רקע וטענות הצדדים:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובע, יליד 29/10/1991, טען בתביעתו, כי בתאריך 13/05/2009 עת שנסע ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הרכב התהפך וכתוצאה מכך נפגע קשות בגופו, ונוכח חומרת הפגיעה, הוטס במסוק מד"א לבי"ח רמב"ם, אושפז משך כשבועיים.

2. משמדובר היה בנהג ללא רישיון נהיגה, וברכב ללא ביטוח חובה וללא רישיון רכב, צורפה "קרנית" לתביעה, מכוח העילה המנויה בסעיף 12 (א) (2) לחוק הפיצויים.

3. הנתבע העלה בהגנתו הכחשות כלליות וגורפות לכל אשר נטען בתביעה, ללא שהציג גרסה כלשהי באשר לנסיבות התאונה.

4. "קרנית" העלתה בהגנתה שתי טענות חלופיות: האחת – מי שנהג ברכב הוא התובע, ומשכך אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים, הן מכוח הוראת סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים [נהיגה ללא רישיון נהיגה], והן מכוח הוראת סעיף 7 (5) לחוק הפיצויים [נהיגה לא ביטוח]; השניה (החלופית) – אם יוכח, כי מי שנהג ברכב הוא הנתבע, גם אז לא יהא התובע זכאי לפיצוי מאת קרנית, זאת מכוח הוראת סעיף 7 (2) לחוק הפיצויים, מאחר והנתבע נהג ברכב ללא רשות, והתובע ידע זאת.

5. "קרנית" שלחה בתורה הודעת צד ג' נגד הנתבע (צד ג' 1), כמי שנהג ברכב, ונגד בנימין ברקיני (צד ג' 2), כמי שהיה בעת הרלוונטית הבעלים של הרכב, ואשר התיר לנתבע את השימוש בו, ללא כיסוי ביטוחי.

6. הנתבע שב בהגנתו להודעה נגדו, על הכחשות כלליות וגורפות, ללא הצגת גרסה מטעמו; ואילו צד ג' 2 (הבעלים של הרכב) הוסיף על ההכחשות הכלליות טענה, כי השימוש ברכב נעשה שלא בהיתר ממנו, לא במישרין ולא בעקיפין, ומשכך, אין הוא חב בפיצוי התובע, או בשיפוי קרנית.

7. בהחלטתי מ-17/05/2011 הוריתי על פיצול הדיון, כך שתחילה תשמע שאלת החבות.

דיון:

8. אקדים, כי לאחר שמיעת הראיות בשאלת החבות, אין עוד מחלוקת בין הצדדים, כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היה הנתבע ולא התובע.

כן אין חולק, כי לא התובע ולא הנתבע החזיקו בעת הרלוונטית רישיון נהיגה; הרכב היה ללא רישיון, וכן ללא תעודת ביטוח חובה. כן הוכח בפניי, ועל כך אין חולק, כי התובע ידע שלא היה לנתבע רישיון נהיגה בעת הרלוונטית.

9. כאמור, נטען ע"י קרנית, ולמעשה גם ע"י הנתבע, כי אין התובע זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים מכוח הוראת סעיף 7 (2) לחוק. אביא להלן את הוראת החוק ככתבה:

"7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(1) ...

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;".

הנה אם כן, שתיים הן השאלות העומדות להכרעה:

א. האם הנתבע נהג ברכב ללא רשות? שאם כן;

ב. האם התובע נסע ברכב ביודעו כי הנתבע נוהג בו ללא רשות?

נטל ההוכחה:

10. ויודגש, נטל ההוכחה בדבר קיומו של החריג הנ"ל חל על הטוען לו, היינו על הנתבעים (ר': ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 509, והפסיקה שם).

גם בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים, הגם ש"קרנית" טוענת, כי נטל זה הינו מרוכך וקל מאשר ברגיל.

בהקשר זה יפים גם דבריה של כבוד השופטת טובה שטרסברג - כהן בת"א 895/91 (מחוזי חיפה) שושן דן ואח' נ' אלי פיטרו ואח' (פורסם באתר נבו):

"על מנת שתקום לתובע עילה על פי חוק הפיצויים, די בכך שהתובע ידע או חשב שיש רשות לקחת את הפיאט לסיבוב שלישי ושלפיכך לא נתמלא התנאי שבסעיף 7(2) לחוק הפיצויים, הייתי מגיעה למסקנה שהתובע עדיין חוסה בצל החוק ואיננו נכנס לחריג שבסעיף 7(2) משום שנטל הוכחת חריג זה, על הטוען לו, במקרה זה, קרנית, והיא לא הרימה נטל זה . אנמק עמדתי: על מנת שתקום לתובע עילה על פי חוק הפיצויים, די בכך שיוכיח כי נעשה שימוש ברכב מנועי וכי במהלך שימוש זה היה הרכב מעורב בתאונת דרכים בה נפגע ונגרמו לו נזקי גוף. כל המרכיבים הנ"ל אינם שנויים במחלוקת במקרה דנן. אלא מאי? שקרנית טוענת כי התובע נמנה על החריגים שאינם זכאים להפצות לפי החוק עקב התקיים התנאי שבסעיף 7(2) לחוק.
ערה אני לכך שידיעתו של התובע הוא מרכיב סוביקטיבי במהותו דבר הגורם לקושי בהרמת נטל ההוכחה על ידי קרנית אלה (כך במקור - י.ס.) שעל אף סוביקטיביותה של ידיעת התובע, דרך הוכחתה אינה בהכרח אמירתו שלו, אלא הנסיבות כולן, אליהן יש לתת את הדעת לשם קביעת אותה ידיעה, על בסיס מבחן הסבירות" (סעיף 16 לפסק הדין) (ההדגשות שלי – ס"י).

ר' בענין זה גם ת.א. (מחוזי י- ם) 1361/98 ניר מלול נ' קרנית ואח' (פורסם באתר נבו), ות.א. (מחוזי ת"א) 2104/91 שאול ביטון ואח' נ' קרנית (פו רסם באתר נבו).

11. ועוד, על נטל ההוכחה, דברים רלוונטיים שנאמרו ב-ע"א (מחוזי ת"א) 1063/01 מזור מנחם נ' קרנית:

"בית המשפט העליון התייחס לעניין וקבע כי קיימת חזקה עובדתית, הקובעת שהנוהג בכלי רכב הוא בעליו או לחילופין מי שנוהג ברשות הבעלים. במידה וטענתו של המערער 2 במקרה שלפנינו היא כי בנו השתמש ברכב שלא ברשות הרי שהוא טוען למצב בלתי רגיל ועליו מוטלת חובת ההוכחה (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח (3) 662, וכן א' ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה 3, 1999, עמ' 353)...".

