בפניי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד ביום 18/02/13, ואשר לפיה קבעתי כי יש לדחות את התביעה דנן.

טענות המבקשת:

טענתה העיקרית של המבקשת הינה, כי לא קיבלה כל הזמנה לדיון שהתקיים ביום 18/02/13, ואשר בו ניתן פסק דין הדוחה את התביעה בהיעדר התייצבות של המבקשת. לפיכך נטען כי דין הבקשה להתקבל ואף משיקולי צדק בלבד.

המבקשת לא הייתה מיוצגת בעת מתן ההחלטה מיום 18/02/13, והצהירה כי פנתה לבא כוחה הנוכחי (אשר החליף ב"כ קודם בתפקיד) רק ביום 22/05/13 וביום זה קיבל ב"כ הנוכחי את ייצוגה בתיק זה. כמו כן היא שהתה בצרפת מיום 09/12/12 ועד 16/12/12 ולא מן הנמנע כי משלוח דבר דואר חזר באותה תקופה.

בא כוחה הקודם של המבקשת לא המציא לה את ההודעה על הדיון שנקבע ליום 18/02/13. במקרה ממש באותו יום בו התקיים הדיון ב- 18/02/13 הגישה המבקשת בקשת ארכה בת חודש ימים לשם מציאת בא כוח לייצוגה.

לעניין סיכויי הצלחת התביעה טוענת המבקשת, כי דבקותן של הנתבעות בטענה כי פעם גורסת התובעת כי גל ים פגע בה ופעם טוענת כי היה מדובר בזרם מים שסחף אותה, אין לה כל משמעות, שכן בכל מקרה אין בכך משום סתירה בגרסתה באשר לנזק שנגרם לה במקום שבתחום אחריות הנתבעות.

עוד היא מוסיפה, כי הנזק שייגרם לתובעת מדחיית הבקשה הינו בלתי הפיך בעוד הנזק שייגרם לנתבעות מקבלת הבקשה הוא קטן לאין שיעור לעומת המצב בו תידחה הבקשה.

טענות הנתבעות:

לטענת הנתבעת 1, מאחר והבקשה התייחסה למחיקת התביעה בעוד שהתביעה דנן נדחתה, לא ראתה כל צורך ליתן את תגובתה העניינית.

לטענת הנתבעת 2, רק בחלוף כ- 3 חודשים מפסק הדין שניתן במעמד צד אחד ולאחר שבית המשפט החליט כי דין התביעה להידחות הן מחמת אי התייצבות המבקשת לדיון והן לגופו של עניין, החליטה התובעת להגיש בקשה זו.

בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד יש להגיש בתוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה לידי המבקש. הארכת מועד זה טעונה "טעמים מיוחדים שירשמו" (תקנה 528 לתקנות).

בהתאם לפסיקה, טוענת הנתבעת 2, בבקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד יבחן ביהמ"ש שניים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא בעלת החשיבות העיקרית. במקרה דנן סיכויי ההליך העיקרי חלשים אם לא אפסיים, כמפורט בבקשות לסילוק התביעה על הסף שהוגשו ע"י הנתבעות.

אף באם התובעת לא ידעה על מועד הדיון החדש שנקבע (18/02/13) אין בכך לספק הסבר למחדלה בהגשת הבקשה כ- 3 חודשים לאחר מתן פסק הדין.

הנתבעות מבקשות לדחות את הבקשה ולחייב את התובעת בהוצאות גבוהות.

דיון והכרעה:

לאחר עיון מעמיק בכתבי הטענות, הבקשות והתגובות בתיק זה, אני קובעת כי יש להורות על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. הטעמים שבבסיס החלטתי יובאו להלן:

התשתית הנורמטיבית:

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דנה בביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בלבד.

כאשר ניתנה החלטה על פי צד אחד, רשאי בעל הדין שכנגדו היא ניתנה לעתור לביטולה תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו.

פסד דין ניתן על פי צד אחד כאשר לא הוגש כתב הגנה או עקב אי התייצבותו של בעל דין.

