפגע, גילו בעת הפגיעה, מקצועו ותגובתו להסרת הטחול בתקופה שחלפה מאז התאונה ועד מתן פסק-הדין. גישה זו אומצה בפסקי-דין לא מעטים והיא מקובלת אף עלי [ר' ת"א (מח' חי') 490/06 סלימאן נ' הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח, פסקות 18-17 וההפניות שם (טרם פורסם, 19.8.2009); ת"א (פ"ת) 1767/99 לביא נ' ביטוח ישיר - אי.די.אי. חברה לביטוח בע"מ, עמ' 8-7 (לא פורסם, 21.2.2002)].

(ב) נוכח השפעתה המיוחדת של כריתת הטחול, שאינה גורעת באורח ישיר מיכולתו של הנפגע לעבוד ולהשתכר אך טומנת בחובה פוטנציאל לתחלואה שכיחה הכרוכה בהיזקקות מוגברת לימי מחלה, נוטים בתי-המשפט לפצות בסעיף זה בפסיקת פיצוי גלובלי [ת"א (חי') 18160/05 עמר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (טרם פורסם, 1.4.2008); ת"א (חי') 2888/05 עיזבון המנוחה שושנה אדרי ז"ל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 וההפניות שם (טרם פורסם, 14.4.2011)].

(ג) בענייננו אין ראיה לכך שאובדן הטחול גרע מיכולתו של התובע לעבוד לפרנסתו בתחום עיסוקו או פגע במישרין בכושר השתכרותו. במכלול נתוניו הרפואיים של התובע אשר נסקרו לעיל, שאינם נובעים מן התאונה ואינם קשורים אליה אלא קודמים לה בזמן, לא ניתן לייחס להיעדר הטחול משמעות מכרעת בהחלטת מעסיק פוטנציאלי אם לשכור את התובע לעבודה, אם לאו. מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי דווקא תלונותיו ועברו הרפואי של התובע שכללו דיכאון, לחצים והפרעת חרדה הם אלה שהשפעתם מרובה יותר בהתמודדותו של התובע בשוק העבודה. בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, הייתה עדותו היחידה של התובע לא אמינה וניכר בה ניסיונו להאדיר את נזקיו ולתלות קשיים שמקורם אחר בתאונה [עמ' 14 ש' 22-19]. אינני מקבלת את גרסתו כי סירב לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית לפי בקשת מעסיקים פוטנציאליים, אליהם פנה בתקופת האבטלה שבין העסקתו באייטק לבין עבודתו בטרומדיה, דווקא בעטיה של הנכות שנגרמה לו בתאונה ועל-מנת להסתירה. לתלונות התובע על קשיים שמקורם נפשי, שלא היו חד-פעמיות אלא חזרו על עצמן במהלך השנים שקדמו לתאונה, נודעת מטבע הדברים השפעה ברורה ומכרעת יותר בהקשר זה. מכל מקום, לא הובאה ולו גם עדות אחת של מעביד שנמנע מהעסקת התובע בתקופת האבטלה שלאחר התאונה מחמת הנכות או הפגיעה שנגרמו לו בתאונה. בעדותו היחידה של התובע, שקשייה אינם מבוטלים, אין די כדי להרים את הנטל בסוגיה זו.

(ד) מאז התאונה ועד למועד בו הוגש תצהיר התובע חלפו כשלוש שנים. בתיעוד הרפואי שהגישו הצדדים אין ראיה לכך כי במהלך תקופה זו לקה התובע, בין דרך כלל ובין באורח מוגבר, בזיהומים או מחלות שנזקפו לכריתת הטחול [נספח ב' ל-ת/1, נ/6]. לא הובאו תלושי שכר שיעידו על צריכה מוגברת של ימי מחלה בתקופה שלאחר התאונה בהשוואה לתקופה קודמת. גם אם אניח לטובת התובע כי אינו משייך כל צינון או מחלת חום לתאונה, עליו הנטל להראות שבעקבות הסרת הטחול חלה באופן תכוף יותר בהשוואה לתקופה הקודמת. ראיות על כך לא הובאו. בתצהירו התייחס התובע לסיכונים העתידיים הכרוכים בהסרת הטחול, בשונה משאלת התממשותם עד כה [סע' 39-36 ל-ת/1]. ודוק: בתצהירו ציין התובע כי הוא מליט את מלוא החומר הרפואי שברשותו; התיעוד המאוחר ביותר שצורף הוא משנת 2010 [סע' 10 ל-ת/1 ועמ' 11 לפרוטוקול ש' 26-22]. הדברים אינם מתיישבים עם ניסיונו של התובע לטעון, בחקירה החוזרת, כי באמתחתו תיעוד רפואי נוסף שלא הובא [עמ' 18 ש' 2-1]. חזקה על התובע, שהיה מיוצג לכל אורך ההליך, שדאג להגיש כל מסמך רלוונטי להוכחות טענותיו; אי-הגשת מסמך כזה, ככל שהוא קיים, מקימה נגד התובע חזקה כי אילו הוצג היה בו דווקא כדי לחזק את עמדת הצד שכנגד [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

