מבוא:

1. התובע- יליד 1983, נפגע בשתי תאונות דרכים: האחת מיום 6.9.04 (להלן: "התאונה הראשונה") והאחרת – מיום 3.10.07 (להלן: "התאונה השנייה").

2. שתי התביעות הוגשו מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 (להלן: "החוק"), בת"א 934-09-11 בגין התאונה הראשונה ובת.א 26556-12-09 בגין התאונה השנייה. התביעות אוחדו, נשמעו יחד והן נשוא פסק דין זה.

ת.א 934-09-11: התאונה הראשונה, מיום 6.9.04

1. התאונה הראשונה אירעה כאשר התובע הורכב ע"י הנתבע 1 על קטנוע שפרטיו בכתב התביעה ואשר היה מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2.

2. חבותה של הנתבעת 2 (המבטחת) בכל הנוגע לתאונה הראשונה אינה שנויה במחלוקת.

3. באשר לנזק:

פרטי הפגיעה, הבדיקות, מהלך הריפוי וההחלמה מפורטים בתצהיר התובע (ת/1) ובארבעה מסמכים רפואיים שצורפו אליו ותומכים בעיקר טענות התובע בהקשר זה. בקליפת אגוז: התובע נבדק לאחר התאונה בחדר המיון של בית החולים איכילוב. מצוין כי נחבל באגן וברגליים, נמצאה רגישות בקרסול שמאל. היה חשד לשבר ללא תזוזה, שנשלל בצילום רנטגן. שוחרר עם חבישה מרופדת לעקב שמאל וחבישה נוספת (ביחס לאיבר הרלבנטי- כתב היד לא ברור). קיבל הנחיות לאנלגטיקה, קומפרסים קרים והליכה ללא דריכה.

כעבור יומיים ביקר שוב בחדר המיון. נמצאו נפיחות מעטה ורגישות בברך ימין. שוחרר עם חבישה מרופדת לברך, הנחיות למעקב ועוד.

בביקור שלישי בחדר המיון, כעבור כשבועיים, עדיין נמצאה רגישות בברך ובקרסול.

באשר לצורך בשימוש בקביים- אכן, כטענת הנתבעת 2, לא מצאתי במסמכים שצורפו אזכור לכך שלהן ואולם התובע שוחרר מחדר המיון עם המלצה לאיסור דריכה, כך שטענתו בהקשר זה, על פניו, אינה מופרכת.

סך ימי אי הכושר על פי ההמלצות שניתנו במהלך הביקורים בחדר המיון: 17 יום.

לא נטען לנכות צמיתה ולא מונה מומחה מטעם בית המשפט.

4. התובע טען כי נעדר מספר ימים מעבודתו, אך טענתו לא הוכחה וממילא לא עתר לפיצוי

בגין הפסדי שכר. כן טען שסבל מכאבים ומגבלות וכי נעזר בסבתו ז"ל, אצלה התגורר באותה תקופה ועותר לפיצוי בגין עזרה זו. סביר בעיני, כי התובע נזקק לעזרת הזולת, לאור החבישה בה הושמו קרסולו השמאלי וברכו הימנית. עותר הוא אף לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, ניידות נסיעות לטיפולים. הדרישה לא פורטה ולא הוגשו קבלות ביחס להוצאות הנטענות. בנוסף- מבוקש פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל).

5. בחנתי ושקלתי את טענות הצדדים באשר לשיעור הפיצוי הראוי בנסיבות הענין, בראי המסמכים הרפואיים שצורפו.

אין מדובר בנזק שניתן לכמת את שיעורו באופן מדויק, שכן לא הוגשו אסמכתאות או פירוט ולכן הפסיקה תעשה באופן גלובלי.

6. על יסוד כל הנ"ל, בהתחשב בפרטי הפגיעה, משך הטיפול הרפואי ותקופת א"כ - ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) בסך של 14,000 ₪ ובנוסף- פיצוי גלובלי בגין יתר ראשי הנזק, על דרך האומדנא, אותו אני מעמידה על הסך הכולל של 3,500 ₪.

