1. בפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

התובע הינו קטין יליד שנת 2006 (יצוין כי בסיכומים, התייחסו הצדדים ל"תובעת", אך מאחר שמהמסמכים הרפואיים שצורפו עולה כי מדובר בקטין זכר, אתייחס בפסק דין זה ל"תובע"). בכתב התביעה נטען כי ביום 27.5.08 נפגע התובע כהולך רגל מרכב שהיה נהוג על ידי נתבע 1 (להלן גם: "הנהג"). הנתבעת 2 הינה קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן גם: "קרנית").בכתב התביעה נטען כי הנתבעים חייבים לפצות את התובע על פי החוק.

2. בכתב הגנתה כפרה קרנית הן באירוע התאונה, הן בקשר הסיבתי לנזקים ובנזקים הנטענים וכן כפרה בסעיף 15 לתביעה בו נטען לאחריותה על פי החוק. קרנית שלחה הודעת צד ג' בו טענה כי למרות כפירתה בנסיבות המקרה ובטענה כי לא היה לשימוש ברכב כיסוי ביטוחי (סעיף 2 להודעת צד ג'), הרי ככל שיוכחו כלפיה טענות התובע, אזי, היא זכאית לפיצוי מהנהג- הנתבע 1 וכן מהבעלים ומתיר השימוש ברכב- צד ג' 2.

3. הנתבע 1 ,הוא גם צד ג' 1 וצד ג' 2 לא הגישו כתב הגנה.

יחד עם זאת, הנתבע 1 התייצב לדיון ביום 27.11.12 (ואף ביום 11.6.13) וטען כי יש לו ביטוח וימסור את פרטיו.

4. אציין כי בהתאם לבקשה מוסכמת של הצדדים, התיק נקבע לשמיעת הוכחות, כאשר יום לפני הדיון הוגשה הודעה בדבר בסדר דיוני להגשת סיכומים בכתב על יסוד כתבי הטענות, הפרוטוקולים ותצהירי העדות שהגיש התובע. מאחר שהמדובר בקטין, מצאתי לנכון להבהיר לצדדים בהחלטה מיום 30.4.15 כי עליהם להביא בחשבון כי בנסיבות אלו, ההכרעה תקום בהתייחס לשאלת נטל ההוכחה, תוך שהדגשתי כי המבטחת של הרכב כלל לא נתבעה.

5. למרות האמור, וכמפורט בפרוטוקול מאותו יום, שבו הצדדים וביקשו לאפשר את ההסדר הדיוני.

דיון:

6. בהעדר חקירה נגדית של המצהירה אבו זיד סיהאם, לא נסתרה הצהרתה כי ראתה שרכב נוסע פוגע בקטין וממשיך בנסיעתו. אציין כי גם תצהיר אבו חיר לינא אינו בהכרח עדות שמיעה, שכן בהעדר חקירה לא ניתן לקבוע שתצהיר זה לא ניתן לאחר שראתה במו עיניה את הפגיעה. אמנם ביחס לעצם התרחשות התאונה, תצהירו של הסב מהווה עדות שמיעה ואולם כאמור, משלא נסתרו הצהרות המצהירים האחרים, יש לקבל את גרסת התביעה באשר לעצם התרחשות פגיעת רכב התובע.

7. הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא הכחיש או סתר את הטענה כי הוא זה שנהג ברכב. יצוין כי גם בדיונים אליהם התייצב, לא סתר טענה זו. יחד עם זאת, על מנת שתקום עילת תביעה כנגד קרנית, יש להוכיח את נסיבות סעיף 12(א)(1) או 12(א)(2) לחוק.

על פי סעיף 12(א)(1) לחוק, תפצה קרנית נפגע בתאונת דרכים, אם נהג הרכב האחראי לפיצויים אינו ידוע. לא זה המקרה שבפני שכן טענת תביעה והצהרת הסב כי הנהג היה הנתבע 1, לא נסתרו ולפיכך, הנהג ברכב ידוע.

על פי סעיף 12(א)(2) לחוק, תפצה קרנית נפגע בתאונת דרכים, אם לנהג הפוגע אין כיסוי ביטוחי לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שיש לו אני מכסה את החבות הנידונה.