(ה) במכלול הנתונים הללו, בשים לב לגילו של התובע ולמשך התקופה בה הוא צפוי להיות חלק ממעגל העבודה, ובהתחשב בנתונים שהובאו לעיל בדבר רקעו התעסוקתי ושיעור שכרו של התובע לפני ואחרי התאונה, אני פוסקת לו פיצוי גלובאלי בגין כריתת הטחול שיעמוד על סך של 20,000 ₪ ליום פסק-הדין.

2. הבקע

(א) בשל הבקע נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור של 10%. בחוות-דעתו קבע ד"ר טולדנו שהתובע נפגע קשה בתאונה. עוצמת הפגיעה נשקלת ומובאת בחשבון; יחד עם זאת היא אינה חזות הכול בשאלת הערכת השלכתה התפקודית של הנכות שנגרמה לנפגע בעטיה. הסעיף לפיו הוענקה הנכות בגין הבקע נסב על "[...] בקע בצלקת של קיר הבטן עם הפרעות בלתי ניכרות". קביעה זו, המעוגנת בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, גוברת על קביעתה של ועדת המל"ל באותו עניין, שם נפסקה נכות בשיעור של 5% לפי מיצוע הסעיפים א' ו-ב' בתקנה 20 (קרי, בין "מצב אחרי פציעה או ניתוח בבטן, ללא בקע וללא התרופפות קיר הבטן" אשר מזכה ב- 0% נכות לבין "מצב אחרי פציעה או ניתוח בטן, המלווה בהתרופפות קיר הבטן המצריך שימוש בחגורה אורטופדית" אשר מזכה ב- 10% נכות).

(ב) הן לפני מומחה בית-המשפט והן בעדותו לפני התלונן התובע על כך שהבקע הוא מקור לכאבים בבטן ומונע ממנו מאמץ פיזי והרמת משאות כבדים [נספח ב' ל-נ/7, סע' 35-34 ל-ת/1]. לפי גרסת התובע, בעבודתו בתחום התפעול בענף האלקטרוניקה אצל המעסיק הנוכחי הוא נדרש לבצע גם מטלות בעלות אופי פיזי, כמו גם תוך עמידה ממושכת, אך הוא מתקשה בכך [סע' 18-15 ל-ת/1, עמ' 11 ש' 6-5]. עדות זו לא נסתרה. היא מלמדת על היות הנכות הנובעת מהבקע בעלת משמעות תפקודית.

במקביל קיימות אינדיקציות לכך שהשלכתה של נכות זו פחותה מכפי שביקש התובע לתאר. ראשית, סעיף הפגימה שנבחר על-ידי ד"ר טולדנו מעיד על כך שהשפעתה על תפקודו של התובע איננה דרמטית. שנית, מן התיעוד הרפואי שהוצג עלה שהבקע שאותר קטן; כך נרשם במסמך רפואי מיום 29.8.2010 שנזכר בהקשר זה בחוות-דעת ד"ר טולדנו ["בקע קטן בחלק עליון אמצעי של צלקת"; ר' במסמכי נ/6]. משעומת התובע עם נתון זה, בכל הקשור להשפעה התפקודית של פגיעתו, טען שהבקע גדל קצת וכי הוא כל הזמן גדל [עמ' 9 ש' 13-12, 20-19]. לתופעה של הגדלת הבקע אין כל ביטוי בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט. מדובר בעניין מובהק שברפואה; כדי להוכיחו נדרש התובע להפנות למומחה שאלות הבהרה או לזמנו למתן עדות, אלא שכזאת לא נעשה. לפיכך אין בנמצא תשתית ראייתית שעל-יסודה ניתן לקבוע שהבקע הולך וגדל כטענת התובע. שלישית, התנהלות התובע עצמו מלמדת על כך שלבקע אין השלכה דרמטית על כושרו לעבוד, במקום עבודתו הנוכחי או בכלל. מצד אחד, התובע נתן ביטוי לחששותיו כי יפוטר ממקום עבודתו בשל מגבלותיו [סע' 32-29 ל-ת/1]. מצד שני, ביטא גם חשש לעבור ניתוח לתיקון הבקע והבהיר שיעבור ניתוח כזה "[...] כאשר זה יהיה דחוף [...]" [עמ' 9 ש' 21-14]. השתמע מדבריו שגם לשיטתו כרגע ניתוח מתקן אינו דחוף גם בעיניו, ולא רק לשיטת רופאיו.