סוף דבר

7. אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצוי בסך 17,500 ₪ בגין התאונה הראשונה, בתוספת סך כולל מע"מ של 2,685 ₪ כהשתתפות בשכ"ט התובע וכן סך של 712 ₪ כהשתתפות באגרת משפט ששולמה על ידו בפתיחת ההליכים.

סה"כ לתשלום בגין התאונה הראשונה: 20,897 ₪.

הסכום הפסוק לעיל נכון למועד פסק הדין והוא ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלתו במשרד ב"כ הנתבעת, שאם לא כן- יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק , עד לתשלום בפועל.

ת.א 934-09-11: התאונה השנייה מיום 3/10/07

כללי:

1. לטענת התובע, ביום 3/10/07 הוא הורכב על כלי רכב דו גלגלי שפרטיו בכתב התביעה (להלן: "האופנוע"). האופנוע, שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת 2 החליק, והוא נפגע.

2. הנתבעת 2 הכחישה את חבותה לפיצוי התובע בגין התאונה השנייה. לפיכך צירף התובע כנתבעת נוספת את "קרנית", שהגישה הודעת צד שלישי כנגד הנהג הנטען.

הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלת גובה הנזק.

שאלת החבות בתאונה שנייה:

3. התובע והנתבע 1 עומדים על גרסתם כי התאונה אירעה במעורבות של האופנוע ובאופן שתואר. הכחשת החבות ע"י הנתבעת 2 הועלתה בשני מישורים: האחד- בשאלת עצם קרות תאונת דרכים כמתואר ע"י התובע, והשני- במישור הביטוחי, בטענה שבמועד התאונה היה רישיון הנהיגה של הנתבע 1 בשלילה. לשיטתה של הנתבעת 2- יש לקבוע, כי מתקיימים התנאים לשלילת כיסוי ביטוחי, היה ויקבע כי נסיבות פגיעתו של התובע מהוות 'תאונת דרכים' .

דיון והכרעה בשאלת החבות:

נסיבות התאונה

4. הנתבעת 2 מבססת את הכחשתה בעיקר על רישום נסיבות הפגיעה כפי שתועדו בהזדמנות הראשונה בגיליון חדר המיון, ו"הדליקו" בעיניה "זרקור אדום". במדבקה של גיליון חדר המיון סווגה פציעתו של התובע כ"מקרה אסון" ובגוף הגיליון, בחלק של האנמנזה- נכתב בכתב יד: "בן 24 נפילה מגובה". בעותק הגיליון שצורף לתצהיר התובע - המלים "נפילה מגובה" מחוקות, ומעליהן נכתב בכתב יד (הנחזה לכאורה להיות שונה): "תאונת אופנוע". לצד התיקונים- סימן נראה כחותמת רופא (הפרטים מטושטשים קמעא), וחתימה. ב"כ הנתבעת 2 מפנה לכך שהתיקון הנ"ל לא מופיע בגיליון חדר המיון שצולם עבורה.

5. שלושה עדים נשמעו: התובע, הנתבע 1 וחוקר מטעם הנתבעת 2 והוגשו ראיות. בחנתי ונתתי את הדעת להתרשמותי הבלתי אמצעית ממהימנות העדים, לכלל הראיות. על יסוד כל אלה- מצאתי את עדותו של התובע קוהרנטית, סבירה, ומתיישבת עם כלל הראיות ושוכנעתי במהימנות גרסתו. בכל הנוגע לנתבע 1, שעמד אף הוא על כך שמדובר ב'תאונת דרכים', תומכת בגירסת התובע- התרשמתי שאינו מכזב. מדובר במי שדומה שאינו ער לחשיבות מסירת פרטים באופן אחראי ורציני ולאפשרות שאמירות ציניות ו/או מבודחות, בנסיבות מסוימות, עלולות להזיק. אפרט להלן את הטעמים שהביאוני למסקנה וזו.