מהותו של החריג והפרשנות הראויה:

12. החריג המצוין בהוראת סעיף 7 (2) הנ"ל, בדבר נהיגה ללא רשות "תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין...", "לאמור בהתקיים יסודות העבירה המתוארת בחוק הפלילי" (ריבלין, שם, עמ' 509). כיום חלות תחת ההוראה הנ"ל הוראות סעיפים 413ב. (גניבת רכב) ו-413ג. (שימוש ברכב ללא רשות), לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

13. המגמה שהשתרשה בפסיקה הינה החלה מצומצמת של הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים, בהיותה החריג לתכלית החוק, שהינה בבסיסה סוציאלית.

יפים הדברים שנאמרו ב-דנ"א 10012/07 + דנ"א 6971/03, "קרנית" ואח' נ' "מגדל" ואח', (02/06/04), כב' המשנה לנשיא (בדימוס) ת. אור, הגם שנאמרו תוך התייחסות להוראת סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים (נהיגה ללא רישיון נהיגה), ולא לסעיף 7 (2), כבענייננו.

עם זאת, הדברים רלוונטיים כדי להאיר עינינו באשר למגמה הפרשנית הכללית שחלה, בבואנו לבחון תחולת אחד החריגים של סעיף 7.

"16. ביסודו של חוק הפיצויים עומדות כמה תכליות אשר, בנסיבות מסוימות, עלולות להתנגש זו בזו. מחד גיסא תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית ועל בסיס זה נשללת על פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה כאמור."

בהמשך:

"17. עיקרון המנחה אפוא את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו, תהייה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה. כך גם לגבי סעיף 7(3) לחוק. בפרשת צור שמיר (ע"א 4231/97 – ס"י) נקבע, בנוגע לסעיף זה, כי עצם הדבר שיש ביסודו אלמנט עונשי, תומך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים רק לאותם מקרים בהם תגובה עונשית כה חריפה, של שלילת פיצויים, היא מוצדקת והולמת (שם; ראו גם רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בעמ נ' דהן, פ"ד נז (1) 503)."

14. לכאורה, מתעורר בענייננו קושי מסויים ביישום "התכלית הסוציאלית" של החוק, בהיבט של העדפת הפיצויי לניזוק תוך פיזור הנזק על כלל הציבור (ראו: ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 179, 204, וכן: ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חב' לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 857-858), זאת נוכח העובדה שבענייננו בכל מקרה לא יהא ניתן להשיג תכלית זו. כי הרי במידה ואחיל את החריג יישלל הפיצוי מהתובע, ובמידה ולא, סכום הפיצוי יתגלגל אל כתפיהם הפרטיים של צדדי ג'. בכך, במובן מסוים, התכלית של פיזור הנזק לא הושגה.

עם זאת, ניתן להשלים עם התוצאה של גלגול הנזק אל צדדי ג', מאשר שלילת הפיצוי מהתובע הניזוק, לאור שמידת האשמה של שני צדדי ג' (האחד כמי שנהג ברכב, והשני כבעליו ומתיר השימוש ברכב), עולה בהרבה על זו של התובע.

15. ברע"א 10334/03 יהודה מזור ואח' נ' קרנית (תק- על 2004(1), 1335) נפסק בהקשר זה כדלקמן:

"זה מכבר נפסק כי אי - נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו. ראו דברי השופט משה לנדוי בע"א 139/64 "קלדונין" ואח' נ' גבאי ואח' , פ"ד י"ח(3) 417, בע' 420 ודברי השופטת שושנה נתניהו בע"א "קרנית" נ' עוזי, פ"ד מא(4), 754 בעמ' 768-767".

יָפָה לענייננו הקביעה הישנה ע"י השופט לנדוי, ב-ע"א 139/64, חברה לביטוח "קלדונין" ואח' נגד שמעון גבאי, ואח' , פ"ד יח' (3), 417, 420-421 :

"המלה 'להרשות' (to permit), בהקשר בו היא מופיעה בפוליסה, משמעותה רחבה הכוללת גם התנהגות שיש בה משום השלמה סבילה עם מעשיו של אחר".

ועוד:

"...אין זאת אומרת, שצריכה להינתן רשות מפורשת לנהיגת האדם האחר באותו מקרה שגרם לתאונה. די גם בדרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג."

16. דברים דומים ורלוונטיים לענייננו, ולהקשר זה, נקבעו גם בפסק-דין שניתן ב-ע"א (מחוזי ת"א) 1063/01 מזור מנחם נ' קרנית הנ"ל:

"...אכן לא מן הנמנע כי המערער 2 אסר על בנו לא לעשות כל שימוש בכלי הרכב, אך כפי שצוין לעיל לא עשה מספיק ואין במעשיו של האב בכדי לפתור(כך במקור – ס"י) אותו מהחבות לנזק שכן היה עליו לצפות כי בנו המתבגר ינסה לעשות שימוש בטרקטורון ועל כן היה עליו לפעול בצורה רצינית על מנת להבטיח כי בנו לא יוכל לעשות בו כל שימוש. עצם העובדה כי האב לא עשה כן, משמעותה היא כי לא עשה דבר שכן האיסור בפני עצמו אינו יכול לעמוד בפני נער מתבגר בשנות העשרה לחייו המחפש ריגושים, ואיסור שכזה יכול ויהווה את זריקת הדחף לצורך נטילת אותו טרקטורון ולביצוע המעשה האסור על אף האיסור מצד האב".

ועוד:

"...ואכן במקרה נשוא הערעור לא עלה בידו של המערער 2 להוכיח נקודה זו, כלומר, כי בנו עשה שימוש ברכב ללא היתר. יתרה מכך, חזקה זו נתמכת בהלכה הפסוקה הגורסת כי רשות קיימת גם אם ניתן לנהיגה בפועל היתר מכללא (ראה ריבלין, בספרו הנ"ל, עמ' 353). משמע, אין כל צורך כי אותו השימוש ברכב יעשה בהיתר מפורש. כל עוד לא ננקטו הפעולות לצורך הבטחת אי השימוש, הרי שניתן לראות בהימנעות מעשיית הפעולות היתר מכללא כפי שעולה מן הראיות במקרה דנן".