(ג) במצב דברים זה, כאשר מחד גיסא קיימת השלכה תפקודית כללית של הנכות הקשורה בבקע שיש לה זיקה לתנאי עבודתו של התובע, ומאידך גיסא השפעתה של השלכה זו בפועל אינה רבה ואינה מתבטאת באורח מובהק בשכרו של התובע – שכן זה מושפע גם מתנאי השוק שעליהם עמד בעדותו, יש לפסוק את הפיצוי בגין נכותו זו באורח גלובאלי. פיצוי כזה, להבדיל מפיצוי המחושב באורח אקטוארי, יתחשב גם בקיומו של ניתוח לתיקון הבקע, לגביו הצהיר התובע שיעבור אותו אם וכאשר מצבו הרפואי יצדיק זאת, דהיינו, אם השפעתו של הבקע תוחמר [עמ' 9 ש' 18-16].

(ד) להימנעותו של התובע מלעבור ניתוח לתיקון הבקע לעת הזו נודעת, כאמור, משמעות ראייתית. היא נשקלת בין שאר הנתונים בהערכת נכותו התפקודית שמקורה בבקע. בה בשעה אין לראות בדחיית הניתוח על-ידי התובע או בסירובו לעבור אותו לעת הזו משום אי-הקטנת הנזק. התובע מסר שהוא חושש לעבור את הניתוח בין השאר נוכח דברים ששמע מפי אחד מרופאיו, לפיהם בשל רגישותו לזיהום רצוי להימנע כעת מניתוח נוסף הכרוך בפתיחת הבטן [סע' 40 ל-ת/1; עמ' 9 ש' 11-8, 18-16]. חסרונו של מסמך רפואי שיתעד המלצה כזו אינו פועל לחובת התובע אלא עומד לרועץ דווקא לנתבעת, שהיא הנושאת בנטל להראות שיש להפחית את שיעור הפיצוי שישולם לתובע בשל אי-הקטנת הנזק [ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ, פסקה 46 (טרם פורסם, 9.7.2012)]. כאמור, הנתבעת לא הפנתה למומחה מטעם בית-המשפט כל שאלת הבהרה בעניין זה ולא ביקשה לחקור אותו על חוות-הדעת. בהתחשב בכריתת הטחול ובהשלכותיה החלטתו של התובע לדחות את הניתוח לתיקון הבקע עד שמצבו של הבקע יחייב זאת אינה בלתי-סבירה ואינה עולה כדי אי-הקטנת הנזק, על-פי אמות המידה שהותוו לכך בפסיקה [ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991)].

(ה) נתתי את דעתי לטענות הצדדים באשר למשמעות הנודעת לקביעתן של ועדות המל"ל לפיה אין מקום להפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15 וכי הוא מסוגל לחזור לעבודתו [נספח ד' ל-נ/7]. אפילו הייתה הנכות שנקבעה לתובע על-ידי ועדות המל"ל חלה ומחייבת בהליך זה על-פי סעיף 6ב לחוק (מאחר שהתובע פנה לאפיק של קביעת נכות בדרך של מינוי מומחים על-ידי בית-המשפט בטרם נקבעה לו נכות על-פי דין אין זה כך), היו הדברים אמורים רק בנכות הרפואית. קביעת הנכות התפקודית מסורה לעולם לשיקול דעתו של בית-המשפט, בהתאם למכלול הראיות שהונחו לפניו [ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (טרם פורסם, 12.6.2011)]. יחד עם זאת יש בקביעותיהן של ועדות המל"ל בעניין זה כדי לספק תימוכין למסקנתי כי השפעתה של הנכות בגין הבקע מצדיקה פסיקת פיצוי גלובאלי ולא פיצוי שיחושב על-פי נוסחה אקטוארית.

(ו) במכלול השיקולים והנתונים דלעיל יועמד הפיצוי לתובע בגין גריעה תפקודית לעתיד הנובעת מן הנכות הכרוכה בבקע על סך כולל של 80,000 ₪ אשר כולל גם מרכיב תנאים סוציאליים.