6. התובע (בתצהירו ת/2 ובחקירתו) תיאר את מנגנון הפגיעה: "אני לא יודע בדיוק איך נחתתי, פנינו שמאלה ופתאום מצאתי את עצמי על הרצפה... האופנוע החליק" (עמ' 10 ש' 19-20).

הנה כי כן, ניתן לראות באמור תיאור של מנגנון נפילה מגובה (אמנם נמוך, אך עדיין גובה) ונחיתה על הקרקע.

7. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שאין להאמין לתובע, כי הצליח לעלות חזרה על האופנוע לצורך נסיעה לבית החולים. תשובתו: "לא שברתי את כל הגוף" (עמ' 11 ש' 3) מספקת בעיני. איני סבורה שיש לקבוע, באופן גורף, כי אדם ששבר את עקבו אינו מסוגל, בשום אופן, לעלות על גב אופנוע, כנוסע, ובמקרה זה- מדובר בנסיעה לתכלית של התפנות מזירת תאונה.

8. לא נעלם מעיני קיומו של שוני באמירות מסוימות מפי התובע והנתבע 1 בתצהיריהם ת/2, ת/4 ובחקירתם הנגדית- עליהם הצביעה ב"כ הנתבעת, בעיקר בכל הנוגע למהלך פתיחת תיק המיון, מסירת הפרטים לפקידה ולרושם האנמנזה. ואולם- שוכנעתי שאין מדובר בסתירות של ממש היורדות לשורש של עניין, אלא בהבדלים מינוריים, כמו באשר לזהות מי שמסר לפקידת המיון את מספר ת.ז של התובע ועוד.

9. בכל הנוגע לרישום בדבר "נפילה" הסביר התובע שהנתבע "לא יודע מה הוא אמר, הוא אמר שהוא צחק איתה הסתלבט את תכף תיראי אותו ותביני" (עמ' 11 ש' 20-21).

ואכן, במהלך חקירתו של הנתבע 1 ניתן היה להתרשם מסגנון מתבדח, קליל ולשון לא מדודה. אין לי אלא להפנות בהקשר זה לדברי לעד, כפי שתועדו בפרוטוקול הדיון בעמ' 18 ש' 25-30.

10. הנתבע 1, בחקירתו, תיאר כי היה תחת לחץ בחדר המיון בשל הפציעה, וכיצד, (בדרכו האופיינית על פי התרשמותי), התנהל בבדיחות הדעת ובקלילות מבלי שנתן את הדעת לכך ש"חיים ומוות ביד הלשון".

כך, למשל, סיפר: "כשהגענו למיון שאלו אותי מה קרה, לא זוכר אפילו, פקידה או רופא. מרוב הלחץ שלי והפציעה שלו, אמרתי נפל מהשמיים. מה יש לי להגיד, קודם תטפלי בבן אדם. לא הייתה לי כוונה. באמת נפל מהשמיים?" (עמ' 17 ש' 10-12).

"הייתי בלחץ מהפציעה של אלי ומהתאונה ולא חשבתי שזה לעניין כרגע.. השאלה.. של מאיפה הוא נפל.. לא ייחסתי לזה חשיבות, הייתי בלחץ מהמקרה.. בלחץ.. לפעמים אני גם מתבדח, תלוי מה השאלה... מאיפה הוא נפל, אז אמרתי מהשמיים.. אולי הוא אמר שהוא נפל, אני לא יודע מאיפה היה הבלבול של השפה. אותי שאלו מאיפה, אמרתי מהשמיים... אני לא זוכר, לא יודע למה שאלו אותו או למה שאלו אותי. לא יודע אם זה הרופא או האחות. הייתי בלחץ, אני מודה. מה עכשיו השאלה מאיפה הוא נפל? טפלי קודם בבן אדם" (עמ' 17 ש' 10- עמ' 18 ש' 2).