ההליך הפלילי:

17. נגד הנתבע הוגש כתב אישום, בגין התאונה בה עסקינן, בבית-משפט השלום לתעבורה בנצרת, בגין שלל עבירות בהן הורשע על-פי הודאתו: נהיגה ברשלנות; התנהגות הגורמת נזק; נהיגה ללא רישיון נהיגה, ללא רישיון רכב, וללא ביטוח חובה. דא עקא, כתב האישום לא כָּלַל עבירה של שימוש ברכב ללא רשות.

מבלי להכריע בשאלה, אם עצם אי-הגשת כתב אישום בגין עבירה של שימוש ברכב ללא רשות, משמע שלא הוכח, גם בהליך האזרחי שלפניי, כי הנתבע עשה ברכב שימוש ללא רשות, ואין אני סבור כי כך הם פני הדברים, אין להתעלם מעובדה זו כאחת מבין כלל השיקולים שניתן לשקול בבואי להכריע בשאלה אם הוכח החריג של נהיגה ללא רשות.

יוער, כי אף שכתב האישום והכרעת הדין הוגשו בהסכמה, כחלק מהראיות, לא סומנו כמוצג (תמצא אותם במצורף לבקשה מס' 5, שהוגשה ע"י התובע).

18. העובדה שהנתבע בעצמו העיד שוב ושוב, כי הוא נטל את מפתחות הרכב ללא רשות, כי מעולם לא נהג ברכב, מלבד הפעם, וכי דודו, בעל הרכב, לא הרשה לו אי-פעם בעבר לנהוג ברכב, אין בה די כדי להוכיח, כי הנתבע אכן עשה ברכב שימוש ללא רשות. מה גם, עדות הנתבע בעניין זה אינה אמינה ומהימנה בעיניי. הנתבע נמנע, כאמור, ממסירת גרסה מלאה לנסיבות התאונה, ולרבות בשאלת הרשות שניתנה, או לא ניתנה לו. בעניין זה משקלה של עדות הנתבע, כמשקלה של עדות כבושה.

בל נשכח, כי לנתבע, כמו לדודו, מניע ואינטרס להציג תמונה עובדתית כזו, (כמו שלתובע אינטרס נגדי להציג תמונה עובדתית הפוכה). קביעה, כי הנתבע עשה ברכב שימוש ברשות, תביא בסופו של יום לגלגול הפיצוי שייפסק לתובע על הנתבע ודודו, זה בהיותו הנהג, וזה בהיותו הבעלים של הרכב.

בהקשר זה אומר עוד, כי צדדי ג' ו"קרנית" נמצאים ופועלים, להגנתם, בחזית אחת נגד גרסת התובע.

משכך, שאלת מתן הרשות תיבחן על-פי מכלול הנסיבות.

ידיעת התובע על היעדר רישיון נהיגה לנתבע:

19. אין חולק, כי התובע ידע שלנתבע לא היה רישיון נהיגה, וכי הרכב אינו של הנתבע. התובע גם לא ראה מעולם את הנתבע נוהג ברכב כלשהו. כן התובע היה מודע לאיסור שבדין שאין לנהוג ברכב ללא רישיון נהיגה.

טוענת "קרנית", כי די בעובדות אלו, ובפרט ידיעתו המפורשת של התובע שלנתבע לא היה רישיון נהיגה, כדי להרים את הנטל (המופחת) המוטל עליה להוכחת ידיעתו של התובע, כי הנתבע נוהג ללא רשות.

אין בידי לקבל טענה זו.

כפי שהפנה ב"כ קרנית בסיכומיו, לפסק-הדין שנתתי ב-ת"א 3755/02 עאסם קזל נ' עאמר שכיב בדר ואח', לעניין משקלה של הידיעה אודות היעדר רישיון נהיגה, אכן יכול וידיעה זו תהווה שיקול מבין כלל השיקולים לצורך הכרעה בשאלת ידיעתו של התובע, אך אין היא עומדת בפני עצמה.

כך מצאו הדברים ביטויים, מפי, בפסק-הדין בעניין קזל:

"יחד עם זאת אציין, במאמר מוסגר, כי הידיעה על היעדר רישיון נהיגה יכולה להשליך על ידיעתו של הנוסע על היעדר הרשות לנהוג ברכב, אך אין בידיעה זו בלבד, כאמור, כדי לחרוץ הדין לכאן או לכאן. עובדה זו יכולה להצביע, בנוסף לראיות נוספות, על ידיעתו של התובע אך היא כשלעצמה אין בה די".

יפים להקשר זה דבריו של כב' השופט רניאל, המקובלים עליי, עם כל הכבוד, בהחלטתו מ-23/08/2004, ב-ת"א (ח"י) 1253/02 רביבו מרוה ואח' נ' רשף גיא ואח' (פורסם בנבו):

"8. השאלה מה נפקות הידיעה של העדר רישיון לידיעה של העדר רשות. לטענת הנתבע, התשובה לשאלה אם הנוסע ידע שהנוהג ברכב לא קיבל רשות מבעל הרכב נגזרת מהתשובה לשאלה האם ידע הנוסע שנפגע שמי שנוהג ברכב נוהג בו ללא רישיון תקף, שכן ההנחה היא שאדם חסר רישיון לא יקבל לרשותו רכב מידי בעל הרכב. ואולם, אם נזהה בין שני אלה, התוצאה תהיה מנוגדת לרצון המחוקק. המחוקק הבחין במפורש בין העדר רישיון, שבו הנהג בלבד אינו זכאי לפיצוי, לבין היעדר רשות, שבו גם הנוסע אינו זכאי לפיצוי. אם כל מקרה של ידיעה על היעדר רישיון ישפט כמקרה של היעדר רשות, הרי הוספנו פטור נוסף מפיצוי שהמחוקק לא קבע אותו. מכאן, שמדובר רק בהסקת מסקנה אפשרית. אין בידי סטטיסטיקה בכמה מקרים הנהיגה ללא רישיון היא בהיעדר רשות ובכמה לא. יש להניח שלא כל המקרים הנשפטים על נסיעה ללא רישיון נשפטים גם על שימוש ברכב ללא רשות, גם כאשר אינם הבעלים. במיוחד כאשר מדובר במכונית המשפחתית, יכול יותר להיות שמתן הרשות אינו קשור בהכרח לרישיון... אין להניח איפוא שהיעדר רישיון גורר היעדר רשות".