(ז) התובע זכאי אפוא לפיצוי בסך כולל של 100,000 ₪ בגין ההשלכה התפקודית של נכותו הנובעת מן התאונה [=20,000+80,000]. אינני מקבלת את טענת התובע כי בגין מכלול נכותו האמורה הוא חשוף לסיכון מוגבר של היפלטות משוק העבודה באופן שמצדיק פסיקת פיצוי נוסף בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות. עוד קודם לתאונה לא היה דפוס עבודתו של התובע רצוף וכלל החלפת מקומות עבודה ותקופות אבטלה, באופן שאינו מאפשר לזקוף את חששותיו של התובע בעניין זה לחובת התאונה. כאמור, בעברו של התובע תלונות המתיישבות עם קיומן של בעיות בתחום הנפשי-הרגשי שדווקא להן נודעת השלכה על סיכוייו בשוק העבודה שאינה פחותה בהשוואה לפגיעותיו הנובעות מהתאונה ואולי אף רבה מהן. מכל מקום, בפיצוי הכולל שנקבע לעיל בגין הנכות הנובעת מן התאונה ניתן ביטוי למכלול נתוניו של התובע, לרבות אופיו של הענף בו הוא מועסק.

1. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

אין חולק על כך שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. הוצאותיו של התובע בגינה, בין רפואיות ובין הוצאות נסיעה, מכוסות על-פי דין על-ידי המוסד לביטוח לאומי; על התובע חל הנטל למצות את זכויות בעניין זה בדרך של פניה מתאימה לכיסוי הוצאותיו [ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817 (1998); ע"א (חי') 4702-05-09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ביליבאו, פסקה 15 (טרם פורסם, 4.7.2010)]. לכך מתווסף כיסוי במסגרת קופת-החולים בה חבר התובע, החל מיום 1.1.2010, על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אין מחלוקת שהתובע חבר בקופת-חולים ואף טופל במסגרתה בעקבות התאונה [עמ' 11 ש' 23-20].

התובע צירף לתצהירו קבלות, לגביהן טען שהן חלקיות, בגין רכישת חגורת בטן (300 ₪), פינוי באמבולנס (628 ₪) ורכישת תרופות ואמצעי חבישה במסגרת קופת-החולים בה הוא חבר; סכומן הנומינלי המצטבר כ- 1,250 ₪ [נספח ז' ל-ת/1]. אין לפני ראיה לכך שהתובע נזקק בעבר או ידרש בעתיד לטיפולים, תרופות או אביזרים שאינם מכוסים בידי המל"ל, קופת-החולים וסל הבריאות.

אינני מקבלת את עדות התובע כי פנה לקבלת כיסוי להוצאותיו במסגרת קופת-החולים והמל"ל אך לא טופל, באופן שמטיל על הנתבעת את החובה לשאת בהוצאותיו. גם בעניין זה הייתה עדות התובע עדות יחידה שהיא סתמית במובהק, לא מפורטת ולא משכנעת. לא צוינו תאריכים בהם פנה לאיזה מהגופים הללו והציג להם אסמכתאות על הוצאותיו תוך דרישה לכסותן. לא צוינו גורמים לפניהם הובאה פניה כזו. התובע הצהיר שידע כי הוצאותיו מכוסות על-פי דין. אף-על-פי-כן, וחרף טענתו שפניותיו למוסדות הרלוונטיים לא טופלו, אין בנמצא ולו גם מכתב אחד – שלו או של בא-כוחו – אשר מפרט את טענותיו ודורש שהוצאותיו יכוסו בידי המל"ל [עמ' 11 ש' 9-17]. זהו חסר לא מוסבר שרובץ לפתחו של התובע. אין מנוס מלקבוע כי הוא לא פעל בשקידה סבירה על-מנת למצות את זכויותיו בעניין זה. אין לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף בשל כך.

הדברים אמורים גם באשר להוצאותיו של התובע בכל הקשור לניתוח לתיקון הבקע, ככל שיבחר לעבור ניתוח כזה בעתיד. יתרה מכך, התובע אינו עשוי להחזיק בחבל משני קצותיו: מצד אחד לעמוד על זכותו להימנע מלעבור ניתוח כזה מבלי שהדבר יחשב להפרתו את חובת הקטנת הנזק ומצד שני לעתור כי הוצאותיו בגין ניתוח כזה, שאין כל ודאות שיערך בזמן עתיד, תכוסינה בגדרו של הליך זה על-ידי הנתבעת.