תוכן הדברים מדבר בעד עצמו ויש בו כדי להסביר את הסיטואציה. זכורה לי גם הנימה בה נאמרו, וניכר היה שהוא מתריס, ומנסה להביע באזני השומע את חוסר ההיגיון שבמחשבה כי יש להיתפס לאותה אמירה / "בדיחה" אומללה.

11. הנתבע 1 אף עומת עם דברים שמסר לחוקר הנתבעת 2 מר אשל בפגישה מיום 4/9/09 (כשנתיים אחרי התאונה), כמפורט בתצהירו ובנספח לו (נ/2). הנתבעת "עטה" על הדברים כמוצאת שלל רב" ואולם- לאחר ששבתי וקראתי את תמליל החקירה, לא מצאתי שיש בו כדי לשלול או לסתור את עדות הנתבע 1 בתצהירו ובבית המשפט, על פיהן התאונה אירעה במהלך נסיעה באופנוע ונפילה ממנו. הנתבע 1 ציין בפני החוקר שאינו זוכר פרטים, הרבה להשתמש במילים כמו: "אולי", "לא זכור לי", הזכיר שחלפו 7 שנים מאז (עמ' 16 ש' 32, עמ' 17 ש' , ש' , ש' 29, עמ' 18 ש' , ש' 8) וניכר שאינו מייחס חשיבות יתירה לדברים ולדבריו לחוקר, כפי שהתנהל בחדר המיון ואפילו באולם בית המשפט, למרות שהובהר לו כי הוא חשוף לסיכון כספי.

12. יש לזכור, שנגרם לתובע שבר בעקב שמאל וברור מאליו שסבל מכאבים עזים. על רקע זה, תיאורו כי הסתייע בנתבע 1 בעת הכניסה לחדר המיון וכי "הגענו לפינה שמחכים אני נשכבתי שם והוא הלך ופתח את התיק" (עמ' 11 ש' 9-20, עמ' 14 סיפא ואילך ועוד) סביר בעיני ואותנטי. הגיוני איפוא, שעיקר הטיפול בתהליך פתיחת תיק המיון נעשתה על ידי הנתבע 1 וכי מסירת הפרטים היתה באמצעותו, אם לא רק על ידו. הנ"ל- כך נוכחנו, ניחן בלשון קלילה ובדחנית וספק בעיני אם העביר כדיוקם דברים בלשון אומרם ו/או שהוא זוכר לפרטי פרטים את שנאמר מפיו או מפי התובע, שהיה אז תחת מכאובים. זאת ועוד, עסקינן בתאונה שהתרחשה כ- 7 שנים לפני מועד חקירת העדים בבית המשפט. לו היו עדויות התובע והנתבע 1 זהות, היו עלולים להיחשד בתיאום עדויות, ולכן- אותן אי התאמות (שוליות בעיני), מעצימות את האותנטיות של גרסתם. מצאתי שסיפור המעשה בכללותו, וההסברים שנתנו במהלך חקירתם הנגדית- סביר והגיוני.

13. נסיבות התאונה נחקרו גם ע"י המל"ל לצורך תביעת התובע לפיצוי כנפגע עבודה. חקירות מטעם המל"ל (נספח א' לתצהירו ת/2), היו ארוכות, מפורטות ונוקבות, הן ביחס לנסיבות התאונה והן באשר לתוכן הרישום בגיליון חדר המיון (עמ' 2 לחקירה מיום 1.6.08, ש' 1-7). גם עדותו של התובע בפני חוקר המל"ל היתה ברורה, עקבית וקוהרנטית לעדותו בבית המשפט. המל"ל שוכנע והכיר בתאונה כתאונת עבודה ואף שילם לתובע כספים בגינה.