אסכם ואומר, ידיעת התובע, כי לנתבע היה אסור לנהוג ברכב מחמת שלא החזיק רישיון נהיגה, אין משמעה כי התובע ידע שהנתבע עושה ברכב שימוש ללא רשות.

הנסיבות כפי שהוכחו בפניי:

20. חמישה צעירים, בני אותה כיתה, וביניהם התובע, הגיעו לאחר סיום בחינה בבית-הספר בשעות לפני הצהריים, אל ביתו של הנתבע, בנסיעה ברכב שהיה נהוג ע"י חברם תאמר, במטרה להסיע את הנתבע לביתו להמשיך לדרכם לאכול במקום כלשהו.

על שאירע עת הגיעו חמשת החברים אל ביתו של הנתבע, העיד מאהר (עת/1), אחד מהחבורה, כדלקמן:

"הגענו לביתו ושם נכנסנו לביתו ושתינו. לא נכנסנו לביתו אלא נשארו בקומת העמודים אצלו. הנתבע 1 רצה להראות לנו את הרכב, הביא את מפתחות הרכב, פיאט 127, צבע לבן. רצה להתניע את הרכב ולנסוע לנהוג ברכב להראות לנו. הנתבע 1 התניע את הרכב, פתח את המנעול שהיה על ההגה וידית תיבת ההילוכים ואחר כך חיבר את חוטי החשמל למצבר של הרכב והתניע את הרכב והוציא אותו מתחת לקומת העמודים. ביקש מהתובע להפציר בו לעלות איתו לרכב. התובע עלה איתו לרכב ונסע בכביש הירידה שבסמוך לבית. אני וחסן ותאמר נסענו אחריהם עם הרכב של תאמר. הוא ירד בירידה, פתאום ראינו שהוא מתהפך".

(עמ' 4, ש' 12 עד 19).

מאהר העיד, כי בבית, מעל קומת העמודים, היו אמו ואחיו של הנתבע, וזאת הוא למד מאחר ומיד לאחר התאונה הגיעו אמו ואחיו למקום התאונה, אשר אירעה במרחק של כ-50 מר' בלבד, להערכתו, וראה, כי הם מגיעים מכיוון הבית.

21. הנני נותן אמון מלא בעדותו של מאהר, כמו בעדויותיהם של שאר עדי התביעה. יש אמנם מקום לספקות באשר למהימנותו של התובע, אשר השיב לרוב השאלות כי אינו זוכר דבר. אמנם מדובר היה בפגיעת ראש קשה, אך דומה, כי התובע "העדיף" לא לזכור דבר. עם זאת לא היה בכך כדי לקעקע את גרסת התביעה.

22. בעניין נוכחותם של האמא והאח בבית בעת שהנתבע נטל את מפתחות הרכב התעוררה מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

הנתבע העיד, כי עלה לבית והביא את המפתחות מהקופסה המונחת ליד הטלויזיה, זה היה מקומם הקבוע של המפתחות, וכולם ידעו, כי המפתחות מונחים שם; כך גם למדנו מעדותו של צד ג' 2 – בעל הרכב.

הנתבע העיד, כי אותה עת אמו שהתה במטבח, ולא שמה לבה, כי נטל את המפתחות.

אמנם מי מהחבורה לא עלה עם הנתבע לבית, כך שמן הסתם לא היו עדים לרגע נטילת המפתחות על ידו. אלא שבעניין זה צפוי היה כי הנתבע (או קרנית), יזמן לעדות את אמו כדי שתעיד באשר לאמיתות גרסתו, הן באשר לנסיבות נטילת המפתחות, והן באשר לשאלה האם בנה השני היה אותה עת בבית. אי-זימון האמא פועל, בנסיבות, לחובת גרסת הנתבעים, וצדדי ג', כי הנתבע נטל את המפתחות מבלי שאמו תשים לב לכך. עדותו של הנתבע בעניין זה נותרה עדות יחידה שאין לה סיוע, בעוד שלפי גרסת התובע ועדיו, אמו של הנתבע הגיעה למקום התאונה מיד לאחר שהתרחשה, יחד עם אחיו, דבר המחזק גרסתם, כי היא ואחיו אכן שהו בבית אותה עת.

גם חסן, עת/2 העיד, כי מיד לאחר התאונה אמו ואחיו של הנתבע ירדו מהבית והגיעו למקום התאונה. חסן העיד, כי מיד לאחר שאירעה התאונה, בעוד הוא ושאר חבריו עדיין בקרבת בית הנתבע, וטרם הספיק לעלות לרכבו ולנסוע, אמו ואחיו של הנתבע ירדו מהבית וניגשו למקום התאונה (עמ' 15, ש' 1 עד 8).

23. כך או אחרת, וגם אם אניח, לטובת הנתבע, כי אותה עת אחיו לא היה בבית, ואילו אמו לא שמה לבה, כי נטל את מפתחות הרכב, אין בכך כדי להשליך על המסקנה לפיה לא ננקטו אמצעים יעילים כדי למנוע מהנתבע שימוש ברכב, וזאת מעצם הנחת המפתחות אל מול עיניו במקום ידוע ונגיש.

מכאן, שהמחלוקת, והסתירות שנגלו, כביכול, בעדויות עדי התביעה, באם בעת ששהו בקומת העמודים, נשמעו מלמעלה קולותיהם של האמא והאח, אם לאו, אינו רלוונטי, וחסר משקל. אוסיף, אין זה בלתי הגיוני שחלק מהעדים שמע את הקולות וחלק לא שמע.

24. מאהר חזר בחקירתו הנגדית על האופן בו פעל הנתבע כדי להתניע את הרכב, ציין כי אף אחד לא עזר לו בפעולות אלו:

"ש: אף אחד לא עזר לו ?

ת: לא.

ש: לא ביקש מכם עזרה ?

ת: לא. אנחנו לא מכירים את הרכב. פעם ראשונה שרואים את הרכב. מדובר ברכב ישן".

(עמ' 6, ש' 29-26).

"ש: ואם אני אומר לך שסופיאן הוא זה שפתח את המנעול, התניע את הרכב...

ת: לא. אני עמדתי במקום וראיתי. אני הייתי עד. התובע לא התניע את הרכב ואני בטוח".

(עמ' 8, ש' 16-15).