יש להבחין בין פסק דין שיש לבטלו מחובת הצדק בשל פגם לבין פסק דין שאינו פגום שביטולו נתון לשיקול דעת.

פסק דין פגום הינו פסק דין שניתן שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט זוסמן:

"פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה-דרך משל:מבלי שהנתבע הוזמן כחוק- רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק (ex debito justitiae). פסק הדין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה." (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח 395, בעמ' 397, (1954)).

כאשר ניתן פסק דין כהלכה יש לבחון שתי שאלות. ראשית, מהי הסיבה לאי ההתייצבות או אי הגשת הגנתו. שנית, מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. יש לתת משקל לשתי השאלות ולבחון את התשובות לגופן (ראה: ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ פ"ד מז(4) 133, 139ד-ו) אך עם זאת נקבע כי התשובה לשאלה השנייה היא החשובה ביותר שכן בהעדר סיכוי להצליח במשפט , לא תצמח לנתבע כל תועלת אם יבוטל פסק הדין.

לאור האמור לעיל, רובץ על הנתבע הנטל לשכנע את בית המשפט, לכאורה, כי יש לו סיכויים להצליח במשפט. לעניין זה נאמר מפי כבוד השופט זוסמן:

"לכן לא יטה בית המשפט, בדונו בשאלה השנייה הנ"ל, להיעתר לנתבע, אלא אם זה יצא ידי חובתו והצביע על נימוקים העשויים, לגופו של עניין, להכשיל את תביעת התובע" (ראה עניין יצחקי הנ"ל בעמ' 398).

וכן ראו את הדברים הבאים שנאמרו מפי כב' השופט זילברטל ברע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (ניתן ביום 22/05/2012):

"שניים הם השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי?" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שנייה, 2008) 241-240, להלן: תורת הפרוצדורה); ראו גם י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 739, להלן: סדר הדין האזרחי), או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות (ראו ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (לא פורסם, 2.2.2009), פסקה 15 וההפניות שם). במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר (ראו ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431, 438) (1983)), עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול:

"שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)" (רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ (לא פורסם, 10.8.2010), להלן: עניין מרגוליס)".

לאור ההלכה הפסוקה נצא למדים, כי כאשר מדובר בפסק דין פגום, כלומר כאשר לא הוכח כי המבקש הוזמן כדין לדיון, יש לבטלו מתוך חובת הצדק וההגינות.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפסק דין שניתן כהלכה, כלומר כאשר הוכח כי המבקש הוזמן כדין לדיון אולם לא התייצב אליו, יש לבחון שתי שאלות: האחת, מהי הסיבה לאי ההתייצבות, השנייה- מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. בהתאם להלכה נקבע, כי התשובה לשאלה השנייה היא החשובה ביותר שכן בהעדר סיכוי להצליח במשפט , לא תצמח למבקש כל תועלת אם יבוטל פסק הדין.

מן הכלל אל הפרט:

ראשית יש לבצע הבחנה במקרה דנן, האם מדובר בפסק דין פגום או שמא מדובר בפסק דין שניתן כהלכה.

בהמשך להחלטתי בדיון מיום 18/02/13 (מועד הדיון בו ניתן פסק הדין במעמד צד אחד), מועד הדיון האמור נקבע בהתאם לבקשתה של התובעת לדחות את מועד הדיון המקורי מיום 17/12/12. אמנם הוריתי על הקדמת הדיון בשעתיים, אך הן ההודעה על דחיית הדיון והן ההודעה על הקדמת שעת הדיון נשלחה, בהתאם לנתונים העולים ממערכת "נט המשפט", לבא כוחה הקודם של התובעת.

עוד קבעתי במועד מעמד מתן פסק הדין, כי סביר להניח שבא כוחה הקודם של התובעת יידע אותה על מועד הדיון החדש ומכל מקום היה על התובעת עצמה לברר למתי נקבע הדיון בעניינה. הטענה כי בא כוחה הקודם של המבקשת לא המציא לה את ההודעה על הדיון שנקבע ליום 18/02/13, אינה עולה בקנה אחד עם בקשת בא כוחה הקודם של התובעת כבר ביום 29/11/12 להתפטר מייצוג.