14. אני דוחה את טענת הנתבעת, כי יש לזקוף לחובת התובע את אי זימונם לעדות של גורמי פתיחת התיק והרופא/ים מחדר המיון, וזאת מהטעמים שהועלו בסעיף 22 לסיכומי ב"כ התובע, שעיקרם נכון בעיני, בנסיבות העניין. אוסיף ואחדד, באותו ענין, כי ב"כ התובעת 2 לא ביקשה מהתובע להציג את גיליון חדר המיון המקורי שבידיו, למרות שהצהיר על כך כבר במסגרת חקירתו במל"ל, ולמצער- במהלך עדותו בבית המשפט. יכולה היתה לבקש להורות לו להציג את המסמך לאחר הדיון, ולא מן הנמנע שבחרה שלא לעשות כן במכוון וביודעין.

אין גם לזקוף לחובת התובע את אי זימונו לעדות של אביו, ששהה במועד התאונה בחנות הפיצוחים שלו. שכן- האב ממילא לא היה עד ראיה לתאונה, התובע לא זכר האם התקשר אליו מזירת התאונה או לאחר מכן, ובנסיבות העניין- אין מדובר בעדות כבדת משקל, או בכלל.

15. די היה לי בעדותם של התובע והנתבע 1, ברישום המתוקן בתעודת חדר המיון, בהסברים ההגיוניים ביחס למקור הרישום הראשוני ומדוע אין להסתמך עליו, בהתרשמותי הבלתי אמצעי מעדותם של התובע והנתבע 1, שקילת ושקלול הגיון הדברים וכלל הראיות. ועוד, כמפורט לעיל בהרחבה, כדי לקבוע שהורם הנטל, לא רק פורמלית אלא גם מהותית, וכי גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה (מעורבות של האופנוע שפרטיו בכתב התביעה, ובאופן המתואר בו)- הוכחה במידה הנדרשת במשפט האזרחי, ומעבר לה.

שוכנעתי, כי מקור הרישום בגיליון החדר המיון הינו התבדחות אומללה וחסרת אחריות מפי השניים או מי מהם. מקובלת עלי בהקשר זה, התכנותה הקרובה לוודאי של השתלשלות עניינים כמתואר בסעיפים 21-22 לסיכומים ב"כ התובע. "פיסת השלג" הפכה לכדור שסיבך וסרבל את ההליך, וכעת נמס.

מכל האמור – אני קובעת, שהתובע נפגע בתאונת הדרכים נשוא התאונה, ביום 3/10/07 בעת שהורכב על האופנוע שפרטיו בכתב התביעה.

הכיסוי הביטוחי

16. אין חולק שבמועד התאונה היה האופנוע מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2.

הוכח שביום 25/3/07 (כ- 6.5 חודשים לפני מועד התאונה), התקיים בבית משפט השלום ברמלה דיון בתיק תעבורה 1906/07 שבמהלכו ניפסל רישיון הנהיגה של הנתבע 1 בהעדרו, למשך 4 חודשים.

עוד הוכח, שרק ביום 24/11/08 הפקיד הנתבע 1 את רישיון הנהיגה שלו בתיק בית המשפט לתעבורה בעקבות אותה שלילה.

לטענת הנתבעת 2 - יש לקבוע כי הנתבע 1 מוחזק כמי שידע על שלילת רישיון הנהיגה שלו, נכון למועד התאונה דנן.

לאור קביעתי כי הוכחו נסיבות התאונה- התובע זכאי לפיצוי על נזקיו. חשיבותה של ההכרעה בשאלת הכיסוי הביטוחי הינה במישור מערכת היחסים שבין הנתבעות 2 ו-3 ובין האחרונה לצדדי ג'.

18. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות שהובאו בהקשר זה, ובכללן מסמכים מתיק התעבורה (נ/1), בראי הפסיקה, באתי לכלל מסקנה שדין טענות הנתבעת 2 להידחות.

זאת- מעיקר הטעמים והפסיקה המפורטים בסיכומי הנתבעת 3 (בפרט סעיפים 22-48), הנכונים בעיני וכדי שלא להאריך, לא אחזור עליהם, אלא בתמצית.