25. הפעולות שנעשו ע"י הנתבע כדי להתניע את הרכב מלמדות, כי הוא הכיר את הרכב היטב, ידע להתניע אותו, אף שהדבר היה כרוך בחיבור כבלי המצבר, וידע לנהוג בו, ככל הנראה משום שכבר החל ללמוד נהיגה אצל מורה נהיגה. הנתבע גם התרברב בפני חבריו, כפי שמאהר העיד, שהפיאט היא שלו (עמ' 9, ש' 26). גם חסן, עת/2, העיד, כי "הוא היה אומר שזה הרכב שלו, שלהם, של המשפחה" (עמ' 17, ש' 32). מאהר הוסיף, כי גם הוא התפתה, תחילה, לעלות לפיאט, בעקבות הפצרותיו של הנתבע, אך טרם תחילת הנסיעה ירד מהרכב לאחר שתאמר ביקש ממנו לנסוע איתו.

26. הטענה שהתובע השתתף בנהיגה באותה נסיעה קצרה הופרכה לחלוטין. מי מהעדים, לרבות הנתבע, לא טען זאת.

מאהר נשאל בחקירתו הנגדית בעניין זה:

"ש: אתה שמעת חילופי דברים בין סופיאן לנאורס שהם התחלפו בדרך, שגם סופיאן ינהג קצת ברכב ?

ת: לא. מרגע שהרכב שלהם נסע, עם התובע והנתבע, הנתבע נהג ברכב עד שהרכב התהפך בהם. אנחנו נסענו אחריהם. גם לא שמעתי דיבורים כאלה.

ש: יצא לך לראות את סופיאן נוהג באיזשהו כלי רכב?

ת: לא. אנחנו חברים מבית הספר. אנחנו לעתים נדירות מבקרים אחד את השני. באותה תקופה התובע והנתבע למדו יחד נהיגה".

(עמ' 10, ש' 7 עד 13).

27. וכך תיאר חסן (עת/2) את ההתרחשויות שקדמו לנסיעה:

"ת: היינו בבית-הספר. אני, תאמר, סופיאן ונאורס, נסענו לביתו של נאורס ברכב של תאמר. הגענו לשם. הוא עלה לבית כדי להביא משקה קל ואז ראינו שהוא הביא את מפתחות הרכב, רכב הפיאט. על ההגה של הרכב היה מעין מוט ברזל וגם כבל המצבר היה מנותק. הוא התקין והתניע את הרכב. שתינו משקה קל ואז הפציר במאהר וסופיאן שיעלו איתו לרכב. מאהר עלה ואחר כך קראנו לו והוא ירד. סופיאן עלה לרכב והוא התניע את הרכב ונסע בירידה. לאחר זמן קצר, בקושי 10 דקות, עשה תאונה.

ש: איפה אתה היית כשהייתה התאונה ?

ת: אנחנו עמדנו, עוד לא הספקנו לעלות לרכב עם תאמר".

(עמ' 11, ש' 30 עד עמ' 12, ש' 5).

והוסיף, בחקירתו הנגדית:

"ת: שחרר את המנעול של ההגה, חיבר את כבל החשמל למצבר והתניע את הרכב והתקדם מעט וקרא לסופיאן ומאהר שיעלו איתו לרכב. הפציר בהם. בסוף סופיאן עלה איתו".

(עמ' 13, ש' 29-28).

ועשה כל זאת ללא עזרת אחרים, וללא שביקש ממי מהם לעזור לו.

28. גם בעדותו של חסן הנני נותן אמון מלא. עוד קודם לכן נחקר חסן ע"י חוקר מטעם קרנית. תמליל החקירה הוגש וסומן נ/6. מתמליל החקירה עולה אותה גרסה שמסר חסן בעדותו בפניי. הנתבע עלה לבית, שם היו אמו ואחיו, לקח את המפתחות של הפיאט, הפציר בכולם לעלות לפיאט כדי לנסוע, ולבסוף רק התובע התפתה והצטרף לנסיעה. גם מהתמליל עולה שמי שעשה את כל הפעולות לצורך התנעת הפיאט היה הנתבע, ללא עזרת אחרים, וזאת על אף "מאמציו" של החוקר להטות את החקירה לכיוון אחר.

עדות הנתבע:

29. כאמור התובע העיד, כי אינו זוכר דבר באשר לנסיבות התאונה. כל שזכר הוא, כי חמשתם כולל הנתבע, נסעו ברכב שהיה נהוג ע"י תאמר, כדי להסיע את הנתבע לביתו: "ומכאן ואילך אני לא זוכר מה שקרה" (עמ' 23, ש' 3).

אכן תמוה הדבר שהתובע לא זכר דבר גם לגבי התרחשויות שקרו עוד לפני התאונה, ועד עלייתו לפיאט והצטרפותו לנסיעה. עם זאת זכר ששתו משקה קל (קולה) שהביא הנתבע מביתו, אך לא זכר את הפעולות שנעשו לצורך התנעת הפיאט, את עלייתו לפיאט, ולא ידע לתאר את המקום בו חנה הרכב לפני התאונה. הוא גם זכר שבאותו בוקר, יום חמישי, עשו בחינה במדעים, והתכוונו לנסוע לכפר-כנא לאכול ארוחת בוקר (עמ' 26, ש' 20 עד 24).

לעומת אובדן הזיכרון הכמעט מוחלט שהפגין התובע בעדותו בפניי, נראה, כי עת שנחקר במשטרה, בתאריך 01/06/2009, כשבועיים לאחר התאונה, (נ/2), זכר יותר פרטים באשר לאירועים שקדמו לתאונה.

כך מסר התובע במשטרה:

"...אני לא זוכר בכלל מה קרה. קיבלתי מכה בראש מה שאני רק זוכר שישבתי ברכב לפני שנסענו וחבר שלי נוראס אמרתי לו שלא יסע והוא אמר לי שאין לו את המפתחות של הרכב ולכן ישבתי איתו ברכב ופתאום הוא הניע את הרכב והתחיל לנסוע ואמרתי לו לעצור ולאחר מכן הייתה התאונה...".

גם מעדות התובע במסגרת ההליך הפלילי נגד הנתבע, בבית-משפט השלום לתעבורה (פרוטוקול הדיון – נ/5), עולה שאין הוא זוכר דבר.