על הטוען לקיום נסיבות כאמור, המקימות חבות על קרנית, הנטל להוכיח את קיומם של התנאים כאמור. במקרה דנן, על התובע, אשר עליו חובה להוכיח קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, היה להוכיח את העובדות הנדרשות לקיומה של העילה – העדר כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב בו נהג הנתבע 1. ראה בעניין זה את דברי כב' השופט אור בע"א 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ. וג'יה אבו חמד ואח':

"על הטוען לתחולת חובת פיצוי על קרנית להוכיח את קיומם של התנאים לתחולתו של יוצא מן הכלל זה. התובע אשר עליו להוכיח קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, להוכיח את העובדות הדרושות לקיומה של העילה. בין עודות אלה נכללת העובדה שאין ביטוח תקף המכסה את החבות של הנוהג ברכב כלפי הנפגע. אף כי מדובר בהוכחת עובדה שלילית, רובץ הנטל להוכיח על התובע, אשר עליו להוכיח את כל העובדות המהוות את עילת תביעתו. הנטל הוא, אם כן, על התובע להוכיח העדר ביטוח תקף, ואין הנטל חל על קרנית להוכיח קיומו של ביטוח תקף כזה. יש להוסיף לענין זה, כי גם אין זה מתקבל על הדעת להטיל על קרנית את חובת ההוכחה בענין זה. לקרנית אין כל ידיעה או כלים משלה לברר ענין זה, ענין אשר כולו מצוי בידיעת הנהג- המבוטח והמבטחת. הטלת חובה כזו על קנית, פירושה המעשי הוא שניתן יהיה להגיש נגדה תביעה בגין כל פגיעה בתאונת דרכים, ועליה תחול חובת פיצוי הנפגע, אלא אם תצליח לברר ולהוכיח שהיה ביטוח תקף".

וכן ראה ע"א 295/97 אבו דקא נ. קרנית, שם אישר בית המשפט העליון את הכרעת בית המשפט המחוזי על פיה נדחתה התביעה כנגד קרנית,בין היתר, מאחר שלא הוכח כי נתמלאו תנאי סעיף 12 לחוק, אשר רק בהתקיימם קמה חבות של קרנית כלפי נפגע תאונת דרכים.

8. הנהג אשר התייצב כאמור ל- 2 דיונים טען כי היה ביטוח לרכב, אם כי לא ציין ולא המציא את פרטי הרכב.

גם אם אתעלם מכך שבדיון מיום 20.12.11 טען ב"כ התובע כי הרכב היה מבוטח ורק אינו יודע אצל איזו חברת ביטוח, הרי בכל מקרה, על התובע שעליו מוטל כאמור נטל ההוכחה, היה לעשות מאמץ ולברר לכל הפחות, את מס' הרכב על מנת לבדוק האם קיים לרכב זה כיסוי ביטוחי בחברת ביטוח כלשהיא, אם באמצעות פניה לאיגוד חברות הביטוח, או לחברת אבנר ואם באמצעות בקשה לבית המשפט למתן צווים לחברות ביטוח בהם יצוו להמציא תשובה לשאלה האם לרכב היה כיסוי ביטוחי בחברתם במועד התאונה.

התובע לא עשה דבר מהאמור ולמעשה, אין בפני כל ראיה באשר להעדר כיסוי ביטוחי לרכב. מאחר שכאמור, נטל ההוכחה מוטל על התובע, לא הורם נטל זה ביחס לנתבעת 2 ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה כנגדה ומשום כך נדחית אף הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 2.

9. הנתבע 1, אשר כאמור התייצב ל- 2 דיונים, ולפיכך, ברי כי ידע על כתב התביעה, לא הגיש כתב הגנה ולפיכך, זכאי התובע לפסק דין כנגדו.

לסיכום-

התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית. לפנים משורת הדין,בנסיבות, אין צו להוצאות.

בהתאם נדחית גם ההודעה לצד ג' שהגישה נתבעת 2.

מאחר שלא נשמעו הוכחות, ניתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

התביעה כנגד נתבע 1 מתקבלת ואני מחייבת את הנתבע 1 לפצות את התובעת בגין נזקיה בסך של 12,000 ₪ בתוספת החזר אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,840 ₪.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ה, 06 יולי 2015, בהעדר הצדדים.