1. העיקרון המושל בכיפה, על פי ההלכה הפסוקה, הינו שיש להוכיח ידיעה ממשית על פסילת רישיונות הנהיגה של אדם. ידיעה יכולה להיות מוכחת גם על דרך של הודעה על ידי גורם רשמי (כמו רשות הרישוי, פקיד בימ"ש, משטרה), ובלבד שהוכח כי נעשתה באופן אפקטיבי והגיעה בפועל לידיעת אותו אדם. נטל ההוכחה הינו על המבטחת הטוענת להפקעת הכיסוי הביטוחי. (ראו בע"א 11942/05 שומרה נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ואח', ע"א 394, 304/10 ראמי חמיס ואח' נ' קרנית, ע"א 9096/11 קרנית ואח'נ' ג'בארין ואח', ע"א 7602/06 + 3497/08 עזבון המנוח חאדג'ג' ז"ל ואח' נ' סימה מלכה ואח', ועוד- הנזכרים בסיכומי הנתבעת 3.
2. בעניינו- אין חולק כי הודעת שוטר לנתבע 1 על הפסילה נעשתה לאחר התאונה.

ב"כ הנתבעת 2 אישרה במהלך ישיבת ההוכחות, במעמד הגשת מסמכים מתיק התעבורה, כי "אני ערה לכך שאין במסמכי תיק התעבורה כפי שהגיעו אישור מסירה וזימון כדין של מר אליהו עזריה לדיון בעניינו בתיק התעבורה שבמסגרתו נשלל רישיון הנהיגה שלו בגזר דין מיום 25.3.07 ושגם אין אישור מסירה של גזר הדין לידיו בתאריך מאוחר לכך ולפני התאונה מיום 3.7.07" (עמ' 22 ש' 6-10).

21. אין כל רלבנטיות בעניינו, בעת בחינת קיומו של אלמנט "הידיעה" לכאורה של הנתבע 1, לקיומן של שלילות קודמות ו/או לכך שגם לאחר שהודע לו ע"י שוטר, כחודשיים אחרי התאונה דנן, שרישיונו בפסילה מזה זמן רב, הוא התמהמה בהפקדת רישיונו ועשה כן רק בחלוף זמן ולאחר שנעצר פעם נוספת על יי שוטר.

השתלשלות העניינים המתוארת מתמיהה בכל הנוגע לכך שהותר לו להמשיך לנהוג בפסילה כאשר נעצר ואף מעצימה את ההתרשמות בדבר חוסר אחריות לכאורה של הנתבע 1, בלשון המעטה, אליה התיחסתי מוקדם יותר.

ואולם- אין באלה כדי להקים ידיעה פוזיטיבית שלו לעניין השלילה ולא רק משום שמכלול הראיות שהובאו (ו/או אלה שלא הובאו) מובילות, על פני הדברים, למסקנה הפוכה.

22. לסיכום פרק זה: אני קובעת שהנתבעת 2 לא הרימה את הנטל שעל כתפיה ולא הוכיחה שהנתבע 1 ידע על פסילת רישיון הנהיגה שלו עובר לתאונה נשוא התביעה.

התוצאה הינה שהכיסוי הביטוחי לאופנוע המעורב בתאונה לא נשלל, דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות, ועל הנתבעת 2 לשאת בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שלו בעקבותיה.

עוד כפועל יוצא מכך ההודעה לצדדים השלישיים נדחית. מאחר וצדדי ג' לא התגוננו- היא תהא ללא צו להוצאות.

הנזק

כללי, הפגיעה והנכות הרפואית

23. התובע הינו יליד 2/10/83, היה בן 24 במועד תאונת הדרכים השניה מיום 3/10/07 וכיום הוא בן פחות מ- 32 שנה.

בעקבות התאונה- נגרם לתובע שבר בעקב שמאל. לאחר התאונה נבדק בחדר המיון. אושפז אחרי כשבוע וחצי לצורך ניתוח ולאחר מכן- אושפז שוב למשך יומיים עקב נפיחות. סה"כ 6 ימי אשפוז, הכל-כמפורט במסמכים שצורפו לתצהירו.