התובע הסביר את העובדה שהצליח למסור יותר פרטים בכך שהיה מפוחד, הן בשל גילו הצעיר והן משום שזו הייתה לו הפעם הראשונה שהוא נחקר, ומשום כך חשש לומר שאין הוא זוכר דבר, ועל-כן "רק ניחשתי ניחושים כי שכחתי ופחדתי להגיב לו שאני לא יודע" (עמ' 27, ש' 15).

התובע היה בגיל 18 בעת התאונה, ואין זה בלתי מתקבל על הדעת שאכן היה מפוחד מן הסיטואציה אליה נקלע, הטראומה הפיזית שחווה, והתערבות המשטרה באירוע.

כך השיב בחקירתו הנגדית:

"ת: זו הייתה פעם ראשונה שאני יושב מול חוקר והייתי מפוחד. לא ידעתי מה לומר ופחדתי".

(עמ' 27, ש' 13).

"ת: רק ניחשתי ניחושים כי שכחתי ופחדתי להגיד לו שאני לא יודע".

(עמ' 27, ש' 15).

"ת: אני פחדתי להגיד לו שאני שכחתי, היה לי כאבי ראש".

(עמ' 27, ש' 19).

"ת: הופתעתי שפתאום הגיעו אלי לחקור אותי".

(עמ' 27, ש' 23).

"ת: זו הייתה פעם ראשונה שאני מדבר עם חוקר ופחדתי ולא ידעתי מה לענות".

(עמ' 27, ש' 32).

30. לעולם לא נדע אם אובדן הזיכרון של התובע היה אמיתי וכן, או שמא העדיף הוא "להתבצר" מאחורי הטענה, כי אינו זוכר דבר, כדי להישמר שלא ליפול בעדותו בפניי.

אמנם ברוב המקרים ספק כזה באשר למהימנות "אובדן" הזיכרון, יכול היה לערער את גרסת התובע עד היסוד ואף להוביל לדחיית תביעתו, אלא שבענייננו התמונה שונה. העובדות הנחוצות הוכחו בפניי, וברובן אף אינן שנויות במחלוקת לצורך הקביעה אם הנתבע נטל את הרכב ברשות או שלא ברשות, והרי זו אחת השאלות העיקריות העומדות להכרעה. אין אני זקוק לעדותו של התובע דווקא.

עדות הנתבע (עה/1):

31. הנתבע מסר שלוש הודעות במשטרה, במסגרת חקירת האירוע שניהלה המשטרה.

שתי הודעות ראשונות נגבו ממנו באותו יום – 13/05/2009, בהפרש זמן של כשעה. הראשונה הוגשה וסומנו ת/2, והשניה הוגשה וסומנה ת/3.

בהודעתו הראשונה מסר, כי נהג ברכב, לאחר שהוציא אותו מתחת לבית, כדי לעשות סיבוב בשכונה, ותוך כדי נהיגה הרכב החליק והתהפך. כן אישר, כי אין לו רישיון נהיגה, וציין, כי זו פעם ראשונה שהוא נוהג ברכב, אם-כי מסר שהוא למד חשמלאות רכב על הרכב הזה, במסגרת לימודיו בבית-הספר.

בהודעתו השניה, בה נחקר תחת אזהרה בחשד לנהיגה ברכב ללא רשות אביו, הנתבע נשאל, "של מי הרעיון לנהוג ברכב", והשיב שזה היה הרעיון שלו. נשאל אם ביקש לצורך כך רשות ממישהו, והשיב בשלילה. כן השיב, כי בעת שנטל את המפתחות רק אמו הייתה בבית, אם-כי לא ראתה שלקח את המפתחות.

מהנתבע נגבתה עדות נוספת ע"י המשטרה, הודעה שלישית ב-19/05/2009. בהודעתו זו מסר, כי לקח את הרכב לסיבוב בשכונה ובכוונה לחזור עם הרכב הביתה לאחר הסיבוב, או אז אירעה התאונה. הנתבע מסר עוד שהוא חיבר את המצבר, שהיה מנותק, ואילו התובע הוא אשר שחרר את השרשרת מההגה, והוא זה שהתניע את הרכב, אחר כך הנתבע נהג ברכב ויצא לנסיעה כשהתובע יושב לידו.

32. וזו הגרסה שמסר הנתבע בחקירתו הראשית בעת שהעיד בפניי:

"ת: אני אמרתי להם שאנחנו רוצים לכוון את הפיאט עם הצ'וק. אני יודע שסופיאן מכונאי רכב וחשמלאי. אנחנו לומדים ביחד חשמלאות רכב ומכונאות רכב. עליתי והבאתי את המפתחות מקופסה ליד הטלויזיה, ללא שאמא שלי שמה לב. היא הייתה במטבח. ירדתי, פתחתי את דלת הרכב, סופיאן קפץ פנימה אל ההגה, שחרר את המנעול ופתח מכסה המנוע כדי שאני אחבר את חוטי החשמל למצבר. לידי עמד מאהר, תוך שאני מחבר את החוטים למצבר ואז סופיאן התניע את הרכב. אמרתי לסופיאן "בוא נעלה לסיבוב ונתחלף בדרך, אני אנהג בירידה, ואתה תנהג בעליה חזרה", ואז קרתה התאונה, כאשר אני הייתי נוהג".

(עמ' 35, ש' 3 עד 9).

"...כולם ראו שאני עליתי לבית כדי להביא את המפתחות".

(עמ' 36, ש' 4).

33. הנתבע העיד, כי אמנם באותה תקופה הספיק ללמוד כ-10 שיעורי נהיגה, אך אף פעם לא נהג בפיאט, או ברכב אחר.

הפיאט חנתה בקומת העמודים בבית הורי הנתבע מזה כשנה עובר לאירוע התאונה (עדות הנתבע, עמ' 38, ש' 19).

הנתבע הכיר את הרכב היטב, וטיפל בו בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים:

"ש: בערך כמה זמן אתה משתמש ברכב או עושה פעולות מעשיות על הרכב, כמה פעמים בערך בשבוע ?

ת: כל שבוע – שבועיים, כל פעם שהייתי לומד על משהו חדש בבית-הספר, הייתי קורא לאבא שלי ודוד שלי והייתי מבקש הסברים מהם.

ש: אז לא היית מתניע אותה בלי לקרוא לאחד מהם.

ת: הם היו מגיעים והם היו מתניעים את הרכב. כשהייתי מבקש מהם משהו, הם היו מתניעים את הרכב מול העיניים שלי".

(עמ' 38, ש' 22 עד 28).

