התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לסילוק יד מדירה הנמצאת ברחוב יזהר 6 בתל אביב, המצויה בחלקה 3 בגוש 6135 (להלן – הדירה). בנוסף תבעה התובעת סך 163,718 ₪ בגין חוב מצטבר של שכר דירה. בהתאם לנטען בכתב התביעה השכירה התובעת לנתבעת את הדירה על פי הסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 19.7.92. טוענת התובעת כי בדירה מתגוררים גם שלושת ילדיה הבגירים של הנתבעת ללא היתר וללא הסכמה של התובעת, ויש בכך משום הסגת גבול.

בהסכם נקבע כי דמי השכירות החודשיים על פי ההסכם עמדו על סך 681 ₪, וכפי שהוא מתעדכן מעת לעת. הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות באופן סדיר, למרות התראות שניתנו לה . טוענת התובעת כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית, לפי סעיף 5 להסכם השכירות. ביחס לסעד הכספי חושב הסכום המופיע בכתב התביעה על בסיס שכר דירה סוציאלי לדיירים זכאים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, והחוב הנתבע מתייחס עד ליום 1.11.09.

הנתבעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן ערוכה כדין בצירוף תצהיר, אלא בקשה שלה, בה טענה כי גרים עימה חלק מילדיה ולפני מספר שנים נפטרה ביתה ושתי נכדותיה הקטינות גרות עימה. היא אלמנה המתקיימת מקצבת זקנה ומצבה הכלכלי בכי רע, כמו גם זה של ילדיה: אחת גרושה, אחד נכה, אחד אלכוהוליסט וגם היא עצמה לא בקו הבריאות. היא ניסתה להגיע להסדר עם התובעת אך לא יכולה היתה לעמוד בסכומים שבהם נקב ב"כ התובעת. היא טוענת כי אין לה תקציב משום מקום אחר ואין לה אפשרות לשלם את הסכומים הנדרשים ממנה ועותרת להסדיר את החוב בתשלומים. תחילה ניתן פסק דין בהעדר הגנה שבוטל לאחר מכן, אך לענייננו חשוב לציין כי במסגרת הבקשה לבטול פסק דין חזרה הנתבעת ושטחה את מצבם הכלכלי והסוציאלי הקשה שלה ושל ילדיה.

בדיון שהתקיים ביום 1.11.11, בו היתה הנתבעת מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה בית המשפט ייתן החלטה בבקשת הרשות להתגונן בתוך 60 יום מהיום על מנת לאפשר למבקשת למצות את ההליכים ולהגיש עתירה מנהלית. כן הוסכם כי החל מיום 10.11.11 תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,000 ₪ על חשבון דמי שכירות שוטפים.

ביום 15.7.13 ניתן פסק דין בעתירה שהגישה הנתבעת לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובו נקבע כי יש לדחות את העתירה כנגד החלטת הועדה הבינמשרדית (שדנה בבקשת הנתבעת להסדר חוב), הן מחמת שיהוי והן לגופה שכן, בית המשפט לא מצא כל פגם בהחלטת המשיבה (התובעת כאן) עליה השיגה הנתבעת.

מאז מתן פסק הדין ניתנו מטעם בית המשפט, בתיק זה, ולבקשת הצדדים אורכות רבות על מנת שיצליחו להגיע להסדר. חרף חלוף הזמן הרב לא צלח הדבר בידי הצדדים, ועל כן הגיעה העת להכריע בבקשת הרשות להתגונן.

הבקשה, כאמור, הוגשה ללא תצהיר ערוך כדין, וכבר מטעם זה היה דינה להדחות. אך גם לגופן של טענות הנתבעת אין בהם הגנה ולו בדוחק המצדיקה את קבלת הבקשה.

אכן, אין ספק כי מצבה הסוציאלי והכלכלי של הנתבעת ובני ביתה אינו טוב בלשון המעטה, והיא סובלת מבעיות רפואיות וכלכליות ואף הכנסתה נמוכה. לא בכדי נמצאה היא זכאית להתגורר בדיור הציבורי. דיור זה הינו, מטבע הדברים, משאב מוגבל, ולמרבה הצער אין מענה לכל הנזקקים. מצופה, אם כן, כי מי שמקבל בכל זאת דיור כזה יעמוד בתנאי הסכם השכירות ובמיוחד בתשלום דמי השכירות. אי עמידה בהם מהווה הפרתו של ההסכם הפרה יסודית, ואין מקום ליתן לדייר כזה להמשיך ולהחזיק בנכס על חשבון נזקקים אחרים, חסרי דיור אף הם, הממתינים לפתרון דיור בשל מצוקתם שלהם.

לנתבעת אין כל טענה של ממש כלפי החוב הנתבע או כלפי דרך חישובו ובקשתה להגיע להסדר אינה אלא הודאה בכך שהיא לא משלמת את דמי השכירות כמוסכם וכי היא חייבת את הכספים לתובעת. כפועל יוצא מכך המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות.

המצב הסוציו אקונומי של הנתבעת או של בני ביתה, קשה ככל שיהיה, כמו גם נסיבות חיי כל בני המשפחה, אינם בבחינת טענת הגנה או הצדקה לאי תשלום דמי שכירות. אין להשלים עם מצב שבו דייר בדיור הציבורי יחזיק בנכס ולא ישלם שכירות לאורך שנים, כאשר זכאים אחרים ממתינים בתור. המדובר במשאב ציבורי יקר המציאות, המצוי במחסור תמידי, ואין בכוחן של נסיבות אישיות כאלו ואחרות להצדיק המשך מגורים בדיור ציבורי ללא מילוי החובה הבסיסית של תשלום דמי שכירות, אשר ממילא נמוכים מהשורר בשוק השכירות החופשי.

לאור האמור לעיל לא מצאתי כי יש לנתבעת הגנה מפני התביעה, והתובעת זכאית ליטול פסק דין. יחד עם זאת, באיזון הראוי בין הצדדים ולאור מצבה הקשה של הנתבעת, הוצאתו של פסק הדין אל הפועל תדחה במספר חודשים כדי לאפשר לנתבעת ולבני ביתה שהות להתארגן. פרק זמן זה יאפשר אף לצדדים לנסות ולהגיע להסדר; ולחילופין לאפשר לנתבעת להערך למציאת דיור חלופי.

סוף דבר

הבקשה נדחית. התביעה מתקבלת. התובעת תגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט כדלקמן:

ביחס לסעד הכספי, ניתן יהיה להגישו לביצוע בתוך 30 יום מחתימת הפסיקתא.

ביחס לסעד הפינוי, הרי שהפינוי יבוצע לא לפני יום 30.8.2014.

בנסיבות העניין, איני מחייב את הנתבעת בהוצאות הבקשה.

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"ד, 26 מאי 2014, בהעדר הצדדים.