התאונה הוכרה ע"י המל"ל כ"תאונת עבודה", על כל המשתמע מכך.

וע"ר שליד המל"ל נפגעי עבודה, לאחר ערעור המל"ל, קבעה כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 10% בשל מגבלה קלה בתנועות, לפי סעיף 35ב' לתקנות המל"ל לקביעת נכות מעבודה.

קביעת המל"ל, שלא נסתרה, מחייבת בהליך זה מכח סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד.

הנכות התפקודית:

24. ערב התאונה וגם לאחריה עסק התובע בניהול והפעלת חנות למכירת פיצוחים. מדובר בגבר צעיר שהשלים 11 שנות לימוד, חסר רישיון נהיגה. לטענתו, מאז התאונה הוא סובל ממגבלות בביצוע עבודתו עקב התעייפות בעמידה והסתובבות ממושכת, בהרמת משאות שעבודתו מצריכה ועוד.

יצוין כי המל"ל לא הפעיל את תקנת 15, כמפורט בדוח ועדת הרשות שצורף לתצהירו כחלק ממסמכי תיק המל"ל, אם כי קביעה זו אינה מחייבת בהליך שבפני.

בחינת הכנסות התובע, על פי מסמכים שצורפו לתצהירו, מעלה כי קיימת ירידה בהכנסות המדווחות בשנת 2008, ביחס לאלו של שנת 2007, שנת התאונה. לא הייתה עליה משמעותית בין שנת 2007 לזו שלפניה. לעומת זאת, משנת 2009 ואילך- מסתמנת עלייה משמעותית בהכנסותיו. התובע הציג נתונים עד שנת 2010 בלבד.

התובע העיד כי מאז תצהירו- סגר את העסק וכי נכון למועד מסירת העדות, לפני כשנה, אינו עובד (עמ' 14 ש' 1-2).

חשוב עם זאת לציין שהתובע שהה במעצר בית חלקי ומלא בתקופות שונות במהלך שנת 2008 וכי מאוחר יותר גם ריצה עבודות שירות (ראו בעדותו בפני חוקר המל"ל נספח א' לתצהירו וכן בעדותו בעמ' 12 ש' 31 ובעמ' 13 ש' 13). התובע סיפר כי בתקופות אלו וכאשר נעדר מהעסק- הוא נעזר בבני משפחה ובעיקר באביו לשם הפעלת העסק וכך עשה גם בסמוך לאחר התאונה. לכן, לא ניתן לקבוע כי התנודות בהכנסות והירידה בשנת 2008 קשורה בהכרח בתאונה ובנכותו ולבודדה מהגורמים האחרים שגרמו להיעדרותו מהעסק.

לא רק זו אף זו. נכותו הזמנית של התובע, על פי קביעת המל"ל, נמשכה עד ליום 31/1/08, וממועד זה ואילך – שיעורה 10% נכות רפואית.

לא נעלם מעיני, כי התובע השביח את שכרו באופן משמעותי החל משנת 2009 ואילך, בה כאמור לא שהה במעצר בית וכי הוא לא הציג פרטי הכנסות מאז שנת 2010 ועד היום. יש לזכור, עם זאת, שבמועד התאונה התובע היה צעיר כבן 24, בתחילת דרכו בשוק התעסוקה, שאין לו השכלה מיוחדת ולא סיים 12 שנות לימוד. השבחת השכר, במומו, לא תיזקף לחובתו ואין בידי לקבוע שאין לנכות הרפואית השפעה תפקודית על מהלך חייו של התובע וכושר השתכרותו.

25. איני מקלה ראש בנכות שנותרה לתובע ואולם אינה חמורה ומתמקדת בעקב והשפעתה לכאורה קלה, שהרי המשיך לעבוד ולהפעיל את עסקו, בהצלחה, במשך כ- 7 שנים. בשקללי את כל אשר בפני, נתוניו האישיים , עיסוקיו, עליה בהכנסותיו ועוד- אני קובעת שנכותו התפקודית אינה עולה על נכותו הרפואית, ואף זאת לקולא.