34. הסבריו של הנתבע לשאלה מדוע דווקא ביום התאונה נטל את המפתחות ונהג ברכב, אינם משכנעים כלל ועיקר.

כך השיב:

"מה שהשתנה זה שאני יודע שסופיאן עובד במוסכים והוא מכונאי. אמר לי 'אנחנו נתניע את הרכב'".

(עמ' 39, ש' 5-4).

גם עדותו בפניי בדבר חלקו הפעיל של התובע בהתנעת הפיאט, ובפעולות שקדמו לכך, אינה מהימנה עליי.

לא הובאה כל ראיה, כי התובע עבד במוסכים וכי הינו מכונאי רכב. התובע, כמו הנתבע, ושאר חבריהם, למדו בבית-ספר טכנולוגי חשמלאות רכב, וזהו "הידע המקצועי" שלהם. לנתבע דווקא היה "יתרון" בולט על התובע, בכך שהכיר את הפיאט היטב משך כשנה, צפה באביו ודודו מטפלים בה ומתניעים אותה מידי פעם, ואף למד מהם מכונאות וחשמלאות בעזרת הפיאט.

בהמשך, נשאל ע"י בית-המשפט, ושוב השיב באופן בלתי משכנע:

"ש: איך החלטת כשעלית לבית ושמענו שעלית להוריד לחברים שלך משקה קל לקחת איתך את מפתחות הרכב ?

ת: אני שאלתי את סופיאן אם הוא יודע לכוון את סיבובי המנוע, אמר לי שכן. משום כך לקחתי יחד איתי את המפתחות".

(עמ' 39, ש' 8 עד 11).

35. בכל מקרה, ועל-אף ניסיונותיהם של הנתבעים, הנתמכים בעדותו של הנתבע, להגדיל בחלקו של התובע בהתנעת הרכב, התנהגות התובע לא מגעת למצב של "נהיגה במשותף" עם הנתבע, ואף לא מתקרבת לכך.

משכך, שוב אומר, כי השאלה המרכזית היא באם הנתבע נטל את הרכב ברשות, אם לאו.

הנתבע סתר את עצמו במהלך עדותו בפניי, עת שתחילה, כפי שהובא לעיל, השיב, כי הוא זה שהציע לתובע לצאת לסיבוב ברכב, בעוד שבהמשך, כשנשאל בחקירתו הנגדית, מדוע החליט לצאת לסיבוב בפיאט, למרות שטען, כי הביא את המפתחות כדי "לכוון את סיבובי המנוע", והשיב, כי התובע הוא זה שרצה לנהוג ברכב (עמ' 39, ש' 18, 29). עדות זו גם סותרת הודעת הנתבע במשטרה, ת/3, שם השיב, כי הרעיון לנהוג ברכב היה שלו (שם, ש' 10-9 לדף השני).

בהמשך "נאות" הנתבע לאשר בתשובתו, כי הוא זה שיזם את הנהיגה בפיאט:

"ש: אז מה שאמרת במשטרה לא נכון שזה היה הרעיון שלך ? מה נכון ?

ת: הנכון הוא שאני אמרתי לו "אני אנהג" וביקשתי ממנו שיעלה איתי".

(עמ' 40, ש' 2-1).

36. תשובתו של הנתבע, כי כל שהתכוון לעשות, עת הביא את המפתחות היה לכוון את המנוע, או את "הצ'וק", אינן משכנעות כלל ועיקר. תהיתי מנין לו שהיה צורך אותה עת, לאחר שחבריו הקפיצו אותו לביתו, והתכוונו להמשיך בדרכם, שיש לכוון את מנוע הפיאט, שלא היה בשימוש תדיר, וחנה בקומת העמודים של ביתם. מה דחוף היה לעשות זאת, ואף לא להמתין עד שחבריו ימשיכו לדרכם. הסברו, כי עשה זאת משום שהוא והתובע למדו יחדיו באותו בית-ספר, ורצו ליישם את אשר למדו, וכי הוא רצה שהתובע ילמד אותו איך מכוונים את הצ'וק (עמ' 40, ש' 18-17), הינו הסבר דל ובלתי משכנע בעליל. לתובע לא היה יתרון על הנתבע בכל הקשור למכונאות רכב, כמו גם על יתר חבריהם, משכולם למדו באותה מגמה ואותה כיתה. אדרבא, הנתבע הוא שהכיר טוב את הפיאט, בעוד ששאר החברים, כולל התובע, הייתה זו הפעם הראשונה שהם רואים את הפיאט. מה גם, "ביקור" חבריו בביתו היה אקראי, בלתי מתוכנן מראש, ונועד אך להסיע אותו לביתו.

37. התובע נהג ברכב כשבשלו, דבר שכנראה חיזק אצלו את התחושה, כי רשאי הוא לנהוג ברכב, וכך גם העביר מסר זה לחבריו:

"ש: אני אגיד לך משהו. חבריך אמרו שאתה כל הזמן התפארת שהרכב שלך ושהרכב הזה שמת עליו זכוכית שחורה. יכול להיות שדיברת על זה וגם הסברת להם שיש בעיה ברכב ושאתה גם מדי פעם משתמש בו ?

ת: כאשר עשינו על השמשות צבע שחור עשיתי את זה יחד עם תאמר ואבא שלי היה לידי.

ש: של מי הרעיון לשים חלונות שחורים ?

ת: שלי. זה היה גיל התבגרות ורציתי לשים שמשות כהות".

(עמ' 40, ש' 19 עד 24).

עדות צד ג' 2 – בנימין ברקיני:

38. בנימין, דודו של הנתבע, הוא הבעלים הרשום של הפיאט, מתגורר בנצרת ובחר להחנות את הפיאט דרך קבע, משך כשנה-שנתיים עובר לתאונה, בקומת העמודים בבית אחיו (אבי הנתבע) שבכפר כנא. את מפתחות הרכב, כולל מפתח המנעול, הניח בבית אחיו, משום שהיה צורך להתניע את הרכב מדי פעם כדי לשמר אותו במצב תקין. הוא גם ידע שהמפתחות הונחו בקופסה ליד הטלויזיה. ביום התאונה היה בעבודה, וקיבל הודעה מהמשטרה על אירוע התאונה. בנימין טען, כי בתקופה של שנה-שנתיים לפני התאונה הרכב היה מושבת, ללא רישיון, ואף אחד לא נהג בו.