הבקשה שהוגשה לדחיית מועד דיון ביום 17/12/12 ואשר תוכנה לדחות את הדיון הקבוע ליום 20/12/12, ע"מ לאפשר למבקשת להשיג עו"ד אחר שייצגה בתיק, הוגשה ע"י התובעת עצמה (היא החתומה על הבקשה) ולאחר שבא כוחה הקודם השתחרר מייצוג ביום 02/12/12 (כטענת התובעת). עצם הגשת בקשת הדחייה ע"י התובעת עצמה מטיל עליה את האחריות לברר מה עלה בגורל בקשתה ולבטח כאשר אין היא מיוצגת עוד ומחפשת אחר ייצוג ע"י עו"ד אחר.

כמו כן, התנהלותה זו של התובעת קיימת לאורך ניהול התיק כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרמטרים נוספים, כגון מתן הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיב לבקשה לדחייה על הסף שהוגשה ואף היעתרות מצדי לבקשותיה לדחיית מועד להגשת תגובתה, כאשר כל תגובה שכזו לא הוגשה עד מועד מתן פסק הדין, וזאת למרות שהבקשה הוגשה כבר ביום 30/08/12 ומועדי הארכות שניתנו לתובעת חלפו אף הן.

לא זו אף זו, בצדק טוענת הנתבעת 2, כי רק בחלוף כ- 3 חודשים מיום מתן פסק הדין הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו. פסק הדין ניתן ביום 18/02/13 ואילו הבקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד הוגשה רק ביום 27/05/13. אף אם נתייחס לבקשה שהוגשה מטעם התובעת ביום 18/02/13 לפיה ביקשה התובעת לאפשר מביהמ"ש ליתן לה ארכה בת חודש ימים ועד ולא יאוחר מיום 20/03/13 ע"מ למצוא בא כוח שייצג אותה, לא ברור מדוע הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין דנא כחודשיים לאחר מכן. טוענת התובעת, כי פנתה לבא כוחה הנוכחי רק ביום 22/05/13 וכי בתאריך זה קיבל בא כוחה זה את ייצוגה.

בתגובתה התובעת לא התייחסה לסיבה לפער של שלושה חודשים אלה (שחלפו ממועד מתן פסק הדין ועד הגשת הבקשה נשוא החלטה זו), או לסיבה מדוע בניגוד למבוקש על ידה למצוא עו"ד מייצג עד ליום 20/03/13, פנתה לבא כוחה הנוכחי רק ביום 22/05/13.

הטענה כי שהתה בצרפת מיום 09/12/12 ועד 16/12/12 לא מעלה ולא מורידה לענייננו, שכן כאשר שבה התובעת מצרפת או אז ביום 17/12/12 הגישה בקשה לדחיית מועד הדיון שהיה קבוע ליום 20/12/12. בהחלטתי מיום 17/12/12 דחיתי לבקשתה את הדיון ליום 18/02/13, וביום 08/01/13 הקדמתי את הדיון בשעתיים. כמו כן, בהחלטתי קבעתי כי תגובתה בבקשה לסילוק על הסף לא הוגשה למרות שחלף המועד להגישה.

הווה אומר, שהייתה של התובעת בצרפת לא רלבנטית לענייננו מאחר והבקשה לדחיית מועד הדיון מטעם התובעת הוגשה לאחר שובה מצרפת.

כמו כן, טענת התובעת כי בעלה הותקף ע"י אלמונים בביתו ביום 14/12/12 איננה רלבנטית אף היא, משום שבתאריך זה בכל מקרה שהתה התובעת בצרפת.

כאמור לעיל, בהתאם לקבוע בתקנות, הזכות להגיש בקשה לביטול החלטה או פסק דין במעמד צד אחד הינה עד 30 ימים מיום שהומצאה לה ההחלטה. במקרה דנן אין זו הפעם הראשונה שהמבקשת איננה עומדת בזמנים המוקצים לה. כמו כן, טעמים מיוחדים לא הוצגו בפניי.