שיעור הפיצוי

26. נזק לא ממוני – בגין כאב וסבל

בהתאם לתקנות- בגין 10% נכות רפואית ו- 6 ימי אשפוז, התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של 22,168 ₪. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

27. הפסדי שכר/ פגיעה בכושר ההשתכרות ונלוות:

בהעדר פרטים על הכנסות מאז שנת 2010 וכן לנוכח האמור לעיל ביחס לשנת 2008, אני קובעת שהתובע לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר בפועל מאז התאונה ועד היום.

באשר לעתיד ועד גיל 70- ובהתחשב בכל המפורט לעיל, בפרק העוסק בנכות התפקודית, ובהכנסותיו האחרונות הידועות של התובע במומו, לאחר ששקלתי ושקללתי את הנ"ל, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש זה בסך של 118,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

28. עזרת הזולת

בשים לב לפגיעה, למהלך הריפוי וההחלמה, לתקופת אי הכושר הזמני, לנכות הצמיתה שנותרה, שיעורה ומהותה, ובכך שמדובר ( לפחות ביחס לעבר) בעזרת בני משפחה, תוך שאני ערה לכך שלא העידו,- אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 45,000 ₪ - לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

29. הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים וניידות כללית

התאונה הינה תאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המל"ל. התובע, שטיפל במסגרת הציבורית, זכאי היה לטיפולים ללא תשלום ו/או להיפרע בגין הוצאותיו.

התובע הגיש קבלות שסכומן הנומינלי זעום והודה בחקירתו שלא מימש את זכאותו להחזר על הוצאותיו. אין כל קביעה בדבר הזקקות לטיפולים רפואיים בעתיד וממילא, ככל שהיה צורך בכאלה- הוא היה זכאי לבצען ללא תשלום מכיסו. הוא הדין בנסיעות לטיפולים רפואיים. יש עם זאת להתחשב בכך שלתובע נכות רפואית בעקב שמאל, אף כי קלה.

בשקלול כל האמור, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי כולל בראשי הנזק שבכותרת, בסכום כולל של 16,500 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

30. סיכום ביניים / ניכויים

סך נזקיו של התובע בגין התאונה השנייה, בהתאם לאמור לעיל: 201,668 ₪. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל, ללא ניכויי חובות (568 ₪ מיום 28/10/09 ו- 12,212 ₪ מיום 1/11/09- ראו ת/3). שוויים של אלה, לאחר שערוך הינו הסך של 14,886 ₪, נכון למועד פסק – הדין.

31. סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעת 2 בתשלום פיצוי לתובע בגין תאונת הדרכים השנייה מיום 3/10/07, בסך של 186782 ₪. לסכום זה יתווסף סך של 28,653 ₪ כהשתתפות הנתבעת 2 בשכ"ט עוד של התובע וכן הסך של 712 ₪, כהשתתפותה באגרת משפט ששילם בעת פתיחת ההליך (ולפני ששמיעתו אוחדה עם תביעתו בגין התאונה הראשונה).

סה"כ ישולם לתובע הסך של: 216,147 ₪ .

32. עוד אני מחייבת את הנתבעת 2 בהוצאות הנתבעת 3 וכהשתתפות בשכ"ט בא כוחה, בסכום כולל של 15,000 ₪.

33. הנתבע 1 (שהינו גם צד שלישי) שלא התגונן בנפרד- אינו זכאי להוצאות. ההודעה לצדים שלישיים, שלא התגוננו, נדחית ללא צו להוצאות.

34. הסכומים שנפסקו לעיל נכונים למועד פסק הדין והם ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלתו במשרדה של ב"כ הנתבעת 2, שאם לא כן- יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק – הדין לב"כ הצדדים.

ניתן ביום כ"ב תמוז, תשע"ה, 09 ביולי 2015, בהעדר הצדדים