בנימין אישר, כי הנתבע אכן היה נעזר בו כדי ללמוד חשמלאות רכב, באמצעות הפיאט:

"ש: נאורס העיד לפניך ואמר כי הוא למד חשמל בבית הספר, ומדי פעם היה צורך לבצע מבחינה מעשית את הדברים שלמד על הרכב, אתה יודע מזה ?

ת: כן, כאשר הוא רצה ללמוד משהו הוא היה שואל אותי או את אבא שלו.

ש: תוך שימוש מעשי ברכב ?

ת: כשאנחנו עומדים לידו ומסבירים לו".

(עמ' 46, ש' 2 עד 6).

"...אני לא הרשיתי לו להתניע את הרכב, אלא מתי שאני רוצה"(עמ' 46, ש' 11).

39. התנהגות זו של בעל הרכב מלמדת, כי לא ננקטו על ידו אמצעים כלשהם כדי למנוע מהנתבע לעשות שימוש ברכב. המפתחות הונחו לעיני כל ובהישג ידיו של הנתבע, הנתבע גילה עניין רב ברכב, היה בגיל ההתבגרות, למד חשמלאות רכב, ולמד נהיגה, מידי פעם אף התניע את הרכב בעצמו. משכך, היה צפוי מאוד, כי בשלב כלשהו הנתבע אכן יטול את מפתחות הרכב ויצא לנהיגה.

הפעולות שנעשו ע"י צד ג' 2, או ע"י אביו של התובע – ניתוק המצבר, ונעילת ההגה עם ידית ההילוכים, אינן מלמדות, כפי שמנסה "קרנית" לטעון, כי בעל הרכב ביקש למנוע את השימוש בו.

מן העדויות של הנתבע וצד ג' 2 למדנו, כי מטרת ניתוק המצבר הייתה למנוע בריחת חשמל מהמצבר, ואילו נעילת ההגה מטרתה הייתה מניעת גניבת הרכב. אילו אכן המטרה הייתה מניעת השימוש ברכב קל היה יותר לשמור את מפתחות הרכב, שהיו כרוכות עם מפתח המנעול, במקום נסתר מעיני כל, ולא להניח אותם במקום נגיש, כפי שנעשה.

40. כפי שבנימין אישר, ובצדק, משביקוריו בבית אחיו היו בתדירות של פעם בשבוע, או בשבועיים, לא יכול היה לדעת אם הנתבע מתניע את הפיאט בהיעדרו (עמ' 47, ש' 2-1).

בנימין מסר שתי הודעות במשטרה, הראשונה מתאריך 13/05/2009 (ת/5), והשניה מ-18/05/2009 (ת/4).

בהודעתו הראשונה מסר, כי הרכב לא היה בשימוש, המפתחות בבית אחיו, והנתבע בוודאי ידע איפה המפתחות, אך אינו נוהג ברכב, מלבד הפעם שבה אירעה התאונה. לטענתו, לא רק שלא אישר לנתבע לנהוג ברכב, הנתבע יודע שאסור לו לנהוג ברכב, כי מדובר ברכב מושבת, ללא רישיון וללא ביטוח.

בהודעתו השניה מסר, כי הנתבע נהג ברכב ללא שהודיע לו; באותו יום היה בעבודה ונודע לו על התאונה בהודעה טלפונית מהמשטרה. מאשר כי מפתחות הרכב היו בבית אחיו, אביו של התובע, וזאת לצורך התנעת הרכב מפעם לפעם.

כאמור לעיל, על-פי הפסיקה, אין הכרח כי ניתן היתר מפורש לאותו שימוש ספציפי ברכב. משלא נעשו פעולות אפקטיביות למניעת השימוש ברכב, הרי די בכך כדי ללמד על היתר מכללא ובמשתמע. גם אם מעשהו של הנתבע מגיע לכדי התנהגות קוּנְדַּסִית, עדיין אין בכך משום נהיגה ברכב ללא רשות.

41. בטרם סיום, גם אם טעיתי בקביעתי, כי הנתבע עשה ברכב שימוש ברשות, לא הוכח, כי התובע ידע שהנתבע עושה זאת ללא רשות. כפי שהובא לעיל, (סימן 11 לפסק הדין), קיימת חזקה עובדתית שהנוהג ברכב עושה זאת ברשות בעליו.

התנהגות הנתבע הספונטניות, והקלוּת בה נטל את המפתחות מביתו, ועשה את כל פעולות ההכנה המקדמיות והתניע את הרכב, ואף הפציר בחבריו, ללא כל היסוס, להצטרף לנסיעה, מלמדים, כי לנתבע הייתה רשות, ולוּ במשתמע, לנהוג ברכב. מכל מקום לא ניכר, על-פי התנהגותו, כי הוא עושה זאת בניגוד לרצונם של הוריו, או דודו.

42. סיכומו של דבר, הנני קובע, כי התובע זכאי לפיצויים על-פי חוק הפיצויים מאת הנתבעים.

לאור הקביעות דלעיל, גם ההודעה לצדדי ג' דינה להתקבל במישור החבות, והכל בכפוף להוכחת גובה נזקיו של התובע.

43. משהגיעה העת להיזקק לבקשת התובע למינוי מומחים רפואיים, ואחר שבחנתי את הבקשה והתגובה, ועיינתי במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, מצאתי, בשלב זה, כי על פניו קיימת ראיה לכאורה המצדיקה מינוי מומחים רפואיים, הן בתחום האורטופדי (די לציין את הממצא בדבר שבר בחוליה 12 D, והשבר בעצם הבריח); וכן בתחום הנוירוכירורגי (ולא הנוירולוגי, כבקשת התובע), בשל פגיעת ראש, שבר טמפורלי מימין עד לבסיס הגולגולת, מלווה עם אובדן הכרה.

החלטה בדבר מינוי המומחים הנ"ל תנתן בנפרד ותשלח לצדדים.

התובע יודיע תוך 40 ימים מהיום, אם עומד הוא על בקשתו למינוי מי מיתר המומחים אותם ביקש למנות עם הגשת תביעתו.

רצוי, כי הבקשה תהא מנומקת ובצירוף מסמכים רפואיים עדכניים.

לא הודע דבר, ייראה התובע כמי שויתר על בקשתו למינוי יתר המומחים, למעט בקשתו למינוי מומחה שיקומי, אשר העת לדון בה לאחר קבלת חוות דעת כל המומחים הרפואיים שמונו, ושימונו, ע"י בית המשפט.

44. הוצאות הליך זה יישקלו בסיום התיק.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.