1. עזרת צד ג'

התובע עתר לפצותו בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, שניתנת על-ידי בת-זוגו. גם בעניין זה לקתה עדות התובע בתשתית ראייתית דלה ובחסרים שלקיומם לא ניתן הסבר מניח את הדעת. התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו הנטל להוכיח את תביעתו על כל ראשיה ופרטיה. אין מנוס מלקבוע שהנטל לא הורם. עדות התובע באשר לעזרה שקיבל מבת-זוגו לאחר התאונה היא עדות יחידה שאין לה סיוע כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. על-מנת לקבוע ממצא לטובת התובע על-פי עדות כזו נדרשים טעם והנמקה שאינם בנמצא כאן. נהפוך הוא; כאמור, עדות התובע לקתה בכך שלכל אורכה ניכר בה ניסיון להעצים את נזקיו ולזקוף לתאונה גם קשיים שאין מקורם בה. לא הובא נימוק משכנע שיבאר את חסרונה של עדות אשת התובע. על כן חלה נגד התובע החזקה כי היה בעדות זו, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את עמדת הנתבעת [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

מעבר לכך הייתה עדות התובע סתמית ולא מפורטת, אף לא כומתה [סע' 45 ל-ת/1]. הלה אישר שאין ברשותו נתונים על-אודות שכרה של אשתו והפסדיה הנטענים במועד הרלוונטי. לא הוגשו תלושי שכר של הרעיה או מסמך אחר שילמד על הכנסתה לפני התאונה ואחריה. אין לראות מדוע זה בזמן מתן התצהיר, מאי 2012, לא יהיו ברשות התובע נתוני שכר של אשתו מתקופת התאונה ואין עילה ממשית שתסביר את אי צירופו של תיעוד תומך בעניין זה, כמו גם את אי-הבאתה של רעיית התובע לעדות [עמ' 14 ש' 14-9].

אשר על כן לא הונחה תשתית ראייתית שתלמד כי התובע נזקק בשעתו לעזרת בני-משפחה אשר חרגה מגדרה של עזרה רגילה ומקובלת שניתנת בתוך התא המשפחתי, באופן שמקים לו זכות לפיצוי בראש נזק זה [ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 6.11.2012); ת"א (מח' ת"א) 2239/87 נשלי נ' סולל בונה בע"מ, פסקות 37-36 (לא פורסם, 15.8.1993)]. גם כאן, ככל שהתובע נזקק לעזרה מיוחדת היה עליו למצות את זכויותיו במסגרת המל"ל.

מן הראיות עולה שבהווה מצבו של התובע יציב. לא הוכחה תחלואה מוגברת שלו בעקבות הסרת הטחול, אף לא היזקקות מוגברת עד כה לימי מחלה. ככל שיבחר לעבור ניתוח לתיקון הבקע עשוי מצבו להשתפר. התובע עבד בעבר, ועובד גם כיום, במשרה בהיקף מלא. במצב דברים זה לא הוכח שהוא נדרש כיום, או ידרש בעתיד, לעזרת צד ג' מחמת נכותו.

1. כאב וסבל

התובע אושפז למשך 7 ימים, מיום התאונה (4.6.2009) בשעת בוקר מוקדמת ועד יום 11.6.2019. נכותו הרפואית המשוקללת בעקבות התאונה הועמדה על 19%. על-פי נתונים אלה ובהתחשב בגילו יש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 31,458 ₪ ליום פסק-הדין.

1. ניכוי תגמולי המל"ל

בעקבות התאונה שולמו לתובע תגמולי מל"ל כלהלן: סך של 49,536 ₪ ביום 26.7.2010, סך של 22,274 ₪ ביום 23.9.2010 (סה"כ 71,810 ₪ בגין מענק נכות) ודמי פגיעה בסך 13,320 ₪ ליום 31.8.2009 – מהם יש להפחית סך של 11,000 ₪ שאותם העביר התובע למעבידו דאז [נספח ה' ל-ת/1, נ/1]. תגמולי המל"ל כשהם משוערכים להיום בניכוי הסך של 11,000 ₪ עומדים על 80,930 ₪. יש לנכות סכום זה מן הפיצוי המגיע לתובע בהליך דנן.

1. סיכומם של דברים

זהו אפוא תחשיב הסכומים להם זכאי התובע בעטיה של התאונה:

הפסדי שכר לעבר 25,855 ₪

אובדן כושר השתכרות לעתיד 100,000 ₪

כאב וסבל 31,458 ₪

סה"כ 157,313 ₪

בהפחתת תגמולי מל"ל 80,930 ₪

יתרה לתשלום 76,383 ₪

הנתבעת תשלם לתובע סך של 76,383 ₪ תוך 30 יום מן המועד בו יומצא לה פסק-הדין בצירוף אגרת ההליך וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 9,930 ₪ ומע"מ. סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ג, 08 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.