לאור האמור לעיל, אני מגיעה למסקנה, כי התובעת הוזמנה כדין לדיון ביום 18/02/13 ומשכך מדובר בפסק דין שניתן כהלכה. כעת יש לבחון את שתי השאלות הבאות:

ראשית, מהי הסיבה לאי ההתייצבות. שנית, מהם סיכויי ההצלחה של המבקשת אם יבוטל פסק הדין.

השאלה הראשונה- הסיבה לאי ההתייצבות- לטענת התובעת כי לא קיבלה כל הזמנה לדיון ביום 18/02/13 ולפיכך לא התייצבה לדיון, כמפורט לעיל, איננה מקובלת עליי, בעיקר לאור העובדה שהתובעת עצמה ביקשה דחייה של מועד הדיון והיה עליה לברר מהי ההחלטה שניתנה בבקשה שהגישה.

השאלה השנייה- סיכויי ההצלחה של התביעה- בהתאם להלכה הפסוקה, התשובה לשאלה זו היא חשובה ביותר. במקרה דנן, אני יכולה לקבוע כבר בשלב זה ולאור כתבי הטענות שהוגשו, לרבות תצהיר נסיבות שהוגש מטעם התובעת, כי קיים קושי הנראה על פניו להוכחת התביעה.

בהתאם לכתב התביעה, ביום 19/08/06 התובעת רחצה במימי חוף אשדוד כאשר נפגעה מזרם מים חזק או גל, שפגעו בחוזקה עצומה ישירות בבטנה. בחוות דעת מטעם התובעת כתב ד"ר לוין שמואל כך: "בהיותה במים הופיע גל גדול שחבט בחלק התחתון של בטנה". אף בטופס הקבלה במחלקת אשפוז נשים בביה"ח ברזילי מיד לאחר המקרה צוין: "משיחה עם החולה מדווחת שאתמול הושלכה על ידי גל חזק". עוד התובעת מציינת כי בים הונפו דגלים אדומים.

הנתבעות טענו בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעמן, כי פגיעה מגל מים (או זרם מים חזק שסחף את התובעת) במהלך רחצה, כאשר מונפים דגלים אדומים בים, מהווה סיכון סביר שבגינו אין להטיל חובת זהירות, שכן לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345).

במקרה דנן מדובר בהתערבות של גורם טבע שלא ניתן היה לצפותו ועל כן לא ראוי להטיל אחריות בנזיקין בגינו.

לענין זה התייחס כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' (ניתן ביום 09/11/82):

"לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (המישור הנורמאטיבי). כשמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים בפעילות אנוש מקובלת, נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת".

ובהמשך:

"רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. זהו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

מהאמור לעיל אני למדים כי מדובר בתביעה שעל פניה מלאכת ההוכחה בה קשה ומורכבת יותר. מהתנהלות התובעת עד למועד זה, וכפי שפורט בפסק הדין שאותו מבקשת התובעת לבטל, הרי שגם לאחר שלא קבלתי את הבקשה הראשונה של הנתבעות לדחייה על הסף על מנת לאפשר לתובעת לנסות להוכיח את טענתה לא עשתה התובעת את שהוטל עליה על ידי בית המשפט לקידום תביעתה. הנתבעות בעקבות כך חזרו והגישו בקשה לדחייה על הסף, לאחר שקבלו את תצהיר הנסיבות שהוגש על ידי הנתבעת (לאחר עיכובים ואורכה שנתנו לה) והיא לא הגישה תגובה לבקשה למרות האורכות שנתנו לה. התנהלות שכזו אומרת דרשני.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה ומותירה את פסק הדין מיום 18/02/13 על כנו.

סוף דבר:

לאור הדברים האמורים לעיל, ובהתחשב במכלול השיקולים שהנחו אותי, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד מיום 18/02/13 וקובעת כי התביעה נדחית.

למרות בקשת הנתבעות להשית הוצאות על התובעת בגין בקשה זו, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.